E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ג' תמוז - גליון האלף - תש"ע
הלכה ומנהג
משקין שנתגלו לשיטת אדה"ז לשתי' ולקידוש
הרב נחמן ווילהעלם
ראש ישיבת תות"ל - מיניסוטא

א. במשנה תרומות פ"ח מ"ד: "יין של תרומה שנתגלה ישפך ואין צריך לומר של חולין..כמה ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה". ופי' הרע"ב: "ואין כאן משום אבוד תרומה מפני שאסור לשתותו שמא שתה ממנו נחש.

ובגמ' עבודה זרה (ל, ב), "מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים ולא ירביץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט ולא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חברו ולא ירחץ בהן את פניו ידיו ורגליו".

הרי מבואר גודל החשש זו דשמא שתה ממנו נחש והטיל בהם ארס ש: א) לכן שופכין אותו ולא רק מכסין אותו כמשנה בתרומות שם (פ"ח מ"ח) "חבית של תרומה שנולד בה ספק טמאה..אם היתה מגלה, יכסנה" - ואף השפיכה לא בכל מקום, אלא ב) אפילו כשיש איסור של אבוד תרומה.

ומלבד הידוע דחמירא סכנתא מאיסורא חידש הגרי"ז (הובא בשם מעתיקי שמועה) שאף דעיקר התקנה נתקנה על יסוד השמירה אפילו מספק סכנה מ"מ אחר התקנה הוי בגדר איסור ודאי, והביא ג' ראיות:

א) מהרמב"ם (הל' רוצח ושמירת פי"א ה"ה) כתב "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהם ואומר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות" - ואם אינו אלא ספק לא היו מלקין אותו.

ב) ומרמב"ם (שם הט"ז) "עיסה שנלושה במים מגולין אפילו היא של תרומה תשרף" - אע"פ שאסור לשרוף תרומה טהורה משום סכנה התירו, והלא לא הוי ודאי סכנה שהרי אינו אלא שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס - אלא ע"כ אחר התקנה בגדר ודאי איסור הוא.

ג) ומירושלמי פ"ד דסוכה פוסק שמים מגולים פסולים ע"ג מזבח דצריך להיות ממשקה ישראל ואינו, ולכאורה הרי המים בעצמם אין בהם איסור ולא נקרא משקה ישראל - אלא על כרחך שאחר תקנה זו הוי בגדר ודאי איסור.

ב. בשו"ע (יו"ד סי' קטז ס"א) פסק ד"עכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר", וכתב הט"ז "ואין בזה משום דבר שנאסר במנין כו' דלא נאסר אלא מפני נחשים" - ראה בפרי חדש ומטה יהונתן שם.

ובפתחי תשובה (סק"א) מביא מהשל"ה שכתב דמ"מ שומר נפשו ירחק מזה, והא ראי' שהרי הטור כתבן לכל הדינים אחד מהם לא נותר ובהגהת החסיד הגר"א כתוב ג"כ שהי' נזהר מאוד בדבר זה. - ובפשטות טעם החומרא הוא לא רק משום דהוה דבר שנאסר במנין אלא כדלעיל אחר שהתקינו חז"ל תקנה זו מאיזה טעם שיהי' אין זה בגדר ספק אלא ודאי איסור.

למרות כל הנ"ל רואים שאדה"ז הקיל בזה עד למאוד לא רק בנושאי כלי השולחן ערוך שכתבו שעכשיו אין נחשים מצויים בינינו ולכן קצרו בהלכה זו אלא עוד יותר מזה אפילו לא הזכירו כהלכה, ובדיוק:

בהל' שמירת גוף והנפש (סעי' ד') מתחיל כלשון הרמב"ם (לעיל) הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות .. ואלו הן.. והולך ומפרט רשימת הדברים כסדר הרמב"ם ובדוקא משמיט אף רמז מדיני גילוי, זאת אומר שאפילו בעל נפש יחמיר.

ולכן בהוצאת הקיצור שולחן ערוך עם פסקי אדה"ז בסי' ל"ג ס"ה יש מקום להוסיף על מה שכתב בפשיטות "יש ליזהר שלא לשתות משקים שנתגלו" דלפי פשטות משמעות אדה"ז אין חומרא כלל בזמן הזה.

לענין קידוש

ג. פסק המחבר (או"ח סי' ערב ס"א) "אין מקדשין על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי", וכתב המג"א (סק"א) משום הקריבהו נא לפחתך ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינת אלו דאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ גמר ריחו וטעמו.

וכ"כ אדה"ז (שם ס"א) וכן אין מקדשין על היין שנתגלה אע"פ שעכשיו אין נזהרים בגלוי לפי שאין נחשים מצויים בינינו אעפ"כ הקריבהו לפחתך וגו' ומ"מ אם לא עמד מגולה אלא שעה מועטת אין להקפיד כ"כ בפרט במדינות אלו שאין היין מצוי כ"כ לפי שגם הפחות והסגנים אין מקפידין על כך בדיעבד אא"כ גמר ריחו וטעמו.

ד. ויש בזה כמה פרטים:

א) אין מקדשין על יין מגולה.

ב) אפילו האידנא - משום הקריבהו נא לפחתך.

ג) דבשעה מועטת אין קפידא אא"כ גמר ריחו וטעמו.

קידוש ביין מגולה

גמ' (ב"ב צז, א) "אמר רב זוטרא בר טובי' אמר רב אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח למעוטי מאי .. למעוטי יין קוסם, מזוג, מגולה, ושל שמרים, ושריחו רע..סכנה היא" (ואפילו בלא קידוש אסור לשתותו - רש"י).. ואע"ג דעברי במסננת כר' נחמי' אפילו הכי הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך (דמותר לשתי' ואיצטריך למימר דלקידוש פסול כר' נחמי' דאומר ארס נחש צף ועומד במקומו ויש לו תקנה בסינון - רש"י).

ובנימוקי יוסף פי' אע"ג דמברכין עלי' בפרה"ג דודאי במגילה דעברינן במסננת כר' נחמי' מותר לשתות אותו יין המסונן ליכא מאן דפליג שאם נהנה בו שצריך לברך בפה"ג דע"כ לא ממעטינן לי' מקידוש אלא משום דרך כבוד שלמעלה ומשום הקריבהו נא לפחתך וגו' וה"ק רב זוטרא אמר אין אומר קדושת היום על יין שאין ראוי לנסך משום גריעותא שבו כגון שריחו רע או מגולה.

ובפרישה (סי' ערב סק"ב) כתב אע"פ שמברכין עליו בורא פרי הגפן ומ"מ לענין קידוש לא חשוב משום הקריבהו נא לפחתך משא"כ בברכת הנהנין דבשביל עצמו הוא מברך.

והיינו דאף לענין חשיבות המשקין לענין ברכה שלפני' יצא מכלל סתם משקין ואתי לידי חשיבות של יין וברכתו בורא פרי הגפן מ"מ לענין השירה או הקידוש של שבת שתקנו חז"ל שיאמרוה על כוס יין חסר בה כבוד של מעלה.

ובלשון הישיבות - על הגברא לברך ברכה הראוי' למאכל או משקה כפי ההנאה שיש לו מזה ואין פחיתות בטעם היין כששותה יין מגולה אבל החפצא של היין אף שאינו ניכר בו שום חסרון מ"מ אי"ז חפצא הראוי למלכים.

ולזה מביא הפסוק (מלאכי א, ד) וכי תגישון עוד לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות.

ופירשו הפשטנים, בחון אתה הדבר והקרב מאחת מאלה לדורון לפתחו האם יהי' מרוצה לך בזה הדורון להעביר ממך אשמתך אשר פשעת למולו או אם ישא פניך לכבדך בעבור מתן כזה אם תביא לו מבלי הקדמת פשע.

ויש לדייק דכללות ענין זה מצינו מבואר בכמה אופנים שונים ומכמה פסוקים: א) "זה א-לי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות. ב) "כל חלב לה'". ג) "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו". ומבואר בלקו"ש (חל"ג עמ' 125) בביאור שיטת הרמב"ם שלא הביא הא דהתנאה לפניו במצות אלא רק הדין דכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב יהי' מן הנאה והטוב..שהכוונה בזה לדבר שהוא דומה לקרבן ע"ג מזבח שמוסר הדבר לה' שבזה צריך להיות מן היפה שבנכסיו כי זה נוגע להחפצא שע"י שהדבר הוא מן היפה הרי ההקרבה לה' היא בשלימות ובהידור יותר, ויש דין מיוחד בתרומה שצריכים לתת לכהן מן היפה וכיון שזהו דין מיוחד בתרומה ס"ל ג"כ שאינו רק הידור לכתחלה אלא דאם אין מקיימין דין זה יש בו נשיאת עון משא"כ לשיטת הש"ס שיש חיוב דהידור מצוה וכל חלב לה'.

ונראה לומר אף דמאיזה טעם עשה רב סימן וקשר בין מצות קידוש ביין לדין ניסוך ע"ג המזבח שאין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח (ואולי מפני דקידוש במקום סעודה ושלחן דומה למזבח) וא"כ יש בו המעלה הנ"ל שצריך להיות בו כל דינים הדומים לקרבן ויש להדר בו מ"מ ניתוסף בזה גם הענין של הקריבהו נא לפחתך, ובהקדים:

המשנה ברורה (שם סק"א) מביא דמשמע מדברי הרמב"ן אם אין לו יין אחר ואפילו בדיעבד אם קידש לא יצא, והקשה בביאור הלכה וכי משום הקריבהו נא לפחתך יהי' פסול בדיעבד הלא אם שחט בהמה כחושה אף שיש בו ג"כ משום הקריבהו נא לפחתך ואפ"ה בודאי יצא בדיעבד בקרבן זה דמבחר נדריך הוא רק מצוה לכתחלה וה"נ לענין קידוש.

אמנם גם באבן האזל (איסורי מזבח פ"ב ה"י) מבאר דהאיסור של הקריבהו נא לפחתך הוא אפילו כשאין בהמה אחרת כשרה ומעכב אף בדיעבד שהרי הוא אומר הירצך וגו' הרי שאינו מרצה הקרבן.

נמצא יוצא לפי"ז דמצד עצם הדין והחשש של סכנה ביין מגולה אין לו לקדש בו אבל אם קידש ועבר ודאי יצא ידי חובתו, אמנם ניתוסף עליו החידוש של הירצך וגו' שאפילו בדיעבד לא יצא כי הוא חסרון בגוף המצוה. וי"ל שבזה התכוון הגר"א בהגהותיו דאין מקדשין על יין מגולה אפילו האידנא - והוסיף - כמו בימיהם במסננת והיינו שנעשה פסול בעצם כדלעיל מהגר"ז, וטעמא בעי, ובהקדים:

הפרמ"ג (שם סק"א) מסתפק במשקה דעביד טיף טיף דאין בו כלל משום גילוי אם נאסר לקדש דאפשר הפחות והסגנים לא קפדי כי אם ביש חששא אף האידנא משא"כ זה.

נמצינו למדים מחקירתו דהיינו הך שהחסרון בזה שאין הפחתים שותין ממנו וקפדי היינו רק ביש חששא, ועל איזה חשש מתכון חשש סכנה, זאת אומרת אפילו האידנא דאין נחשים מצויים מכיון דיש הידור וחשש דשומר נפשו ירחק מזה עדיין שם סכנה בו, משא"כ כשנוטף טיף טיף שאין בו משום גילוי אין סברא להחמיר אפילו מטעם הקריבהו וגו'.

ולפי"ז תימה על המשנה ברורה (שם סק"ג) בשם החיי אדם דדוקא במקרה שהיין ביוקר..אבל הקדש על השכר יהי' זהיר בזה - ומסיים ונראה דבאין לו אחר אין להקפיד בדיעבד גם בשכר כמו ביין - והיינו דבין להחיי אדם ובין להמשנה ברורה לכתחילה אין לקדש גם בשכר מגולה ואפילו האידנא דאין נחשים מצויים משום הקריבהו נא וגו' והלא לפי הבנת הנ"ל אין מקום כלל להחמיר בשכר שהרי מפורש בגמ' דאין איסור גילוי בשכר וכשאין איסור גילוי אין איסור הקריבהו וגו' דהנה בגמ' (ע"ז לא, ב): "איתמר מפני מה אסרו שכר של עכו"ם רב נחמן אמר משום גילוי - ומקשינן בגמ' - אגילוי דמאי אילימא גילוי דנזייתא - ופירש"י בעוד שהשכר בגיגית שהיא נעשית - אנן נמי מגלינן - ופירש"י דקיימ"ל דשיכרא לא שתי חויא מיני' - ואלא דחביתא אנן נמי מגלינן ולפירש"י: אין הפסד בגוף המשקין שלא ישתוהו פחתים ומה בכך.

גילוי לשעה מועטת

המג"א מסיים דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ גמר ריחו וטעמו - וגם בזה יש לדקדק מהו השיעור שעה מועטת ובפרט ששיעור חשש גילוי הוא בזמן קצר מאוד, ומה טעם להיתר זו.

דהנה בסוף המשנה מקשה כמה ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה, ופירשו בגמ' (חולין י, ב) כדי שיצא מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו, וראה דבתוס' אנשי שם ר"ל דחיישינן שמא יצא מחורו שבקרק וישב בצד אוזן כלי ולא דקדק לראותו ומ"מ צריך אח"כ שיעור שיחזור לחורו ולא לאוזן הכלי דבשעה ששותה מדקדק היטב והי' מרגיש בו אם הי' נמצא שם וזה דלא כהירושלמי דלא מצריך כלל שיעור שיחזור דחיישינן לשפיפון שהוא נחש דק כחוט השערה שאינו מרגיש כלל בחזרתו מהשתי'.

וא"כ מעיקר דין ואיסור גילוי הוה בשעה מועטת מאוד ואם נאמר שהקריבהו הוא תוצאה מחשש גילוי הלא הוי גם בשעה מועטת.

ובערוך השלחן (שם סעי' ה') כתב אבל כשעמד כל הלילה מגולה או אפילו הרבה שעות אין מקדשין עליו - והתמיהה פשוטה: א) מנין יצא לשיעור זה דכל הלילה ומהו הרבה שעות. ב) בפרט שבמשנה במפורש תנן שיעור פחות הרבה מזה ג) והלא הוא הוסיף מה נחש היין מגולה פסולה לנסכים שיש לחוש שמא שתה הימנו נחש והוא מאוס וסכנה וממילא גם לקידוש פסול - והלא ענין המיאוס הוא ברגע כמימרא מיד שנגע הנחש במים.

ובקצות השלחן (סי' פ' סעי' א') והיא לשון אדה"ז דאם לא עמד מגילה אלא שעה מועטת אין להקפיד, ובבדי השולחן (סי' מו סק"ב) מבאר דלא פירש בזמן של שעה מועטת ושמעתי מא"ז הגה"ח ר משה צבי נאה זצ"ל שיש ללמוד מליל פסח שמוזגין כוס ב' ואומרים עליו ההגדה ועומד מגולה כל זמן ההגדה לפעמים ג' או ד' שעות.

והעיר ע"ז הגרש"ז אויערבאך (הובא בשמירת שבת כהלכתה ח"ב - ובס' שלחן שלמה סי' ערב) דאין להוכיח מליל הסדר דכיון שצריכים להכוס הרי זה דומה כמאריך הרבה באמירת הקידוש משא"כ בשוההשלא לצורך ג' או ד' שעות אפילו אם עוסק בדברי תורה - ולהלכה אינו נותן בירור בשיעור על שעה מועטת.

ב' שיטת אלו והראיות צריכים לימוד רב, דהלא בודאי אין מדובר כאן באיסור וחשש גילוי וכמבואר לעיל שאין נחשים מצויים בינינו וגם הדמיון לליל פסח אינו ראי' שהרי שם הבעה"ב יושב בצדו ובמפורש מובא בגמ' (ע"ז שם) דבאופן זה אין חשש גילוי, וניתוסף עליו שהוא ליל פסח ליל השמור מן המזיקים כידוע - ורק משום חסרון "הקריבהו נא לפחתך" וא"כ צא ולמד האם הוי חסרון זו ענין רוחני כעין מום בקרבן שאינו שלם ותמים ואינו מן המובחר לה' או זו ענין גשמי שכל זמן שלא גמר ריחו וטעמו עדיין מקובל הוא אצל הפחתך.

ובפשטות מלשון המג"א ואדה"ז משמע כאופן הב', שהרי כתבו שני טעמים להיתר בדיעבד בשעה מועטת. 1) דאין היין מצוי כ"כ. 2) דגם הפחות והסגנים לא קפדי.

וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ומה בכך שיאמרו ההגדה על הכוס או מי שיאריך בקידוש והלא נפגם טעמו עכ"פ קצת כשעומד כך לפעמים ג' או ד' שעות? וגם אינו מובן כל כך החילוק בין אם עומד מגולה וכלשון הגרש"ז "לצורך" לאמירת קידוש - "ושלא לצורך" כשעוסק בתורה.

ולכן נראה לומר בהקדים ביאור חסרון הקריבהו נא לפחתך" שלכאורה יש להקשות על גוף הענין "משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי אהבתי אתכם אמר ה'..בן יכבד אב ועבד אדוניו ואם אב אני אי' כבודי ואם אדונים אני אי' מוראי אמר ה'.. ואמרתם במה בזינו את שמך מגישים על מזבחי לחם מגאל ואמרתם במה גאלנוך באמרכם שלחן ה' נבזה הוא וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה'".

ופי' במהר"י קרא - מה שצויתי לכם כל אשר בו מום לא תקריבו ואתם מקריבים לפני עור ופסח וחול ואומרים אין רע שאנו מקריבים אותם לקרבן - הרי שהביזוי של הכהנים היתה בזה שלא קיימו מצות הקב"ה והקריבו קרבנות בעלי מומים - וזהו העיקר, ומהו ההוספה באמרו ית' הקריבהו נא לפחתך וגו' האם מיתוסף חומרת האיסור בזה, ובפרט דהרבה הרבה שונה מתנת בשר ודם לפחתים וכיו"ב לכל עניני שררה ממתנת בשר ודם בהקרבת קרבנות דרחמנא ליבא בעי ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים - וראי' פשוטה האם יעלה על דעת אדם ליתן מתנה לפחת מנחת סולת או חלות או ניסוך המים דברים שהם זולים בכמות הכסף ומכל מקום זהו רצונו ית' ובהם ואל ידם מקיימים מצותו ונעשית נחת רוח לפניו.

ועל כרחך שאין זה ענין של חפצת איסור - אלא גם בדברים המותרים יחול עליהם דין זה אם לא נעשה כדבעי, וראי' הלכתית לזה מצאתי בשו"ת שלמת חיים (להגרי"ח זאננפעלד) שנשאל אם מותר למזוג הכוס של קידוש במים מגולים דלפי המבואר לעיל דאם עמד יין שעה מועטת מגולה אין להקפיד אא"כ גמר ריחו וטעמו ובמים לא שייך דבר זה שאין בו טעם וריח.

ותירץ שאסור דפשטא דשמעתתא משמע דפסול מחמת שמעיקרא לא נזהרו בו והוצרכו לסננו אין זה ראוי למצוה מכיון דלא נעשה בו שמירה מעולה שייך בו הקריבהו - כן לכל דבר מצוה.

עוד ראי' - אדה"ז (סי' רצז ס"ה) פסק שקים מלאים בשמים שהנכרים תוך קנקני היין כדי שיקלוט היין ריחם אע"פ שמותר להריח בבשמים אלו ואין בהם איסור משום ריח היין ..אין ליטלם לבשמים של הבדלה לכתחילה מחמת יין האסור הבלוע בהם.

וכהנה רבות דוגמאות שאפי' להפחות היו נותנים לו ובכבוד שלא נחסר מטעמו וגם אינו מרגיש טעם היין הבלוע בהבשמים וכיו"ב ומ"מ לצורך גבוה אינו - דכל זה מוכיח שהעיקר הוא ריצוי האדם בדבר המצוה אם נפשו ולבו בו כולו תמים לה' או שמתהפך במעט אין פיו ולבו שוין כל כך.

ומעתה פוק חזי מה יהי' אם ישתה משקין מגולין ולא יחסר כלום מטעמו וריחו רק שלא נשמר כראוי האם הוי חסרון עצמי בגוף המשקין שנוכל לומר בו דאסור משום "הקריבהו נא לפחתך" כנ"ל, ואת"ל שכן, בודאי לא שייך למימר הכי בשעה מועטת, מאימתי מתחיל חסרון זאת סב"ל לרמ"צ נאה דכל זמן שלא נתארך הרבה בלי שמירה אין בו שום חסרון אבל הגרש"ז אויערבאך סב"ל דזה לבד לא סגי וצריך שתהי' בו כעין אמירת הקידוש או כיו"ב ואפי' לימוד התורה לידו לא ימלא זאת מכיון שצריך להיות כולו תמים לרצון לה'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות