E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ לך לך ז' מר חשון - תשע"א
נגלה
בסוגיית דיבור בלשון נקיה*
אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

ביאורו של הרבי

א. בגמרא פסחים (ג,א) מובאים דברי ר' יהושע בן לוי "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה". וממשיכה הגמרא להביא מעוד כמה אמוראים שהצביעו על מקומות שונים שהתורה עיקמה לשונה בכדי שלא להזכיר המלה 'טמא'.

הגמרא ממשיכה להביא דברי דבי רבי ישמעאל "לעולם יספר אדם בלשון נקיה שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב וכו'" ("לפי שאין הגון להזכיר לשון רכיבה ופיסוק רגלים באשה" - רש"י). ומקשה ע"ז הגמרא מכמה מקומות שהתורה כן השתמשה בלשון של רכיבה גבי נשים? ומתרצת כל אותן מקומות.

וממשיכה הגמרא להקשות "ובאורייתא מי לא כתיב טמא"? ומתרצת: "אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה, כדאמר רב הונא אמר רב .. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה".

וידועים דברי הרבי (לקו"ש ח"י שיחה ב' לפ' נח אות ה - ו, ובקצרה בלקו"ש ח"ה ע' 281 הערה 8) אשר כשהגמרא הקשה "ובאורייתא מי לא כתיב טמא", לא היתה הכוונה להקשות מכל ריבוי המקומות שכתוב בתורה 'טמא' כשנוגע להלכה, דבהן הר"ז דבר פשוט שהתורה צריכה לכתוב ההלכה באופן הכי ברור (גם אם הוה בלשון מגונה), וכל הקושיא היתה ממקומות כאלו שכתוב 'טמא' כשאינו נוגע להלכתא, כמו בסיפורים וכיו"ב.

(אשר לפ"ז מתורץ איך יתכן שהגמרא יקשה מכל ריבוי המקומות שכתוב בהן 'טמא' רק אחרי שהקשה ממקומות הספורים שכתוב בהן לשון רכיבה בנשים!? וגם לשון הקושיא "ובאורייתא מי לא כתיב טמא" משמע שאין זה דבר פשוט כ"כ דבדאורייתא אכן כתיב 'טמא', ואיך יתכן ספק בזה אחרי ש'טמא' מופיע בתורה בריבוי מקומות? אלא דלהנ"ל מתורץ בפשיטות, כמבואר בהשיחה)

ועל יסוד זה יש להעיר קצת בכמה מדברי הראשונים בהמשך הסוגיא, כדלקמן.

שינוי גירסאות ברש"י

ב. על עיקר דברי ריב"ל דעקם הכתוב שמנה אותיות שלא לכתוב המלה 'טמא', כתב רש"י, "ואע"ג דבאורייתא כתיב טמא, שני אורחיה בחד דוכתא ללמדך לחזר על לשון נקיה". וב'הגהות וציונים' שעל הגליון מביא מרש"י בע"י דאחרי המילים "דבאורייתא כתיב טמא", מוסיף, "בדוכתי אחריתי טובא".

ואולי י"ל דהחילוק בין ב' הגירסאות ברש"י - האם לגרוס "בדוכתי אחריתא טובא" או לא - הוא בכוונת רש"י בדבריו אלו; דאם מתכוין להעיר ולשאול מריבוי המקומות בתורה שבהן כתוב לשון טמא, אז מתאים באמת לכתוב שהוא "בדוכתי אחריתא טובא", משא"כ באם כוונתו לשאול רק ממקומות ספורים בתורה שמוזכר בהן לשון טמא גם (היינו ממקומות אלו שאינו נוגע להלכתא, כדברי הרבי) אז לכאורה לא מתאים לגרוס כן.

ונחזי אנן מה מסתבר יותר בכוונת רש"י כאן; בהשקפ"ר הי' נראה דמאחר שבהמשך הסוגיא הרי הגמרא עצמה כבר מקשה מהא דבדאורייתא כתיב טמא, אז מסתבר שרש"י כאן לא בא לשאול אותה שאלה שהגמרא שואלת, וא"כ י"ל דהגמרא באמת שואלת רק מהא שכתוב טמא כשאינו נוגע להלכתא (כדברי הרבי) ואילו רש"י כאן בא לשאול ולהעיר מכל שאר המקומות שמוזכר הלשון טמא בתורה, ואשר לפ"ז יצדק הגירסא שב'הגהות וציונים' כנ"ל.

אמנם באמת נראה דאין לפרש כן; דהא לפ"ז הי' רש"י צריך לענות דהא דכאן עקם הכתוב שלא לכתוב 'טמא' אע"פ דבשאר מקומות כתוב לשון זה, הוא מחמת ההבדל בין היכא שנוגע להלכתא להיכא דאינו אלא סיפור דברים!

ומהא דרש"י לא כתב כן, וכתב רק שכאן שינה הכתוב מאורחיה בשאר המקומות כדי ללמדנו המעלה של דיבור בלשון נקיה, משמע דבאמת ליכא סברא והכרח לחלק בין כאן לשאר המקומות שכתוב בהן טמא, וע"כ ששאר המקומות שנתכוין להן כאן הוה מקומות כאלו שאינן נוגעין להלכתא, והיינו שרש"י בשאלתו כאן שואל מאותן מקומות שהגמרא שואלת מהן בהמשך הסוגיא. ולפ"ז הרי הנכון כפי הגירסא שיש ברש"י לפנינו!

ג. והא דיקשה לפ"ז דמדוע באמת שאל רש"י אותה שאלה שהגמרא עצמה שואלת בהמשך? נראה דלק"מ; דהגמרא באה לשאול ולתרץ מדוע באמת כתוב בתורה הלשון 'טמא' במקומות אלו (והיינו דמאחר שצריכים לדבר בלשון נקיה, ו'טמא' אינו לשון כזה, אז מדוע באמת משתמשת התורה בלשון זה)?

ואילו רש"י כאן בא לבאר עצם דברי ריב"ל דיש ללמוד מהא דעקם התורה שמנה אותיות בכדי שלא לכתובה הלשון טמא כו', דלכאורה איך אפשר ללמוד מהא דהתורה עקם ולא כתב טמא, בשעה שבאותה תורה במק"א כן כתוב הלשון טמא? והיינו דאין הקושיא של רש"י על אותן מקומות שבתורה שכתוב בהן לשון טמא (דזה יבאר הגמרא בהמשך כנ"ל) אלא על עצם הלימוד של ריב"ל מאותן מקומות שעקמה התורה - דאיך יש ללמוד ולדייק ממקום אחד בשעה שבמקום שני כתוב להיפך.

וע"ז ביאר רש"י דאדרבה מזה שהתורה משנה מאורחיה, והיינו שמאיזה סיבה הרי ה'אורחיה' היא באמת לכתוב לשון טמא (כמו שהגמרא יבאר הטעם לזה בהמשך) ומ"מ במקומות אלו שינה הכתוב מאורחיה, הר"ז ללמדנו מעלה זו של דיבור בלשון נקיה.

(במילים פשוטות: הגמרא מבארת מדוע באמת כתוב לשון טמא במקומות שכתוב כן, ורש"י מבאר איך ריב"ל למד את דינו ממקומות אלו שלא כתוב לשון זה)

שיטת מהר"ם חלאווה בסוגיא

ד. והנה גם מהר"ם חלאווה - כמו רש"י - 'עמד' על עיקר דברי ריב"ל (בתחלת הסוגיא) דלכאורה איך זה מתאים עם זה שכן מצינו בתורה לשון 'טמא', וכתב ע"ז: "והשתא קס"ד דשאר טמא דכתיבי באורייתא להלכותיו באו ולהמאיסו, וכדכתיב (דברים ז, כו) שקץ תשקצנו". ובמסקנת הסוגיא - אחרי שתירצה הגמרא דהא דכתוב 'טמא' בתורה הוא מחמת המעלה של לשון קצרה כו' - כתב: "מעתה טמא דכתיב באורייתא משום לשון קצרה נקטינהו וכו'".

וצ"ע דאם כבר בריש הסוגיא הי' להגמרא קס"ד איך לבאר הלשון 'טמא' דכתיב באורייתא, אז מה היתה בכלל הקושיא "ובאורייתא מי לא כתיב טמא", דמשום כך הוצרכה לתרץ דהוא משום לשון קצרה?!

וכבר כתבתי במק"א דדבריו מתבארים היטב על יסוד דברי הרבי הנ"ל בביאור המשך הסוגיא; דהנה כשהוא - לעומת רש"י - 'עמד' ע"ז דבתורה כן כתוב טמא הרי כוונתו לכל ריבוי הפעמים שכתוב בתורה לשון 'טמא' בנוגע להלכה, וע"ז ענה - ע"ד ביאורו של הרבי - "דשאר טמא דכתיבי באורייתא להלכותיו באו ולהמאיסו כו'", ואילו קושיית הגמרא בהמשך היתה (כדברי הרבי) מאותן פעמים שהתורה השתמשה בלשון 'טמא' כשאינו נוגע להלכתא! ונמצא דהוה באמת קושיא חדשה שהכריחה באמת תירוץ וביאור חדש.

ה. אלא דכד דייקת נראה דישנה הבדל בין דרכו של מהר"ם חלאווה לדברי הרבי בהשיחה; דלפי המהר"ם נראה דכל הסברא שהתורה השתמשה בלשון טמא מחמת זה דהוה "להלכותיו כו'", הוה רק קס"ד בתחלת הסוגיא, משא"כ למסקנא דנחתינן להמעלה של לשון קצרה כבר לא צריכים לאותה סברא, וכדבריו במסקנא "מעתה טמא דכתיב באורייתא משום לשון קצרה נקטינהו וכו'", ואילו לפי דברי הרבי בשיחה נראה דזה שלענין הלכה משתמשת התורה (גם) בלשון מגונה, נכונה היא גם למסקנת הגמרא.

ונראה דביאור ההבדל הוא פשוט; דהנה להמעיין בשיחה (גם בח"י וגם בח"ה) נראה, דאחת ההוכחות של הרבי הוה מדברי המהרש"א דלמסקנת הסוגיא שוה המעלה של לשון נקיה עם המעלה של לשון קצרה ויכולין להשתמש באיזה מעלה שרוצים, אשר על יסוד זה - מקשה הרבי - אינו מובן כלל מדוע באמת משתמשת התורה בריבוי פעמים בלשון 'טמא' (היינו המעלה של לשון קצרה) ורק בפעמים ספורים בלבד עיקם הכתוב כו' והשתמשה בהמעלה של לשון נקיה!?

אלא דהביאור בזה הוא - מבאר הרבי - דבכל ריבוי מקומות אלו אכן לא הי' ברירה, מחמת אותה כלל דלענין של הלכה חייבים להשתמש בלשון הכי ברור כו' כמשנ"ת.

אלא דכל הכרח זה נכונה רק לפי פירושו של המהרש"א במסקנת הגמרא כנ"ל, אמנם באם נפרש הגמרא כפשוטו, דלמסקנא עדיפא המעלה של לשון קצרה על המעלה של לשון נקיה - והא דבמקומות ספורים עיקמה הכתוב כו' הוא רק ללמדנו המעלה של לשון נקיה בכדי שנדע להשתמש עם לשון כזה היכא דשוין שני הלשונות בענין הקיצור, כמבואר סברא זו בתוספות ועוד - אז לכאורה אזלה ליה כל ההכרח הנ"ל;

דבאמת י"ל דלמסקנא הרי הסיבה לזה שהתורה משתמשת תמיד בלשון טמא הוה מצד המעלה של לשון קצרה שגוברת על המעלה של לשון נקיה, ושוב לא צריכים להסברא שלענין הלכה משתמשים בלשון ברור אף שהוא מגונה.

ומבואר היטב איך שהמשך הסוגיא למד מהר"ם חלאווה ע"ד ביאורו של הרבי (דמעיקרא סברה הגמרא שהתורה משתמשת תמיד בלשון 'טמא' מחמת זה דהוה לענין הלכתא, וקושיית הגמרא בהמשך הי' באמת רק מ'טמא' המוזכר גבי סיפורים כו', אלא דלשיטתו למסקנא כבר אין הכרח לסברא זו, ואילו הרבי מפרש הסוגיא אליבא דמהרש"א (כמפורש בהשיחות) ושוב נשארה ההוכחה לסברא זו גם למסקנת הסוגיא כמשנ"ת.)

דברי בעל המאור בסוגיא

ו. ויש להעיר עוד אחת: שמעתי אומרים דהיסוד שמחדש הרבי בשיחה לחלק בין לשון טמא שנאמר בתורה לענין הלכה (שבזה לא נאמר כל דין זה שלא להשתמש בלשון מגונה), לעומת הלשונות שמשתמשת בהן התורה לענין סיפורים (אשר בהן עיקמה התורה כו' בכדי לא להשתמש בלשון מגונה), מבואר כבר בדברי בעה"מ על הסוגיא:

"וטמא דכתב באורייתא אינו לשון מגונה לפי שצריך הכתוב לומר להזהיר את ישראל ולהפרישם מכל טומאה כדכתיב (ויקרא טו,לא) והזרתם את בני ישראל וגו' .. אבל בפרשת המבול שלא בא הכתוב להזהיר מן הטומאה אלא להראות מין שבעה ומין שנים עיקם הכתוב וכו'".

והרי לנו חילוקו של הרבי בין הלכה לסיפורים, ואשר בזה ליתא להבעי' של לשון מגונה משא"כ בזה. ואשר לפ"ז צע"ק מדוע לא ציין הרבי לדבריו?

אמנם באמת נראה שיש כאן שתי סברות שונות לגמרי; דבעה"מ מבאר דכשמדובר לענין של הלכה לא הוה 'טמא' לשון מגונה בכלל, וכלשונו "וטמא דכתב באורייתא אינו לשון מגונה כו'" (ועד"ז מבואר ביתר אריכות במאירי כאן), ורק בסיפורי דברים הר"ז לשון מגונה ושלכן עיקמה התורה כו'. משא"כ ביאורו של הרבי (שנאמר לפי שאה"ר בסוגיא שלא מפרשים כבעה"מ) הוא, דגם אם 'טמא' כן הוה לשון מגונה לא איכפת לן בזה, דכשמגיע להלכה צריכים להשתמש בלשון ברור גם אם זהו ע"י לשון מגונה!

ואשר לפ"ז יתבאר היטב גם ההבדל בין שני דרכים אלו בביאור המשך הסוגיא; דלדעת בעה"מ (ומאירי) אע"פ שכבר מבינים דטמא - לענין הלכה - לא הוה לשון מגונה, מ"מ מקשה הגמרא "ובדאורייתא מי לא כתיב טמא" גם ממקומות של הלכה, והסברת הקושיא היא דאע"פ דלא הוה לשון מגונה מ"מ אינה לשון "של כבוד"!? (וע"ז מתרצת הגמרא דהמעלה של לשון קצרה גוברת על המעלה של לשון נקיה וכבוד - משא"כ החיסרון של לשון מגונה גובר על המעלה של לשון קצרה, כמבואר בראשונים אלו).

ואילו לפי דרכו של הרבי כשהגמרא מקשה "ובדאורייתא מי לא כתיב טמא" אין מקום להקשות כלל ממקומות המדברים לענין הלכה, וכל הקושיא לא הוה אלא מסיפורי התורה כנ"ל;

דהחילוק ביניהם פשוט: דאם יסוד הסברא היא ד'טמא' לענין הלכה אינה לשון מגונה, עדיין יש מקום להקשות דמ"מ אינה לשון של כבוד כו' (וזהו דרכם של בעה"מ ומאירי כמשנ"ת), ואילו אם היסוד הוה דבאמת הוה לשון מגונה אלא דלא איכפת לן מזה כשצריכים ללמד הלכה, כבר אין מקום להקשות כלום ממקומות אלו!

ועכ"פ מבואר שהיסוד של הרבי בשיחה לא הוה אותה סברא ויסוד של בעה"מ, ואכן נאמרה לפי שאה"ר בסוגיא שלא מבארים ומחלקים כמותו.


*) לזכות דודי היקר הר"ר שלום מרדכי הלוי בן רבקה לישועה וגאולה בקרוב ממש