גרסינן בגמ' גיטין ו ,ב: אמר ליה אפי' לא כתב בו אלא שיטה א' לשמה שוב אינו צריך. ובתוד"ה "אפי'" מפרש דכוונת הגמ' הוא שהשליח לא ראה כ"א כתיבת שיטה אחת לשמה וסמכינן שמסתמא גמרו לשמה, היינו דלא מפרש כפשוטו שהסופר צריך לכוון בכתיבת שיטה א' בלבד, אלא מדובר בעדותו של השליח. ועי' בגליוני הש"ס להר"י ענגיל בשם שו"ת הרד"ך דיש ללמוד מכאן דהסופר צריך שיהי' לו מחשבה לשמה במשך כל כתיבת הגט. וכ"כ בפתחי תשובה אה"ע סו"ס קלא.

ובשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' לב סל"א לענין כתיבת תפילין לשמה כתב בחצע"ג: "לומר בפיו א"צ אלא בתחילת הכתיבה מ"מ במחשבתו צ"ל בכל הכתיבה כו' כמו שבגט צ"ל במחשבתו בכל תורף הגט שכותבו לשמו ולשמה כמ"ש למעלה", ועיי"ש בסעי' יב.

ויש להעיר מס' התניא סו"פ מא "וכמו בגט וס"ת שצריכים לשמה לעכב ודיו שיאמר בתחילת הכתיבה הריני כותב לשם קדושת ס"ת או לשמו ולשמה", ומבאר בזה איך צ"ל לימוד התורה לשמה "שעיקר ההכנה לשמה לעכב הוא בתחילת הלימוד", דאזי צריך לכוון ליחד נשמתו כו' כמש"ש בהפרק. ומשמע דסבר דגם בגט וס"ת ההכנה לשמה המדובר שם נוגע גם להכוונה של לשמה, ולא רק האמירה, דמספיק שיהי' כן בתחילת הכתיבה. וכן מפורש במאמרים הקצרים דאדמו"ר הזקן (מובא בס' תניא עם מ"מ וליקוט פירושים כו') ע' תקסח בביאור דברי הרא"ש, ועיי"ש שגם לאחר שמפסיק מלחשוב בגלוי על לשמה מ"מ נשאר הכוונה שבלב אף שאינו בגלוי במחשבתו.

ואולי מטעם זה בשו"ע נסתפק בזה ולכן הכניסו בחצע"ג כידוע דרכו בקודש להקיף הספיקות בחצע"ג.

ועי' בחי' הרמב"ן בסוגיין שמפרש שהשליח רואה איך שהסופר כותב שיטה א' לשמה וא"צ לעמוד על השאר משום "שאפי' שלא לשמה כשר אינו בכלל הגט". וברשב"א מבאר שהוא אליבא דרש"י רפ"ב דשיטה א' היינו מקום שם האיש והאשה והזמן היינו תורף הגט.