בגליון העבר ו [תשפה] הובא הא דפסק הרא"ש בב"ב (פרק השותפין סי' ז) ד"אם מתחילה א"ל הניקף להמקיף: אם תקיף לא אתן לך כלום דלדידי סגי בנטירא בר זוזא, לא יהיב אלא אגר נטירא כו'", ולכאורה מדוייק בהרא"ש דא"א להפטר לגמרי וצריך עכ"פ לשלם "אגר נטירא", והיינו לכאורה מדין "נהנה".

אבל בהרמב"ן נת' דאינו חייב אלא מדין "יורד", והא דחייב לחייא בר רב "דמי קנים בזול", הוא משום דחשיב עכ"פ כשדה העשוי' ליטע לענין זה, עיי"ש.

ונת' שפליגי בב' תירוצי התוס' בב"ק (קא, א), דלתירוץ הראשון שם - אין הנהנה חייב אא"כ הגיע ההנאה ע"י מעשיו או מעשה בהמתו או שנהנה גופו; משא"כ לתירוץ הב' שם.

והיינו דהרמב"ן ס"ל כתירוץ הא' הנ"ל, וממילא א"א לחייבו מדין "נהנה", משא"כ הרא"ש ס"ל כתירוץ הב' הנ"ל.

והעירני ראש הישיבה הר"ר ישראל שי' פרידמאן דא"א לבאר כנ"ל בשיטת הרא"ש, דהא הרא"ש עצמו מביא בב"ק רק תירוץ הא' של התוס' הנ"ל, והיינו שג"כ סב"ל שא"א לחייבו מדין נהנה רק בתנאים הנ"ל.

והנה אף שמוכח מהרא"ש דלא כדברינו, מ"מ עדיין צ"ב שיטת הרא"ש: דהא מדבריו בב"ב לכאורה משמע דאף אם אמר הניקף להמקיף שאינו רוצה בזה עכ"פ חייב מדין "נהנה", ובהרא"ש בב"ק מבואר דאינו חייב מדין "נהנה" אלא כשבא ע"י מעשיו או שנהנה בגופו.

ואולי י"ל דלשיטת הרא"ש אף אם מתחילה מיחה - אבל כיון דאנן סהדי דבשביל דבר מועט הי' רוצה שירד ויבנה מחייבין אותו מדין יורד אף שמיחה בתחילה, וצ"ב.