ישיבה גדולה - האוואי
בהערות וביאורים גליון תתכ הביא הרב ש"ז מלקו"ש ח"ד ע' 1123 שמבאר הרבי הסיום דשו"ע אדה"ז בהל' לא תחסום שור בדישו שפרות המהלכות על התבואה ע"מ שיקצר להם הדרך אינו עובר משום לא תחסום כיון שאינו מתכוון להעבירו שם בשביל הדישה. ומבאר הרבי שהפטור הוא משום דאינו מתכוון, ולא כהבנת הרמב"ן בירושלמי שזה משום גזירת הכתוב ומוסיף וכן כל כיו"ב שהפטור דאינו מתכוון הוא בכל התורה, לאפוקי מדעת השאילתות שסובר שהפטור דאינו מתכוון הוא בדיני שבת בלבד.
ומבאר הרבי הקשר דסיום השו"ע עם תחילתו בהלכות השכמת הבוקר ובהם גופא במילים "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים" דבנוגע למצות יש מחלוקת באם צריכות כוונה או לא והדין הוא לכמה פוסקים דבמצוות מסויימות א"צ כוונה, ודבר זה צריך ביאור מהו טעם החילוק בין מצוות לעבירות שבעבירות פסקינן דבאינו מתכוון פטור ובמצות אם לא התכוון יצא.
וע"ז מבאר דע"י שבתחילת היום ישנו המודה אני (תחילת השו"ע) וזה מקשר את היהודי להקב"ה והתקשרות זו מועילה לכל היום ע"ד בעסוקין באותו ענין ואפי' אצל יהודי שאינו אומר מודה אני (לע"ע) ג"כ יוצא אע"פ שאינו מתכוון היות שכל יהודי בפנימיות נפשו קשור עם הקב"ה ויש לו רצון לעשות טוב ולכן יוצא (סיום השו"ע) ע"כ קצת מתוכן השיחה.
והעיר הרב הנ"ל מדברי האגלי טל בהקדמתו שמדמה מצות לעבירות וממנו נראה קצת דעד"ז הוא להיפך מעבירות למצות, בהקדם דברי הר"ן שמדמה אכילת מצה שיוצא גם במתעסק שכן נהנה, לעבירות - דהמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה, ועד"ז כותב האגלי טל דיש ללמוד מהא דבעבירה כשהוא במידי דלאו מעשה עובר גם כשאינו מתכוון להשהות ומתעסק כמו"כ במצות שאינו במעשה לית ביה משום אינו מתכוון למצוה.
ועד"ז לאידך דרוצה להוכיח שרב ס"ל מצוות אין צריכות כוונה ולכן סובר לעולם יעסוק אדם במצוות שלא לשמן שמתוך.. היות דר"ש סובר דשא"מ פטור היות דר"ש אזיל בתר כוונה אבל ר"י דסובר דשא"מ אסור הוא משני דאזל בתר המעשה ובמילא רב הסובר דדשא"מ אסור עד"ז במצות יסבור דאצ"כ ע"כ ת"ד האג"ט.
ויוצא מדברי האגלי טל דאם סוברים דדשא"מ פטור כר"ש אז סוברים ג"כ דמצות צריכות כוונה הואיל דכל הסברא דדשא"מ פטור הוא דאזלינן בתר הכוונה ואם ליכא כוונה במצות אינו יוצא י"ח ועד"ז להפך אם ס"ל דדשא"מ אסור אמרינן דמצות א"צ כוונה, אבל מדברי הרבי בשיחה יוצא להיפך, שאפילו אם סוברים דדשא"מ פטור אפשר לומר דבמצות אי"צ כוונה כמו שביאר הרבי הקשר בין התחלת השו"ע וסופו דאע"פ דדשא"מ פטור בכה"ת אעפ"כ י"ל דמצות צריכות כוונה ע"כ מהרב הנ"ל.
ולכאורה צ"ב במה חולקים שיחה הנ"ל והאג"ט, ובהשקפה ראשונה נראה דדברי האג"ט מוכרחים - דבאם אומרים דבר שאינו מתכוון פטור צ"ל מצות צריכות כוונה וכמו שמובא בלקו"ש ח"ז בהסברת מחלוקת ר"י ור"ש ב"והשבתי חי' רעה מן הארץ" ובביעור חמץ וג"כ בדיני שבת דר"ש סב"ל דוהשבתי חי' רעה וכו' משביתן שלא יזיקו ובביעור חמץ ס"ל דזורה לרוח ומפרר לים ובשבת דשא"מ פטור היות דר"ש ס"ל דשביתת הצורה שפיר מקרי שביתה משא"כ לר"י צריך שביתת המציאות ע"כ.
רואים מהנ"ל דלפי ר"ש אם ליכא הצורה חסרה הכוונה בכל מציאות הדבר ולא רק פרט ולכאורה ה"ה ג"כ במצות לומר כך דאם חסר בכוונה אינו יוצא י"ח ושפיר קאמר האג"ט דאם רב ס"ל שדבר שאינו מתכוון אסור רק אז יסבור דמצות לא צ"כ משא"כ אם יסבור כר"ש דדשא"מ פטור אזי צ"ל דמצות צ"כ.
ומכל הנ"ל מובן שלכאורה שיטת האג"ט מוכרחת - דאם סוברים דשא"מ פטור צריך לומר מצות צריכות כוונה וזה אזיל יד ביד. וצ"ב בשיטת הרבי דלכאורה ס"ל בשיטת ר"ש לומר דיש קשר בין הא דמסיים אדה"ז דדשא"מ פטור והתחלתה לומר דמצות אצ"כ.
ולכאורה יש לבאר שיטת הרבי ובהקדם לכאורה למה ר"ש אזיל (כל הזמן) בתר הצורה והכוונה ולא בתר המעשה דלא כר"י, די"ל דהוא מצד זה שר"ש חיבר את ספר הזהר וזהו כל ענינו וספר הזהר עוסק בעיקר בכוונה (ונשמה) ורוחניות של הדברים ולא בגוף ומעשה של הדברים ולכן ר"ש אזיל בתר צורת וכוונת הדברים והכוונה והצורה הכריחו לגבי המעשה ולכן פסק כנ"ל בשיחה בתר הכוונה והצורה דדשא"מ פטור ובוהשבתי ובביעור חמץ כנ"ל.
אבל אעפ"כ א"א לומר שבמצוות יפסוק שבאינו מתכוון לא יצא ומצוות צ"כ, היות דכל הטעם דר"ש אזיל ונוטה בתר הצורה ורוחניות הדבר ולא המעשה הוא הואיל דכל ענינו הוא פנימיות התורה. "ומיניה וביה" בספר הזהר גופא אומר דמצות לצ"כ דלא אזלינן בתר הצורה, ויוצא י"ח אפי' אינו מתכוון הואיל דכל החידוש של ספר הזהר ורשב"י הוא דמסתכל על פנימיות נפשו של כל יהודי ולכן אזיל שפיר מה שביאר הרבי דדשא"מ פטור ואעפ"כ מצות א"צ כוונה דכל יהודי בפנימיות נפשו הוא כעסוק באותו ענין וזה חידושו של ר"ש.
ולכאורה צ"ב בשיטת האג"ט, שכתב דמכיון שלרב דשא"מ אסור ס"ל מצות אין צ"כ משא"כ לר"ש.
וראיתי ברבינו בחיי לפר' מסעי על הפסוק "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה", וז"ל "אבל אינו חייב מיתה, שכיון שלא הרגו במזיד והדין הזה יורה שהלב עיקר האדם ועיקר כל המצות וכל העבירות ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש דמיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה הגוף בתנועתו והלב בכוונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג, וכן לענין המצות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוון בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה, שיצטרך האדם במצוה לעשותה לשם שמים וכן אמר דוד ע"ה ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי ונשיאות כפים הוא הכוונה, כענין שכתוב נשא לבבנו אל כפים" עכ"ל.
ולכאורה נראה מדבריו דכמו שאומרים בעבירות אם אינו מתכוון פטור שאין לבו שם, כך במצות צריכים לכוון בעשייתן וזהו ע"ד דברי האגלי טל הנ"ל דאפשר לדמות מצות לעבירות ואם אזלינן בשיטת ר"ש דדשא"מ פטור צ"ל מצות צריכות כוונה ולא כמו שביאר הרבי בשיחה הנ"ל.
ולכאורה יש לבאר דעת האג"ט ורבינו בחיי ושיטת הרבי מיוסד על הא דמובא בגמ' סוכה דף מ"ה ע"ב וז"ל "וא"ר חזקיה א"ר ירמיהו משום רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם עד עכשיו ואלמלי יותם בן עוזה עמנו מיום שנברא העולם ועד סופו" ע"כ.
ובהערות וביאורים גליון תתיז הביא הר"ש הבר כמה פירושים וביאורים למאמר חז"ל הנ"ל וא' מהם הוא דר"ש לשיטתו דדשא"מ פטור ומזה נמשך שיטתו בעוד כמה דינים דפוטר וכתב בסוף דברו דהפי' הפשוט הוא כמו שמשמע מרש"י שזהו מצד זכותו ותפלתו ולא מצד לימוד זכות ע"כ.
ולכאורה קשה דאיך בכלל יש הווא אמינא לומר שמאמר רשב"י דיכול אני וכו' הוא מצד שיטתו דדשא"מ פטור דא"כ היה יכול לפטור את כל העולם מתחלתו ועד סופו בלי שיצטרף עימו אליעזר בנו ויותם ולמה אמר רק מיום שנבראתי עד עתה דמשמע אך ורק בזכותי' קא פטרי' העולם וצ"ע.
ויש לבאר דמאמר הנ"ל מרשב"י דיכול אני לפטור את כל העולם כולו וכו' הוא בצירוף ב' דברים א' בזכות וב' לשיטתו דדשא"מ פטור.
וי"ל שזהו ביאור בשיטת הרבי שלמד דדשא"מ פטור ואעפ"כ מצות א"צ כוונה דמאמר רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, הוא בזכותיה וזה אזיל מפיו על רשעים גמורים ופושעי ישראל אבל את שאר ישראל אפשר לפטור מתחילת העולם ועד סופו - לפי שיטתו דדשא"מ פטור (וזהו למעליותא דלא שהם בעצמם אינם כדאים לפוטרם ורק בזכותיה קא פטר אלא דהם מצד עצמם אינם חייבים הואיל דלשיטתו דשא"מ פטור ומצות א"צ כוונה הואיל וכל יהודי בפנימיות נפשו רוצה לעשות טוב (כהר"מ בהל' גירושין) וזהו פטור מן הדין ויותר טוב מזכותיה, דמעיקרא אינם חייבים.
משא"כ לשיטת האג"ט ורבינו בחיי מאמר הנ"ל דיכול אני וכו' הוי רק בזכותיה ולא מעיקרא דדינא, או עכ"פ רק לדשא"מ פטור אבל לא למצות אינן צריכות כוונה ולא מתחילת העולם ועד סופו.
ושיטת הרבי אזיל שפיר שמאמר הנ"ל דיכול אני הוא לא רק בזכותיה והם העולם חייבים אלא דסוג הנ"ל דאינם מתכוונים לעבירות וגם אינם מתכוונים למצות אבל הם יוצאים י"ח אינם חייבים מעיקרא דדינא.
ושפיר א"ל דדשא"מ פטור ומצות א"צ כוונה.
ויש להעיר ממאמר של אדמו"ר האמצעי בדרושים לכתובים ששם מתווך המחלוקת אם מצות בטילות לע"ל עם המחלוקת האם מצות צריכות כוונה או שלא דאם מצות צריכות כוונה אז מצות בטילות הואיל וכוונה פי' בירור וזיכוך הדבר ולעת"ל לא יהיה שום צורך בבירור העולם ולכן מצות בטילות לעת"ל משא"כ אם מצות א"צ כוונה הואיל והם ציווי המלך וכל המצות שוות בקיומם שכל ענינם הוא ציווי המלך לע"ל מצות אינן בטילות רואים דכל הפי' שמצות א"צ כוונה הוא הואיל והם ציווי המלך וזה אזיל שפיר עם מה שהרבי מבאר שבכל היום הוי ע"ד עסוקין באותו ענין ואפילו יהודי שאינו אומר מודה אני בפנימיות נפשו ג"כ רוצה לעשות ולקיים ציווי המלך ולכן א"צ כוונה.
Download PDF