E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תצוה - שבת זכור - תשס"ב
נגלה
כולן נכנסו תחת הבעלים
הת' יחיאל מיכל מרוזוב
תלמיד בישיבה

בנוגע לקושיא הנ"ל (בהערת הרב וואלבערג), אולי יש ליישב ובהקדים: בטור חו"מ סי' קיט (סעיף ג') מביא ב' שיטות בהטענה דחד מינייהו קדים, וז"ל: "מי שהיה לו עידית בינונית וזיבורית . . ומכרן לשלשה בני אדם בבת אחת, נכנסו תחת הבעלים . . ואם טען כל לוקח ולוקח לזה שבא לטרוף ממנו, אני לקחתי תחילה, והנחתי לך מקום לגבות ממנו. כתב הרמב"ן ששומעין לו כיון שהוא ספק ואינו יכול לגבות מספק עד שיביא ראיה מי קנה באחרונה. ורבינו יצחק פירש שכיון שאינו ניכר מתוך השטר . . (ואין כותבין שעות). קנין שלשתן לא חל עד סוף הזמן ואז חלו כולם כאחד". עכ"ל.

והסמ"ע ('דרישה' שם) מביא, דשיטת הרמב"ן ששומעין להלקוחות (בהטענה דאני לקחתי תחילה), ולכן יכולים לדחות התובעים, אינו אלא במקום שהלוקח טוען ברי שלקח תחילה. אבל בטוען שמא אין חולקין, דלכו"ע אין שומעין להם.

ומקשה על שיטת הרמב"ן הנ"ל, דלכאורה מצינו בהגמ' כאן דאין אומרים חד מינייהו קדים, ואין שומעין לטענה כזו. שהרי זה היה כל החידוש בג' בנ"א, דלא אמרינן חד מינייהו קדים (אלא דאיכא למימר כו'), ופסקינן דנכנסו תחת הבעלים. וזה מהווה סתירה לשיטת הרמב"ן?

[ונדחק לפרש בגמ', שמיירי רק בלקוחות הטוענין 'שמא' שאז המסקנא היא דאין שומעין לטענת הלקוחות וגובים מהם. משא"כ אם יטענו ברי אז סובר הרמב"ן ששומעין להם ודוחין התובעין, ובזה לא מיירי בגמ' כאן].

ואולי יש ליישב שיטת הרמב"ן, שהפירוש בגמ' "השתא לשלשה דאיכא למימר חד מינייהו קדים", אינו כפירוש הראשונים, שזה היה רק ס"ד, אבל לפועל ממש לא אמרינן הכי, (מצד איזה סיבה שתהיה, עיין רש"י ועוד). כ"א הפירוש בגמרא הוא, שבשלשה בני אדם איכא למימר חד מינייהו קדים. שזהו הלכה (לפי הרמב"ן) שבג' בנ"א שכ"א טוען ברי שהוא קנה תחילה, שומעין לו ואין גובין מספק. ואעפ"כ אם יטעון הלה (ניזק, או הבע"ח, או האשה) כדיניה, (היינו הלוקח שיש לו השדה שכדיניה) אז כבר אין שומעין לו לטעון שקנה בבוקר, ויכול הלה לגבות השדה מיניה משום שכולם נכנסו תחת הבעלים.

ויסוד להנ"ל, י"ל שהוא בדברי 'בעל התרומות' שהובא בב"י על הטור וז"ל שם: "ואם טען כל לוקח וכו'. בספר התרומה שער ד' כתוב, שהיה נ"ל שאינן יכולין לדחותו, וראייתו מדאמרינן בפ"ק דב"ק, השתא לג' כאחד דאיכא למימר חד מינייהו קדים וכו' ולא מצי מדחה ליה. אבל שאל את הרמב"ן והשיב לו, שהדין נותן שיכולין לקוחות לדחותו וכו'. וההיא דאמרינן בפ"ק דב"ק, השתא לג' (בני אדם) כאחד דאיכא למימר חד מינייהו קדים וכו' כלומר דכיון דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות לא חיישינן דלמא כתב ומסר לזה. דקי"ל בשטרות היוצאים ביום אחד או סולקין או שודא דדיני. הילכך הכא או מחלוקת אי נמי מדין שודא מוקמינן להו אדינייהו ונכנס תחת הבעלים, דהיא שודא דרבנן. אבל מכרן בזה אחר זה (=היינו שיודעים ברור שאחד קנה קודם חבירו) לא נתברר מי משניהם קדם דוחין אותו עד שיביא ראיה...". עכ"ל.

מהנ"ל נמצא שיש כאן (בא' שמכר לג' בנ"א ביום אחד) שני סוגים של ספק. סוג א' - שיודעים (הב"ד) דוודאי אחד קנה תחילה קודם חבירו, רק הספק הוא מי משניהם קדם. שבספק זה פסק הרמב"ן דאין מוציאין מספק ויכול כל לוקח לדחותו עד שיביא ראיה. וסוג הב' - שאין יודעין בבירור אם אחד מהם קדם ("דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות"), רק שכל לוקח טוען שהוא קדם תחילה. שבזה אולי יש לומר דהרמב"ן סובר שאמרינן שודא דדייני - שב"ד פוסקין שאם תובע הלה שדה מלוקח כדיניה, יכול לגבות שדה זו ואין הלוקח יכול לדחותו בטענה שהוא קדם.

ומסתברא הכי, דהואיל שהלוקח שלקח דיניה (של התובע) הרי לגבי תובע זה אין הוא מוחזק כ"כ על שדה זה, דהיא משועבדת במיוחד להתובע, לכן אין חוששין להוציא שדה זו ממנו אף דהוה ספק, הואיל ואין יודעין בבירור שמישהו לקח ראשון (רק הלוקח טוען הכי) וגם הוא אינו מוחזק כ"כ בשדה זו (לגבי תובע זה), וא"כ מובן שב"ד פוסקין שיכול להוציא השדה ממנו, משא"כ בשאר הלקוחות שהם מוחזקים יותר על שדותם ואין מוציאין מהם מספק.

עפ"ז מבוארת קושיית הגמ', דהשתא שבג' בנ"א, שהדין הוא דיכול לומר 'חד מינייהו קדים' ויכול לדחותו משדהו שלא יגבה ממנו כלל, ואעפ"כ מחדשת הברייתא, דבשדה של דיניה, אינו יכול לדחותו בטענה הנ"ל, דאמרינן שודא דדיני ש"כולן נכנסו תחת הבעלים". א"כ גם ב'חד' דוודאי אינו יכול לדחותו ממנו שלא יגבה כלל, כ"ש שכשגובה הלה כדיניה אינו יכול לדחותו.

בזה מרוויחים ג"כ, שעכשיו החידוש ש"כולן נכנסו תחת הבעלים" בשלשה ובחד הוא ענין וחידוש אחד (שלכן לומדים חד בכ"ש משלשה), דבשניהם החידוש הוא דכשתובע הלה כדיניה אינו יכול לדחותו.

[ולא כמו ששאר המפרשים מוכרחים ללמוד, דהחידוש בשלשה הוא דכשגובה יותרמדיניה יכול לדחותו, דאז נמצא שהוא חידוש וענין אחר בשלשה מבחד].

ואפ"ל דשרש המחלוקת בין שני השיטות בטור הנ"ל, תלוי באיך מפרשים ה"איכא למימר חד מינייהו קדים" בגמ' כאן, אם היא רק ס"ד ויש מקום לומר, או שהיא הדין והלכה לפועל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות