E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

שבת פרשת מטות-מסעי - תש"ע
נגלה
מצוה הבאה בעבירה
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. גרסינן בגמרא (ב"ק סז, א) "אמר עולא מניין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול את הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא כלל אף גזול דלית ליה תקנתא כלל, ל"ש לפני יאוש ולא שנא אחר יאוש".

ונחלקו ר"ת ור"י בתוספות בביאור דין זה; ר"ת מפרש דלענין קניני ממונות באמת קונה חפץ הנגזל ע"י יאוש בעלים, ורק שלענין הבאת קרבן אין קנין זה מספיק מטעם מצוה הבאה בעבירה. ואילו הר"י סב"ל דגם לגבי קניני ממונות אינו קונה דבר הנגזל ע"י יאוש גרידא, ופסוק זה מלמדנו דאע"פ דכשהקדיש הבהמה חלה ההקדש מדין יאוש ושינוי השם (או שינוי רשות) מ"מ א"א להקריבו מחמת דין מצהב"ע.

ובהמשך הדברים מבאר הר"י דא"א לפרש - כר"ת - דקנה החפץ ע"י היאוש ומ"מ פסול להקרבה מחמת מצהב"ע, דהא אי כבר קנהו שוב אין כאן החיסרון של העבירה, משא"כ באם לא קנהו עד שמקדישו - דרק אז נעשה שינוי השם כנ"ל - נמצא דהעבירה באה ביחד עם המצוה, אז נאמר דין מצהב"ע.

ועכ"פ נמצא דלשני השיטות מלמדנו פסוק זה דין מצהב"ע, אלא דלר"ת מלמדנו דזה הוה 'פסול' גם אחרי שכבר קנה החפץ לפני התחלת המצוה, ואילו לר"י חל הדין רק כשהעבירה באה ביחד עם התחלת המצוה.

וכן מבואר בסוגיא דמס' סוכה (ל, א) דדין מהב"ע נלמד מפסוק זה. ויעויין שם איך שמדברי רש"י מבואר דמפרש הלימוד ע"ד שיטת ר"ת כאן, ואילו התוספות שם ביארו הענין כר"י כאן (ובסוף דבריהם הזכירו שר"ת מפרשו בענין אחר ומציינים לדבריהם כאן).

ויל"ע מהו עומק פלוגתא זו של רש"י ר"ת ור"י באם דין מצהב"ע חל כשכבר קנה הגזילה לפני התחלת המצוה, או לא.

ולכאורה נראה לבאר ע"פ מה שמצינו דיש לחקור באם מצהב"ע הוה פסול ב'גברא' המקיים את המצוה או בה'חפצא'. ביאור הדברים: מחד גיסא אפשר לפרש דא"א שמצוה יעלה לרצון למי שבא לעשותו ע"י עבירה שעושה, ומאידך אפשר לפרש דהוה פסול בחפצא שבא לקיים איתו את המצוה, דחפצא של עבירה אינו ראוי לקיים בו מצוה (וע"ד הדין דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך).

וי"ל דלדעת הר"י הר"ז פסול בהחפצא שבו רוצה לקיים מצוה, ולכן הרי הפסול הוא (רק) כל זמן שהחפץ נחשב ל'גזול' משא"כ אחר שקנהו שוב אינו 'גזול', ורק שיש חיוב על האדם לשלם עבורו. משא"כ רש"י ור"ת סב"ל - י"ל - דהפסול הוה ב'גברא' כנ"ל, וא"כ מאחר שחפץ זה בא לידו ע"י עבירה, שוב א"א שזה יעלה לרצון עבורו (אף שהחפץ עצמו כבר אינו נחשב לגזול).

ב. והנה בירושלמי (מסכת שבת פ"ג ה"ג) מבואר דהשוחט חטאתו בשבת כיפר, ועד"ז הקורע על מתו בשבת יצא י"ח קריעה, ומ"מ אין זה סתירה להדין דבמצה גזולה אינו יוצא י"ח בפסח משום ד"תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה", ומוכיחה הגמרא דין זה מהא דבודאי המוציא מצה מרשות לרשות בשבת יכול להוציא בה י"ח אח"כ בפסח.

ולכאורה הרי הגדרה זו של הירושלמי "תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה", מתאימה לה'צד' דמצהב"ע הוה דין ו'פסול' בהחפצא ולא במעשה העבירה של האדם.

ואם כנים דברינו דלעיל דבזה פליגי רש"י ר"ת ור"י בביאור הסוגיא שלנו, נמצא דלר"י גם דברי הבבלי מתאימים לאותה הגדרה של הירושלמי, ואילו לפי רש"י ור"ת מבואר מתוך סוגיין דהבבלי חולק על הירושלמי בהגדרת והבנת 'פסול' מצהב"ע - דלירושלמי הר"ז דין בהחפצא ואילו לבבלי הר"ז דין בגברא כמשנ"ת.

ויש להוסיף דבהמשך הסוגיא בירושלמי שם כתוב "רבי יונה אמר אין עבירה מצוה .. א"ר אילא אלו המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות".

מבואר מהירושלמי מקור שונה לדין זה מהמבואר בבבלי, דבבבלי נלמד מהפסוק "והבאתם גזול וגו'" ואילו לירושלמי נלמד מ"אלו המצות", ויל"ע בסיבת חילוק זה.

ולכאורה יתבאר היטב לפמשנ"ת (לשיטת רש"י ור"ת) דפליגי בגדר ה'פסול' כנ"ל; דהפסוק "והבאתם גזול וגו'" תוכנו מה שהקב"ה מוכיח בנ"י ע"ז שמביאים קרבנות לא טובים ואיך חושבים שהוא ירצה בשבילם, והיינו לכאורה 'פסול' באדם המביא את הקרבן באופן כזה. ואילו הפסוק "אלו המצות" אינו קשור עם אדם העושה את המצוה אלא הוה דין בגוף המצות עצמן שאינן מצות כשנעשו ע"י עבירה.

(וי"ל דגם הלשון "אין עבירה מצוה" משמעו דהוה דין במצוה עצמה ולא פסול בהאדם המקיים אותה).

ג. והנה התוספות בסוכה (ט, א) מקשים דמדוע בעינן פסוק - 'לך' - למעוטי סוכה גזולה, הלא פסול הוא גם בלי זה מחמת דין מצהב"ע? ומביא ע"ז הריטב"א (שם) תירוץ בשם התוספות, דמצהב"ע הוה פסול רק במצוה הבא לרצות כמו קרבן ולולב (וכבר האריכו בזה כו"כ לבאר מדוע לולב נחשב מצוה הבאה לרצות, ואכ"מ). אלא דהריטב"א דוחה תירוץ זה מהמבואר בירושלמי דלא יוצאים י"ח אכילת מצה במצה גזולה, רואים מזה דגם במצוה שאינה לרצות אמרינן פסול זה של מצהב"ע.

אמנם להנ"ל אולי יש לבאר אותה תירוץ של התוספות, ולתרץ השגת הריטב"א; דהנה סברא זו נכונה לכאורה רק אם גדר הפסול הוה בהגברא - היינו שהקב"ה אינו מקבל המצוה של אדם זה מחמת זה שבאה ע"י חטא שהוא עשה - אשר לפ"ז יש מקום גדול לומר דזה נוגע בעיקר במצוה כזו אשר ענינה הוא מה שבאה לרצות עבור אדם זה, משא"כ אי הוה פסול בחפצא של המצוה לכאורה אין מקום (כ"כ) לחילוק זה.

וא"כ מבואר היטב מדוע סברא זו אינה נכונה לפי הירושלמי, דהא להירושלמי הוה דין בהחפצא כמשנ"ת, ומתורץ שפיר דיתכן דסברא זו נכונה בשיטת הבבלי ולא יכולים להקשות עליה מדברי הירושלמי דלא סב"ל כן ביסוד הדברים.

ד. והנה המנ"ח (מצוה שכה) מתרץ קושיית התוספות הנ"ל - מדוע לא פסלינן סוכה גזולה מדין מצהב"ע - דמצהב"ע פוסלת רק מצוה כזו שחייבים לקיימו, דאז א"א לקיים רצון ה' ע"י מצוה כזו הב"ע, משא"כ סוכה שאין מצוה וחיוב לאכול בה (אחרי לילה ראשון) וכל החיוב הוא רק שלא לאכול חוץ ממנה, אין העבירה גורמת כ"כ עד שיהא נחשב כאילו אכל מחוץ לסוכה.

אמנם ה'שערי יושר' (שער ג פי"ט) חולק ע"ז וסב"ל דהפסול דמצהב"ע הוה כמו פסול של בעל מום בקרבן דהוה פסול בעצם הקרבן, וא"כ גם בסוכה באם באה בעבירה הי' האוכל בתוכה נחשב כאילו אכל מחוץ לסוכה, וא"כ א"א לתרץ כדברי המנ"ח.

ונראה פשוט דפליגי בב' האופנים דעסקינן בהו - באם מצהב"ע הוה פסול בגברא או בחפצא; דהמנ"ח סב"ל דהוה פסול בגברא (כשיטת רש"י ור"ת - לדברינו) , ולכן הר"ז נוגע (רק) לקיום חיובי של רצון ה', ואילו השע"י סב"ל דהוה פסול בחפצא (כשיטת הר"י - לדברינו).

ה. והנה לכאורה יש לשדות נרגא בדברינו דלדעת רש"י ור"ת פליג הבבלי על דברי הירושלמי דמצהב"ע הוא פסול בחפצא כו' - דהא דברי הירושלמי באו לבאר מדוע הקורע (או מביא קרבן) בשבת יצא י"ח קריעה, והא דין זה הובא ונפסק גם בבבלי (שבת דף קה, ב וכ"ה בטושו"ע יו"ד סי' ש"מ) , וא"כ ע"כ לכאורה דגם הבבלי סב"ל יסוד זה דכשהעבירה הוה רק בפעולת הגברא אין זה מניעה ו'פסול' במצוה הבאה על ידה!?

אמנם לכאורה אינו מוכרח; דהנה כתבו התוספות (סוכה ל, א ד"ה משום דהוה לי מצהב"ע) דלולב של אשירה ושל עיר הנדחת לא נפסלו מדין מצהב"ע (ושלכן פסלינן אותם מדין אחר) "דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בו, אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה".

והנה בפשוטו אין סברא זו של התוספות קשורה לסברת הירושלמי הנ"ל ("תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה") , דהא כאן מדובר בודאי בחפצא של עבירה, אלא דהתוספות מבארים דאעפ"כ במקרה שהעבירה אינה הסיבה למצוה אין בזה 'פסול' זה (ויעויין בשד"ח כלל מצהב"ע בתחלתו שמביא מכו"כ שביארו שדברי תוספות הללו מתאימים לדברי הירושלמי, אבל בהמשך מביא מכו"כ המבארים דהוו ב' סברות שונות כמשנ"ת).

ואשר לפ"ז אולי י"ל דגם הדין שהקורע בשבת יצא י"ח קריעה אפשר להתפרש ע"פ סברא זו; והיינו דגם אם לא נלמד כסברת הירושלמי דמצהב"ע הוה דין בהחפצא, מ"מ י"ל דכאן ליתא לפסול זה דהא המצוה של קריעה אינה קשורה בכלל עם הא דחילל שבת, דהא אותה מצוה של קריעה אפשר לקיים באותה בגד כו' גם ביום ראשון. ושוב אין לנו הוכחה דהבבלי סב"ל כסברת הירושלמי ביסוד הדין כמשנ"ת.

ו. והנה פליגי הפוסקים האם הפסול דמצהב"ע כשבא לקיים המצוה ע"י דבר הגזול הוה רק עבור אותו אדם שגזל, או גם עבור אדם שני הבא לקיים המצוה עם החפץ הגזול. ראה בדברי ה'מחבר' בהלכות לולב (סתרמ"ט ס"א) שהביא בשם "יש מי שאומר" ד"לא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר וכו'".

ובפשוטו מתבאר גם פלוגתא זו ע"פ ב' אופנים דעסקינן בהו בהגדרת יסוד הפסול דמצהב"ע; דבאם הוה פסול בגברא אז מסתבר דאינו אלא לגבי אותו אדם שעבר העבירה, משא"כ אם הוה פסול בהחפצא, שנהי' חפץ של איסור כמשנ"ת.

ויומתקו הדברים מה שלפ"ז נמצא דרש"י אזיל בזה לשיטתו, דהא המג"א (בהל' סוכה שם) מבאר איך שמדברי רש"י מוכח דסב"ל דהפסול אינו אלא להגנב או גזלן עצמו (לעומת הרמב"ן דסב"ל דהוה פסול לכל אדם עיי"ש) , ולדברינו נמצא דרש"י אזיל בזה לשיטתיה דסב"ל כשיטת ר"ת בסוגיין, אשר יסוד שיטתייהו הוא - לדברינו - דמצהב"ע הוה פסול בגברא כמשנת"ל.

והמחבר שהביא שיטה זו - דהפסול אינו אלא בשביל הגנב עצמו - בשם "יש מי שאומר", נמצא דלא ברירא ליה דבר זה באם הוה פסול בהגברא או בהחפצא (ואף שפסק כנ"ל דהקורע בשבת קיים בזה המצוה, כבר כתבתי דדין זה אפשר להסבירו בב' אופנים בהתאם לב' השיטות דעסקינן בהו).

והנה אדה"ז (סי' תרמ"ט ס"ו) פסק בפשיטות שחפץ הגזול פסול גם עבור אדם שני שלא גזלו בעצמו (ולא הזכיר אפילו השיטה החולקת ע"ז), ולדברינו נמצא דסב"ל דהוה פסול בהחפצא ולא (רק) בהגברא (וכן משמע מהמשך ההלכה שם דפסק כר"י לעומת שיטת ר"ת ואכהמ"ל).

ומה מאוד יומתקו הדברים דנמצא דאדה"ז אזיל בזה לשיטתיה גם בספר תניא קדישא; דיעויין בלקו"ש חט"ז (שיחה ג' לפ' יתרו) איך שמבאר רבינו זי"ע דהחידוש דמ"ת הוה מה שפועלים בחפצא של העולם ע"י המצות שעושים שנהי' חפצא של מצוה או של קדושה וכו', וגם ע"י העבירות שעושים (ר"ל) שנהי' דבר מתועב וכו'.

ובהערה (מס' 17) כתוב "ולהעיר מדין מהב"ע. (ועיין תניא פל"ז שלאחרי שמביא הדוגמא בזה "אתרוג שאינו ערלה" מוסיף "ומעות הצדקה שאינן גזל". ובהגהה שם מדמה "כל מצוה הבאה בעבירה" לאתרוג דערלה!) ".

ומבואר שאכן כן הוא שיטת אדה"ז גם בשו"ע שלו וגם בתניא - דמצהב"ע גדרו מה שנפסל החפצא עצמו, ושלכן לא יכולים לקיים מצוה איתו.

ולדברינו דלעיל הר"ז מתאים עם שיטת הירושלמי, וגם לדעת הבבלי ע"פ שיטת הר"י ודעימיה בביאור סוגיין כמשנ"ת באורך.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות