E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת זכור – ש"פ תצוה ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ה' אדר ה'תשע"ח

כ' מרחשון - ש"פ חיי שרה - תשע"א
הלכה ומנהג
הגדר דאיסור חזרה בהניח ע"ג קרקע או אין דעתו להחזירה
הרב משה מרקוביץ
מגי"ש בכולל שע"י בית חב"ד מרכז מנהטן*

הרב יי"צ שמוקלער

א. כתב אדה"ז (סי' רנ"ג סי"ד): "כירה שהסיקוה בקש וגבבא או אפילו בגפת ועצים אלא שהיא גרופה וקטומה, ונטל הקדירה מעליו בין מבע"י בין משחשכה ובא להחזירה עלי' בשבת, אם עודה בידו שלא הסירה מידו כשנטלה מעל הכירה עד שעה שרוצה להחזירה, ולא פינה ממנה התבשיל לקדרה אחרת אלא רוצה להחזירו כשהוא באותה קדרה שהיתה על הכירה, מותר לו להחזירה (בשבת) אם בתחילה כשנטל הקדרה מעל הכירה הי' בדעתו שיחזירנה אח"כ שנמצא שלא בטלה עדיין שהיי' הראשונה שהשהה אותה שם על הכירה מבע"י כיון שבשעת סילוקה מהכירה אין דעתו לעוקרה ממנה לגמרי אלא להחזירנה לה אח"כ. אבל אם בתחלה כשנטלה לא הי' דעתו להחזירה לה, וכן אם הסירה מידו פעם אחת, או שפינה התבשיל לקדרה אחרת, כבר בטלה לה שהיי' הראשונה, וכשרוצה להחזירה ה"ז כמושיבה בשבת לכתחילה, וחכמים לא התירו אלא חזרה אבל לא להושיב קדרה בתחלה בשבת על הכירה, אע"פ שהיא בענין שאין בה משום איסור בישול ... מ"מ כשמעמידה על הכירה שהוא מקום שדרך לבשל שם ה"ז נראה כמבשל לכתחלה בשבת."

ויש לדייק בדברי אדה"ז:

א) מכיון שהטעם שאסרו חכמים להושיב לכתחילה בשבת הוא (כמ"ש בסוף דבריו) מפני שנראה כמבשל, למה מאריך אדה"ז שכשבדעתו להחזירה נמצא שלא בטלה שהיי' הראשונה משא"כ כשאין דעתו להחזירה וכו' בטלה שהיי' ראשונה וה"ז כמושיב בשבת לכתחילה שזה אסור דנראה כמשבל, ולא כתב בקיצור שכשהי' בדעתו להחזירה אינו נראה כמבשל משא"כ אם לא הי' דעתו להחזירה וכו' נראה כמבשל. ועי' בר"ן (שבת יז: ועד"ז בבעל המאור שם טז:) דעל מ"ש הגמ' (לח:) "לא שנו (דמותר להחזיר) אלא שעודן בידו אבל אם הניחם ע"ג קרקע אסור" כתב הטעם "דמחזי כמבשל לכתחילה", ותו לא.

והנה, ברש"י על הגמ' שם פי' דהא דאסור להחזיר אם הניחה ע"ג קרקע הוא מטעם "דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה," שזהו ע"ד מ"ש אדה"ז דזהו כמושיב בשבת לכתחילה (ואכן מצויין על גליון השו"ע לרש"י הנ"ל). אמנם צ"ע למה העתיק אדה"ז הטעם דרש"י יחד עם הטעם דהר"ן ובעה"מ, בעוד שרש"י מפרש הגמ' באו"א משא"ר. דהנה ידוע המח' בין רש"י ושא"ר בטעם איסור שהיי' בכירה שאינה גרוף וקטום, דלרוב ראשונים זהו מטעם חשש שמא יחתה, ולרש"י זהו מדין איסור שהיי' בדבר המוסיף הבל אפי' מבע"י (ראה רש"י לו: ד"ה עד שיגרוף ובתוד"ה לא יתן, ועי' בבעה"מ ור"ן שם ועוד). ולכאו' זהו גם סיבת השינוי בין רש"י והר"ן ובעה"מ בפי' הגמ' דהניחן ע"ג קרקע, דרש"י לשיטתו דס"ל דאיסור שהיי' הוא מטעם הטמנה, ולכן פי' דטעם איסור חזרה כשהניחן ע"ג קרקע הוא מפני שבטלה לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחילה (דאסור אפי' בגו"ק, כי בשבת אסור להטמין אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל). משא"כ הר"ן ובעה"מ דלא ס"ל כרש"י, מפרשים שטעם איסור חזרה כשהניח על גבי קרקע הוא מפני שנראה כמבשל. וא"כ צ"ע על אדה"ז, דמכיון שמביא בסוף דבריו שטעם האיסור הוא מפני שנראה כמבשל, (וכשיטתו בס"א דטעם איסור שהיי' אינו משום הטמנה כ"א שמא יחתה) א"כ למה הוסיף באמצע דבריו שזהו כמושיב בשבת לכתחילה.[2]

ב) בתחילת הסעיף, כשמזכיר ב' התנאים הראשונים – שלא הסירה מידו ושלא פינה התבשיל לקדרה אחרת – אינו מוסיף שנמצא שלא בטלה שהיי' הראשונה וכו', ורק כשבא להתנאי שצ"ל דעתו להחזירה, מוסיף "שנמצא שלא בטלה שהיי' הראשונה" כו'. משא"כ בסוף הסעיף, כותב אצל כל התנאים – הסירה מידו, פינה התבשיל, ואין דעתו להחזירה – דבאחד מאופנים אלו "כבר בטלה שהיי' הראשונה" כו'. וטעמא בעי.

ואין לומר, דמ"ש אדה"ז שנמצא שלא בטלה שהיי' הראשונה וכו' קאי גם על מ"ש לפנ"ז כשלא הסירה מידו ולא פינה כו' – כי 1) אדה"ז אינו כולל ג' התנאים יחד – ("אם עודה בידו שלא הסירה כו' ולא פינה תבשיל כו' והי' בדעתו שיחזירנה כו' מותר לו להחזירו") אלא מחלק התנאי דדעתו מב' תנאים הראשונים ("אם עודה בידו שלא הסירה כו' ולא פינה התבשיל כו' מותר להחזיר בשבת – אם הי' בדעתו שיחזירנה" וכו'), דמזה משמע דמ"ש אח"כ שנמצא וכו' קאי רק על מ"ש לפנ"ז שהי' בדעתו להחזירה. 2) מפורש בהמשך דבריו "שנמצא שלא בטלה עדיין שהיי' הראשונה כו' כיון שבשעת סילוקה מהכירה אין דעתו לעוקרה ממנה לגמרי אלא להחזירנה לה אח"כ," הרי דקאי רק על דעתו להחזירה.

ג) עוד יש לדייק בהסדר דג' תנאים אלו, דבתחילת הסעיף הסדר הוא "אם עודה בידו שלא הסירה כו' ולא פינה כו' אם בתחלה ... הי' בדעתו שיחזירנה" כו', משא"כ בסוף הסעיף הסדר הוא "אבל אם בתחלה כשנטלה לא הי' דעתו להחזירה לה, וכן אם הסירה מידו פעם א', או שפינה התבשיל לקדרה אחרת."

והנה בנוגע לזה שהתנאי דפינה מובא בהמשך להתנאי דעודה בידו (בין ברישא בין בסיפא) הי' אפשר לתרץ, דהנה בגמ' (לח:) בהמשך להשיטות השונות בנוגע להתנאים דעודה בידו ודעתו להחזיר – איתא "בעי ר' ירמי' תלאן במקל מהו, הניחן ע"ג מיטה מהו. בעי רב אשי פינן ממיחם למיחם מהו, תיקו." וראה בשו"ע סי' רנ"ג ס"ב דהמחבר והרמ"א לא הזכירו בפירוש איבעיות אלו, אלא שהמחבר כותב שצ"ל "לא הניח ע"ג קרקע", והרמ"א מוסיף בהגה"ה שצ"ל "ועודה בידו". ובמג"א (סק"כ) מבאר, דהמחבר פוסק דאיבעיות אלו לקולא, (וכמ"ש ג"כ בב"י) ולכן כותב דרק כשהניח עג"ק אסור להחזיר, מכלל דאם תלאה במקל או שהניח ע"ג מטה או שפינה ממיחם למיחם עדיין מותר להחזיר, משא"כ הרמ"א ס"ל דפוסקים לחומרא ולכן צ"ל עודה בידו, דאם אינה בידו אפי' לא הניח ע"ג קרקע ממש, אסור להחזיר. ולכאורה צ"ע, דהמלים שהוסיף הרמ"א "ועודה בידו" שולל רק שאם תלאה במקל או שאם הניח ע"ג מיטה אסור להחזיר, אבל איך שולל שאם פינה התבשיל למיחם אחרת שג"כ אסור להחזיר, הרי המיחם עדיין בידו.

וי"ל שזהו מה שאדה"ז (שפוסק כהרמ"א) אינו מסתפק בכתיבת "אם עודה בידו שלא הסירה מידו כשנטלה מעל הכירה עד שעה שרוצה להחזירה" שזה שולל תלאה במקל והניח ע"ג מטה, אלא ממשיך "ולא פינה ממנה התבשיל לקדירה אחרת" כו' כדי לשלול גם איבעיא זו.

ולתרץ דברי הרמ"א י"ל שהרמ"א שולל זה עי"ז שכתב "ועודה בידו" היינו כשאותו מיחם עדיין בידו, משא"כ כשזהו מיחם שני, אסור להחזיר. (אבל אדה"ז י"ל שלא סמך על דיוק זה, אלא פירש דבריו, כנ"ל.)

ועפכ"ז י"ל הטעם שאדה"ז מביא התנאי דפינה כו' סמוך להתנאי דעודה בידו, מכיון שבאמת זה נכלל בהתנאי דעודה בידו וכמ"ש הרמ"א, אלא שאדה"ז רוצה לפרש דבריו[3].

אבל עדיין צ"ע, למה בראש דבריו מביא אדה"ז התנאי דעודה בידו לפני התנאי דדעתו להחזירה, ובסוף דבריו מביאו אח"כ.

ב. ויש לבאר כ"ז בהקדים משנת"ל בשם הר"ן ובעה"מ דזה שאסור להחזיר כשהניח ע"ג קרקע הוא מטעם דנראה כמבשל. דלכאו' הכוונה בזה, דחיישי' שמא הרואה אותו מגביה הקדרה מע"ג קרקע ומניחה ע"ג הכירה יחשוב שמותר לבשל בשבת, כי הוא אינו יודע שהתבשיל שבה כבר מבושל כל צרכו. משא"כ כשרואה שהוא רק מחזיר קדירה שנטל זה עתה מהכירה, יבין שכוונתו הוא רק כדי שלא תצטנן הקדירה.[4]

ולכאו' צ"ע, דבשלמא כשהניח ע"ג קרקע מובן החשש דהרואה אותו יחשוב שהוא מבשל בשבת. ועד"ז כשפינה התבשיל לקדירה אחרת, שהרואה אותו מניח קדירה חדשה ע"ג כירה יחשוב שהוא מבשל. אבל כשלא הניח עג"ק, ולא פינה התבשיל לקדירה אחרת, אלא שלא הי' דעתו להחזירה, למה יחשוב הרואה שהוא מבשל בשבת יותר מאילו לא הי' בדעתו להחזירה?

[ולהעיר דבקו"א סק"ח כותב אדה"ז דמהט"ז והרא"ש והמג"א משמע דס"ל דהא דאסור להחזיר ע"ג כירה גו"ק כשהניח עג"ק הוא מצד חשש שמא יחתה. והיינו, דאע"פ דאם לא הניח עג"ק לא היינו חוששים לחיתוי אא"כ אינה גו"ק (עי' שו"ע אדה"ז לקמן סעי' ט"ו), מ"מ אם הניח עג"ק חוששין יותר לחיתוי, ולכן אסור להחזיר אף בגו"ק.

ולכאו' הביאור בזה – למה חוששין יותר לחיתוי כשהניח עג"ק – הוא בפשטות, דמכיון שהניח הקדירה עג"ק הרי במחשבתו כבר נפסק השהיי' הראשונה, וטבע בנ"א הוא שכששמים קדירה חדשה ע"ג כירה מחתים קצת ואפי' כשהקדירה כבר מבושל כ"צ ורותחת, וא"כ ה"ה כשהניח הקדירה ע"ג קרקע יש לחשוש יותר לחיתוי. ולפי שיטה זו מובן למה כשאין דעתו להחזירה אסור להחזיר הקדירה אפי' ע"ג כירה גו"ק, כי גם בנידון זה כבר נפסק במחשבתו השהיי' הראשונה, ויש לחוש יותר שמא יחתה. אבל לשי' הר"ן וסייעתו – וכ"ה שיטת אדה"ז כנ"ל – שהטעם הוא משום דנראה כמבשל , קשה כנ"ל דכשאין דעתו להחזירה למה נראה כמבשל.]

וי"ל שזהו הטעם שאדה"ז אינו מסתפק בזה שנראה כמבשל, אלא מוסיף שנמצא שלא בטלה השהיי' הראשונה כו', די"ל שבזה מגדיר לנו אדה"ז האיסור דחזרה בשבת (כשחסר אחד מהתנאים), דגדר האיסור אינו מפני שנראה כמבשל, אלא מפני דהוי כמושיב לכתחילה. והיינו, שחכמים אסרו הושבה לכתחילה בשבת ע"ג כירה (אפי' אינה גו"ק) מטעם דזה נראה כמבשל, ואחר שחכמים אסרו הושבה לכתחילה בשבת, אסרו כל דבר שנכנס בגדר הושבה לכתחילה אפי' אם זה באופן שבמקרה זה אינו נראה כמבשל, דמ"מ מכיון שזהו בגדר דהושבה לכתחילה בשבת, אסור.

במילים אחרות: שורש טעם האיסור הוא מטעם דנראה כמבשל, אבל גדר האיסור בפועל הוא - שאסור להושיב לכתחילה בשבת. ולכן, אפילו כשבמקרה מסויים אינו נראה כמבשל, וליכא שרש וטעם האיסור מ"מ יכול להיות שחכמים יאסרו זה, אם מקרה זה ג"כ בגדר הושבה לכתחילה בשבת, שזה אסור.) ***

וזהו הטעם שכשלא הי' דעתו להחזיר, אסור להחזיר, אע"פ שאינו נראה כמבשל, דמ"מ כיון שהסיח דעתו מלהחזיר הקדירה הרי בטלה שהיי' הראשונה וה"ז כמושיב בשבת לכתחילה, והושבה בשבת הרי אסרו חכמים אפי' כשליכא טעם האיסור, ומכיוןשזה נכנס בהגדר דהושבה בשבת לכתחילה, אסור להחזיר.[5]

והשתא דברי אדה"ז ברורים ומאירים,שכתב "אבל אם בתחלה כשנטלה לא הי' דעתו להחזירה לה ... בטלה לה שהיי' הראשונה וכשרוצה להחזירה ה"ז כמושיבה בשבת בתחלה, וחכמים לא התירו אלא חזרה אבל לא להושיב קדרה בתחלה בשבת על הכירה ... ה"ז נראה כמבשל לכתחילה בשבת." דהיינו שהטעם שאסור להחזיר כשלא הי' דעתו להחזירה אינו מפני שנראה כמבשל, אלא מפני שהיסח דעתו פועל שבטלה לה שהיי' הראשונה וה"ז כמושיב בשבת לכתחילה, אלא שהטעם לזה שאסרו חכמים הושבה בשבת לכתחילה הוא מפני שנראה כמבשל.

ג. ועפ"ז יש לבאר זה שאדה"ז מחלק התנאי דדעתו להחזירה מב' תנאים האחרים, דכשהי' בדעתו להחזירה כותב אדה"ז שלא בטלה שהיי' הראשונה, משא"כ כותב (בתחלת הסעיף) שכשלא הסירה מידו ולא פינה התבשיל לקדירה אחרת נמצא שלא בטלה שהיי' הראשונה. כי בב' תנאים אלו אפשר לפרש שהטעם בהם הוא שלא יהי' נראה כמבשל, וכשלא הסירה מידו ולא פינה, מותר מטעם שאינו נראה כמבשל, וא"צ לזה שלא בטלה שהיי' הראשונה.[6] ודוקא כשבא לתנאי השלישי דדעתו להחזירה, שהטעם שצ"ל דעתו להחזירה הוא כדי שלא יתבטל שהיי' הראשונה ויהי' כמושיב לכתחילה, הוצרך לבאר שכשכן הי' בדעתו להחזירה נמצא שלא בטלה שהיי' הראשונה. ומה שבהמשך הסעיף כותב אדה"ז "אבל אם בתחלה כשנטלה לא הי' דעתו להחזירו לה, וכן אם הסירה מידו פ"א או שפינה התבשיל לקדירה אחרת, כבר בטלה לה שהיי' הראשונה" וכו' הרי שכותב גם אצל התנאים האחרים שאם הסירה מידו או פינה התבשיל בטלה לה שהיי' הראשונה וה"ז כמושיב בשבת לכתחילה, ולא מפני שנראה כמבשל – היינו מפני שאחר שרואים בהתנאי דדעתו להחזירה שהטעם שאסור להחזיר הוא מפני שזה נכנס בגדר דמושיב בשבת לכתחילה, שוב אפ"ל כן גם לגבי שאר התנאים (אע"פ שבהם שייך באופן ישיר החשש דנראה כמבשל) שטעמם הוא ג"כ מפני שבטלה שהיי' הראשונה וה"ז כמושיב בשבת לכתחילה, כי מסתבר דהגדר דכל ג' התנאים הוא בשוה.

ועפ"ז יש לבאר גם הסדר שהובאו תנאים אלו בדברי אדה"ז, דבתחלת דבריו מביא התנאי דהסירה מידו ואח"כ התנאי דדעתו להחזירה, ובהמשך דבריו הסדר הוא להיפך. דבתחילת דבריו י"ל דאדה"ז הולך מן הקל אל הכבד, דלא מיבעיא שצ"ל התנאי דעודה בידו ולא פינה התבשיל, דמובן יותר למה צריך תנאים אלו - כדי שלא יהי' נראה כמבשל, אלא עוד זאת שצ"ל התנאי דדעתו להחזירה, אע"פ שבזה אין חשש דנראה כמבשל, והטעם הוא כדי שלא יהי' כמושיב לכתחילה בשבת. אבל בהמשך דבריו, לאחר שהתנאי דדעתו להחזירה כבר גילה לנו שהגדר דכל ג' התנאים הוא שלא יהי' כמושיב לכתחילה בשבת, מזכיר אדה"ז תחלה התנאי דדעתו - המלמד - ואח"כ התנאים דהסירה ופינה - שנלמדים ממנו.

ד. ועפכהנ"ל אפשר לבאר גם שיטת הרמב"ם בענין זה. דהנה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' שבת ה"י "ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה או מכוסה ... והוא שלא הניח הקדרה ע"ג קרקע אבל משהניחה ע"ג קרקע אין מחזירין אותה אפי' ע"ג כירה גרופה או מכוסה" עכ"ל. ולא הזכיר שצ"ל דעתו להחזירה. וצ"ב מהו הסברא לחלק בין ב' תנאים אלו שאם הניח עג"ק אסור להחזיר ואם לא הי' דעתו להחזירה מותר להחזירה.

וי"ל דהרמב"ם ס"ל דהגדר דאיסור חזרה אינו משום שה"ז כמושיב בשבת לכתחילה (אלא שהושבה בשבת לכתחילה גופא אסור משום שנראה כמבשל כנ"ל), אלא מפני שהחזרה גופא נראה כמבשל. ולכן, כשהניח ע"ג קרקע, אסור להחזיר מפני שנראה כמבשל, משא"כ כשלא הי' דעתו להחזיר מותר להחזיר דאינו נראה כמבשל, וכמשנת"ל.

ה. ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהסוגיא דדף לח: דאיתא שם "א"ר זריקא א"ר אבא א"ר תדאי לא שנו (דמותר להחזיר) אלא שעודן בידו אבל הניחן עג"ק אסור ... א"ר חייא א"ר יוחנן אפי' הניחה עג"ק מותר. פליגי בה רב דימי ורב שמואל בר יהודה ותרוייהו משמי' דרבי אליעזר אמרי, חד אמר עודן בידו מותר עג"ק אסור וחד אמר הניחן עג"ק נמי מותר. אמר חזקי' משמי' דאביי הא דאמרת עודן בידו מותר לא אמרן אלא שדעתו להחזיר אבל אין דעתו להחזיר אסור, מכלל דעג"ק אע"פ שדעתו להחזיר אסור. איכא דאמרי אמר חזקי' משמי' דאביי הא דאמרת עג"ק אסור לא אמרן אלא שאין דעתו להחזיר אבל דעתו להחזיר מותר, מכלל שבעודן בידו אע"פ שאין דעתו להחזיר מותר." והקשה בכס"מ שם על הרמב"ם (וכ"כ בב"י סי' רנ"ג ע' יד(:, דמהו המקור של הרמב"ם שהזכיר רק התנאי דעודה בידו ולא הזכיר התנאי דדעתו להחזיר, הרי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא הי' צריך להזכירו, דהחילוק ביניהם הוא רק דללישנא קמא מותר רק בדאיכא שני התנאים עודה בידו וגם דעתו להחזירה וללישנא בתרא מספיק אחד מהם או עודה בידו או דעתו להחזירה, אבל מהו המקור לשי' הרמב"ם שצ"ל רק התנאי דעודה בידו אבל א"צ להתנאי דדעתו להחזיר?

ותירץ הכס"מ, דס"ל להרמב"ם שהאמוראים שהוזכרו בהסוגיא שלפנ"ז שהזכירו רק עודה בידו ולא הזכירו הא דדעתו להחזיר, פליגי על חזקי' משמי' דאביי וס"ל דצ"ל רק התנאי דעודה בידו, והרמב"ם פוסק כאמוראים אלו (מכיון שהם "קמאי" בזמן לחזקי' משמי' דאביי). וי"ל, דלשי' הרמב"ם האמוראי קמאי וחזקי' משמי' דאביי פליגי בהגדר דאיסור חזרה, דאמוראי קמאי ס"ל דהגדר דאיסור חזרה הוא משום שנראה כמבשל, ולכן הזכירו רק התנאי דעודה בידו. (והחילוק בין האוסרים כשהניח עג"ק והמתירים הוא, דהאוסרים ס"ל דחיישי' שמא יחשוב הרואה שהתבשיל שבקדרה הוא חי ושהוא מבשל בשבת ויבוא להתיר בישול בשבת, והמתירים ס"ל דלא חיישי' לזה). וחזקי' משמי' דאביי ס"ל דהגדר הוא מפני דהוי כמושיב בשבת לכתחילה, ולכן הזכיר גם התנאי דדעתו להחזיר (והחילוק בין הלישנא קמא והלישנא בתרא הוא, דללישנא קמא מספיק אחד מהשנים – או להניח עג"ק או שלא הי' דעתו להחזיר – כדי שיתבטל השהיי' הראשונה ויהי' כמושיב בשבת לכתחילה, וללישנא בתרא דוקא אם הניח עג"ק וג"כ לא הי' דעתו להחזירה הוי כמושיב בשבת לכתחילה).

והראשונים דס"ל שצ"ל ב' התנאים ס"ל דחזקי' משמי' דאביי מפרש דעת האמוראי קמאי, ולכו"ע הגדר דאיסור חזרה הוא מפני דהוי כמושיב בשבת לכתחילה.


*) מתוך שיעור שנאמר בכולל נרשם ע"י הרב י.ל. אלטיין

[2]) ועי' בר"ן שם לפנ"ז שכתב על דברי רש"י כאן "וזה ע"ד פירושו ז"ל שהוא מפרש כולה פרקין בהטמנה, מיהו לדידן נמי דמפרשינן לי' בלא הטמנה איכא לפרושי להא ע"פ דרכו ז"ל." אבל 1) עדיין צ"ב מכיון שהר"ן עצמו מפרש הטעם משום דמחזי כמבשל ותו לא למה מוסיף אדה"ז שזהו כמושיב בשבת לכתחילה. 2) יש לדחות דכוונת הר"ן שם הוא רק למה שפי' רש"י על הגמ' לפנ"ז "לדברי האומר מחזירין מחזירין אף בשבת" ולא למה שפי' רש"י הטעם לאיסור חזרה כשהניח עג"ק, ודו"ק.

[3]) וי"ל שזהו גם הביאור בשינוי ל' אדה"ז "אבל אם בתחלה כשנטלה לא הי' דעתו להחזירה לה, וכן אם הסירה מידו פ"א או שפינה התבשיל לקדרה אחרת", להורות שהתנאי דפינה כו' בא בהמשך להתנאי דעודה בידו. (הערת הכותב)

[4]) לכאו' הי' אפ"ל שהכוונה בנראה כמבשל הוא, דמפני שעושה פעולה שדומה לבישול, חיישי' דאם נתירו לעשות כן, יבוא הוא עצמו לבשל בפעם אחרת. ועפ"ז לא יוקשה הקושיא דלקמן בפנים. אבל צ"ע אם אפ"ל כן, מכיון שהוא עצמו ידע שהתבשיל מבושל כבר כ"צ ואין בו משום בישול, וא"כ לגבי דידי' אין כאן חשש לכאורה.

תו הי' אפ"ל לכאו' דהכוונה בנראה כמבשל הוא, דאסרו חכמים להחזיר בשבת מצד זה עצמו "שדומה למלאכת בישול" ולא מצד חשש שיבוא מזה לבשל. (ועי' ברמב"ם רפכ"א מהל' שבת, שישנם דברים שאסרו חכמים מצד חשש שמא יבוא לעשיית מלאכה, וישנם דברים שאסרו מצד זה "שדומים למלאכה". ועי' לקו"ש חי"ד ע' 15 הע' 24.) אבל מהר"ן עצמו לא משמע כן, כי בהמשך דבריו מבאר דזה שהרי"ף פוסק כהלישנא קמא (שם לח:) לחומרא אע"פ שזהו איסור דרבנן, הוא "מפני שהן קרובין לבוא לידי איסור תורה",** דמשמע דהאיסור הוא מפני חשש שיבוא מזה לבישול האסור מה"ת. שוב ראיתי דכדברינו בפנים מפורש בחידושי הר"ן (הישנים) לקמן מ: וז"ל "וכל שנתבשל מבעוד יום הי' מותר לבשלו לכתחילה ע"ג כירה אלא משום מראית העין, ולפיכך התירו בחזרה בגרופה וקטומה דכיון שאינו מחזירה אלא כדי שלא תצטנן והיא גרופה וקטומה, תו לא מחזי כמבשל דבר חי לכתחילה".

**ולהעיר מהשינוי בזה ממ"ש ר"ח (הובא ברא"ש פרק במה טומנין ס"ב, ועייג"כ בר"ח על הגמ' לח:) דאזלינן לחומרא בזה כי "משום חומרא דשבת חשיבא כשל תורה". ואכ"מ.

***) וי"ל שגם הר"ן ס"ל דאיסור חזרה הוא דהוי כמושיב לכתחילה בשבת (שהרי הוא פוסק ג"כ דבשלמא הי' בדעתו להחזירה אסור להחזיר), אלא שהוא כותב (רק) הטעם של האיסור, משא"כ אדה"ז דמפרט יותר.

[5]) או יש לפרש באו"א קצת, דאע"פ שכשהניח ע"ג קרקע או שלא הי' בדעתו להחזירה אינו נכנס ממש בהגדרדהושבה בשבת לכתחילה (כי בפועל הרי הוא רק מחזיר מה שנטל מהכירה ואינו מושיב לכתחילה), מ"מ במקרים אלו נראה כמושיב בשבת לכתחילה ולכן אסור. ועי' לקמן ס"יט "נראה כמושיבו בשבת בתחלה".

[6]) ומה שאינו כותב אדה"ז בב' תנאים אלו שזה שמותר להחזירה הוא מטעם שאז אינו נראה כמבשל, היינו מפני שהתנאי דדעתו להחזירה מגלה לנו שגם בב' התנאים האחרים הטעם הוא מפנישלא בטלה שהיי' הראשונה, כדלקמן בפנים.