E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ז' אדר-ראשון - ש"פ תצוה - תשע"א
רמב"ם
בדין מאה ברכות
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

הרמב"ם בפרק ז מהלכות תפלה הלכה יד כתב, חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה ומה הן מאה ברכות אלו כ"ג ברכות שמנינו בפרק זה, ושבע ברכות של קריאת שמע של שחרית וערבית לפניה ולאחריה..ושלש תפלות שבכל תפלה מהן שמנה עשרה ברכות הרי שמונים ושש ברכות..שבע בכל סעודה, אחת כשיטול ידיו תחלה, ועל המזון אחת בתחלה ושלש בסוף ועל היין לפניו ולאחריו הרי שבע ברכות הרי מאה ברכות בין הכל.

ובהלכה טו, בזמן הזה שתקנו ברכת האפיקורסין בתפלה והוסיפו הטוב והמטיב בברכת המזון נמצאו חמש ברכות יתירות, בשבתות וימים טובים שהתפלה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר הימים בכל הברכות האלו כגון שלא ישן כל הלילה ולא התיר חגורו ולא נכנס לבית הכסא וכיוצא באלו צריך להשלים מאה ברכות מן הפירות.

ובהלכה טז, כיצד, אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום.

מקור האי דינא במנחות דף מג: דאיתא שם בברייתא, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך. רב חייא בריה דרב אויא בשבתא וביומי טבי טרח וממלי להו באיספרמקי ומגדי.

וברש"י שם, ד"ה מה, קרי ביה מאה. והתוספות שם פירוש בשם ר"ת ויש מאה אותיות בפסוק וי"מ דמה עולה בא"ת ב"ש מאה ובקונטרס פירש אל תקרי מה אלא מאה כלומר שחייב ק' ברכות וי"מ כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית מאה הרי כולן.

והטור בסימן מו הביא בשם רב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא, דהע"ה תיקן מאה ברכות דכתיב הוקם על, ע"ל בגימ' ק' הוי כי בכל יום היו מתים ק' נפשות מישראל ולא היו יודעין על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל ק' ברכות וע"כ תקנו חכמים ז"ל אלו הברכות סדר העולם והנהגתו להשלים ק' ברכות בכל יום וצריך כל אדם ליזהר בהם והפוחת אל יפחות והמוסיף יוסיף על כל ברכה וברכה שנתקנה לו כמו שאמרו חכמים ברכות דף מ. ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו.

ומקור דברי רב נטרונאי הוא במדרש תנחומא פרשת קרח (וכן בשאר מדרשים) דאיתא שם, הוקם על בגימטריא ק' כנגד ק' ברכות, שבכל יום היו מתים מישראל ק' אנשים בא דוד ותקנן לק' ברכות. ועתה ישראל מה ה' אלקיך קרי ביה מאה אלו ק' ברכות כיון שתקנום נעצרה המגפה.

והלבוש שם, הוסיף בנוגע דהע"ה, שראה בימיו שהיו מתים מישראל מאה נפשות בכל יום, עד שחקר והבין ברוח הקודש שעליו, שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם, על כן היו מתים בעונש זה. לפיכך עמד הוא ותקן להם לישראל מאה ברכות שיברכו בכל יום כנגד המאה שמתו, ומאז פסקו למות.

ולהלכה פסק המחבר בסימן מו סעיף ג, חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לפחות. ובסימן רפד סעיף ג, צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת. ובסימן רצ סעיף א, ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח, כדי להשלים מנין מאה ברכות.

ועיין במגן אברהם סימן מו שכתב, אח"כ מצאתי בכ"ה בשם מהר"מ מטראני ח"א סימן קי"ז וק"פ ג"כ דאין יוצא בשמיעת הברכות אלא מי שאין לו פירות.

ויש להעיר בדברי הרמב"ם כדלהלן:

א) שהשמיט העצה "לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אמן, להשלים מנין מאה".

ב) הלחם משנה הקשה על מ"ש בהלכה טז, דמשמע דה"ק שיאכל תחלה מעט מן הפרי ויברך ברכה אחרונה ואח"כ מאותו הפרי עצמו יאכל מעט והלא מה שעושה נראה דאסור משום דאסור לגרום בברכות.

ואף שהוא בעצמו פירוש דבריו, דודאי לא קאמר אלא שאם אכל ירק ולא היה בדעתו לאכול יותר בעת ההיא כשיעבור אותו העת צריך שיחזור ויאכל מאותו פרי כדי להשלים והשתא לא הוי גורם בברכות שכשאכל בתחלה ובירך לבסוף לא היה בדעתו לאכול יותר. מ"מ כמה מפרשים חולקים עליו בדעת הרמב"ם. ועיין ברכי יוסף בסימן מ"ו על זה.

ג) בריש פירקין בהלכה א כתב, כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום. ויש להעיר למה הדגיש שתקנות הברכות היתה "כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו", מאי נפקא מינה לנו מתי תקנו. הי' לו לומר שאנשי כנה"ג תקנו ברכות אחרות וכו'.

ד) מה זה הלשון "דברי תפלות אלו" ולא תפלות אלו.

ה) בכלל יש להעיר מה ענין י"ח ברכות אלו לכאן, הי' לו להביאם בהלכות ברכות. היינו אחר שהגדיר שם בפרק א הלכה ד, שלשה מיני ברכות, ברכות הנייה, וברכות מצות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו. אז הי" לבאר ברכות אלו.

ו) ואפילו נאמר שמפני שיש "טועין" לסדר ברכות אלו בביהכ"נ. ממילא הביא י"ח ברכות אלו, אבל מה ענין מאה ברכות לכאן.

ז) בגמרא הלשון היא "מאה ברכות בכל יום" וכן הביא המחבר לשון זה. והרמב"ם שינה הלשון וכתב, "מאה ברכות בין היום והלילה".

ומלבד שינוי הלשון, לכאורה הי' שייך ללמוד שיש גם שינוי לדינא דלהרמב"ם בנוגע מאה ברכות הלילה הולך אחר היום, דכתב "מאה ברכות בין היום והלילה", והקדים יום ללילה. ולהמחבר במאה ברכות הן בכל יום שייך מסתבר להיות יום שע"פ תורה שהיא לילה ויום. וכמובא בפוסקים שבנוגע מאה ברכות היום הולך אחר הלילה. וכן הוא לשון אדה"ז בסימן מו, ברכות השחר תקנום חכמים על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום שיברכו להקדוש ברוך הוא על זה בפעם ראשונה שנהנין הנאה זו בכל יום ויום להשלים מנין המאה ברכות שחייב כל אדם לברך בכל יום ויום מערב ועד בקר.

רק דזה לכאורה אינו, דגם להרמב"ם היום הולך אחר הלילה. דהרי כתב "בשבתות וימים טובים שהתפלה שבע ברכות", ואם נאמר דהיום הולך אחר הלילה, אז גם ב"ערבי שבתות" יש בעיא. ולפ"ז קשה ביותר למה שינה מלשון חז"ל, וכתב "בין היום והלילה".

ח) מ"ש "אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו..ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום". מה זה שסיים "עד שמשלים מאה בכל יום", הי' לו לכתוב כלשון המחבר "כדי להשלים מנין מאה ברכות", או עד שישלים, למה חזר על "בכל יום".

ט) גם יש להעיר למה לא הביא הרמב"ם הלשון המובא במחבר ושאר פוסקים, שמאה ברכות הן "לפחות".

י) גם יש להעיר מ"ש "ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום", למה צריך להדגיש למנות, הרי זה פשוט דבלא"ה איך ידע שהגיע למאה.

ואולי יש לומר בדעת הרמב"ם שתקנת מאה ברכות, היא תוצאה מדין תפלה. ר"ל דכשתקנו נוסח התפלה ותקנו י"ח ברכות לכל תפלה, אז תקנו ברכות אחרות להשלים מנין המאה. וזהו מ"ש בריש פירקין, כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום. היינו דמאחר שתקנו "דברי תפלות" היינו נוסח התפלה, אז תקנו ברכות אלו.

ואולי יש לומר דכוונת ברכות אלו כמו שכתב הלבוש, שהיה מפני שלא היו משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם. היינו דמאחר שראה עזרא ובית דינו..ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, (כלשון הרמב"ם בריש הלכות תפלה) הרי שייך עכשיו לשבח ולברך כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם.

ויש להוסיף מלשון אדה"ז, "והן מאה ברכות שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד" ערב ובוקר וצהרים בג' תפלות וברכות השחר ושאר ברכות הקבועות "בכל יום ובכל עת והן מאה ברכות".

ומשו"ה הביא דיני ברכות אלו ודין מאה ברכות כאן בהלכות תפלה ולא בהלכות ברכות מפני שהן נובעין מתקנת נוסח התפלה.

ולפ"ז יש לומר שיש ב' דינים בתפלה, א) להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם. ב) "לשבח ולברך כראוי לשם יתברך על כל טובותיו שהשפיע עליהם". ר"ל דמלבד חובת תפלה יש דין כללי לשבח לשם יתברך כראוי. ודין זה נתתקן כשתקנו נוסח בתפלה.

ומדין תפלה נתחדש שגם בכל הברכות יש ב' דינים, א) החיוב לומר הברכות, כמו תפילין וציצית מפני שהן ברכת המצוות. ב) לאומרם בתור לשבח לשם יתברך כראוי.

ואולי יש לומר דהא דיוצאין בברכות של חבירו כשעונה אמן, הוא מדין חיוב תפלה וברכה כשלעצמו, אבל מצד החיוב לשבח לשם יתברך כראוי לא סגי בעניית אמן לצאת הענין של "לשבח ולברך כראוי לשם יתברך". דלזה צריכין לשבח בפועל. ומשו"ה לא הביא הרמב"ם הא דבשבת ויו"ט ישמע לברכות התורה והמפטיר בכדי לצאת מאה ברכות.

ומאחר שחיוב זה נובע מתקנת תפלה, ובתפלה הרי תפלת ערבית רשות, א"כ יש סברא לשיטתו לומר שגם החיוב של מאה ברכות צריכין למלא ביום כתקנת תפלה ולא בלילה, ומשו"ה הדגיש "מאה ברכות בין היום והלילה", שהחיוב כולל גם ברכות הלילה.

וזהו גם שהדגיש "ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום", משום כמו דחיוב תפלה היא "להתפלל בכל יום" וגם כמו שכתב בריש הלכות תפלה כענין שנאמר "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי". שהיא דין כל יום ובמשך כל היום.

ומעניין שאדה"ז שהבאנו לעיל הביא פסוק זה בנוגע מאה ברכות, "שמברך תמיד ערב ובוקר וצהרים".

ובזה יש ליישב קושית הלחם משנה, דמאחר שיש דין בברכות "לשבח ולברך כראוי לשם יתברך", אין מקום לברכה שאינה צריכה, דהרי זהו חלק מדיני ברכות.

ואולי זהו הדגש שכתב ומונה "ומונה כל הברכות עד שמשלים מאה בכל יום", דמאחר שמברך ברכה שיכול לפטור עצמו ממנו, והיא מכח הענין של מאה ברכות, שבזה "משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך", א"כ צריך לדייק שלא יברך יותר ממאה. דממאה והלה אין היתר לגרום ברכה שיכול לפטור ממנו.

ואולי משו"ה לא כתב "לפחות" משום שענין זה ד"משבחין ומברכין כראוי לשם יתברך" יוצאין במאה ברכות ולא יותר. ובודאי אם נתחייב בברכות יותר ממאה שיברך, אבל אין לגרום לברכה, אם כבר הגיע למספר ממאה.

וגם אולי דמשו"ה כתב "שמשלים מאה בכל יום", להדגיש שדין זה לגרום לברכה, הוא בחשבון היום, ויום גרידא היא שהיום הולך אחר הלילה.

רמב"ם
מקור הרמב"ם בזהירות מעריות ע"י תורה
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

ברמב"ם הל' איסורי ביאה פרק כ"ב הלכות יט-כא: גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן כו' לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן היחוד..וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות . . ומדברי עגבים . . ולא ישב בלא אשה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה. גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.

ודברי הרמב"ם כאן באו בהמשך למ"ש בפרק כא הלכה יט:

"אסור לאדם כו' (ש)יביא עצמו לידי הרהור אם יבא לו הרהור - יסיע לבו כו' לד"ת שהיא אילת אהבים ויעלת חן", שם קאי בהרהור, משא"כ כאן המדובר במניעת (מחשבה שהיא הקדמה ל)הירהור בפועל אלא שכאן הוסיף הרמב"ם "וירחיב דעתו".

והנה פרטי ההלכות כאן מקורם בדברי חז"ל שנסמנו בספר מראי מקומות לרמב"ם (קה"ת תשמ"ה ) עמ' ש-שא ובמילואים לשם (קה"ת תשנ"ד) עמ' קמה.

אבל נדרש לעיין מנין למד הרמב"ם ש"גדולה מכל זאת אמרו"?

וי"ל שמקורו במסכת ע"ז כ, ב: "ת"ר א"ר פנחס בן יאיר תורה(על ידי שעוסק בה ועוד שרואה ומבין אזהרות שבה ונשמר. רש"י) מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות ,חסידות) מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא", היינו שמקור השמירה דכל הענינים היא התורה [והוא בנוסף על המפורש בקידושין ל, ב: בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין . . אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש].

ובאותו ענין: בספר אוצר סגולות הרבי (בעריכת הרב יואב למברג שיחי', אה"ק תשס"ח) נאספו שורת הוראות שהעניק הרבי בתחומי "דחיית מחשבות זרות וריכוז" (שם עמ' 179-183), וכן "תיקוני תשובה - תיקון ועצות למקרה בלתי טהור (שם עמ' 193-198).

העוקב אחר הוראות אלו יבחין שמקורם בדברי חז"ל כפי שנכללו בדברי הרמב"ם:

א) "לכוף יצרו" ("קבלת עול", תשובה נכונה, וכמובן גם שאר ההוראות שייכים לקבלת עול).

ב) "להרגיל עצמו בקדושה יתירה" (זהירות בטבילת עזרא וח"נ; נתינת צדקה; בבדיקת תפילין ומזוזות; הנחת תפילין דרבינו ת"ם; לבישת טלית קטן; שמחה ובטחון; חיוניות וחמימות בקדושה).

ג) "ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה" הסעת המחשבות לעניני קודש; חקיקת משניות ותניא בזכרונו; תפילה ולימוד מתוך הספר; שויתי ה' לנגדי תמיד; שמחה ובטחון; לימוד בחברותא. ד) "ולא ישב בלא אשה" מציאות שידוך. ה) "ויזהר מן השחוק" מיעוט דברים בטלים. ו) "ויזהר . . מדברי עגבים" קדושת הלשון. ז) "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה" בנוסף לחלק מהנסמן לעיל אות ג' להרבות באותיות התורה והתפילה לימוד שיעורי חת"ת; לימוד חסידות.

רמב"ם
ילד פחות מבן שש והורים שנשתטו ר"ל
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות אישות פכ"א הי"ז בנוגע לגרושה. "שלמו חדשיו וגמלתו אם רצתה המגורשת שיהי' בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהי' בן שש שנים גמורת".

אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו (דעד בן שש צריך לאמו וכמבואר בגמ' כתובות ועירובין), ואחר שש שנים יש לאב לומר אם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו אינו נותן לו כלום (משום דחייב ללמדו תורה).

וע"ז משיג הראב"ד "אין הדעת סובלת שנכוף את האב להפריד בנו ממנו עד שיהא בן שש, והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש, ואיך יחנכו והוא גדל בין הנשים". עכ"ל.

וע"ז מתרץ המגיד משנה:

"ולא מצאתי חיוב זה בבן ד' וה' שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן ו'.. ואולי נתכוון הראב"ד למה שאמרו סוכה מב, א "יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו" כנזכר פ"א מהלכות ת"ת, ואין זה קושיא שחנוך זה אצל האם יכול הוא לחנכו לפעמים לכשיבא אצלו.[1]

ב. וצ"ב תוכן פלוגתתם בזה, דהרמב"ם סובר דהעיקר הוא לגדל ילד בריא באופי חזק וזה מקבל מאמו בשש שנים הראשונות, דתינוק וצריך לאמו הוא.

והראב"ד ס"ל דהלא העיקר ללמדו תורה והחיוב מתחיל מבן חמש ובן ארבע, ובאמת מצינו כעי"ז פלוגתא בנוגע לכיבוד אב בהלכות ממרים פ"ו ה"י "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו ישתדל לנהוג עמהם כפי דעתם עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם". עכ"ל.

וע"ז משיג הראב"ד: "אין זו הוראה נכונה, אם הוא ילך ויניח לו למי יצוה לשמרו". עכ"ל.

וביארו האחרונים השגתו (ביורה דעה סימן ר"מ ט"ז סקי"ד ועוד), דהרי בירושלמי מוזכר שר' אסי ברח מאמו כי נשטתה ביותר, אבל היא היתה במצב כזה שלא הי' יכול לצוות לאחרים לשמרם, הרי הוא יכול בעצמו לשמרם.

ומסבירים האחרונים (המגיד משנה, מגדל עוז, ועוד) שפה מדובר דצריך לאסרם באזיקים ר"ל, ולהבן לא ישמעו כי מיגס גייס בהו, משא"כ לנכרי הממונה ישמעו אליו, וממילא סב"ל להרמב"ם, דכיון דשמירתם תתקיים עצהיו"ט דוקא ע"י שהוא יברח לפיכך יצוה לאחרים לשמרם, אולם הב"ח סימן ר"מ מסביר באופן פלא השגת הראב"ד דאם נטרפה דעתן אינו מחוייב לשמוע ציווים.

(משא"כ בירושלמי הנ"ל דר' אסי אמו לא נשתטית רק זקינה היתה ורצתה בחור צעיר בדוקא אז ברח ממנה כי לא יכול לקיים ציוויה ולהשתדל בשבילה ולפיכך ברח) ואם מאכילן ומשקן יש לו מצוה גדולה היתכן שיניח מצוה זו לעכו"ם ר"ל[2].

היינו דלהרמב"ם מסתכלין איך יהי' שמירה יותר להאבא ואמא שנשתגעו ר"ל.

ולהראב"ד מסתכלין איך יקיים יותר מצות כבוד אב ואם.

ע"ד שנת"ל בהלכות אישות דלהרמב"ם מסתכלין איך יגדל ילד עם אופי בריא וחזק ואביו ילמדו תורה או כשיבקרנו (כהמ"מ) או שישכרנו מלמד (כהמרכבת המשנה).

משא"כ להראב"ד מסתכלין בעיקר על איך ילמד ילד זה תורה. והרי"ז מתאים לשיטתם המבואר בלקו"ש חל"ד נצבים דלהרמב"ם מסתכלין על גדרי העולם אופי חזק לילד ושמירה טובה לאבא ואמא שנטרפה דעתן ר"ל.

ולהראב"ד מסתכלין על גדרי התורה וכו' על איפה ילמד הילד יותר תורה, ואיך יקיים הבן יותר מצות כבוד אב ואם.


[1]) והנה סברא זו הובא להלכה באבן העזר סי' פ"ב בבית שמואל סק"ז, ועפ"ז פסק הנודע ביהודה במהדו"ת שלו אבן העזר סימן פ"ט הובא בפתחי תשובה, בסי' פ"ב. "ועל דבר הילד פחות מבן שש שפסק שישאר אצל האב, כתורה פסק, וכן הוריתי זה איזה שנים, וכתבתי הלכה למעשה שאם אחר הגירושין אין המגרש והמתגרשת בעיר אחת אז הדין שישאר הבן אצל האב אפילו פחות מבן שש כדי לחנכו וללמדו כי בזה לא שייך דברי הרב המגיד שהביא הבית שמואל . . וכל מה שפסק מעלתו יפה פסק והמערער עתיק ליתן את הדין. עכ"ל.

והנה במרכבת המשנה ח"ב, פי' באו"א מהמגיד דהסיבה דעד שש יכול להיות אצל אמו וז"ל "דכיון דצריך לאמו אין מענין תינוקות כדי לחנך והרי אפשר ללמדו תורה צוה וק"ש, ע"י שישכור לו מלמד, אבל להמגיד משנה וכן נקט הנו"ב להלכה דאפשר לקחת הילד, אם המגרש אינו דר בעיר המגורשת, דמצוה בו יותר מבשלוחו כמובן.

[2]) ועי' במרכבת המשנה שיישב דעת הרמב"ם מהב"ח, דאם ההורים במצב כזה ר"ל דצריך לאסרן באזיקים, הרי"ז בזיון גדול להם שהבן יראה אותם במצב כזה והרי"ז היפך כבוד אב ואם, דאסור אפי' לאחר מיתה כ"ש כשנשתטו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא