E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ז' אדר-ראשון - ש"פ תצוה - תשע"א
הלכה ומנהג
"ועננו בורא עולם"
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

כמה הערות אודות התפילה לעצירת גשמים הנאמרת לע"ע החורף בכו"כ קהילות באה"ק, ונדפסה גם בסידורי 'תהלת ה' הישנים.

א. בסידור המקורי של אדמו"ר הזקן לא הופיעה תפילה זו, ונדפסה רק בחלק ב' של סידור 'תורה אור' של הרב לאוואוט ז"ל (המכילה הוספות שלא נדפסו בסידור אדמו"ר הזקן, כמו סליחות, קרה"ת ועוד), ובצילום ממנה בסידורי תהלת ה' שלפני שנת תש"ס. ה'סדר' נלקח מסידורים נוסח אשכנז, ולכן מסתיימת ב"כי אתה שומע תפילת עמך ישראל" (ולא ב"...תפלת כל פה" כנוסחנו). וגם זה מוכיח שאין הכרח שכל הנדפס שם אכן נהגו בו, וכך גם בקשר להוראה הנדפסת שם שרק היחיד יכול לאמרה, השייכת (כמבואר בשו"ע סי' קיז) רק לארצות הצריכות למטר בימות החמה, ולא בעצירת גשמים בחורף.

ב. בין חסידי חב"ד באה"ק לא ראיתי ולא שמעתי שאומרים תפילה זו כלל.

ג. מקור תפלה זו בתפילת תעניות הגשמים בטור או"ח סי' תקע"ט. יש שהביאו תפלה זאת מסידורים שנדפסו בשנים תקכ"ה (ספר בקשה) ו-תקנ"ו (מנהג פוזנן). ואגב, מזכירים את התמיהה על שהתפילה מתחילה ב"וא"ו".

ד. כל אחד יראה, שלשון תחינה זו: "תן טל ומטר.. כשנים הטובות" לקוח כמעט כולו מהנוסח הספרדי של ברכת השנים בחורף (כפי המופיע בסידור רע"ג ובאבודרהם). ורק צ"ע בכמה שינויים בולטים:

1. כאן חסר "(טל ומטר) לברכה" (דווקא כשמבקשים כל כך! והשאלה היא בכלל, האם יש מקום לבקש פעמיים באותה שמו"ע על אותו דבר?!);

2.מדוע לשון הבקשה כאן, לרחם "עלינו..תבואתנו ופירותינו", ואילו שם מבקשים: "עליה [=על "השנה הזאת"]..תבואותיה ופירותיה, ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום";

3. מדוע מוסיפים כאן: "והסר ממנו דבר וחרב..." שלכאורה אינו עניין כלל לעצירת גשמים.

הלכה ומנהג
בדין וסת שאינו קבוע
הרב גדלי' אבערלאנדער
רב קהילת היכל מנחם מאנסי

הנה טעם שחוששין לוסת שאינו קבוע עד שתיעקר בפעם אחת. בשוע"ר (סי' קפט סק"ד) בנוגע וסת הפלגה כתב "שמא תראה בו".

ובוסת החודש (סק"ז) כתב "שמא תקבע לה וסת לחדשים".

ובסקל"ב כתב "עד שתקבענו..כי שמא תקבע לה יום זה לוסת ותהיה אסורה בו, הלכך אמרינן תחלתו כסופו (ראב"ד)".

ובסקמ"א כתב "בין קודם שקבעה לה וסת בין אחר שקבעה לה וסת לחדש או להפלגה ושינתה אותו דהיינו שהגיע יומו ולא ראתה בו אלא אחר כך או אפילו הקדימה לראות קודם שהגיע יומו חיישינן שמא תקבע לה וסת אחר ביום זה שראתה בו עכשיו והלכך חוששת ליום זה לחדש ולהפלגה כו' (גמרא ראב"ד)". וכזה כתב גם בסוף סקמ"ג ובסקע"ב.

הנה מש"כ בסק"ד הטעם משום "שמא תראה בו" כוונתו שחוששין שמא תראה ותקבע. וכפי שכותב בשאר סעיפים דלעיל.

והנה בס"ק לה בענין אשה שראתה ביום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר "משום דסתם נשים וסתן כל חדש (ש"ך). ואם לא ראתה בר"ח אייר אין חוששין לר"ח סיון מחשש שמא יהיה זה וסת הסירוג ליום החודש, דאינה חוששת לוסת הסירוג בפעם אחת. ומוסיף "וגם ביום א' דר"ח שהוא ל' בניסן חוששת משום עונה בינונית כדלעיל סעיף א' (ט"ז)".

ולכאורה צ"ע מה שהביא דברי הש"ך דסתם נשים, שהרי הש"ך לשיטתו דסובר שעונה בינונית הוא וסת החודש, דסובר שרוב נשים רואות ביום החודש, כלומר דיום החודש גורמת לה הראייה. אבל הרי דעת רבינו הוא כדעת הט"ז ושאר פוסקים שעונה בינונית הוא בהפלגת ל' שוסתן של רוב הנשים הוא בהפלגת ל' וכפי שרבינו מסיים מיד לאחר מכן, א"כ מה זה שהביא דברי הש"ך. והיה לו להביא רק הטעם שחוששת לר"ח אייר כפי שכתב כל פעם שמא תקבע לה וסת?

ויש לומר דכוונתו בזה להסביר הטעם למה אינה חוששת בוסת הסירוג בפעם אחת. בשלמא בוסת הדילוג אינה חוששת כפי שהוא מסביר בסקל"ב מכיון "כשתקבענו הותרו כל הימים הראשונים ואינה חוששת לעולם לט"ו וט"ז וי"ז לחדש אלא לי"ח ולי"ט וכ' ומכ' ולמעלה וגם הם הולכים וניתרים שכשחוששת לי"ט הותר י"ח ואינה חוששת לו לעולם וכן כולם, ואם כן היאך יהיה תחלת הוסת חמור מסופו". אבל בוסת הסירוג הרי יום זה יהיה אסור בסופו אם תקבע לחדשיים, ואמאי אינו אסורה בגלל זה. ועל זה מסביר וכותב לשון הש"ך דמשום כך אינה חוששת רק לר"ח אייר ולא לר"ח סיון "משום דסתם נשים וסתן כל חדש" כלומר עכ"פ כל חודש, ואם לא ראתה ביום החודש שעבר על-כרחך תראה בחודש זו ביום אחר, ואין לנו לחשוש שתראה לחדשיים דהיינו וסת הסירוג משום דסתם נשים רואות וסתן כל חודש ולא לחדשיים.

הלכה ומנהג
שכיר המשמש מי שפטור מן הסוכה
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בשו"ע סי' תר"מ סעיף ד' מצטער פטור מן הסוכה הוא ולא משמשיו [אבל בלילה ראשונה אפי' מצטער חייב לאכול שם כזית] (כל בו) איזהו מצטער זה שאינו יכול לישן בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהם או מפני הריח דוקא שבא לו הצער במקרה אחר שעש' שם הסוכה אבל אין לו לעשות סוכתו לכתחילה במקום הרוח או הרוח ולומר מצטער אני.

ועיין במשנה ברורה ס"ק יד ד"ה הוא ולא משמשו וז"ל "דהיינו שאם הם רוצים לאכול או לישון חייב לכנוס לתוך הסוכה ולכאורה נראה שאם הוא שכיר אצלו לשמשו וגם בכל השנה אינו אוכל וישן בביתו כי אם אצלו רשאי גם היום לעשות כן דומיא לשומרי גנות ופרדסים המבואר לקמן בסימן זה. ע"כ. אבל עיין לשון רבינו סעיף כ' בנוגע שומרי פרדסים וגנות "שומרי גנות ופרדסים שהן קבועין שם ביום ובלילה פטורין מן הסוכה בין ביום בין בלילה ואע"פ שהן קבועין במקום אחד כל ימי החג אעפ"כ אין מחייבין אותו לעשות סוכה במקום ההוא לפי שאם יעשה השומר סוכה במקום אחד ידע הגנב שיש לו לשומר מקום קבוע ויבוא ויגנוב ממקום אחר ונמצא שע"י הסוכה אין שמירתו כלום והתורה לא חייבה לעשות סוכה אלא כמו שדר בביתו וזה שמניח דירת ביתו בשביל שמירת ממונו מהפסד אין מחייבין אותו לישב בסוכה שעל ידי זה יגיע לו הפסד לממונו אבל אם היה שומר כרי של תבואה שיכול לשמור כל הכרי ממקום קביעתו חייב לעשות לו סוכה במקום קביעתו כיון שלא יגיע לו שום הפסד על ידי כך אע"פ שסוכה זו תהיה רחוקה מן העיר בענין שאי אפשר לו להביא לשם כל כלי תשמישו שהוא משתמש בהן בביתו מכל מקום כיון שמניעה זו אינה מחמת הסוכה שהרי אף אם לא יעשה בכאן סוכה לא ישתמש בכלי תשמישו שבביתו לכך אינו נפטר מן הסוכה בשביל כך".

מובן שדעת רבנו הזקן הוא שמה שפטור שומרי גנות הוא משום שכל שומר גנות מניח דירת ביתו כל השנה בשביל שמירת ממונו בתוך השדה דוקא שאינו יכול לעשות סוכה (שאז ידע הגנב וכו' כנ"ל). וכל זה בשומרי גנות ופרדסים משא"כ בשכיר שהוא נשכר לאדם שיש לו צער לאכול בסוכה אין מקום לומר שהשכיר פטור מלאכול בסוכה מכיון שבכל השנה השכיר אוכל וישן בבית א"כ מחוייב הוא לאכול בסוכה משום תשבו כעין תדורו (ולא נקרא עוסק במצוה פטור מן המצוה כי אם במקום שהוא משמש לחולה).

הלכה ומנהג
בענין ברכת שהחיינו על פרי חדש
הרב שרגא פייוויל רימלער
רב בברייטון ביטש, ברוקלין, נ.י.

ע"פ פסקי אדמוה"ז בסדר ברכת הנהנין יש לברך שהחיינו על פרי חדש מעונה החדשה, ואין נמצא כיו"ב מהעונה הקודמת הישנה.

אם יש כיו"ב מהעונה הקודמת, ויש ספק אם הפרי שאוכל הוא מעונה החדשה או אולי זה מהעונה הישנה, אין מברכים שהחיינו. ואם זה ודאי פרי חדש, היינו מהעונה החדשה, אלא שכבר אכל פרי כזה פעם א' בלי ברכת שהחיינו, יברך שהחיינו בלי שם ומלכות.

עונה חדשה יכולה להיות אפילו שני פעמים בשנה.

הזמן לברכת שהחיינו על פרי חדש נמשך עד לעונה החדשה הבאה, וכל זמן שהפרי לא נתחדש פעם נוספת, היינו שעדיין לא הגיע העונה החדשה, הרי הפרי נקרא פרי חדש אפילו בסוף העונה, ומברך עליו שהחיינו.

והנה בזמננו שפירות מובאים מכל קצוי תבל, יתכן שמין הפרי שאדם רוצה לאכול הובא ממקום שהעונות אינן שווים למקום שבו הוא אוכלן, ויכול להיות שבמקום מוצאו של הפרי עדיין עונת הפרי היא עונה חדשה, כי שם עדיין לא הגיע העונה החדשה, אבל במקום שהאדם אוכלו, כבר הגיע עונה החדשה לאותו מין פרי, וא"כ מתעוררת השאלה אם להתחשב בהעונה של הפרי במקום מוצאו, ואז הוא פרי חדש, או מכיון שבמקום שהאדם אוכלו, כבר נתחדש עונה חדשה למין פרי זה, וא"כ הפרי שרוצה לאכול הוא כבר ישן, כיון שבמקום שהוא נמצא כבר נתחדש עונה חדשה, ולפי הכלל הנ"ל הרי הפרי שאוכל אין נחשב עוד לפרי חדש ואין לברך עליו שהחיינו.

ולפי הכלל שברכת שהחיינו היא רק על פירות המתחדשים בעונה קבועה, ומובן שבמדינה א' יש לפירות עונה קבועה להתחדשותה, אבל כשפירות מובאים מכל מדינות העולם, ובכל מדינה יש עונה הקבועה לה אבל כשפירות מכמה מדינות מתאספים במקום א' הרי לכאורה אי אפשר להגדיר עונה קבועה להתחדשות מין פרי זה כיון שהעונות משתנות ממדינה למדינה, וא"כ נוסף על הספק הנ"ל אם הפרי שאוכל הוא חדש בגלל שאוכלו במקום שנתחדש עונה חדשה למין פרי זה, יש עוד ספק אם יש לומר בזה שמתחדש מזמן לזמן קבוע כמו שכותב רבינו בלוח ברכת הנהנין, מכיון שאין זמן קבוע להתחדשות העונה באיסוף פירות ממדינות שונות שלכל א' יש זמן אחר לחידוש העונה.

ומכיון שברכת שהחיינו היא ברכת הרשות ואינה ברכה חיובית כשאר ברכות הנהנין (לוח ברכות הנהנין פ' י"א סיף ל"א) ואע"פ שמסיים לאין להקל בברכה זו, מ"מ בהתחשב שיש בזה ספקות, ולפי הכלל שגם בברכה חיובית ספק ברכות להקל, יש לחוש אם ליכנס לספק ברכה לבטלה ח"ו.

מובן שאם אוכל פרי חדש הגדל במדינה א' ויחידה, ואין כמוהו גדול במדינות אחרות, והפרי הוא ודאי מעונה החדשה, אין שום ספק שיברך עליו ברכת שהחיינו כשאוכלו בפעם הראשון.

הלכה ומנהג
מעוברת בחביטת הערבות בהושענא רבה [גליון]
הרב שמואל ביסטריצקי
בעמח"ס 'המבצעים כהלכתם', כפר חב"ד, אה"ק

בגליון ח' (א' י"א) כתבתי בדרך אפשר לחדש דאישה מעוברת צריכה לחבוט שני סטים של חמישה ערבות, אחת בשביל עצמה ואחת בשביל העובר, ודמיתי זאת למנהג הכפרות, כפי שאיתא בשו"ע שמעוברת לוקחת תרנגול(ת) בשביל עצמה וגם בשביל העובר.

והנה בגליון האחרון (ט', שיצא לאור לפר' משפטים) כתב הרב א.ק ש"כל סברא זו מוטעית בעיקרה" ופירט שם כמה קושיות, וכתב דעתו באופן חרוץ וקבע "שהסברא מופרכת לגמרי", וכדי שיידע הציבור כיצד לנהוג באופן מעשי אענה על שאלותיו כדי לדון ולברר מהי אכן דעת ההלכה בנושא.

אקדים ואומר, דהנה לאחר שכתב הנ"ל דברים אלו שבתי לדון בנושא זה, ומצאתי שכיוונתי לדעת גדולים, דהנה בספר 'פסקי תשובות' (להרב שמחה רבינוביץ) חלק ו, עמ' תמ"ח הערה 10 כתב אודות לקיחת סט ערבות בהושענא רבה לכל אחד מבני הבית, וז"ל: "ומקורו קדוש במנהגי וורמישא וז"ל "ועושה הושענא מערבה לכל בני ביתו לגדול וקטן לזכר ולנקיבה לכל אחד ואחד בפני עצמו", וכעין זה מצינו לענין מחצית השקל בסי' תרצ"ד במג"א ובמשנ"ב סק"ה לתת גם עבור תינוק וגם מעוברת עבור ולדה, וכן מצינו בכפרות בסי' תר"ה, והיינו שכל שיש בו משום סגולה לתיקון הנפש ושמירה עושים גם בעבורם, ואכן מנהג ויזניץ להכין הושענות גם למעוברת בעבור ולדה, ומנהג אנשי מעשה ויראי ה' לאגוד בעצמם הערבות לצורך כל בני ביתם...", עכ"ל.

ממילא, כל רצונו להפריך סברא זו, ולהקשות שאין דמיון לכפרות בטל ומובטל, דהנה מצינו מקור הלכתי לכך, ואף השווה זאת לכפרות ולעוד דינים, וסיים שכל מה שטוב לסגולה לתיקון הנפש עושים גם עבור העובר.

וכעת אענה אחת לאחת על קושיותיו:

א. לגבי מקור המנהג האם נשים נוהגות בחביטת הערבות, הבאנו לעיל מנהגי וורמישא, פסקי תשובות עמ' תמח סעי' ג, ובהערתו שם הוכיח מהשוואה שכך נוהגים גם במחצית השקל עיין מג"א סי' תרצ"ד ועוד.

ב. מה שהקשה איך מדמים מנהג שמקורו מתקנת הגאונים למנהג אחר שהוא הלכה למשה מסיני, אינו מובנת שאלתו, הרי כל הדמיון וההשוואה כאן הייתה על עוד אפשרות להגן ולערוך תיקון לנפש, כפי שהוכיח זאת ב'פסקי תשובות' למעלה, ולא דובר על מהות התקנה וכיוצא בזה.

ג. והנה, מה ששאל היכן מצינו הדמיון בין כפרות לשעיר לעזאזל, עיין אוצר דינים ומנהגים, עמ' 183 ששם כתב בדיוק כך, וז"ל: "מקור המנהג לכפרות - שהוא מנהג קדמון ומקורו זכר לשעיר לעזאזל שהכהן הגדול התודה עליו על כל עונות בני ישראל, והשעיר נשא אותם לארץ גזרה וכו'..." והמשיך שם בביאור בהרחבה ואכ"מ.

ד. ולבסוף ניסה לדון, מהו הגורם לכפרה ותשובה, וחילק בין חביטת הערבות ולעיקר הכפרה שהיא ההקפה סביב המזבח, ותמיהה לי האי מילתא, דהרי מצינו בעטרת זקנים, סי' כא, ואו"ח סי תכ"ח, שביום זה עצמו ניתן לכפר על העוונות, וכפי שאמר הקב"ה לאברהם אם אין כפרה לבניך בר"ה, יהיה ביום הכיפורים ואם לאו יהיה בהושענא רבה. ועיין באוצר דינים ומנהגים בהרחבה אודות מה קא גרים לסליחה ומחילה ומבאר שם שהוא מנהג אמירת תהילים בליל הושענא רבה ועוד, ואכ"מ להאריך בדבר שאינו יוסיף בנושא חביטת הערבות לאישה מעוברת.

ה. הרב הנ"ל סיים הערתו על מה שכתבתי וסיים "ומתוך שקיצר שיבש", ואינו מובן על מה כוונתו, הרי בהערתי לא הבאתי ציטוט של ה"יהי רצון" הנאמר לאחר חביטת הערבות - אלא רק את תוכנו, וכנראה מתוך שלא חשב עד עתה על נקודה זה - לנהוג שאישה מעוברת תצטרך לחבוט שני סטים של ערבות, ומרוב החידוש בדבר הוצרך להקשות ולנסות לפרוך מכמה מקומות שאינם ראיות כלל וכלל.

הלכה ומנהג
קדימת תבשיל שעורים, זית ויין זה לזה [גליון]
הת' לוי זלצמן
תלמיד בישיבה

א. בגליון א' יא (עמ' 109 ואילך) חידש הרב א.א. בדין קדימת זית לשעורה (סדר ברכת הנהנין פ"י הי"ב - הי"ד), שאינו קודם אלא למין שעורה (שיבולת שועל ושיפון), אבל שעורה עצמה קודמת לזית. ולדעתו הרי זה חידושו של אדה"ז שרמז ב"לשונו הזהב" שאין לו מקור מפורש באחרונים.

ויסוד דבריו בקיצור: א) אדה"ז כתב בהלכה י"ב: ברכת במ"מ קודמת לברכת בפה"ע אפי' מיני חיטה ושעורה לשאר הז' מינים, "חוץ מן הזית שהוא קודם לשעורה ואצ"ל לשבולת שועל ושיפון שהן מין שעורה", עיי"ש. ומדייק הרב הנ"ל: פתח בברכה (במ"מ, בפה"ע) וסיים בהפרי (זית, שעורה). ומסביר כי לא בא במ"ש "חוץ מן הזית" לפסוק הלכה, אלא רק לבאר מעלת הפרי דזית על השעורה. ב) ההלכה נלמד ממ"ש בהי"ג שברכת בפה"ג שעל היין קודמת לזית, וא"כ כ"ש מזונות שעל השעורה קודמת לזית, כי מזונות דשעורה קודמת אפי' ליין. ג) הנפק"מ להלכה ממ"ש בסי"ב הוא רק ה"אין צריך לומר לש"ש ושיפון", ומסביר החילוק בין מין שעורה לשעורה עצמה, שזה אינו מפורש בכתוב וזה מפורש, עיי"ש. ע"כ תורף דבריו.

ב. והנה מלבד שמפורש בפסקי דינים להצ"צ (או"ח ז, ג-ד) בשיטת אדה"ז (עיי"ש) שאין ההלכה כן, אלא זית קודמת גם לשעורה עצמה, מלבד זאת הרי אין הדעת סובלת פירושו בדברי אדה"ז.

ועל ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: א) הרי רוב ההלכות בסי' זה כותב אדה"ז בסגנון המדבר בפירות עצמם. אלא דכאן (בתחילת הי"ב) כתב ברכת במ"מ דש"ש ושיפון, כי טעם הקדימה הוא החשיבות בבירור הברכה, משא"כ טעם הקדימה דזית הוא קדימת הפרי בפסוק.

ב) ק"ו שלו לאו ק"ו הוא, כי גם הוא מסכים דישנם שיטות (סי' ריא - ט"ז סק"ד ומג"א סק"ח וסק"יג) שזית קודמת גם לשעורה עצמה, והם סוברים ג"כ שברכת יין קודמת לזית, ולשיטתיה הרי ק"ו הוא! אלא ודאי דאינו ק"ו, והטעם מבואר באחרונים (השואל על הלבוש, וראה לקמן מהצ"צ).

ג) איך העלה על דעתו שרק מ"ש אדה"ז "ואין צריך לומר וכו'" הוא הוא הנפק"מ לפועל, משא"כ הכתוב לפניו אינו אלא מעלת הפרי, איזה אופן הלימוד זה?!

ג. ובנוגע לשאלה ששאל המג"א בסי' רי"א בסופו: "היה לפניו יין ותבשיל שעורים וזית - צריך עיון מה יעשה, דהא יין קודם לזית, ושעורים קודמין ליין, וזית קודם לשעורים" (שהנ"ל רצה לתרץ שלאדה"ז אין זית קודם לשעורים, אבל כנ"ל ברור שאינו כן),

נר"ל בהקדם מ"ש הצ"צ (שם) בהסברת החילוק בין יין לשעורים (שזית קודם לשעורים ויין קודם לזיתים), דלכאו' שניהם (שעורים ויין) מעלתם הוא שהם ברכה מבוררת (ואדרבה, לשעורים יש גם מעלת קדימה קצת), וא"כ למה שעורים נדחה מפני זית ויין דוחה את הזית?

וסיכום דבריו: מעלת הזית על יין ושעורים היא שקודם בפסוק (ל"ארץ" השני). מעלת היין היא: א) חשוב הוא, כי "יין ישמח לבב אנוש", ב) (מג"א סק"ח) כי מבורר ברכתו יותר מברכת בורא פרי העץ. מעלת שעורים היא: א) מבוררת יותר אפי' מבפה"ג, ומדייק זה מלשון אדה"ז, עיי"ש, ב) קודם בפסוק מיין (גפן).

והנה מעלת החשיבות של יין שווה למעלת הקדימה בפסוק, אבל מעלת הקדימה קודמת ודוחה את מעלת הבירור שבברכה (ומביא שם ראיה לזה).

ועפ"ז מובן: זית קודם לשעורים, כי קודם אליו בפסוק ודוחה מעלת הבירור. שעורים קודמין ליין, כי אוקי קדימה נגד חשיבות, ונשאר מעלתו שברכתו מבוררת יותר. ויין קודם לזית, כי אוקי חשיבות נגד קדימה, ונשאר מעלת יין שמבורר יותר.

ד. ונראה לומר ע"פ מ"ש בגמ' זבחים (צ, ב) דאיבעיא להו שאלה ע"ד שאלת המג"א כאן: "חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר (שלשתם עומדים) איזו מהן קודם? תיקדום חטאת העוף (שקודמת לעולה מגזה"כ), איכא מעשר דקדים ליה. ליקדם מעשר (שקודם לחטאת העוף כיון דמין זבח הוא - בהמה ולא רק עוף), איכא עולת בהמה דקדמה ליה. תיקדום עולת בהמה (שקודמת למעשר בהמה כיון דקדשי קדשים הוא), איכא חטאת העוף דקדם לה.

"הכא (בבבל) תרגימו: מין זבח עדיף (ויקדים מעשר ואח"כ חטאת ועולה, דאילו עולת בהמה לא מצי קדמה לחטאת העוף מגזה"כ, רש"י).

"במערבא אמרי: עיילא בה (חשיבות ד)עולת בהמה בחטאת העוף, ואגבהתה ממעשר (לבטל שם "מין זבח" שבו, דהא בעולה נמי איתיה לאותה חשיבות ובטיל ליה מגזירת הכתוב, הלכך יקדים חטאת העוף לעולה, ועולה למעשר, רש"י)". ע"כ הגמ'.

נמצא דלכו"ע לא מקדימים עולה לחטאת (עולה, מעשר חטאת), דגזה"כ הוא! רק דחולקים אם מעלת המעשר קיימת עדיין: לבבלי - קיימת, דהרי לא נדחה מעלת "מין זבח" רק מעולה ולא ממעשר. אבל למערבא (ירושלמי) כיון דנדחה מעלת "מין זבח" מעולה, הרי נתבטלה מעלה זו וא"א למעשר להקדים במעלה זו.

והרמב"ם פסק (הל' תמידין ומוספין פ"ט ה"ח) כמערבא, ובכסף משנה מנמק "ופסק רבינו כבני מערבא משום דמסתבר טעמייהו".

ה. ועפכ"ז יש לתרץ: כמו שלכו"ע גזה"כ דוחה את העולה וא"א לעולה ליקדם לחטאת, עד"ז בנדו"ד י"ל דדוקא מעלת הזית שקודמת בפסוק דוחה מעלת הבירור שבברכת במ"מ דשעורה וא"א לשעורה ליקדם לזית.

[משא"כ קדימת השעורה ליין מטעם שמבורר יותר, הרי לא דוחה מעלת חשיבות היין, אלא רק דיש מעלת קדימה בפסוק כנגדו. וזה שמבורר יותר הרי אינו מבטל בזה מעלת הבירור (שביין), אדרבה הרי "משתמש" במעלת הבירור להיות קדום. לכן שייך ליין ליקדם לשעורה שהרי לא נדחו מעלותיו. וגם קדימת היין לזית שמבורר יותר, הרי לא דוחה מעלת קדימת השעורה בפסוק, אלא רק דיש חשיבות כנגדו. לכן שייך לזית ליקדם ליין שהרי לא נדחו מעלותיו.]

ואם תמצי לומר, הרי מעלת הקדימה בפסוק הוא ע"ד גזה"כ. וא"כ דומין הנדונים עוד יותר, דכמו שגזה"כ של קדימת חטאת העוף גובר ומבטל מעלת העולה, עד"ז מעלת הקדימה בפסוק שבזית גובר ומבטל מעלת מבורר שבשעורה, ולכן א"א לה כלל ליקדם לזית.

והנה כנזכר לעיל נפסק ההלכה כבני מערבא, שמאחר שנדחה המעלה בעולה דוחה גם את מעלה זו ממעשר, כיון דמעלה א' הוא, הרי הוא הדין בנדו"ד, מאחר שהזית דוחה מעלת הבירור שבברכת שעורה הרי הוא דוחה ג"כ מעלת הבירור שבברכת היין, וא"כ גם ליין א"א ליקדם לזית.

ונמצא לפי כל הנ"ל שהסדר יהי' זית תחלה, ואח"כ שעורה ואח"כ יין (כסדרם בפסוק). (ולהעיר דאין כל הנ"ל אמור אלא רק לפי הסברת הצ"צ בשיטת המג"א בעניני קדימת הברכות, משא"כ להסברת שאר האחרונים (השואל על הלבוש ועוד) צריכים לברר הכל מראש ובאופן אחר לגמרי).

ולא באתי בזה אלא כדורש לפני החכמים.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא