איתא בגמרא (מגילה ד, א) נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס. ובביאור הדברים כ' תוס' (ד"ה שאף, פסחים קח, ב) "ואי לאו האי טעמא לא היו חייבות משום דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא" (ועיין ג"כ תוד"ה מי, מגילה כד, א).

ובביאור דברי התוס' י"ל דמכיון שהרי מצוה שהזמן גרמא (שנשים פטורות) לא היו החכמים מתקנים שהנשים מחוייבות במצוה זו - אם לא הטעם של "אף הם היו באותו הנס". שהרי דוחק לומר שהי' חיוב שכלל הנשים וע"ז הי' פטור של "מצות עשה שהזמן גרמא" ושוב התקינו חיוב חדש בגלל שאף הם הי' באותו הנס - אלא שמתחילה תקנו באופן המתאים.

אלא דיש לעיין בזה, דהנה בלקו"ש חל"א (עמ' 96) חוקר כ"ק אדמו"ר בהא דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, האם מלכתחילה לא ניתנו להם מצוות אלו, היינו שאינן מצוות עליהן כלל או שניתנו כל המצוות (גם מ"ע שהז"ג) לנשים, ויש להם פטור בקיומן למעשה.

והנה אם נאמר שנשים לא חייבות כלל במצוות שהזמן גרמא ברור שי"ל כן גם במצוות דרבנן, שלא תיקנו רבנן לנשים במקום שהוי מצוה שהזמן גרמא (וכנ"ל), ורק שבמקרא מגילה תיקנו גם לנשים מטעם שאף הם היו באותו הנס.

אבל אם נאמר שנשים חייבות בכל המצוות אלא שיש להם פטור, לכאורה דוחק לומר כן במצוות דרבנן, דלמה להם לתקן כלל לנשים כשבין כך יהיו פטורים. ובפרט בעניננו, שדוחק לומר שתיקנו באופן השייך לכולם ושוב חייבם מחדש, וכנ"ל.[1]

אלא די"ל דאין הטעם ד"אף הם היו באותו הנס" סברא של חכמים שלכן התקינו מקרא מגילה גם לנשים, אלא שהיא סברא בעצם, שבאם "היו באותו הנס" לא אומרים הפטור של "זמן גרמא". דהיינו:

חכמים התקינו תקנה של מקרא מגילה! אלא דבגלל היותו מ"ע שהז"ג היו צריכים להיות הנשים פטורות - אבל מכיון שהיו באותו הנס - לכן לא חל עליהם הפטור.[2]

[ולהעיר מסברת רבינו יוסף (הובא בתוד"ה שאף, מגילה ד, א) ש"אף הן היו באותו הנס" הוא סברא מדאורייתא. דלכאו' דוחק לומר ש"הנס" הוא עיקר טעם המצוה, ולחייב גם את הנשים מדאורייתא מהך טעמא. אבל אם נאמר שזה סברא בעצם שמוריד "פטור", הרי מובן שנשאר רק עצם הדין שכולם חייבים].

ויוצא שיש כאן ב' אופנים להבין "אף הם היו באותו הנס": א. שהוא סיבת החיוב לנשים (או עכ"פ סיבה (וסימן) שתקנת חכמים יכלול הנשים). ב. שהוא רק שולל הפטור שמצות עשה שהזמן גרמא.[3]

והנה במשנה (מגילה יט, ב) תנן "הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה מקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן".

והקשה בתוס' (ד"ה ורבי) "קשה באיזה קטן מיירי אי בלא הגיע לחינוך מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר. .ואי הגיע לחינוך מאי טעמא דרבנן דפסלי והלא כל האחרים נמי אין חייבין אלא מדרבנן" והר"ן (על הרי"ף ו, ב מדפי הרי"ף) מביא ש"הרמב"ן ז"ל תירץ דרבנן סבירא להו שאינו בדין שהקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוציא הגדולים ידי חובתם משום דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה דאיהו לא מיחייב במצוות כל עיקר, ורב יהודה עצמו לא התיר בקטן אלא במגילה מפני שכולם היו באותו הנס. .ולא ניחא ליה בהאי פירוקא דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצוות אפילו מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוה והאי טעמא לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצוות כנשים דמחייבינן להו נמי בהאי מפני שאף הן היו באותו הנס אבל מאן דלא שייך בו חיובא היכי מחייבינן לי' משום הכי".

ולכאו' צריך להבין טעמא דהר"ן דלמה צריך להיות "בר חיובא" הרי חכמים התקינו גם לקטנים מפני שהיו באותו הנס.

וי"ל דתלי בהנ"ל שהרמב"ן למד ש"אף הם היו באותו הנס" הוא הסיבה והטעם לכלול הנשים והקטנים - ולכן אפילו אם אינו בר חיובא במצוות, הרי במצוה הזו חייבם. אבל הר"ן סובר ש"אף הם היו באותו הנס" הוא רק סברא שמוריד פטור, וא"כ מובן שצ"ל בר חיובא שיחול עליו תקנת חכמים.

והנה תוס' שם מתרץ "וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפילו הכי פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחוייב אלא דרבנן אפילו בשאר מצוות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצוות הוא חיוב דאורייתא ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן".

ובפשטות משמע דבהא חלקי שרבנן סברי דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן משא"כ ר' יהודה סובר דאתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן. אלא דבגליון הש"ס מציין לתוד"ה אבל (כד, א) שכ' על המשנה שקטן אינו פורס את השמע ש"אפילו לרבי יהודה דמכשיר ליה במגילה לעיל, הכא מודה שלא יוציא אחרים ידי חובתן בדבר שבקדושה משום דבקטן איכא ב' דרבנן כדפרישית לעיל לרבנן דרבי יהודה אבל במגילה יש להקל לפי שטף ונשים היו בספק דלהרוג ולהשמיד לפיכך עשאו רבי יהודה כגדול".

ובצמח צדק (חידושים על הש"ס מגילה שם, עז, א) שואל "קטן שהגיע לחינוך שמחייב מדרבנן מדוע אינו פורס על השמע. וא"ת דאתי כרבנן דרבי יהודה דס"ל קטן אינו קורא את המגילה, זה אינו דהא כאן משמע דאף רבי יהודה ס"ל הכא כן. .ובתוס' כאן סד"ה מי שלא ראה כתבו ד"קטן דאית תרי דרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דלא הוי אלא דרבנן אינו יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן" עכ"ל. ואינו מובן דא"כ מ"ט דר' יהודה דהתם מתיר בקטן והכא אוסר. ושוב ראיתי שהתוס' כאן תירצו זה בד"ה אבל אינו פורס על השמע וז"ל "ואפילו לרבי יהודה דמכשיר ליה במגילה כו' אבל במגילה יש להקל טפי לפי שטף ונשים היו בספק כו'" וזה דוחק קצת לומר סברא מבחוץ".

ולכאו' אם נלמד כאופן הב' הנ"ל שהטעם ד"אף הם היו באותו הנס" הוא סברא להוריד פטור א"כ י"ל כאן דאינו כ"כ "סברא מבחוץ" (דהגם שהוי תרי דרבנן - ולכן לא יוציא חד דרבנן - אבל מכיון ש"הוא הי' באותו הנס" לכן הוא יכול הוציא הגדול - שהוא חד דרבנן), אלא דהוא רק סברא שמוריד אחד מדרבנן והוי כמו חד דרבנן. ביאור הדברים: הפטור בהתקנה של מקרא מגילה בגלל היותו קטן בטל מפני שאף הן (- הקטנים) היו באותו הנס. וכלשון התוס' "לפיכך עשאו. .כגדול".

ועצ"ע בכל הנ"ל.