E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ צו - פורים - תשע"א
חסידות
"אור אין סוף מאיר בחכמה"
הרב יעקב יהודה ליב אלטיין
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.

במ"מ הגהות והערות קצרות לסש"ב פי"ח על המלים ולכן מתלבש בה כו' כותב הרבי: עיין לקמן פרק לה בהגה, לבאר איך תרווייהו צריכא. לעיין בהג' אדנ"ע פי"ח. עכלה"ק.

היינו שצריכים לבאר הצריכותא לשני הביאורים לכך שאור אין סוף מאיר בחכמה, הביאור דפרק יח והביאור דפרק לה. ועל מ"ש "לעיין בהגהות אדנ"ע פי"ח" כותבים המו"ל בהערה שם, שכוונתו הק' שבהגהות והערות על סש"ב הנמצאות בדרושי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע" (בעריכת הרבי) מציין בפי"ח לקונטרס ומעין סכ"ז, וז"ל: "חכ' שהיא למע' מטו"ד כו' ואפשר י"ל דבחכ' היא בחי' העליונה שבה כו' מ"ה דחכ'", ובשוה"ג שם מעתיקים המבואר שם שיש ב' בחינות בחכ' "כח" דחכמה ו"מה" דחכמה.

ולכאורה עדיין לא ברור הקשר לצריכותא דשני הביאורים כאן ודפרק לה. ואם כבר כאן קאי במדריגה העליונה דחכ' מה נתוסף בפרק לה.

ולולא דמסתפינא הוי אמינא שפליטת הקולמוס יש כאן והכוונה לההגהות לפרק יט - שם על המלים "כך נשמת האדם כו'" מציין הרבי להמשך תער"ב ס"ט ומעתיק משם בזה"ל: "י"ל דמ"ש בסש"ב פי"ט בענין החכ' שהוא חפץ ליכלל ומ"ש בפל"ה בהגה"ה הן ב' מדרי' ביטל זלמעמ"ז". הרי להדיא שאדנ"ע מחלק שהמבואר בפי"ט (שהוא המשך לפי"ח) ופל"ה הן שתי מדריגות בביטול, וזוהי כוונת הרבי, שעפ"ז יש לעיין אם זהו יסוד לשני הביאורים בטעם שאור א"ס מתלבש בחכ'.

ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי.

חסידות
כמה הערות ב'ביאורים במאמרי רבינו' על באתי לגני תשי"א
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

ב'ביאורים במאמרי רבינו' באות א' של המאמר באתי לגני תשי"א, בהערה אות ג' "בדברי אדמו"ר האמצעי יש גם קושיא על דברי רבינו הזקן, כיון שאדמו"ר האמצעי אמר שהקו נקרא בשם שכינה, ואילו אדמו"ר הזקן אמר יותר מזה, שראשית התגלות נקראת שכינה. ועל כך ממשיך ומבאר "כי ענין שכינה הוא בכל מקום לפי ענינו", ולכן אפשר לומר על שתי הדרגות לשון שכינה".

אבל קשה לפרש כן, כי הלא עצם הענין מה שמביא אדמו"ר האמצעי זה בתור ראי', וכמו שמשמע מהלשון "וכמו ש"כ כ"ק אדמו"ר האמצעי" וא"כ אם מה שאומר אח"כ "כי ענין שכינה" הוא לפרש קושיא הי' צריך איזה רמז שיש בזה קושיא.

אלא הכוונה במה שאומרים "כי ענין שכינה" הוא לבאר קושיא אחרת, מה שבכל מקום ידוע ששכינה היא מלכות דאצילות וכמו שאו' תחילה אחר שהביא דברי אדה"ז "מובן מזה שענין שכינה הוא למעלה מעלה מאצי' ג"כ", משמע שזהו עיקר החידוש מה שענין השכינה הוא לאו דוקא מלכות דאצי'.

בהערה אות ו' "דברי הצ"צ מוסיפים, שלא כל דרגא שיורדת למטה נקראת שכינה [כמו למשל שכל שמאיר ומשפיע במדות] אלא דוקא מלכות דאצילות כפי שיורדת בפועל לעולמות בי"ע", ואיני יודע איפה הוא מוצא זה בדברי הצ"צ הרי דברי הצ"צ ברורים כמו שמפרש בהמאמר "וגם בזה מה שמל' דאצי' נק' שכינה מבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ שזהו דוקא כמו שנעשית בחי' עתיק לעולם הבריאה, אבל בהיותה באצי' היא מיוחדת עמהם [עם הספירות דאצי'] הרי זהו כל החידוש של הצ"צ, שמל' דאצי' נק' שכינה רק כמו שנעשית עתיק לבריאה, ולא כמו שהיא באצי'.

בהערה אות ז' "בתיבת "בשרשה" רבינו מרמז את הביאור לכך שהקו נקרא בשם שכינה, כיון שהוא שרש המלכות" הגם שמהלשון "בשרשה" משמע כן שזוהי הסיבה למה נק' הקו "שכינה" שהוא מצד שהוא שרש המלכות, אבל הרי במאמר מביא מהרבי מוהר"ש שהטעם הוא "לפי שהקו כוונת המשכתו בשביל שיתלבש בעולמות ונש"י ולכן הנה גם בראשיתו נק' בשם שכינה". אבל הרי הלשון בהמאמר הוא "אחד הטעמים" ולכן אפשר לומר שגם זה הוא טעם מפני שהוא שרש המלכות.

בהערה אות י"א הוא מביא משל לזה שאנו אומרים "שהרי כל ענין השביעי הוא שהוא שביעי לראשון" ומביא ע"ז משל מטו' בחודש שאז קיימא סיהרא באשלימותא, שמזה יודעים מעלת יום הראשון שבו נולד הירח. אבל המשל אינו משל מכוון, כי הרי בטו' בחודש רואים המעלה שבו - שקיימא סיהרא באשלימותא. אבל בענין השביעי הוא מדגיש שענין השביעי הוא לא מצד מעלתו, אלא רק מפני שהוא שביעי, הרי מובן יותר שרואים בזה מעלת הראשון שהרי כל ענין שביעי הוא שהוא שביעי לראשון. משא"כ טו' יש בו מעלה מצ"ע.

בהערה אות ט"ו מקשה יש להבין, במה הדור השביעי מוריד את השכינה בארץ יותר מאשר הדור הראשון - אברהם אבינו, והרי גם אברהם הפיץ אלוקות כאן בעולם". עי"ש תירוצו.

ואיני רואה כל כך קושיתו. כי הרי אין הפירוש שהצדיקים בעצמם המשיכו השכינה מרקיע לרקיע. כ"א שע"י מעשיהם הטובים נמשכה השכינה מרקיע לרקיע, כמו שע"י החטאים נסתלקה השכינה מרקיע לרקיע הרי אין הפי' שהרשעים בעצמם סילקו השכינה מרקיע לרקיע כ"א שע"י מעשיהם הרעים נסתלקה השכינה מרקיע לרקיע. ומה שמתרץ שבדור השביעי היא עבודה אחרת מדור הראשון, לא משמע כן ואדרבה לא אומרים לדור השביעי לעשות עבודה אחרת, כ"א להמשיך לעשות עבודת הראשון א"ת ויקרא אלא ויקריא. כמ"ש בהמאמר.

חסידות
ביאור בלשון "טמטום הלב", המובא בלקו"ת
הרב אלי' מטוסוב
מערכת "אוצר החסידים"

בס' "חסידות מבוארת" ח"ד (עבודת התפילה) במאמר השני (ע' סז), מביא את לשון הלקו"ת במאמר "תחת אשר לא עבדת גו' בשמחה" (ס"ג). וז"ל: והנה קודם התפלה צריך כובד ראש שהוא המרירות על שאין בחי' ישראל, לי ראש, מאיר בו בגילוי מחמת עונותי עברו ראשי. וזהו בחי' "כובד ראש" והיינו שיבא לידי הכנעה והשפלות ופחיתות עצמו במוח בידיעה היטב, ואין צריך שיהיה בלב דוקא, ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפלה יוכל להיות טמטום הלב, כי אי אפשר להיות בשחרית קודם התפלה כמשארז"ל אידלי יומא אידלי קצירא (כשהחמה זורחת בבוקר מיקל החולי) שהחסד מתעורר בבקר דאברהם. עכ"ל הלקו"ת.

ביאור ה"חסידות מבוארת"

ועל התיבות "ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפילה יוכל להיות טמטום הלב", מבאר ב"חסידות מבוארת" שם:

ישנם הטועים וחושבים שענין "כובד ראש" שצריך להיות לפני התפלה הוא כדי לבטל את "טמטום הלב", היינו דכאשר לבו "נעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה", צריך לבטש את עצמו ולעורר בעצמו רגש של שפלות (ראה בכל זה תניא פרק כ"ט).

וממשיך בלקו"ת: "כי אי אפשר להיות בשחרית קודם התפילה": עבודה זו של ביטול "טמטום הלב" אין זמנה בשחרית קודם התפלה, כי בבוקר קודם תפלת שחרית מאירה בעולם מדת החסד ..., ומצד הארת מדת החסד בנשמות ישראל לא יתכן שבאותה שעה יהי' אצל בני ישראל מצב של "טמטום הלב" (אלא מיד שיתבונן האדם בגדולת ה' וכענין "א-ל עולם" הנ"ל, תתעורר האהבה המסותרת שבלבו משינתה) - ולפיכך סדר העבודה הקבוע ד"כובד ראש" קודם התפלה, אינו בשביל ביטול "טמטום הלב" אלא רק ההכנה במוח כנ"ל.

ועוד שם בחסידות מבוארת בהע' 76, על הענין שקודם התפילה אי אפשר להיות "טמטום הלב", הוא מוסיף: "ואף שרואים במוחש ששייך טמטום הלב גם קודם התפלה - לכאורה כוונת רבינו, שמצד סדר העבודה הקבוע אין צריך להיות טמטום הלב (מצד הארת החסדים העליונים), אבל אם האדם מגושם ביותר (מחמת ריבוי השיקוע בתאוות עולם הזה, ובפרט אם נכשל בחטאים כו') אזי לא יועילו החסדים העליונים כו'. ועדיין צ"ע קצת". ע"כ.

"טמטום הלב" לגריעותא

והנה כל הטורח הזה, שהתקשו בחסידות מבוארת בלשון הלקו"ת כאן "ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפילה יוכל להיות טמטום הלב", הוא מפני כי הם נקטו כפשטות לשון "טמטום הלב", אשר הוא ענין שלילי שקשור בעבירה על רצון ה'.

[ועל כן פירשו את הלקו"ת כאן, שמדבר שבבוקר אי אפשר להיות עבודת ביטול "טמטום הלב". ועל כן נדחקו בכל זה ונשארו בצ"ע].

ובכללות הענין הם צדקו, כי מקור לשון "טמטום הלב", הוא ע"פ הגמ' יומא דל"ט ע"א: עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר אל תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם בם. ומגמ' זו הוא המקור למובא בספרים קדמונים, וגם הרבה בתורת רבינו, אשר מאכלות אסורות מטמטמים לבו של אדם. ועי' בלקו"ת שה"ש (ג, ב ואילך) בפי' מאחז"ל ב"ב די"ב ע"ב מי שלבו אטום כו'.

וגם בחסידות לשון "טמטום הלב" מופיע בדרך כלל במובן שלילי לגמרי. כמו שציינו בחסידות מבוארת כאן לתניא פכ"ט, ושם בתחילת הפרק ז"ל: אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה כו'.

ועי' ד"ה להבין ענין טמטום הלב, בס' מאמרים הקצרים ע' תפב, וביאורו בארוכה באוה"ת שמיני כרך ב' ע' תעח ואילך. ושם איתא שטמטום הלב הוא נפילה גמורה לעמקי הקליפות.

ועי' במאמר של פורים, (ד"ה זכור את אשר לך עמלק משנת תקפ"ד), שנדפס בס' מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"ב ע' תקס ואילך, שמאריך שם מאד על כמה בחי' "טמטום הלב" זו למטה מזו, ומבאר שם שבדרגא תחתונה יותר, טמטום הלב בא מצד קושי וגסות הנפש מצד עצמותה ומהותה בבחינת קליפה דעמלק חוצפא וגסות שבעצם הנפש, שזה נתקן רק ע"י בחי' הביטול שבא מעצמות אוא"ס.

ועי' הלשון בקונטרס "פוקח עורים" (ס' מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' תקכג):אזי נעשה הגוף יותר מגושם עד שנעשה גופו דשן ושמן, וכמו שכתוב שמנת עבית כשית כו', ונעשה מזה לבו אטום ומטומטם כלב האבן וממילא לא יוכלו לבא להרהור תשובה כל ימי חייהם.

ונמצא באריכות בענין "טמטום הלב" במאמר רבינו ד"ה לפיכך נקראו הראשונים סופרים, משנת תשט"ז. ועי' במצויין עוד במ"מ בתו"ח שמות ב, ב.

פירוש חדש ב"טמטום הלב"

אך באמת עיינתי כעת בלשון הלקו"ת, ונ"ל שבמח"כ יש כאן טעות בהבנת הדברים.

כי מ"ש בלקו"ת "ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפילה יוכל להיות טמטום הלב", אינו במובן שלילי, אלא הוא משתמש כאן בלשון "טמטום הלב" על ענין חיובי, שהוא ההכנעה ומרירות שצ"ל לפני התפילה, שבאה מהתבוננות בשפלות ופחיתות עצמו שעוונותי עברו ראשי כו' (כמובא בלקו"ת לפני"ז ובכ"מ מגמ' ורש"י ברכות ד"ל ע"ב שלפני התפילה צ"ל כובד ראש, הכנעה ושפלות), ומרירות זו הוא קורא אותה בשם "טמטום הלב", כי מרירות זו סוגרת את פתיחות ושמחת הלב.

[ונזכר גם בשו"ע סצ"ח ס"א אשר קודם התפילה צ"ל התבוננות ברוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם, וכמובא זה הרבה בתורת רבינו, ועי' במ"מ בשו"ע אדה"ז סצ"ח שם בהוצאה החדשה].

וזהו שכותב בלקו"ת כאן אשר המרירות שקודם התפילה צ"ל רק במוח אבל לא בלב, "ולא כמו שסוברים העולם שקודם התפילה יוכל להיות טמטום הלב", והיינו שיש עובדי ה' שסבורים שקודם התפילה יוכל להיות מרירות, בתור הכנה לתפילה,

ועל זה אומר רבינו הזקן, אשר שיטה זו אינה נכונה, "כי אי אפשר להיות בשחרית קודם התפלה כמשארז"ל אידלי יומא אידלי קצירא שהחסד מתעורר בבקר דאברהם", כי בוקר הוא שעת החסדים כמ"ש בזוהר בכ"מ, ועל כן אי אפשר להיות אז מרירות הלב. [וזמן המרירות הוא בלילה בעת תיקון חצות וכיו"ב כמ"ש בזוהר ובתניא בכ"מ].

[ולפי"ז אין מדבר כאן כלל בלקו"ת, בעבודת ביטול טמטום הלב, כי ביטול "טמטום הלב" כפשוטו, שהוא טמטום הלב שאינו מסטרא דקדושה, ודאי שצריך להלחם בו תמיד, ועבודת מלחמת היצר הוא בכל עת ובכל שעה. ואדרבא קודם התפילה עדיין הנשמה באפו כמבואר בלקו"ת פ' פינחס ובכ"מ, וצריך אז התגברות יתירה וע"כ צ"ל תפילתו סמוכה למטתו כו'. אלא כאן אדה"ז מדבר בענין המרירות דקדושה ועל זה אומר שמרירות זו צ"ל רק בזמנים מיוחדים כמ"ש גם בתניא בפרקים המדברים מזה (ועי' סוף פכ"ו וריש פל"א), ולא בבוקר שמאיר חסד דאברהם. וסרה השקו"ט שבחסידות מבוארת שם].

לשון "טמטום הלב" בס' התניא

ודבר זה אשר רבינו הזקן משתמש לפעמים בלשון "טמטום הלב" על ענין המרירות דקדושה, יש ללמוד קצת גם מהלשון בתניא ריש פכ"ו, כי אדה"ז כותב שם אשר "בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם". ואחרי זה ממשיך בתניא שם אשר מכל מקום לפעמים צ"ל "עצב אמיתי לעתים מזומנים על עוונותיו במר נפשו ולב נשבר" שעל ידי עצבות הזו הוא שובר רוח הטומאה והס"א והמחיצה של ברזל שמפסקת בינו לאביו שבשמים, אבל בכל זאת עיקר העבודה הוא השמחה האמיתית הבאה אחרי העצבות כיתרון האור הבא מן החושך כו'.

ומזה ניכר, אשר מה שנקט אדה"ז שם בתחילת הענין את הלשון "עצבות וטמטום הלב כאבן", לא קאי רק בעצבות דקליפה, אלא גם בעצבות דקדושה הקשורה בעבודת התשובה, וע"ז כותב אשר עצבות זו זמנה דוקא בעת הוידוי ותיקון חצות כו', ועי' שם בתניא בפרקים שלאחרי זה ובפל"א.

[ובס' חסידות מבוארת שם ציינו לתניא פכ"ט, והנה אמנם בפכ"ט שם מדבר בענין טמטום הלב לגריעותא, כמ"ש שם: אשר גם בבינונים "לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפילה", ומבאר בתניא שם שהסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלקית כו' ע"ש בארוכה. אך לענ"ד בנדו"ד שייך יותר לציין לענין טמטום הלב בעבודה דקדושה שזה מבואר בפכ"ו].

ובאמת יש להוסיף, אשר שני ענינים אלו שהזכרנו בענין עצבות וטמטום הלב, אם הוא מצד הקליפה, או מצד הקדושה בעבודת התשובה, הנה לא שהם הפכים זה מזה, אלא שני ענינים אלו הם גם זה לעומת זה, כי ע"פ המבואר בתניא פל"א (ועי' באוה"ת שמיני ע' תמא) התיקון לטמטום הלב דקליפה הוא במרירות דקדושה, לאכפייא לס"א במינה ודוגמתה כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן כו'.

מקור הלשונות בס' לקו"ת

באמת בענין שכותב בלקו"ת כאן, לשון "טמטום הלב" גם על ענין המרירות דקדושה (עכ"פ לפי הבנתינו, כאשר הארכנו לעיל), שזהו לשון בלתי רגיל כ"כ.

יש לומר בשני אופנים, או שזהו לשון רבינו הזקן בעצמו שכך אמר בלשון זה בעת אמירתו את המאמר, שהוא השתמש במשקל לשון "טמטום הלב" לא למכוון הרגיל לגריעותא כו' אלא על השפלות ומרירות דקדושה. או שזהו רק לשון המניח הכותב (ובכלל נראה אשר מאמר זה בלקו"ת הוא הנחת המהרי"ל אחיו של אדה"ז), אשר לפי המבואר בכ"מ לא תמיד דקדקו רוב המניחים לכתוב אות באות בדיוק כפי שיצא מפי אדה"ז.

אבל באמת לנדו"ד אין נפק"מ, וכמו שהבאנו יש קרוב ללשון זה גם בתניא פכ"ו (שמתחיל בלשון "טמטום הלב", ואח"כ ממשיך בענין זה גם בקדושה). וגם כי כל אות ואות בלקו"ת מוגה היטב מכ"ק אדמו"ר הצ"צ בעצמו, ולפעמים גם מרבינו הזקן, וכמבואר בכמה מכתבי הצ"צ ובכ"מ.

[מאמר הלקו"ת ד"ה תחת אשר לא עבדת, שעליו אנו דנים כאן, נאמר על ידי אדה"ז ביום ב' פ' נצבים שנת תקנ"ו (כמצויין במ"מ שבסוף הלקו"ת), והיינו שהוא מהמאמרים הראשונים דליאזנא, שלפני פטרבורג. ובכתבי אדמו"ר הצ"צ הוא נק' לפעמים "ד"ה עבדת בשמחה"].

בכלל בספיקות בהבנת לשונות של כל מאמר בתו"א ולקו"ת, יש לבדוק היאך הוא הלשון בנוסחאות אחרות של המאמר, כי מן רוב המאמרים נמצאים הנחות אחרות (מכותבים אחרים, כגון מכ"ק אדמו"ר האמצעי, מכ"ק הר"מ בן אדה"ז, מן הרה"ג ר' פינחס רייזעס ועוד) שנדפסו בסדרת ספרי "מאמרי אדמו"ר הזקן" על סדר השנים ועל התורה כו'. אבל כמדומה שמאמר זה ד"ה תחת אשר לא עבדת בשמחה, לא נמצא בנוסחאות אחרות, רק זה הנדפס בלקו"ת. וגם כמדומה לא נמצא מאמר זה בספרי מאמרי אדהאמ"צ (שהרבה מאמרי התו"א ולקו"ת נמצאים שם באריכות הביאור).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות