E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ב' אייר - ש"פ אמור - תשע"א
גאולה ומשיח
הקושיות דמה נשתנה לעתיד לבוא
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

במתניתין פסחים (קטז,א) הובא הנוסח דמה נשתנה וכו': "שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור, שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי, שבכל הלילות אין אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים".

וכתב ע"ז הרבי בההגדה וזלה"ק: וקושית מסובין אינה בכלל הנ"ל, כי נתוספה זמן רב אחרי קושיות הראשונות, היינו כשחדלו מלאכול בהסיבה כל השנה. ולכן לא נזכרה במשנה וגמרא[1] (הגר"א, ופירושו צע"ג כי ברמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"ב הביא קושית מסובין וגם קושית כולו צלי, הרי דהיו שואלים מסובין גם בזמן ביהמ"ק)..אין להקשות א"כ לנוסח הרמב"ם למה לא נזכרה קושית מסובין בש"ס - ואינה קושיא שהרי עכצ"ל שלהרמב"ם נשנית קושית מסובין (אם במשנה או בגמרא) שהרי לא יחדש מעצמו בנוסח שהיו אומרים - מה שלא הובא בשום מקום! עכלה"ק עיי"ש עוד.

[וז"ל הרמב"ם שם: "מה נשתנה וכו' שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין"].

לאחרונה שמעתי מתרצים הצע"ג של הרבי על הגר"א, דידוע שהרמב"ם אינו מביא שום הלכות שאינם נפק"מ למעשה בפועל בזמן הזה או לעתיד לבוא[2], וא"כ הכא כשהביא הרמב"ם הקושיות, אין כוונתו להביא הקושיות ששאלו בזמן בית שני' כפי שהוא במתניתין דמאי דהוה הוה, אלא כוונתו להקושיות שישאלו לעת"ל בימות המשיח, וכיון שנתחדשה אח"כ קושיית מסובין, - כיון דאח"כ לא אכלו בהסיבה כל השנה - לכן לע"ל ישאלו קושיית מסובין וגם צלי, וא"כ אין מכאן שום סתירה להגר"א שהוא ביאר רק המשנה דקאי על הזמן דבית שני דאז אכן לא שאלו על מסובין, כיון שהיו אוכלין בהסיבה כל השנה, וכן תירץ ג"כ ב"עיוני הגדה", וב"הסדר הערוך" (ח"א פרק ס"ט סעי' ו' עיי"ש).

אמנם תירוץ זה לא נראה כלל, דהנה זה ודאי שהרמב"ם הביא בספר הי"ד ההלכות שהיו נוהגין בזמן בית שני, ובהרבה מקומות בס' עבודה ועוד כתב בהדיא בלשון עבר "היו עושין" דקאי על בית שני וכו', והטעם בזה הוא פשוט כיון דהלכות אלו יתקיימו גם לעת"ל לכן הביאם בספרו שנדע איך לעשותם[3], ורק הלכות אלו שאינן נוהגים לע"ל וגם לא בזמן הזה לא הביאן בספרו.

ולכן פשוט גם הכא, דכוונת הרמב"ם שכן היו שואלים בזמן בית שני, ובמילא ידעינן מזה שכן יהי' גם לע"ל, כי אי נימא דסב"ל להרמב"ם דבזמן בית שני לא שאלו קושיית הסיבה כיון שהיו אוכלין אז בהסיבה כל השנה, א"כ מנלי' להרמב"ם דלעת"ל בכל השנה לא יאכלו בהסיבה שלכן נקט בפשיטות דאז ישאלו גם קושיית הסיבה, וישאלו ה' קושיות? דילמא כשיבוא משיח ויוציאנו מעבדות לחירות, שוב יוחזר המנהג לאכול בכל השנה בהסיבה כפי שהי' בזמן בית שני וישאלו רק ד' קושיות? ועוד דלמה ליה להרמב"ם כלל לפסוק בזה ולומר דלעת"ל ישאלו גם על מסובין? ובפרט דידוע שאין דרכו של הרמב"ם לחדש דבר חדש מעצמו בדליכא הוכחה על זה מהש"ס וכו'.

ועוד דהרי הגר"א בעצמו כתב שם, דלאחר שחרב ביהמ"ק ולא הי' שייך לשאול קושיית צלי, הכניסו תחתיו קושיית מסובין, בכדי שיהיו ד' קושיות כנגד ד' לשונות של גאולה עיי"ש, א"כ לפי דבריו ודאי לא מסתבר לומר דלעת"ל ישאלו ה' קושיות.

ועכצ"ל כדנקט הרבי דהרמב"ם קאי איך ששאלו בזמן בית שני, וסב"ל דליכא שום דיוק ב"ד' קושיות" דוקא, והרמב"ם ודאי הי' לו נוסח במשנה או בגמרא שכן היו שואלין בזמן בית שני הן קושיית צלי והן קושיית מסובין ושלא כהגר"א. (וכבר נמצא בהרבה ספרי האחרונים שהגר"א אינו כדעת הרמב"ם).

ובאחרונים הביאו בזה הך דברכות מב,א, דתנן: "היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולן" הרי מצינו שהי' גם אכילה באופן של ישיבה בלי הסיבה, משא"כ בליל פסח הרי יש חיוב לאכול בהסיבה, וא"כ אף אם היו רגילים בכלל לאכול בהסיבה, מ"מ שייך לשאול קושיית מסובין כיון דבליל פסח מחוייבים בהסיבה, ועי' בס' להורות נתן (מועדים - הגדה ש"פ סי' כ"ב) שהקשה דהרי לשון הקושיא הוא כולנו מסובין דהיינו אפילו השמש, דאף דבכל ימות השנה לא הי' מיסב מ"מ בליל פסח מחוייב בהסיבה כדאיתא שם קח,א, השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא כו', א"כ לעולם הי' שייך לשאול על הסיבה?

הלכות שהביא הרמב"ם דלכאורה כבר אינם נוהגים

וכיון דאיירינן בענין זה בדרכו של הרמב"ם להביא בס' היד רק דברים הנוהגים בזמן הזה או לעת"ל כדאי להביא כאן קצת מהשקו"ט שמצינו באחרונים בענין זה.

א. כתב הרמב"ם (הל' שחיטה פ"ד הי"ז): "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים וכו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה, ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה וכו'", וקשה דמאי דהוה הוה דמה נוגע ההיתר דנחירה בזה"ז או לעת"ל?

עי' רדב"ז שם שהקשה כן ותירץ דכוונת הרמב"ם לומר דלא תימא כיון דנחירה הותרה וקרא דוזבחת בקדשים כתיב, א"כ עיקר שחיטה בחולין אינו אלא מדרבנן, קמ"ל דבסיני ניתן דכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ומצוה לשחוט ולאכול ולפיכך הוא נמנה עם שאר מצוות התורה עיי"ש.

ב. המנחת חינוך (מצוה תפ"ז) הקשה על מ"ש הרמב"ם (הל' ק"פ ה"ג): "אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים, אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד, וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה, שנאמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט בבמת יחיד אפילו בשעת היתר הבמות", דלכאורה כיון שכבר נאסרו הבמות א"כ למה הביא הרמב"ם דין זה?

ותירץ שם שהרמב"ם סובר דגם בזמן הזה כשנאסרו הבמות אם שוחט קרבן פסח בחוץ נוסף לזה שחייב כרת על שחיטת קרבן בחוץ, הנה בקרבן פסח עובר גם על לאו זה דלא תוכל לאכול וכו' ולכן הביאו הרמב"ם עיי"ש.

ג. כתב הרמב"ם בסוף הל' קרבן פסח: "שכלל זה שנאמר במצרים שילקח הפסח מבעשור, ושהוא טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ולשתי המזוזות ושיאכל בחפזון אין אותן הדברים נוהגות לדורות ולא נעשו אלא בפסח מצרים בלבד", ולכאורה למה הביא הרמב"ם דיני פסח מצרים - דמאי דהוה הוה?

ועי' בשו"ת דברי מלכיאל (ח"א סי' כ"ד) שהקשה לו אחד דלמה לא מנה הרמב"ם שם גם דבפסח מצרים לא נהג חימוצו רק יום אחד כדאיתא בפסחים צו,א? ותירץ המחבר דהרמב"ם לא נחית להביא ההלכות של פסח מצרים דמאי דהוה הוה, אלא כל כוונתו רק שלא נטעה לומר דהא דמפורש בקרא בפסח מצרים ליקח מבעשור וליתן על משקוף וכו' ולאכול בחפזון נוהג גם לדורות, לזה ביאר דאינו כן, אבל הדין דפסח מצרים אינו אלא יום אחד לא מפורש בקרא רק דהגמ' דריש לה וכו', לכן אין הרמב"ם צריך לשלול זה.

ועד"ז יש לבאר גם מ"ש הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ג ה"ח): "זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש וכו'" דכוונתו בזה לומר דאף שזהו פסוק מפורש דלוי בן חמשים שנה לא יעבוד, א"כ הו"א שזהו גם לדורות קמ"ל דאינו כן.

ד. במשנה (ערלה פ"א משנה ב') "עד שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע פטור" הקשה בתפארת ישראל הא מה דהוה הוה? (כקושיית הגמ' יומא ה,ב) ותירץ לפי מה דקיימ"ל דתרומה בארץ ישראל בזמן הזה מדרבנן וה"ה לערלה, כמ"ש המשנה למלך בפ"י מהל' מאכלות אסורות הי"א ע"פ תוס' יבמות פא,א ד"ה מאי היא, א"כ יש נפק"מ בנוגע ללעתיד לבוא דאם מצאו נטוע לפני ביאת משיח פטור, עכ"ד, כיון דלפני זה ליכא חיוב מדארייתא.

ובדברי חנוך שם (בס' גן רוה) אות ד' הביא תירוצו, והקשה דאכתי קשה לדעת הרמב"ם שפסק דקדושה שני' קידשה לשעתה ולעת"ל קדושת עולם כמ"ש בהל' תרומות פ"א ה"ה ובהל' בית הבחירה ספ"ו, והרי גם הרמב"ם (הל' מע"ש פ"י ה"ט) הביא הך דין דמתניתין דעד שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור, ותקשי עליו הא מאי דהוה הוה? ואין לתרץ כתירוץ התפארת ישראל, כיון דלפי הרמב"ם גם בזמן הזה הוה איסור ערלה מן התורה כיון שלא נתבטלה קדושת הארץ, וא"כ במצאו נטוע חייב בערלה? (וכן הקשה הרדב"ז שם על הרמב"ם).

ותירץ ע"פ מ"ש הצל"ח (ברכות לו,א, בד"ה אמר ר"י) דאפילו לדעת הרמב"ם ליכא איסור ערלה מן התורה בזמן הזה, דכשם שפסק בהל' תרומות שם הכ"ו דתרומה בזמן הזה מדרבנן - לא משום שלא נתקדשה אלא - משום דבתרומה בעינן ביאת כולכם, כן י"ל לענין ערלה דכתיב וכי תבואו דבעינן ביאת כולכם עיי"ש, ולפי"ז א"ש גם לפי הרמב"ם דכיון דערלה בזמן הזה אינו אסור מדאורייתא הרי נפק"מ גם לדידיה לעת"ל דאם מצאו נטוע לפני ביאת כולכם אינו חייב מדאורייתא עיי"ש.

ועי' גם מנ"ח (מצוה רמו וק"ז אות ג' ) שכתב ככל הנ"ל והקשה ג"כ על הרמב"ם דמצינו שאינו מביא בס' הי"ד מה שהי' בעבר דמה דהוה הוה [לבד היכא שיש טעם מיוחד] וא"כ למה הביא דין זה דאם מצאו נטוע פטור? ותירץ ג"כ עפ"י הצל"ח דגם לדעת הרמב"ם ליכא איסור ערלה בזמן הזה מדאורייתא, ובמילא אם בביאת משיח מצאו נטוע פטור, כיון שהוא גזה"כ, וא"כ מה לי קודם ביאה ראשונה או עתה כיון דליכא איסור מדאורייתא ודינו כחוץ לארץ עיי"ש, ונפק"מ דספיקו מותר מצד הלמ"מ, וכמ"ש ברמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"י הל' יא: "ספק ערלה..ובחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאות מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן, והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו", וראה בס' שב שמעתתא ש"א פ"ב. ובס' ימות המשיח ח"ב סי' נ.

הלכות שהשמיט הרמב"ם משום דעתיד לבוא לא ינהגו

ה. בהא שהשמיט הרמב"ם הדין דמרחיקין אילני סרק מן העיר נ' אמה כדעת אבא שאול (ב"ב כד,ב), עי' בחי' החת"ס ב"ב שם (בד"ה אבא שאול) שהיא קושיית התויו"ט שם, דכיון דבפיה"מ פסק הרמב"ם כאבא שאול - למה השמיטו בס' היד? ותירץ עפ"י מ"ש בנמוקי יוסף שם שכל הני הילכתא הוא הילכתא למשיחא דבזה"ז ליכא נפקותא בארץ ישראל עד דאתי משיחא בב"א, ונהי דהרמב"ם מביא הדינים דהילכתא למשיחא כאן אין זה נוגע כיון דעתידין כל אילני סרק שיטענו פירות וא"כ שוב אי"צ לדין זה כלל, עיי"ש וראה בס' ימות המשיח בהלכה ח"א סי' ט.

ו. במראה פנים ירושלמי כלאים פ"ח ה"ב בהא דתנן במתניתין שם: "מנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים רבי מאיר פוטר, והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה", הקשה על הרמב"ם (הל' כלאים פ"ט ה"ט) שהשמיט הדין ד"השלישית שהיא קשורה לרצועה אסורה"? ותירץ וז"ל: משום דדרכו של הרמב"ם לכתוב בחיבורו אף דברים שאינם נוהגים, אבל עתיד להיות נוהגים כמו כל סדר קדשים וטהרות, ולא תמצא בחיבורו דבר שהי' נוהג לפי שעה ואינו נוהג עכשיו ולא להבא וכו' וכבר זכרתי מזה בפ' גט פשוט שמהאי טעמא נמי לא הביא גט מקושר בחיבורו שלא הי' אלא לפי שעה, וה"ט נמי דהשמיט כאן להשלישית שזה המנהג הי' בשנים קדמוניות ולא נראה ולא נמצא המנהג כזה ומפני כך לא כתב אלא דין דיושב בעגלה לבד עכ"ל.

ז. ראה תוס' יו"ט יומא פ"ה משנה ה' (סוד"ה מקרן) שתירץ סתירת הרמב"ם מהל' בית הבחירה (פרק ד הל' ב) ששם כתב שהיו ב' פרוכות לפני קודש הקדשים בבית שני, ובהל' עבודת יוהכ"פ (פ"ד ה"א) כתב פרוכת אחת וז"ל: אבל הכא דלאורי לן העבודה הוא בא, כתבה ע"פ מה שהיא עבודה כשאין כאן אלא פרוכת אחת לפי שכן יהיה לעתיד במהרה בימינו אמן עכ"ל. (ואכתי יש לעיין בהל' בית הבחירה שכתב שהיו ב' פרוכות בבית שני, וראה לקו"ש חל"ו פר' תרומה ג)

ח. בס' ערוך לנר סוכה נ,א (בד"ה הקריבהו) תמה על הסמ"ג (לאווין שי"ט) שהביא שם פסולי נסכים ולא הביא ג"כ פסול גילוי, דתנן (שם מח,ב) "והמים מגולין פסולין לגבי המזבחות" וכן גם בדיני ניסוך המים (עשין ר"ה) כשהעתיק לשון המשנה נשפכה ממלא מן הכיור לא כתב רק נשפכה ולא נתגלתה, ובודאי בכוונה השמיט, כיון דהרמב"ם הביא בשני המקומות ודרכו של הסמ"ג להעתיק לשון הרמב"ם?

ותירץ כיון שהדינים שהביאו הרמב"ם והסמ"ג שאינם נוהגים עתה, מביאין בשביל שינהגו לעתיד כשיבנה ביהמ"ק ב"ב, לזה השמיט הסמ"ג דין גילוי, דס"ל דלעתיד יפסוק דין גילוי דליכא עוד סכנת נחש כדכתיב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי עכ"ד. ויש להוסיף על זה, דהרמב"ם לשיטתו דסב"ל (הל' מלכים פי"ב ה"א) דמ"ש וגר זאב עם כבש וכו' משל וחידה הוא שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם, אכן הביא הדין גילוי בנסכים כיון דלשיטתו גם לעתיד לא יתבטל דין זה.

ט. המפרשים הקשו דלפי המבואר בהוריות יא,ב, דגם "ריש גלותא" חייב בשעיר נשיא, א"כ למה פסק הרמב"ם (הל' שגגות פט"ו ה"ו) דרק מלך חייב ולא נשיא אחר עיי"ש? ותירצו משום דלעת"ל לא שייך דין זה, כיון דהמלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה כו', במילא יהי' אז מלך המשיח בלבד ולא אחר במילא לא יהי' שייך עוד הדין דריש גלותא וכו'.

י. המנ"ח (מצוה ת"א) הקשה על הרמב"ם הל' תמידין ומוספין וז"ל: במשנה פ"ג דיומא (כח,א) ופ"ג דתמיד (ל,א) מבואר, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה, הרואה אומר ברקאי, מתיא בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון וכו', וכתב הר"מ בפירוש המשנה (יומא שם) דזמן של מתיא בן שמואל מאוחר מזמן התנא קמא דאומר ברקאי, והלכה כמתיא בן שמואל ע"כ, וכן פירש הרע"ב, וכאן (הל' תמידין פ"א ה"ב) פסק הר"מ ג"כ כן, שכתב האיר פני כל המזרח, היינו כמתיא בן שמואל וכו' והנה במשנה מבואר ששואל "עד שבחברון", ועיין ברש"י מנחות ק' ע"א (ד"ה מתתיא) בשם הירושלמי, כדי להזכיר זכות ישני חברון, וכאן לא היה צריך הר"מ להביא דכאן אינו מסדר העבודה, רק כתב הדין אימת הקרבת התמיד, אך קצת צ"ע דלא הביא זה לקמן בפ"ו גבי סדר העבודה, דהיא מצוה לשאול עד שבחברון וצ"ע, עכ"ל, וכן הקשו בס' שושנים לדוד יומא פ"ג סוף משנה א', ובס' עבודת ישראל (סד,א), ועוד.

ותירץ בשו"ת 'שם משמעון' ח"ב (או"ח סי' ד' ד"ה ומעתה) שהרמב"ם הביא בספרו דיני הקרבנות וכו' אף שאינם נוהגים בזמן הזה כיון שמביא גם הילכתא למשיחא, אבל דינים אלו שאינם נוהגים בזה"ז וגם לא בימות המשיח לא הביאם בספרו, וכיון דבתחילת ימות המשיח כבר יהיו שם האבות עצמם בתחיית המתים, (שהם יקומו מיד) לא יהי' מקום להזכיר את הזכות של ישיני חברון, שהרי יהיו הם עצמם בירושלים עיי"ש.

ועי' עוד לקוטי שיחות חט"ז פ' תרומה ג' שעמד ע"ז שהרמב"ם בריש הל' בית הבחירה הביא אודות המשכן בגלגל ושילה וכו' דלכאורה מאי דהוה הוה עיי"ש הביאור, ובחכ"א פ' תרומה ב' בהא שהאריך הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ד אודות גניזת הארון אף דמאי דהוה הוה עיי"ש, ועי' חלק ל"ט פ' תצא שביאר למה האריך הרמב"ם איך היו סדר הנישואין לפני מ"ת, דמה זה נוגע להלכה עיי"ש ועוד.


[1]) תירוץ זה תירץ גם בס' ערוך השלחן סי' תע"ג סעי' כ"א עיי"ש.

[2]) שלכן לא הביא הרמב"ם דיני במות וכו' שבסוף מס' זבחים ועוד, ובלשון היעבץ שדברי הרמב"ם ה"להלכה אמורים ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה".

[3]) וראה שיחת מוצאי ש"פ מטו"מ תשל"ט (סעי' ט"ו), דבהל' בית הבחירה הביא ההלכות של בית שני בכדי שנדע אותם בביהמ"ק השלישי עיי"ש, וראה לקו"ש חי"ח ע' 417.

גאולה ומשיח
באכילת ק"פ במהרה בימינו האם צריך הסיבה [גליון]
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

בגליון האחרון (ע' 6) מעתיק הרב א.י.ב.ג. ממכתב כללי די"א ניסן תשמ"א לענין אכילת קרבן פסח: "שלכן צריך לאכלו בהסיבה" ואח"כ מדייק מלשון אדה"ז בשו"ע ס' תע"ב סעי' י"ד: "והאפיקומן והכריכה הם זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות" אי נימא דסב"ל לאדה"ז דקרבן פסח בעי הסיבה למה לא כתב בפשטות דאפיקומן והכריכה בעי הסיבה כיון שהם זכר לפסח שהי' נאכל בהסיבה".

אבל זה תמוה קצת שהרבי כותב שקרבן פסח צריך הסיבה ואינו מציין שדעת אדה"ז היא להיפך?

ואפשר י"ל מה שאדה"ז אינו כותב שהפסח היה נאכל בהסיבה, הוא מפני שאינו נמצא כן במפורש, אבל זה מובן מאיליו מאחר שהיה נאכל דרך חירות בודאי היה נאכל גם בהסיבה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח