E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ מקץ, שבת חנוכה - תשע"ב
לקוטי שיחות
מנהג נתינת שמות
הרב מרדכי דובער ווילהעלם
ר"מ בישיבה קטנה - תות"ל, טורנטו

על הפסוק "ותסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה, והיה בכזיב בלדתו אותו" (בראשית לח, ה), פירש בדעת זקנים ובעלי התוספות "מפי מורי ז"ל שמעתי כי כך היה מנהגם הוא היה קורא שם לבנו ראשון והיא קוראה שם לבנו שני, וא"כ מן הדין היה לו ליהודה לקרוא שם לבנו שלישי והיא קראה לו שם כדכתיב ותקרא לכך הוצרך לומר שהיה יהודה בכזיב בלדת אותו ולא היה באותו מעמד לקרוא לו שם"[1].

וע"ז אמר הרמב"ן בפירושו על התורה "ואין בזה טעם או ריח".

ופירש רבינו דבריו (במכתב הנדפס לקו"ש ח"ז ע' 308): "ואף שהרמב"ן מבטל הפירוש הנ"ל היינו שאין מכוונת כתוב זה לתרץ מנהג אבל בגוף הדבר אין ראיה שחולק על הראשונים".

ויש להעיר ע"ז ממכתב (הנדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1248), בבואו לתרץ דברי התקו"ז שכתב דאדם אמר בנוגע לשם קין, "קניתי איש", אף שמפורש בתורה שחוה אמרה זה, כתב "כי אף אשר בתחלה ותאמר (חוה) קניתי איש, הוקבע שם זה שבודאי אי אפשר לקביעות השם מבלי שיסכים אדם על השם - שהאי הוא העיקר, ולכן מפרש הת"ז למה הסכים על זה". וממשיך "ולהעיר גם מפירוש דעת זקנים מבעלי התוס' [בראשית לח, ה] מפי מורי ז"ל . . והיא קראה לבנו שני (אף שהרמב"ן חולק על זה)".

הנה מפשטות הנכתב יוצא שרבינו מפרש שהרמב"ן חולק שלאו מנהג הוא, אבל על פי מכתב הא' הנ"ל דהוא קדום בתאריך צריכים לפרש שהרמב"ן חולק על זה", היינו הפירוש ולא בנוגע המנהג ולכאורה דוחק הוא. ויל"ע בזה.


[1]) הערת המערכת: להעיר מ'דברי יחזקאל' החדש (שו"ת סי' ל"ג): "והמנהג הוא לקרוא ילד הראשון על שם משפחת האם, והשני ע"ש משפחת האב, וכן כל הילדים קוראין כסדר א' על שם משפחתה וא' על שם משפחתו". ועי' נחל קדומים להחיד"א (פ' יתרו ד"ה אשר שם) בשם רבינו אפרים, שגרשום בן משה נקרא ע"י אמו צפורה, ורמז לזה, א'שר ש'ם ה'אחד ר"ת אש"ה, ומשה קרא לבן השני אליעזר, יעו"ש.

לקוטי שיחות
בגדר מכשירי מצוה (גליון)
הרב נחום שטראקס
תושב השכונה

בגליון א'כו הביא הרב א.י.ב.ג. שי' מלקו"ש (ח"כ ע' 138, סעי' ד-ה) שמבאר בפלוגתת ר"א ור"ע אם מכשירי מצוה דוחה את השבת, (שבת קל,א), וז"ל: "ר' אליעזר האלט אז וויבאלד מ'קען ניט טאן די פעולה אן דער הכנה והכשרה, באקומט די הכנה דעם גדר החשיבות פון דער פעולה עצמה און דערפאר זיינען מכשירי מצוה דוחה שבת פונקט ווי די מצוה עצמה, משא"כ אנדערע תנאים האלטן אז כאטש מ'מוז אנקומען צו דער הכנה, וויבאלד אבער אז סו"ס איז דאס נאר א הכנה איז זי ניט אין גדר החשיבות פון דער פעולה עצמה, און דערפאר זיינען מכשירי מצוה ניט דוחה שבת".

וממשיך בהשיחה ומבאר שאע"פ שההלכה אינה כר' אליעזר, אעפ"כ ישנם ענינם שגם לפי ההלכה אומרים בהם שמכשיר מצוה מקבל החשיבות של המצוה, כגון דברי הר"ן הידועים שאשה אע"פ שאינה מצווה על פו"ר "מ"מ יש לה מצוה מפני שהיא מסייע לבעל בקיום מצותו" [שזה גופא יש לפרש בב' אופנים: שיש לה מצוה סתם; או שיש לה מצוה פו"ר].

ומבאר החילוק בין מכשירי מצוה שאינם דוחים השבת לאשה שמסייע בפו"ר: "ביי מכשירי מצוה הנ"ל זיינען דער הכשר און די מצוה צויי באזונדערע פעולות, ווערן געטאן אין באזונדערע זמנים וכו'; די ערשטע פעולה איז טאקע א הכרח, אבער נאר צוליב דער צוויטער פעולה .. משא"כ ביי מצות פו"ר הנ"ל, איז דער סיוע פון דער אשה אין אן אופן אז ער ווערט א חלק פון מצות הבעל .. און דעריבער באקומט דער סיוע פון דער אשה די חשיבות המצוה עצמה". ע"כ מדברי השיחה.

והביא מלשון המשנה בשבת: "אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת, שאי אפשר לעשותה מערב שבת - דוחה את השבת", וברמב"ם הל' מילה פ"ב ה"ו כתב "הואיל ואפשר להביאו מערב שבת" וכן הוא בשו"ע אדה"ז סי של"א סעי' ז': "אין דוחה את השבת אלא מילה עצמה שא"א לעשותה מע"ש, אבל כל מכשירי מילה כגון תיקון האיזמל והבאתו אצל תינוק ושחיקת סמנים כו' כיון שאפשר לעשותם מע"ש אינן דוחים את השבת כו' עכ"ל. ועי' ג"כ בקו"א סי' תק"י סק"ב וז"ל: "ומכשירי מילה שאינן דוחין את השבת היינו לפי שאפשר לעשותן בע"ש" עכ"ל.

והק' שמלשונות הנ"ל משמע שגם מכשירי המצוה יש להם חשיבות כמו המילה עצמה. שלכן גם המכשירין אם א"א לעשותם מע"ש – דוחים את השבת, כמו המילה. אלא שלמעשה המכשירין אפשר לעשותם מע"ש, לכן – אינן דוחין את השבת, משא"כ המילה שא"א לעשותה מע"ש, לכן – דוחה את השבת. ועיי"ש מ"ש ליישב ע"פ מ"ש בקובץ הערות, אבל כתב שאין הביאור מתיישבי בדברי השיחה.

ונ"ל שהביאור שכתב כן מתיישב בדברי השיחה, והוא באמת כוונת דברי השיחה. כי מ"ש בהשיחה שלפי ר"א מכשירי המצוה מקבלים החשיבות של המצוה, היינו על כרחך הכוונה, שמקבלים החשיבות של מצוה בזמנה, דהיינו שהמכשירים נעשים חלק אחד עם גוף ההמצוה עצמה, וכיון שהמצוה בזמנה לכן גם המכשירים דינם כמצוה בזמנה, אף שהמכשירים עצמם אפשר לעשותם מע"ש.

ומ"ש בהשיחה שלפי רבנן שמכשירי מצוה אינם מקבלים חשיבות של המצוה, היינו על כרחך שאינם מקבלים חשיבות של מצוה בזמנה, דהיינו, שאינם נעשים גוף אחד עם המצוה. אבל ודאי שגם לפי הרבנן המכשירים דינם כהמצוה, כי הרי א"א לקיים המצוה בלעדם, לכן דנים על המכשירים כמו שדנים על המצוה, דכשא"א לעשות המכשירים מע"ש – דוחים את השבת, ואם אפשר לעשותם מע"ש – אינם דוחים את השבת, כמו המצוה עצמה, דכשהמילא היא בזמנה – היא דוחה את השבת (כי א"א לעשותה לאחר השבת), וכשמילה שלא בזמנה – אינה דוחה את השבת (כי אפשר לעשות אחר השבת) [כמובן מדברי רש"י על המשנה על דברי ר"ע שס"ל שכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה את השבת, ואעפ"כ ס"ל – שכל מלאכה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה את השבת, וכותב רש"י ע"ז "כגון מילה עצמה שא"א לה ליעשות דזמנה ביום השמיני", וכמ"ש גם ברש"י (שבת כד ב) ד"ה לבדו, וברש"י קלג א ד"ה שאין ת"ל עד בקר, ועי' שו"ע אדה"ז סי' שלא סעי' ד', ועי' מה שהביא הנ"ל מקובץ הערות]. דהיינו שלפי הרבנן, דנים על מכשירי המצוה – כדבר המוכרח בשביל המצוה, אך לא כגוף אחד עם המצוה.

ומובן היטב הדמיון וההשואה שבהשיחה לדברי הר"ן, כי מדברי הר"ן שכותב שיש להאשה מצוה, מוכרח שהסיוע שלה להבעל מקבל חשיבות כאילו היא משתתפת בהמצוה ומקיימת מצוה בפועל, כי אם הסיוע שלה הייתה רק בבחי' מכשיר המוכרח לקיום המצוה שעל הבעל, לא היה מגיע לה זכות של מצוה, דא"א לקבל זכות של מצוה אם לא ע"י קיום המצוה בפועל [אלא שבזה גופא יש מקום לדון אם היא חלק מהמצוה או גם חלק מענין הפרטי של פו"ר, כי במצות פו"ר עצמה יש ב' ענינים, זו שהיא מצוה וציווי מהבורא (כמו שכל מצוה היא מצות הבורא), וזו שהיא מצוה פרטית של פו"ר, במילא יש לדון בסיוע האשה אם היא רק חלק מענין המצוה, או שהיא גם חלק מענין הפרטי של פו"ר]. דהיינו, שהסיוע שלה מקבל חשיבות כאילו היא חלק אחד עם גוף המצוה של הבעל כדוגמת דברי ר"א שהמכשיר מקבל חשיבות כאילו הוא חלק אחד עם המצוה בזמנה.

לכן מחלק הרבי ביניהם, שמכשירי מילה והמילה הם ב' פעולות, משא"כ סיוע האשה כו'.

ולפ"ז, מה שלמדים התוס' (יבמות ו,ב ד"ה טעמא) מדברי המשנה הנ"ל שמשוינן בכל מקום מכשירי מצוה שא"א לעשותה מע"ש כמצוה עצמה, אינו שייך לענין הנדון בהשיחה.

כי התוס' קאי על מכשירי המצוה שהם כהמצוה עצמה לדחות את השבת מהטעם דא"א לקיים המצוה בלעדם, שלכן דוחים את השבת רק אם המכשירים עצמם א"א לעשותם מע"ש (כנ"ל), ובהשיחה קאי על מכשירי מצוה שהם מקבלים חשיבות כחלק מגוף המצוה, שלכן דוחים את השבת אף שאפשר לעשותם מע"ש.

לקוטי שיחות
חלות קנין בתוך כדי דיבור (גליון)
הרב נחום שטראקס
תושב השכונה

בגליון א' כו הביא ידידי הר' א. ז. שי' מליקוטי שיחות חלק י״ט ע' 189 שמבואר שם שאין לומר שדין תוך כדי דיבור כדיבור דמי במתנה, הוא מצד שגמירת דעת הנותן לא חל עד אחר כדי דיבור,) כשיטת הר"ן נדרים פז, א), דאם כן הי׳ יוצא שאסור (עכ״פ לכתחילה) לאכול את המתנה עד אחר כדי דיבור. וזה לא מצינו בשום מקום. עיי״ש.

והק' שהלשון בהשיחה ׳עכ״פ לכתחילה׳ אינו מובן לכאורה, דהרי ברור דבדיעבד, אם כבר אכל, חייב לשלם, א״כ מה שייך לומר ד״עכ״פ לכתחילה״ אסור לו לאכול?

וי"ל שאה"נ צדק בדבריו, דודאי אם אכל המקבל המתנה ואח"כ תוכ"ד חזר בו הנותן מהקנין – שחייב המקבל לשלם, אבל לא על מקרה כזו קאי בהשיחה, אלא בהשיחה קאי על מקרה שע"ד הרגיל, שתוכ"ד לא חוזרים מהקנין, שעל מקרה כזו שע"ד הרגיל שלא חוזרים מהקנין – כותב בהשיחה שאף שא"א לחייב המקבל לשלם עבור המתנה שאכל כי בלאו הכי אח"כ נהיה שלו, אעפ"כ ודאי לכתחילה אסור לו לאכול המתנה, כי אסור לגזול ע"מ להחזיר, כמ"ש בשו"ע אדה"ז (הל' גזילה וגניבה סעיף ג), עד"ז כאן, שאסור לאכל המתנה אעפ"י שאח"כ תהיה שלו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
שונות
אחר