E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ תזריע-מצורע - תשע"ב
אגרות קודש
מי שמסופק איזה יום בספירה הוא, האם יכול לספור ב' ימים מספק*
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בסברת האחרונים דכל גדר "ספירה" לא שייך בספק

באגרות קודש חי"ז ע' רסה (נדפס בלקו"ש ח"ז ע' 296) כתב וזלה"ק: בהנוגע לברכת מי שמסתפק באיזה יום לספירה עומד, שהובא ג"כ בספר כת"ר מועדים להלכה פרק ספה"ע, ומעתיק שם סברת שו"ת דבר אברהם, שאין לברך על ספירת ספק, כיון שעצם ענין הספירה הוא - ידיעה ברורה דיומא, ואין מקום לברך באם ספק בידו, עד"ז מצאתי במכ"ע שערי ציון [כנראה שנת תרצ"ה (חסר השער – בטופס זה שבידי)] נזכר בשם הרב רי"א ווינגרד ‏–‏ ואף בסברא שכלית היא, אבל נגוד לסברא זו בהחלט הוא, שאת"ל שכן הוא הדין, הרי בכ"מ שלא הגיעו השלוחים (בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי') ‏–‏ לא קיימו מצות ספירת העומר (כדבעי) מעולם, ופשיטא שלא ברכו עלי', שהרי בששה עשר בניסן עדיין לא היתה ידיעה ברורה בידם, שהרי חגגו יו"ט שני מפני הספק, ובמילא לא יכלו לברך, ובעצם הספירה ‏–‏ הרי לא היתה בידם ידיעה ברורה. ובמילא חסר גם בהתמימות של כל המ"ט ימים. ואיך זה אפשר שלא נזכר בש"ס ענין תמוה כזה? אין הס' דבר אברהם ת"י, ואיני יודע אם עמד על נקודה זו עכלה"ק.

הנה כסברת הדבר אברהם שלא שייך כל גדר ענין הספירה כשהוא בספק, מצינו גם בהרבה אחרונים, ראה בשו"ת אבני נזר חיו"ד (סי' רמח אות ג) דפשיטא ליה דספירה מספק לא חשיבא ספירה כלל, דמה"ט אין סופרים העומר שתי ספירות משום ספיקא דיומא, אלא משום דבכה"ג לא הויא ספירה כלל, שספירה אחת מקלקלת חבירתה. וכן כתב בשו"ת ערוגת הבושם (חאו"ח סי' קסח אות ד) שיש לחקור במי שמסופק באיזה יום מהספירה הוא עומד, וספר שני הימים שנסתפק בהם, אם יצא י"ח ספירת העומר, ומסתברא דלא מקריא ספירה אלא כשיספור בענין המבורר, אבל כל שלא נתברר לו שהיום הוא כך וכך לא מקרי ספירה כלל, דהא לא קאמר רחמנא שיאמר בפיו היום כך וכך, אלא שיספור, וכל כה"ג לאו ספירה היא, כן נראה פשוט מסברא. וע"פ זה לא קשיא מה שהקשה בספר מור וקציעה דאמאי לא מנינן תרי יומי מספיקא, משום ספיקא דיומא. ומ"ש דה"ט משום דספירת העומר בזה"ז הוי רק מדרבנן. מה יענה לשיטת הרמב"ם וסיעתו דס"ל דהוי מדאורייתא. ולפי האמור לק"מ, שכל שהוא בגדר ספק אין זה בכלל ספירה כלל, וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (סי' קמ) דבספירת העומר לא שייך למנות שתי ספירות מספק, שאם אינו יודע בבירור כמה היום לעומר, וסופר ב' ימים מספק, אין זה בכלל ספירה כלל, דלא חשיב מנין אלא בדבר הברור, ובס' פקודת אלעזר (סי' תפט) דן בשאלה זו, והביא בשם הר"ר צבי קאפיל שכיון שהוא סופר שתי ספירות מספק, אינה נקראת ספירה והקשה ע"ז עיי"ש, ובשו"ת יין הטוב (חיו"ד סי' יט) הביא מהירחון שערי ציון (חוברת ג' שנת תרפ"א סי' יז) תשובת הגרי"א וינוגרד (כנ"ל באגה"ק) שהמסופק במנין ימי הספירה, אינו יכול לברך ולספור שתי הספירות מספק, משום שעיקר כוונת התורה שאמרה וספרתם לכם, היינו שידע בידיעה ברורה בכל יום ויום באיזה מנין לספה"ע הוא עומד, ולכן אפי' אם יוציא בפיו שתי הספירות, מאחר שבלבו ספק הוא מה האמת, אין כאן קיום מצות ספה"ע ע"ש. וכן כתב בס' שערי ישר שער הספיקות פ"ה להגרש"ש, וראה גם בשו"ת בית אבי ח"ד (סי' סה) שכ"כ.

ובדבר אברהם ושערי יושר שם, הביאו ראי' ליסוד זה מדברי השטמ"ק הידועים (ב"מ ו, ב) גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין שהקשו התוס' דליבטל ברובא, ותירץ השמ"ק בשם הרא"ש והריטב"א דהא דאזלינן בתר רובא הוא רק דינא אבל מידי ספיקא לא יצא וכיון דמיעט קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק רובא נמי נתמעט מהכא דגם הוא אינו ודאי, והקשו האחרונים על זה דאיך אפ"ל דרוב אינו ודאי הרי מצינו דהוה ודאי? דבשו"ת רע"א מהדו"ת סי' ק"ח הקשה דא"כ ליכא דין מעשר בהמה כלל, דהרי בכל בהמה אפשר שהיא טרפה ואינה מחוייבת במעשר, ועכצ"ל משום דאזלינן בתר רוב דרוב בהמות כשרות, ואי נימא דרוב אינו ודאי א"כ כל מעשר בהמה אינו אלא ספק. ובשב שמעתתא (שמעתתא ב' סי' טו) הקשה עד"ז מהדין דממזר אסור רק בקהל ודאי ולא בקהל ספק, כמבואר בקידושין שם שיש ע"ז לימוד מיוחד, והרי בכל ישראל אפשר לומר דילמא לאו אביו הוא כמבואר בחולין יא, א, וניחוש דילמא לאו אביו הוא ומתרץ משום דרוב בעילות אחר הבעל, ואזלינן בתר רוב, נמצא דכל ישראל אינו "קהל ה'" אלא משום רוב, ואי נימא דרוב אינו ודאי נמצא דהוה ספק קהל ויהא ודאי ממזר מותר בו? ועי' תורת חסד או"ח סי' י"ב שהקשה עד"ז מהדין דאיתא בשבת קלח, א, דערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק כגון שיש ספק אם נולד בחודש השמיני כו' דה"ה כאבן, דאין מילה דוחה שבת, והרי בכל ישראל יש ספק דילמא נפל הוא, ועכצ"ל משום דאזלינן בתר רוב ורוב וולדות לחיים נמצא דכל וולד אינו אלא ספק ואיך מילה דוחה שבת, ועי' עוד מה שהקשה בדבר אברהם שם.

אבל לפי מה שנת' בגדר ענין הספירה א"ש, די"ל דעד כאן לא קאמרי דרוב אינו ודאי אלא במנין מעשר, אבל בכל דוכתי דבעינן ודאי באמת רובא נמי הוי כודאי גמור, דכיון דאמרה תורה זיל בתר רוב נפיק מכלל ספק והוי ליה כודאי ממש והמיעוט כמו שאינו והוי ודאי אביו ודאי ממזר, ודברי השטמ"ק לא נאמרו אלא במנין מעשר דבעינן שבעה"ב ימנה את הטלאים ואין ענין המנין מה שמוציא מפיו מלות המספר, אלא עיקרו הוא שידע ויוחלט אצלו שכן הוא מה שהוא מונה, ואילו היה מונה ומסופק במספרו כעין נד"ד בספירה לא הי' לו דין מנין כלל כיון שאין המנין ברור אצלו, משו"ה אע"ג דאזלינן בתר רובא ודין הרוב משווי ליה כודאי, מ"מ זהו רק מדינא, אבל המונה עצמו מצד מניינו וספירתו הרי המספר מסופק אצלו שאינו יודע ברור את המספר דשמא נתערב בו הקופץ הפטור ומשו"ה לא הוי מנין כלל עיי"ש. ועי' גם בשו"ת דגל ראובן ח"א (סי' כה אות ד) שכן ביאר דברי השטמ"ק.

מבעל המאור והר"ן מוכח דגם ספירה מספק הוה ספק

אמנם כבר הקשו על יסוד זה שסותר לדברי בעל המאור בסוף פסחים (הובא דבריו גם בר"ן שם) שהקשה דיש ששואלים מה טעם אין אנו סופרים בספירת העומר שתי ספירות מספק, כשם שאנו עושים שני ימים טובים מספק וכו'? ומתרץ שאם באנו לספור שתי ספירות מספק, נמצאת ספירה שניה מושכת עד יום טוב ראשון של עצרת, ואתי לזלזולי ביו"ט דאורייתא. הילכך אין לנו אלא מה שנהגו וכו'. ע"כ, ואי נימא דבספק לא שייך כלל כל גדר ענין הספירה למה לא תירץ בפשטות שאז אין מקיימים המצוה כלל, ועי' גם בשו"ת מנחת יצחק חלק ח' (סי' מח אות ג) שהביא דברי הערוגת הבושם הנ"ל, וכתב דמבעל המאור והר"ן מוכח לא כן, אלא דגם ספירה מספק הוה ספירה, וכ"כ עוד בכ"מ, וגם הדבר אברהם עצמו מסיק שם שדבריו נדחים מדברי בעל המאור והר"ן עיי"ש.

ודברי השטמ"ק בב"מ הנ"ל כבר תירץ בשב שמעתתא שם (וראה גם בחי' רע"א שם) דזה קאי רק ברובא דאיתא קמן ולא ברובא דליתא קמן, וביאור הענין שיש רובא דאיתא קמן ז.א. שהרוב ומיעוט הם לפנינו כגון בתשע חנויות כו' או הכא שיש קופץ שהוא המיעוט ויש רוב החייבין וכיו"ב, דהכא כיון שיש המיעוט לפנינו לא שייך לומר שכל דפריש הוא ודאי כיון דסו"ס אפשר שהוא מן המיעוט אלא שהתירה התורה לומר מרובא פריש, ויש רובא דילתא קמן ז.א. שאין הרוב ומיעוט לפנינו אלא שכן הוא מצד הטבע וסדר העולם, דכאן אין הפירוש שאנו יודעים בבירור שיש כאן רוב ומיעוט, אלא שכן הוא בכלל בטבע העולם, כגון רוב בהמות כשרות וכו' דכאן אפילו אילו יצוייר שישארו לפנינו רק ב' בהמות בעולם אכתי נימא דין רוב כיון שכן הוא הטבע בעולם, דרוב זה גם הרא"ש מודה דהוה ודאי, כי שם אמרינן בפשיטות שהוא כמו הרוב שבעולם, דלמה נימא שהוא שאני, ובמילא לא קשה קושיות הנ"ל, דהני רובא ודאי הם ודאי, וכבר דובר בזה הרבה בהשיעורים ואכמ"ל.

ובאמת אי לא נימא כן בביאור השטמ"ק, אלא נימא משום דמנין שאני ששם דוקא צריך ודאי ממש, אכתי יוקשה קושיית רע"א ממעשר בהמה גופא דמעשרין משום דרוב בהמות כשרות, דשם הרי בעינן ודאי גמור כיון שהוא "מנין" ואיך מועיל רוב, ועכצ"ל כנ"ל דרובא דליתא קמן שאני.

ומדברי בעל המאור יש להוכיח בפשיטות כמ"ש בהמכתב, דבזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' היו באמת סופרים ב' ספירות דז"ל בעל המאור: יש ששואלין וכו' מ"ט אין "אנו" סופרין ב' ספירות מספק כמו שאנו עושין ב' י"ט מספק וכו' עכ"ל. הנה אינם שואלים מ"ט לא "תקנו" לספור ב' ספירות כמו שתקנו לעשות שני י"ט מספק, דמבואר בזה דלא על עיקר תקנת חז"ל שאלו, למה לא תקנו מעיקרא לספור ב' ימים מספק, רק למה אין "אנו" סופרין ב' ספירות מספק, דהיינו על מנהגנו שלא לספור ב' ימים מספק הוי קשיא להו. ולזה שפיר מתרץ, שאם באנו לספור שתי ספירות מספק, נמצא ספירה השני' נמשכת עד יו"ט א' של עצרת ואתו לזלזולי ביו"ט א' דאורייתא, הלכך אין לנו אלא מה שנהגנו עכ"ל. דאילו נימא שבא לתרץ למה לא תקנו חז"ל מעיקרא לספור שני ימים בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי', אין תירוצו מובן, דהרי בודאי בזמן שקדשו בי"ד החודש עפ"י ראי' היו בני הגולה יודעים כבר קודם חג השבועות מתי קדשו ר"ח ניסן , שהרי עברו מר"ח ניסן עד חג השבועות יותר מחודשיים, וכבר אמרו חז"ל (ר"ה כ, ב) תרי ירחי חסירי קלא אית להו ע"ש ובפרש"י שם. (ועי' שו"ת ח"ס חאו"ח סוסי' קמה) וא"כ אכתי תקשה מה טעם לא תיקנו חז"ל לספור ב' ימים מספק בזמן שקידשו עפ"י הראיה, וכשנודע להם מתי קידשו ר"ח ניסן יפסיקו לספור ב' ימים ויספרו רק לפי מה שקידשו בי"ד, ולא אתי לידי זילותא ביו"ט דאורייתא?

וא"כ עכצ"ל דאה"נ דבני הגולה היו סופרים ב' ספירות כל לילה עד יום שנודע להם קביעות חודש ניסן ומאז והלאה ספרו רק ספירה אחת כמו שקבעו הבי"ד, ולכן שפיר שאלו מה טעם אין "אנו" סופרין שתי ספירות מספק כדרך שספרו אבותינו בזמן שקדשו בי"ד עפ"י הראי'. דאילו לא היו אבותינו סופרים מעולם ב' ספירות, לא הי' מקום לשאול מ"ט אין "אנו" סופרים ב' ספירות, שהרי בקיאים אנחנו בקיבוע דירחי ולמה נספור שתי ספירות, שהרי אפי' שני י"ט לא הוה לנו לנהוג מספיקא מה"ט דאנחנו בקיאים בקבוע דירחא רק משום דשלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם כדאיתא בביצה ד, ב, וא"כ לענין ספירה אם אבותינו לא נהגו לספור ב' ספירות פשיטא דגם לנו אין לספור שהרי אין כאן בזה מנהג אבותינו להזהר בו. אע"כ פשיטא להו כי בני הגולה ספרו ב' ספירות מספק עד אשר נודע להם קביעת חודש ניסן, ולזה שפיר שאלו, שגם אנחנו אם כי בקיאים אנחנו בקביעא דירחא נספור שתי ספירות כדרך שספרו אבותינו ומשום מנהג אבותינו כמו שאנו עושין ב' י"ט מה"ט דמנהג אבותינו בידינו אף שאנחנו בקיאים בקביעא דירחא. ולזה שפיר מתרץ שאם כי אבותינו נהגו כך, לנו אי אפשר לנהוג בזה כמותם שא"כ יצא לנו לספור ספירה שני' ליל יו"ט א' של עצרת ואתו לזלזולי ביו"ט א' דאורייתא. ולא דמי ליו"ט שאנחנו נוהגים כמנהג אבותינו כיון ששם לא אתי לזלזולי גם לגבי דידן.

שקו"ט איך היו סופרים בני הגולה בזמן שהיו מקדשין ע"פ ראי'

והנה בס' משמרת שלום (קוידינאוו) סי' לו כתב להסתפק בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' דאז הי' ספק גמור אולי הוא יום הא' איך עשו עם ספירת העומר: א) אם היו סומכין על רוב שנים והתחילו לספור בליל ב' בברכה ואח"כ הספירות כסדר כמו שאנו עושים היום, ואם אירע לעתים רחוקות דחודש אדר הי' מלא, נתקלקל הספירה וכמו ביוהכ"פ שהיו עושים יום אחד והיו סומכין על רוב השנים ולפעמים הי' יוהכ"פ למחרות כדאיתא בר"ה כא, א: "לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי. אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא וכו'" ב) או אפשר שבליל ב' ספרו בברכה ואח"כ היו סופרים ב' ספירות בכל לילה עד שנתודע להם הקביעות דא"י, כי כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן, והנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' עח) נקט דאז לא היה ספק מה"ת אלא סמכו דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר וספרו רק יום אחד עיי"ש.

דאי נימא כאופן הא', ליכא הוכחה של המכתב מהזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' דגם ספירת ב' ימים מספק הוה ספירה, כיון דאפשר ששם אכן ספרו רק יום אחד דסמכו על הרוב, אבל לאידך גיסא מקושיית בעל המאור הנ"ל מוכח דנקט כאופן הב' שספרו ב' ימים, וכפי שנת' לעיל שלכן הקשה דגם אנו היו צריכים לספור ב' ימים משום מנהג אבותינו כמו שעשו בני הגולה.

יש מקום לחלק בין המסופק בזה"ז איזה ספירה הוא להזמן שהיו מקדשין ע"פ ראי'

אלא דגם לפי אופן הב' יש מקום לדחות הראי' מבעל המאור לנידון דידן, דגם כשהוא מסופק איזה יום הוא דגם זה הוא ספירה מעליא כמו בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראי', דמכיון דאז העיקר הי' יום א' והוא אצלם מה"ת (כפי רוב השנים) ויום ב' מדבריהם, נמצא כי כאשר ספרו בני הגולה ליל ט"ז ניסן לפי חשבונם, היום יום אחד לעומר, וכן כאשר ספרו אח"כ ליל י"ז ניסן היום "שני ימים לעומר" היו אלו ספירות ברורות מה"ת. ואף שבליל י"ז ניסן הוסיפו לספור גם "היום יום אחד לעומר" כנ"ל, ספירה זו לא הטילה ספק במה שספרו באותו לילה "היום שני ימים", כי מה"ת שהיו מחשבין לפי החשבון בודאי שהי' זה להם יום ב' לעומר, רק מדרבנן כדי לצאת ידי חששא דאולי עברו בי"ד אדר וליל זה אינו רק ט"ז בניסן ספרו גם "היום יום אחד", ונמצא שאין זה ספק בעצם הספירה, אלא דרק החמירו משום דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן. משא"כ בנדו"ד שהספק הוא בעצם הספירה איזה ספירה יש לספור היום. נמצא אין כאן ודאות כלל רק ספק, ובזה י"ל דאין זה נקרא ספירה. ועפ"ז יש לתרץ דברי האבני נזר וכו' הנ"ל, דנקטו דספירה מספק אינה ספירה, והוקשה שדבריהם סותרים לדברי בעל המאור והר"ן, וראה בכל הנ"ל בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' ק), ושו"ת יביע אומר ח"ח סי' מ"ה.

ועי' גם בשו"ת 'טעם הצבי' (סי' ט"ז) שדחה הראי' מבעל המאור דספירת ספק הוה ספירה, די"ל דסברא זו דספירה היא רק כשהיא בתורת ודאי היא סברא אמיתית ואין עלי' קושיא מדברי בעל המאור, דיש לומר דגדר הידיעה דבעינן בספירה הוא שיהי' בספירה אחיזת חשבון ימי העומר היינו שיאחוז הסופר בכל יום החשבון איזהו יום זה לימי העומר, וכל שאינו אוחז החשבון ע"י ספירתו אין זו ספירה כלל, וממילא דספירת שני ימים מספק או ספירת יום אחד מספק שמא יתרמי שיתכוין הסופר לאמת אינה ספירה כלל, אבל ספירת שני ימים כשהיא משום ספיקא דיומא דבזה מיירי בעל המאור יש בה אחיזת החשבון, דכל היכא שהדין נותן לחוש לספיקא דיומא הרי יש לספירת העומר שני מיני חשבונות חשבון אחד שמתחלת בו הספירה ביום ט"ו שהוא למחרת הפסח אם הי' אדר חסר, וחשבון אחר שמתחלת בו הספירה ביום י"ז שהוא למחרת הפסח אם הי' אדר מלא וזה לא מיקרי ספירה מספק, שהגדר שלה הוא שאין הסופר אוחז החשבון, דכאן שני החשבונות נכונים המה, זה לפי מה שחייבים לתפוס דהפסח הי' ביום פלוני, וזה לפי מה שחייבים לתפוס דהפסח הי' ביום שלאחריו, דכיון דמחוייבים לחוש לשני הימים הרי שני החשבונות נכונים לפי חיובם עיי"ש בארוכה.

ואי נימא כהנ"ל דליכא ראי' מהזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי' לנדו"ד, הרי מובן גם למה לא תירץ בעל המאור קושייתם משום דספירת ספק אינו ספירה, כיון דספירה כזו, אם נספור משום מנהג אבותינו, הוה ג"כ ספירת ודאי ואינו ספירת ספק, לכן הוצרך לתרץ משום דאתי לזלזולי ביו"ט מדאורייתא.

מיהו כל זה אינו אלא לשקו"ט בעלמא, דלדינא נראה דעת הרבי שאפשר לספור גם מספק והוה ספירה מעליא, וכן סב"ל לרוב הפוסקים, ובנוגע לברכה נקטו שלא יברך, ואחד מן הטעמים הוא דדילמא ספירה הראשונה אינה ספירה הנכונה, והוה הפסק בין הברכה להספירה הנכונה, וראה בזה בשו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' ל"ו, ובמקראי קודש פסח ח"ב ע' רכד ועוד.

וראה אגרות קודש שם חי"ז ע' קנג: "יספור ע"פ מה שהתחיל (שלדעתי זוהי העיקרית אצלו) וליתר שאת גם כפי שסופרים כאן, ובהפסק ביניהם ולא בסמיכות (דמחזי כשיקרא, וגם שזהו היפך לענין הספירה היינו בירור ולא ספק, שלכן צ"ע אם הי' יכול לברך אפילו אם כל הימים הי' סופר ב' ספירות)" עכלה"ק.


*) לעילוי נשמת אבי מורי הרה"ת הרה"ח מוה"ר משה אליהו ז"ל ב"ר אברהם יצחק הי"ד, נלב"ע ביום כ' ניסן ערב שביעי של פסח תש"ע. ת.נ.צ.ב.ה.

אגרות קודש
איסור חמץ תלוי לפי מקום הבעלים או לפי מקום החמץ (גליון)
הרב מנחם אייזנמאן
מירטל ביטש, דרום קרוליינא

בגליון האחרון שי"ל לקראת י"א ניסן שקו"ט הרב אברהם ברוך גערליצקי שי' במכתב כ"ק אדמו"ר (שזה עתה י"ל) בענין איסור חמץ – אי אזלינן בתר מקום החמץ או הבעלים.

וז"ל המכתב: "בשאלתו, בהתאם לחילוק הזמנים שבמקומות השונות בכדור הארץ מהו הדין באם המאורע במקום אחד והאדם במקום אחר.

וע"ד מה שאמרתי מכבר בהנוגע לחמץ, אשר פשיטא שאין האיסור חל על החמץ כ"א בבוא זמן הביעור במקום בו נמצא החמץ, ולא במקום שנמצאים הבעלים, שהרי חוכא וטלולא הוא לומר שיהי' החמץ אסור באכילה בבקר יום י"ד מפני שהבעלים שלו נמצאים במקום ששם כבר לאחרי חצות י"ד, ומזה גם מסקנא במוצאי חג הפסח, שיהי' מותר באכילה בעוד היום גדול מפני שהבעלים נמצאים במקום אחר,

ומה שיש לספק בזה הוא, בענין זה עצמו, באם מותר לבעליו למכור החמץ במקום המצאו הוא, כיון שבמקום המצאו של החמץ לא חל עליו איסור עדיין, ועדיין לא מצאתי בזה סמוכין להכרעה,

ומה שמובא באחרונים וגם בזה מחולקים הם, הוא בדיני אבילות, כשהנפטר והאבלים במקומות מרוחקים, ושעת הפטירה הוא לא ביום אחד מפני חילוק הזמנים, איך לנהוג בהנוגע ליארצייט וכיו"ב ומצויין בשוה"ג השו"ת[1]." עכ"ל המכתב.

ומקשה הרב הנ"ל עמ"ש כ"ק אדמו"ר: "פשיטא שאין האיסור חל על החמץ כ"א בבוא זמן הביעור במקום בו נמצא החמץ, ולא במקום שנמצאים הבעלים, שהרי חוכא וטלולא הוא לומר שיהי' החמץ אסור באכילה בבקר יום י"ד מפני שהבעלים שלו נמצאים במקום ששם כבר לאחרי חצות י"ד . . "

ומקשה שם - הרי איירי בנוגע איסור אכילה והנאה לאותם הנמצאים במקום החמץ, וא"כ מאי קמ"ל? הרי זה פשוט שעליהם ישנה איסור אכילה והנאה בחמץ זה, כיון דאיסורים אלו אינם שייכים כלל לאיסור ב"י ותשביתו שעל הבעלים, שהרי גם על חמץ של גוי והפקר חייבים כרת אם אכלם, וכל דיון האחרונים הוא רק לגבי הבעלים לבד, כאשר נמצא במקום אחר שאצלו עדיין זמן היתר או איסר.

וכתב הרב הנ"ל שרוב האחרונים הכריעו שהולכים אחר מקום הבעלים והביא קצת מדבריהם, וכתב שכנראה גם כ"ק אדמו"ר הכריע הספק שהולכין אחר הבעלים, לפי הידוע לו שנהג למכור חמץ הנמצא באוסטרליא אף שכבר הי' אחרי זמן האיסור שם.

עוד כתב לתלות את השאלה בחקירה אי איסור חמץ הוא איסור גברא או חפצא, והביא מחלוקת בשו"ע סתמ"ז שאולי תלוי בזה, אבל לבסוף כתב שגם לפי הצד שחמץ הוי איסור חפצא, מ"מ הרי גם איסור זה תלוי בבעלים, ולכן צריך לילך אחר מקום הבעלים, ולא מקום החמץ, ע"ש.

הנה ראשית יש להעיר שיש כאן ב' שאלות שונות שאינן תלויות זב"ז (א) הנמצא במזרח אחרי זמן האיסור אם יכול למכור חמצו במערב כששם קודם זמן האיסור, (ב) הנמצא במערב קודם זמן האיסור וחמצו במזרח ושם כבר אחרי זמן האיסור, אם יכול לבטל ולמכור חמצו.

בנדון שהאדם במזרח, על האדם כבר חל חיובי הפסח, רק הספק הוא אם חיובו כולל גם חמץ שנמצא קוה"פ או שחמץ זה אינו בכלל חיובי ואיסורי פסח. אבל בנדון שהחמץ במערב הספק הוא האם החפץ שחל עליו הפסח, יכול לגרום חיובים ואיסורים דפסח לגבי הבעלים שנמצא קוה"פ.

ויתכן לומר שכשהאדם במזרח יכול למכור חמצו שבמערב, וגם לומר שכשהאדם במערב יכול עדיין למכור חמצו שבמזרח, כי בכדי לעבור על החמץ בעינן תרתי – שגם יחול על הבעלים חיובי פסח, וגם החמץ יהי' במקום ששם פסח.

לפ"ז נמצא שמה שמכר כ"ק אדמו"ר חמץ דאוסטרליא אינו ענין לספק המכתב, דדייק במכתב לשאול "באם מותר לבעליו (הנמצא במזרח) למכור החמץ במקום המצאו הוא, כיון שבמקום המצאו של החמץ (במערב) לא חל עליו איסור עדיין", ולא שאל בנדון ההפוך, (וגם לגבי איסור אכילה לעיל במכתב שם, האריך להביא ב' האופנים בער"פ ומוצ"פ אבל בשניהם בנדון שהחמץ במערב והבעלים במזרח).

ואולי דייק לשאול כן, כי בנדון שהחמץ במזרח (כהא דאוסטרליא) לכאו' הוא ספק אחר – האם החפץ שחל עליו הפסח, יכול לגרום חיובים ואיסורים דפסח לגבי הבעלים שנמצא קוה"פ. ומה שמסתפק במכתב הוא רק בנדון שעל האדם כבר חל חיובי הפסח, רק הספק הוא אם כולל גם חמץ שנמצא קוה"פ או שחמץ זה אינו בכלל חיובי ואיסורי פסח.

והנה בקובץ היומם להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל (הדן בשאלות קו התאריך, י"ל בשנת תש"ג, ע' פה) עוסק בשאלה זו בארוכה, ומסקנתו (א) הנמצא במזרח אחרי זמן האיסור יכול למכור חמצו במערב כששם קודם זמן האיסור, דבזה אזלינן בתר מקום החמץ, ועדיין לא חל על החפץ שם חמץ האסור, והוי כמו עיסה מגולגלת טרם נתחמצה. (ב) הנמצא במערב קודם זמן האיסור יכול לבטל חמצו שבמזרח כששם כבר אחרי זמן האיסור, דבזה אזלינן בתר הבעלים, דאף שחל איסור על החפץ והוא עתה איה"נ, אבל כל זמן שלא חל על הבעלים תשביתו וב"י יש לו עדיין רשות להפקירו ולבטלו, עיי"ש היטב, ועוד נדבר בזה להלן.

אלא שהרי"מ טוקיצינסקי כתב שהחמץ שבמזרח הוא אסוה"נ לכל העולם, אלא שעדיין יכול להפקירו ולבטלו כי לא חל על הבעלים מצות תשביתו, ו"עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו", אבל למכור האיסוה"נ לכאו' אי אפשר לשיטתו.

אבל לכאו' אפשר לומר יותר מזה, שבנוגע חמץ שבמזרח יכול הבעלים שבמערב אפילו למכור, כי אף אמנם מצד החפץ הרי כבר חל שם חמץ ואיסוריו עליו, הרי זהו רק מצד זמן הפסח, וכשיעבור הפסח יסתלק האיסור, וכמו"כ אם נוציא החמץ ממקום זה למקום אחר יסתלק איסור שכבר חל עליו, עד"ז כשלהבעלים עדיין אינו פסח, הרי בכל הדינים הנוגעים אליו, ובכלל זה חיוב ביעורו ואיסור הנאתו ומכירתו של החפץ שבמזרח, אין עדיין פסח ואיסור חמץ בעולם, ובמילא מכירתו מכר.

בסגנון אחר: כמו שיתכן שחפץ א' יתחלק לב' חלקים וברגע א' יהי' חלק א' בפסח וחלק הב' יהי' קוה"פ, כן י"ל שכל עניני בעלות החפץ נקבעים לפי מקום הבעלים ובמילא לגבי זה ה"ז קוה"פ, אף שחומר החפץ נמצא כבר בתוך הפסח.

(ויל"ע איך יהי' הדין באם ישרוף אדם הנמצא במזרח חמץ הנמצא במזרח השייך לבעלים שבמערב לענין תשלומים, דיתכן דהואיל והבעלים אינם מצווים לבערו עדיין, הוי כמו חמץ של נכרי שאין שום היתר להזיקו וחייבים עליו תשלומין, אף שאסור באכילה והנאה לישראל).

ועדיין יתכן שהספק שבמכתב במקומו עומד, בנוגע בעלים שבמזרח והחמץ במערב, דיתכן שחיוב תשביתו וב"י ואיסור הנאה חלים על רק על חמץ כזה שנמצא בזמן פסח, ולא על חמץ שמותר לאוכלו במקומו (דאף שלגבי בעלותו הרי כבר הגיע הפסח, אבל זהו כמו בעלות בפסח על עיסה שעדיין לא נתחמצה) כמ"ש הרימ"ט שם. בסגנון אחר: בעינן תרתי – שגם הבעלים וגם החמץ יהיו בזמן הפסח כדי לעבור עליו.

[ובאמת המח' דסתמ"ז שהביא הרב הנ"ל יתכן ששייך לספק זה, אבל לא מטעמו, דלמ"ד דחמץ חשיב התירא בלע, וצריך לחול עליו שם חדש דחמץ איסור, א"כ יתכן דלגבי הבעלים הנמצא במזרח בזמן הפסח אין על החמץ במערב שם חמץ, אבל למ"ד דחשיב איסורא בלע וקוה"פ שמו עליו, א"כ יתכן דלגבי הבעלים ישנה חיוב ביעור גם לגבי חמץ זה[2], ועדיין יש לחלק].

ובנוגע הקושיא מאי קמ"ל במה שביאר שאיסור אכילה לא יתכן לפי הבעלים, הרי פשיטא שלגבי בני אדם הנמצאים במקום החמץ האיסור חל לפי מקומם ולא לפי בעל החמץ?

הנה כוונת כ"ק אדמו"ר לומר לכאו' דאיסור החפצא החל על החמץ בודאי תלוי במקום החמץ ולא בבעלים, כמ"ש "פשיטא שאין האיסור חל על החמץ כ"א בבוא זמן הביעור במקום בו נמצא החמץ" ולא מדבר מבנ"א הנמצאים שם, אלא מדבר על החמץ. וזהו לאפוקי ממה שרצה הרב הנ"ל לבאר בסוף מאמרו דאיסור החפצא תלוי בבעלים (ורק שבנ"א במקום ההוא מוזהרים לאוכלו באיסור גברא), ולא הרגיש שבזה תירץ קושייתו וסתר דברי המכתב.

ומקדים כ"ק אדמו"ר יסוד זה, כי (א) מכאן למדים שהאדם (בעל החמץ) לא גורם שהמאורע (חלות איסור חמץ) שנמצא בזמן אחר, יחשב לפי הזמן שלו. ואוסיף בזה דסברת כ"ק אדמו"ר היא גם באם אין שום בן ישראל במקום ההוא, וכל הנפ"מ הוא רק לגבי ישראל זה. דאף "שלא ניתנה תורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים" (שו"ע אדה"ז יו"ד סק"צ, פו), מ"מ א"א לשנות המציאות שלגבי חפץ זה עתה הוא בוקר י"ד, ואיך יחול עליו איסור?

(ב) זהו הקדמה הכרחית לספקו לגבי אם מותר לו למכור, דהספק הוא – מחד על הבעלים יש כבר איסור גברא דתשביתו וב"י וא"כ זה כולל גם חמץ שבמערב וא"א לו למוכרו, או י"ל לאידך שעדיין יכול למכור חמץ זה דאולי לא אמרה התורה תשביתו אלא על חמץ כזה שבמקומו הוא אסור, והרי הקדים כ"ק אדמו"ר שפשיטא שחמץ זה עדיין מותר, א"כ כזה חמץ הוי כמ"ש הגרימ"ט כעיסה שטרם נתחמצה.

[ובסגנון המכתב: בנדון שהחמץ במזרח השאלה היא אם המאורע (חלות איסור חמץ) לפי הזמן שבמקום ההוא בכוחו לגרום שינוי לגבי האדם שבמקום אחר. וזהו סברא רחוקה לכאורה, וע"ד מה שפשיטא שלגבי המאורע עצמו לא מתחשבים בזמן של מקום האדם, כמו"כ מצב האדם לא משתנה מצד מקום המאורע (ואם נאמר שמחוייב לבער חלק מחמצו ואינו יכול למוכרו כשאצלו בוקר י"ד, הר"ז שינוי במצב האדם).

ובנדון שמכתב כ"ק אדמו"ר אין השאלה אם לשנות מצב החפץ עצמו לפי בעליו או לשנות מצב האדם עצמו לפי חפצו, אלא הספק הוא האם בנוגע ליחס הבעלים לחפצו האם מתחשבים במקום החפץ או שהכל לפי מקום הבעלים, והוי כאילו החפץ נמצא איתו].

ולחידודא י"ל: אם יקדש אדם אשה שנמצאת איתו במערב בבוקר יום י"ד בחמץ (שמקנה לה אגב קרקע) הנמצא במזרח יהי' קידושיו קידושין (אף שחל כבר איסור אכילה והנאה על החמץ אינה חל עדיין לגבי איש ואשה אלו), אבל אם יקדש אשה בחמץ לאחר שתגיעי למקום פלוני במזרח והגיעה לשם אחר חצות י"ד והוא נמצא במערב אינה מקודשת, כי חל על החמץ איסור אכילה והנאה ולגבי דידה אין בו שו"פ.

והספק הוא כשקידש אשה הנמצאת איתו במזרח בחמץ הנמצא במערב (ומקנה לה אגב קרקע) אחר חצות יום י"ד, אם יש בו שוויות ויכולים עדיין למוכרו לגוי א"ל. אבל אם הי' במזרח ואמר התקדשי לי בחמץ זה לאחר שתגיעי למקום פלוני במערב, והגיעה בבוקר י"ד, ואצל האיש כבר חצות י"ד, הנה בזה יל"ע כי גם אם נפשוט הספק שהוא אינו יכול למכור, וא"כ הוא לא נתן לה שו"פ, אבל הרי לגבי דידה יש בו שו"פ, וזכתה בו מכח אמירתו, כי אינו הפקר לכל (עי' קו"א שו"ע אדה"ז סתל"ה), ואולי שייך לשקו"ט אי בתר דידי' או בתר דידה אזלינן (וכאן עדיף טפי מנדון המשל"מ אישות רפ"ה, ושעה"מ שם, וראה תד"ה שתי בנותיך קידושין ז, ב).‏


[1]) בנוגע למה שסיים כ"קאדמו"ר במכתב בנדון שהנפטר במקום א' והאבלים במקום אחר לענין קביעות יום היא"צ, הנה בשוה"ג ציינו המו"ל המ"מ שכתב כ"ק במכתב אחר (ד'תרסז) ושם ציין לכל בו אבלות להרב גרינואלד ז"ל וספר דודאי השדה ושו"ת כתב סופר ועוד.

יש להעיר, בספר הרב גרינואלד תולה השאלה בטעמי תענית היא"צ – דלפי טעם הלבוש שהורע מזלו של בן ביום זה יש לילך אחר מקום הבן, אבל לטעם המחה"ש משום כבוד ותועלת הנפטר יש לילך אחר הזמן במקום הנפטר, אלא שלטעם ספר חסידים "שהאב והבן גוף אחד, ודין שיצטערו הבנים" יל"ע.

ולכאו' שאלה זו אינו נוגע כ"כ לשאלת החמץ, אבל כד דייקת לא בא כ"ק לקשר זאת לחמץ, אלא מביאו רק בנוגע השאלה הראשונה "בשאלתו, בהתאם לחילוק הזמנים שבמקומות השונות בכדור הארץ מהו הדין באם המאורע במקום אחד והאדם במקום אחר". ואין ידוע על מה שאל השואל, מ"מ מסגנון השאלה ("המאורע") משמע דדמי יותר לשאלת יא"צ מאשר לשאלת החמץ.

וגם להעיר שבס' דודאי השדה על הלכות אבלות (שמציין כ"קאדמו"ר באגרת אחרת) ומביאו בכל בו אבלות שם אכן מאריך בשאלת החמץ, ולא הי' לי פנאי לעיין. ובנוגע כתב סופר חיו"ד סקפ"ח שמציין שם לא מצאתי שם השייכות לעניינו.

[2]) ידוע החקירה בגדר איסור חמץ – אם האיסור הוא חמץ ורק שזמן האיסור הוא בימי חה"פ או שגדר האיסור הוא חמץ בפסח, ועד"מ בשר בחלב, ואכ"מ.