ב"אגרות קודש" - כ"ק אדמו"ר חלק ג (ע' קפ) מבאר מ"ש רש"י בקידושין (מ,א) עמ"ש בגמ' שם: "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג,כ), כגון רבי צדוק וחביריו ["שלבש כח לכוף יצרו, להתגבר בחפצי קונו" - רש"י שם]. רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה חלש לי ליבאי ולא מצינא, איכא מידי למיכל? אמרה ליה איכא דבר טמא. אמר לה מאי נפקא מינה? דעביד הא אכול הוא.

ומבאר רש"י: אמר מאי נפק"מ "דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן, דעביד האי הבועל ארמית ראוי למאכל טמא" עכ"ל.

לבסוף "שגרת תנורא ["אותה ארמית הסיקה את התנור לצלות דבר הטמא שם. ואשה גדולה היתה שלא יכול להיפטר ממנה ומסור בידה להורגו" - רש"י שם], קא מנחא ליה ["לאותו צלי בתוכו" - רש"י]. סליק ויתיב בגויה [עלה וישב בתוך התנור], אמרה ליה מאי האי? אמר לה, דעביד הא נפיל בהא ["באור של גיהנום" - רש"י], אמרה ליה, אי ידעי כולי האי לא צערתיך". ע"כ.

וע"ז כותב כ"ק אדמו"ר: "ומה דשאילנא מהי כוונת פירש"י קדושין (מ,א ד"ה אמר) - לפענ"ד הוא, דלפי פשוטו אינו מובן כלל הא דאמר ר"צ דעביד הא אכיל הא (ועיין רי"ף על הע"י). ובפרט דמאכל טמא הוא לאו מפורש מה"ת ובמלקות, וזנות דארמית אינו אלא במכות מרדות דרבנן. ולגירסת רש"י דאמר זה ר"צ לעצמו ולא להארמית, מהו התוכן ב"דעביד הא אכיל הא". ולכן פירש"י דלמד מזה ר"צ דהבועל ארמית ראוי למאכל טמא. ולמוד גדול הוא. דהנה בנדו"ד הי' כ"ז באונס. וידוע דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אבל דוקא במידי דאכילה (תוס' גיטין ז, רע"א ובכ"מ). וכשנזדמן האונס הא', ה"ז, לכאורה, שייך גם בצדיקים. אבל כשראה ר"צ שזה קשור באכילת דבר טמא למד מזה שגם בעילת ארמית הוא בסוג הנ"ל. ובמילא יכול ללמוד ג"כ מדריגתו מה היא. וכיו"ב. ולהעיר מאדר"נ (פט"ז ב) במאורע עד"ז בר"צ הכהן תנא. אבל בקידושין לכאורה מדבר באמורא מדהובא בין שני אמוראים". עכ"ל.

ושמעתי מח"א להקשות ע"ז, דאיך יתכן לבאר בדעת רש"י היפך שיטתו שחולק על התוס' הנ"ל, בפסוק שבמשלי (יב,כא) "לא יאונה לצדיק כל און" שכתב: "לא יארע. לא תזדמן לו עבירה בלי דעת". עכ"ל.

ומבאר בלקו"ש חלק ה (ע' 187 הערה 23): "הרי (א) מלשון רש"י . . "עבירה" סתם (וגם מפשטות לשון הכתוב "כל" און) משמע שכ"ה גם בכל האיסורים וכו'" עכ"ל.

ולפי"ז לכאו' אין מקום לבאר הך דאמר רבי צדוק כנ"ל, כיון דרש"י לשיטתו אין הבדל ממילא בין אכילה לבועל ארמית ולשאר איסורים, ודא קושיא חזקה לכאו'.

ונראה בזה לתרץ בהקדם תמיה נוספת, דלכאו' נידון דידן אין לו קשר עם הך דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, שהרי שם הכוונה הוא שלא יתכן שצדיקים יעברו בפועל עבירה בשוגג [ולדעת רש"י שום עבירה, ולדעת התוס' במידי דאכילה בלבד], ובנדו"ד הרי רבי צדוק לא עבר בפועל שום עבירה, רק היה לו נסיון בלבד, [ונראה דלא היה לו הנסיון כלל מעצם העבירה ח"ו, וע"ד דאיתא בתניא פרק כז ד"אין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו . . שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו", אלא דהנסיון היה מזה כמ"ש רש"י ד"אשה גדולה היתה שלא יכול להיפטר ממנה ומסור בידה להורגו", ולכן עשה כל התחבולה הזאת כדי להשיג את היעד הסופי שתגיד לו "אי ידעי כולי האי לא צערתיך". וגם י"ל דלפי מ"ש בתניא הנ"ל, א"ש מ"ש רש"י דאשה גדולה היתה והיה בסכנת הריגה, דלכאו' מנין לקח רש"י כ"ז? איפוא המקור לזה? ברם לפמ"ש בתניא, מוכרחים להגיד זאת ודו"ק].

ורבי צדוק הרי עמד בנסיון, וע"ז לא שייך כלל הך ד"לא יאונה לצדיק כל און", שהרי בעצם זה הסתיים בלי שום תקלה שניצל הימנו, וא"כ איך כ"ק אדמו"ר מסביר הך דרבי צדוק עם הא דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים?

[אגב, לפי"ז יומתק ברש"י דמשלי הנ"ל שכתב: "לא יארע, לא תזדמן לו עבירה בלי דעת". דלכאו' תיבות "לא יארע" מיותרות הם כמובן, וגם צ"ל מה שמסיים "בלי דעת"? ע"כ שהכוונה ד"לא יארע" להם בפועל, זה שומר עליהם הקב"ה ש"בלי דעת" בשוגג לא יחטאו בפועל, אבל מנסיון שיתגברו ע"ז "גבורי כח עושי דברו וגו'" בידיעה, ע"ז הקב"ה לא שומר עליהם, ואדרבה כמ"ש בקידושין (שם לט,ב): "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה . . כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה", כי הא דרבי צדוק. רק "עבירה בלי דעת" אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים].

וע"כ נראה לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתה, והיינו שאין כוונת כ"ק אדמו"ר שהנסיון שהיה לרבי צדוק שייך באמת להך ד"לא יאונה לצדיק כל און" כנ"ל, וא"כ אין נדו"ד שייך כלל למחלוקת של רש"י ותוס', אם מיירי במידי דאכילה בלבד, או גם בשאר עבירות מיירי, אלא שר"צ בעצמו תרגם את זה גם לגבי עצם הנסיון שבא עליו בידיעה, אפילו שבפועל לא נכשל בזה כלל, ובזה הרי בעצם אין מחלוקת בין רש"י ותוס', וא"כ א"ש מ"ש בדעת רש"י, ואין זה היפך שיטת רש"י. ועדיין צ"ע.*