בגיטין נח, א: ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנני' שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תינוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע.

סיפור זה טעון מספר הבהרות:

א) פדיון שבויים "מצוה גדולה היא" ו"אין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים" (טור רנב, ס"ב) - לשם מה הי' ריב"ח צריך לערוך מבחן לתינוק, ורק אחרי המסקנא שהתינוק יהיה מורה [או לגירסת הרש"ש: יורה] הוראה בישראל הבטיח לשחררו "בכל ממון שפוסקין עליו"?

ב) גם אחרי שהגיע למסקנא שראוי לפדותו כו' למה הוצרך לומר "העבודה שאיני זז מכאן וכו'" דממה-נפשך: אם באפשרותו - יפדנו מיד, ואם לאו מה ענינה של הבטחה-שבועה זו?

ג) מה מוסיפים פרטי התיאור "יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים"? וכי אם התינוק אינו נאה כ"כ אין מחוייבין לפדותו? (ולהעיר מריב"ח עצמו וכו').

ד) את הראיה ממנה למד ריב"ח על חכמתו פירש המהרש"א: "אמר האי קרא לידע בו אם בן חכם הוא להשיב לו סיפא דקרא כו'".

אבל בפשטות צלה"ב (כקושיית כו"כ ממפרשי העין יעקב, ובלשון הרי"ף לע"י שם) "וצריך לדעת מה חכמתו של אותו תינוק שבשביל שידע להשיב סופו של פסוק אין כאן חכמה נשגבה", ובפרט כדי להגיע למסקנה שיורה הוראה בישראל?

ואולי י"ל הביאור בכל זה (בדרך אפשר - עכ"פ) מיוסד על דברי כ"ק אדמו"ר בכ"מ:

ריב"ח הי' "מגדולי חכמי ישראל" וניהל ויכוחים עם חכמי אומות-העולם (ראה בכורות ח,ב. חידושים וביאורים בש"ס ח"א סימן יט סעיף ח - בארוכה), והלך לרומי לפעול שם לטובת בנ"י, ואז סיפרו לו שישנו תינוק בשבי "יפה . . תלתלים" - יופי בגשמיות היכול ללמד ולשקף גם על מדת יופיו ברוחניות [וע"ד שמצינו לאידך בצד ההפכי ש"ריקה כמה מכוער אותו האיש כו'" (תענית כ, סע"א ואילך) הכוונה לכיעור במובן הרוחני כו' (ראה עיון יעקב לתענית שם. לקו"ש חט"ו עמ' 125). וראה גם לקו"ש ח"ט עמ' 262 ואילך בביאור הגמ' סוף תענית "מכוערות שבהם מה היו אומרות". וראה בחדא"ג למהר"ל גיטין שם: היופי המורה על מעלתם שנבדלים מן החומרי העכור וכו'].

אך מכיון שהמדובר הי' בפדי' יתר על כדי דמיו ו"אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן" (משנה גיטין שם מה, א) וראה שם באחת הלשונות שזהו משום דוחק הציבור עם היות הדבר פקו"נ (ראה ב"ב ח, ב ששבי חמור מכולם), ומכאן משמע שגדר ממון הציבור הוא דין חשוב ומיוחד ואפי' פיקו"נ לא דוחהו, (ואכ"מ) וריב"ח לא הי' לו כסף משלו לכן ביקש להיווכח הוכחה עפ"י תורה (ולא לסמוך על טביעות עין שיש לת"ח וכיו"ב) שתחייב מ"ש הטור ביו"ד רנב, ב: "וכן לת"ח או אפי' אין ת"ח ורואין אותו מצליח שאפשר שיהי' ת"ח יכולין לפדותו בכל מה שיכלו" [כבתוספות שם (בתירוץ השני) ד"ה כל: "משום דמופלג בחכמה היה].

כיצד בחנו?

"על-פי מה שכתב התשבי ערך גמר "נוהגין רז"ל, כשמביאין פסוק ואינם משלימים אותו כותבין וגומר. ." "ויש לומר הטעם, ע"פ מרז"ל כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי', ולכן אומר שיגמור" (לשון כ"ק אדמו"ר ב"פתח דבר" למפתחות שבסו"ס התניא - מהדורת תשי"ד ואילך הע' 3).

ומכיון שריב"ח אמר חלקו הראשון של הפסוק ולא השלימו וגם לא הוסיף "וגו'" - השלים התינוק את הפסוק, ומכאן למד ריב"ח שיורה הוראה בישראל, שהרי ענין זה שייך להלכה - ראה מגילה כב, א, ומ"ש בעינים למשפט (לר"י אריאלי) לקידושין ל, א ד"ה בפסוק.

ולכן - ע"פ מאחז"ל "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" - הי' ריב"ח (שכסף לא היה לו (עדיין) בפועל) בטוח שימצא הדרך לפדותו, ולחזק (ולזרז) זה עמד ואמר "העבודה כו', מלשון שבועה - גם במובן של משביעין (כפי הצ"צ בריש התניא - שי"ן שמאלית) - נשבעין לקיים המצוה, ואכן העניקו לו מלמעלה את האפשרות להביא דבר זה לידי פועל - "לא זז משם עד שפדאו כו'" - והמטרה הוכיחה את עצמה ("ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע").

[וע"ד יוסף הצדיק ש"מבית האסורים יצא למלוך" והוא המשביר בר לכל הארץ ברוחניות ובגשמיות הי' גם יפה עיניים וכו'].