בגליון תשפג (לפרשת לך לך) כתב הרב י. ש. ג. וז"ל:

בפירש"י עה"ת מצינו שתי התייחסויות להבדל שבין המקומות בתורה דכתיב לשון דיבור ומקומות דכתיב לשון אמירה וצע"ק לתווך ביניהם.

א. בר"פ וארא (שמות ו, ב) שדיבור הוא משפט. וכן בר"פ דברים "אלה הדברים לפי שהם דברי תוכחות".

ב. בפ' דברים (ב, יז-יח) "והי' כאשר תמו וגו', וידבר ה' אלי לאמר". "אבל משילוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה זו וידבר אלא ויאמר, ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדיבור בלשון חיבה פנים אל פנים וישוב הדעת..." וכיו"ב בפירש"י ר"פ ויקרא (א, א בסופו), עכ"ל שם.

ועיין במזרחי בפרשת דברים על פירש"י הנ"ל שהקשה קושיא זו, וז"ל:

אבל גבי "ותדבר מרים" כתב: "אין דיבור בכל מקום אלא לשון קושי, וכן הוא אומר 'דבר האיש אדני הארץ אתנו קשות'. ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר: 'ויאמר אל נא אחי תרעו'. ויאמר 'שמעו נא דברי', כל נא לשון בקשה". וצריך עיון, עכ"ל המזרחי.

והלבוש האורה תירץ קושיית הרא"ם, וז"ל:

וכתב הרא"ם . . והניחו בצריך עיון, ואני אומר שאין כאן קושיא דודאי לשון דיבור הוא שידבר אחד עם חבירו בחוזק שיצונו לומר עשה כך וכך או למה עשית כך וכך אבל מ"מ מראה לו פנים יפות פנים אל פנים ותנועות אהבה וחיבה בדיבורו כדי שיקבל ממנו ויעשה מה שיצונו אז מה שידבר אליו אבל האמירה הוא לשון של תחנונים ובקשה שיבקש ממנו דרך בקשה עשה כך וכך ובתנועה זו שהוא דרך בקשה אין נזכר בה עניין חבה ופנים יפות כל כך, עכ"ל.

ועיין גם בפירוש צדה לדרך על פירש"י שם שהאריך לתרץ וכתב קרוב לזה.

ועיין גם בפירוש באר בשדה על פירש"י שם מה שהביא מזוה"ק.