שו"ע או"ח סי' תעה סעיף א: "ואומר זכר למקדש כהלל, ואוכלם ביחד בהסיבה כו'". עיין ב'ביאור הלכה' ד"ה 'ואומר' שהקשה שהלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה, והמחבר בעצמו מסיים: "לא ישיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה כו'". ומשום קושיא זו מסיים ה'ביאור הלכה': "ולולא דמסתפינא הוה אמינא דז"ל המחבר: "וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל כו'", והאי "ואומר" הוא שיטפא דלישנא וצ"ע", ע"כ. ועיין הגדת רבינו זי"ע ד"ה 'כן עשה הלל' שמציין לביאור הלכה זו.

והנה רבינו הזקן בשו"ע שלו סי' תעה סעיף יח אינו כותב שיאמרו "כן עשה הלל" - וכדעת ה'ביאור הלכה', אבל בהגדה שלנו כתוב "כורך" ואח"כ: "יקח מצה הג' וכו' ויאמר זה: כן עשה הלל כו' ואוכלו ביחד", ע"כ. וכן הוא מנהג שלנו.

והנראה לומר דמשום הכי לא הוי האמירה "וכן עשה הלל" הפסק, משום שנקרא "צרכי סעודה". דהנה במשנה קטז, א איתא: "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח מצה ומרור כו', שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' כו'".

ועיין בפירוש הרשב"ם ד"ה 'שלשה דברים הללו': "לא פירש טעמן". ז.א., שיש חיוב לפרש הטעם של שלשה דברים הללו. ועיין תוס' ד"ה 'ואמרתם זבח פסח הוא': "פי' באמירה, שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין, ואיתקש מצה ומרור לפסח, וצ"ל נמי מצה זו מרור זה", ע"כ.

והנה ענין חיוב "כורך" איתא בהגמרא שלא איפסקא הילכתא לא כהלל ולא כרבנן. וע"כ מסדר ההגדה הביא הפסקא של "רבן גמליאל" קודם הברכות וקודם אכילת מצה ומרור, משום דלכו"ע עדיף טפי לומר מצה זו מרור זה קודם הברכות והאכילה, ולא הכניס "כן עשה הלל" כיון שהוא תלוי בפלוגתא. משא"כ כשבא למעשה לעשות הכריכה כדעת הלל אז אומרים קודם האכילה "כן עשה הלל" ולא נקרא הפסק, כיון שיש חוב לבאר ענינים של פסח מצה ומרור, ומשו"ה צריך לבאר הכריכה של הלל כדי לבאר שמשום הכי עושין כריכה, משום שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו", ופשוט.