בגליון האחרון (עמ' 64 ואילך) שקל הרב"א בענין פסוקים שצוטטו ברמב"ם שלא כמקורם, והסיק שאין לתלות הטעויות במעתיקים ויתכן לתלותן במחבר עצמו. ואבוא בכמה נקודות כסעד לדבריו;

מצינו שינויים בציטוט פסוקים בכו"כ ספרים שלא דייקו בהבאת פסוקים בדקדוקם, וכן חיבורים והערות על ספרים אלו ממחברים ידועי-שם, ולא העלו אפשרות זו, שאולי השיבוש מהמעתיק, אלא העירו על השינוי כאו"א באופן שלו, ומתחלקים לשלשה: א) אלו שלא נימקו, אלא העירו עין הקורא לשינוי; ב) נימקו השינוי משום שנכתב ע"פ הזכרון; ג) ביארו השינוי.

דוגמאות לאופן הא': בפירש"י וירא כ, ב הביא רש"י מש"א ד, כא: "אל הלקח ארון וגו' ואל מות חמי-ה". תיבת "מות" אינה במקור (וכנ' נתחבר מלשון דומה שני פסוקים לפנ"ז שם מובא הל' "מות"). לא ראיתי במפרשי רש"י שיעירו ע"ז, ובמהדורת שעוועל ציין לזה.

בלקו"א פכ"ב מובא ל' הכתוב "יאור לי ואני עשיתני". ובהערות ותיקונים מציין כ"ק אדמו"ר: "חבור שני כתובים ... וצ"ע הטעם". וכן בלקו"א ספ"מ איתא: "כדתנן ניטלו אגפיה כשרה", ולזה ג"כ ציין רק שאינו כל' המשנה "נשתברו אגפיה", ותו לא.

דוגמאות לאופן הב': ברמב"ם הל' יסוה"ת א, ז כת': "שנא' כי ה' אלקיכם גו'..", והר' קאפח במהדורתו העיר: אין פסוק כן, ונוסח זה הוא הרכבה של שני מקראות .. והרכבת מקראות שונים בעת כתיבה ע"פ הזיכרון מצוי הרבה אצל כל הראשונים.

ב"המספיק לעובדי ה'" לר"א בן הרמב"ם, גם לא הי' מדייק כנ"ל, ושיער ר' ניסים דנה במהדורתו ע' 57 הע' 3 שהוא מפאת הסתמכות על זכרונו (ומ"מ הוסיף "אף כי אפש' גם שמדובר בטעויות סופר").

ולאופן הג': המהר"ץ חיות במבואו לתלמוד ספ"ל הביא הרבה מקומות בו מצינו שלא דייקו בציטוט אפי' בש"ס (!), פירש"י ועוד (כן ציין לעוד הדנים בנידון זה), ונימוקו עמו: "..וכלל הדבר דחז"ל לא הצריכו להעתיק הדברים ככתבם וכלשונם רק מה שהיו נצרך לענינם, ולפעמים צרפו המאוחר והמוקדם ועשו מזה ענין שהמכוון אחד...". [ולפי ביאור זה, אולי יש להסביר שינוי הל' בלקו"א ספ"מ הנ"ל, שיבוץ ההלכה משו"ע יחד עם לשון המשנה, דאגפי העוף אינם עיקר בו, ואין חיותו תלוי בהם, ובזה מתחזקת ראיתו, דלא רק נשתברו, אלא אפי' ניטלו, ומ"מ כשרה].

(ואדעסקינן בהכי אעיר ממקץ מג, ג: רש"י הביא הפסוק 'העד העידתי באבתיכם', מהמקור שבהוצאת בלום משמע שאין כזה פסוק, אלא צירוף מ'העידתי בכם' דברים ד, כו. וטעות היא בידם, דקרא הוא בירמי' יא, ז).