ב"ב לה, ב: אמר רב ישראל הבא מחמת עכו"ם ה"ה כעכו"ם מה עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו"ם אין לו חזקה אלא בשטר: הנה בהא שבישראל הבא מחמת עכו"ם אין חזקה, הנה ברשב"ם כתב שהוא משום שהוא חזקה שאין עמה טענה עיי"ש, ומשמע שיש בזה חזקה אלא שחסר טענה, והטעם י"ל משום שבישראל הרי הי' יכול למחות, ולכן הוכרח לומר שמ"מ אין לו טענה כיון שבא מחמת עכו"ם.

וראה בנמוקי יוסף "מפני שיכול לומר לו לא הוצרכתי למחות כיון שהיית בא מחמת עו"כ", משמע שהוא מצד חסרון מחאה שחשב שא"צ למחות וממילא אין זה חזקה. וכן מטין דברי רבינו יונה עיי"ש ורבינו גרשום (שהוא חסרון בעצם החזקה) עיי"ש.

וראה סמ"ע סי' קמט סקכ"ב שכתב עד"ז שהוא משום שירא למחות עיי"ש. ובנתיבות שם ס"ק ד הקשה על הסמ"ע וס"ל שבאמת אינו ירא למחות אלא שאפי' בישראל הקונה מישראל אינו נאמן אם לא דר המוכר יום אחד (שאז טענינן בשבילו), והגם שדר בו הגוי יום אחד לא אומרים טענינן כיון שאין דירת גוי דירה עיי"ש.

ונמצא דישנם ב' פי' למה הבא מכח עכו"ם אין לו חזקה, שי' הרשב"ם משום שהוה חזקה שאין עמה טענה, ושיטת הנמוקי יוסף כו' משום שאינו חזקה כיון שלא הוצרך (או אין יכול) למחות.

ולפ"ז י"ל שיהי' נ"מ בפי' "אין לו חזקה אלא בשטר", שר"ג פי' "אין לו חזקה אא"כ יש לו אותו שטר שמכרה ישראל לגוי", משמע שצ"ל לו השטר בפו"מ, ובלא זה לא מהני - והיינו כנ"ל משום שס"ל שאין לו חזקה כלל וא"כ לא מהני אלא בשטר.

משא"כ הרשב"ם האריך כאן "אבל אי טען ישראל ואמר יהב לי ההוא עכו"ם שטר זביני כו' מהימן כו'" עיי"ש, ולכאו' נראה שלא בא כאן לכתוב הלכות כו', שא"כ הו"ל לכתוב זה להלן בסוף הסוגיא, אלא נראה שמפרש מש"כ בגמרא "אלא בשטר", שצ"ל לו טענה שהי' לו שטר, ואז נחשב חזקה עם טענה שמהני [ונאמן בטענה זו מצד מגו כמו שממשיך הרשב"ם עיי"ש וכדלהלן]. והיינו לשיטתו כנ"ל שהחסרון בישראל מכח גוי שהוא חזקה בלי טענה, ולזה מהני אפי' אין לו השטר בפו"מ אלא מספיק טענה שהי' לו שטר.

והנה עי' שו"ת רעק"א החדשות סי' כט שס"ל דהא שנאמן בקמי דידי זבנה ממך אינו מדין מגו אלא הוא מדין חזקה בטענה, ומגו כאן פירושו שכמו שנאמן בזבנה ממך, כמו כן נאמן בקמי דידי זבנה ממך, ונ"מ לענין אם לא זזה עדים מתח"י עיי"ש. וכן הוא דעת הקצות סי' קמו ס"ק יב עיי"ש, והנתיבות שם ס"ק כב חולק ע"ז וס"ל שצריכים לדין מגו (- מה לו לשקר) שחזקה בטענה מהני רק בטענת עצמו לא בטענת שהמוכר קנה עיי"ש. - וראה אריכות בזה בגידולי שמואל כאן.

והנה לשיטת הנתיבות ודאי צריכין לפרש דברי רבא להלן "אי אמר ישראל קמי דידי זבנה עכו"ם מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבינתה מינך", שהוא מטעם מגו דמה לו לשקר. אבל לדברי הקצות יל"ע אם גם כאן הוא מטעם מגו ע"ד שמפרש בהא דלהלן מא, ב, שפירושו שכמו שנאמן אם אמר דזבנא מינך שאז הוא חזקה עם טענה, כמו כן נאמן אם טוען קמי דידי זבנה מינך, או אם כאן הוא מטעם מה לו לשקר.

ולכאו' תלוי בהנ"ל, שאם החסרון בישראל הבא מחמת גוי הוא מצד חזקה בלי טענה, הרי בזה שאומר קמי דידי זבנה עכו"ם מינך יש בזה חזקה עם טענה, ולא צריכין למה לו לשקר דוקא, וכשיטת הקצות הנ"ל. משא"כ אם החסרון שאין כאן חזקה כלל, לכאו' צריכין דוקא למה לו לשקר ליתן לו נאמנות על טענתו שזבנה קמי דידי, שבלא זה אינו נאמן כלל כיון שאין לו חזקה.

וממילא לשיטת הרשב"ם יל"פ מטעם מגו לבד וכשיטת הקצות שמבאר דברי הרשב"ם עד"ז לעיל ל, ב, משא"כ לשאה"ר הנ"ל ע"כ צריכין לפרש כאן מטעם מה לו לשקר.

אלא שלפ"ז צ"ב מש"כ הרשב"ם על ההו"א של רבא "ואי אמר ישראל לדידי אמר לי עכו"ם דמינך זבנה מהימן" - "דמדאסיק אדעתיה למיטען הכי ה"נ הוה מצי למיטען אנא זבינתה מינך ואכלתי' שני חזקה דמהימן הלכך מה לו לשקר וקושטא קאמר". הרי שמפרש כאן מטעם מה לו לשקר, ולכאו' לפי הנ"ל לשיטתו הרי אי"צ לזה [ובשלמא לשיטת הנתיבות הנ"ל הרי ע"כ צריך למה לו לשקר דוקא שלא נחשב חזקה עם טענה כנ"ל, אבל לשיטת הקצות ורעק"א צ"ע לכאו'].

ונראה שהיא הנותנת, דהנה לכאו' צ"ב שהרי מהמשך הרשב"ם כשמפרש דברי רבא " אי אמר ישראל קמי דידי זבנה עכו"ם מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבינתה מינך", מפרש "קמאי דידי: כלומר שאני יודע בבירור היינו חזקה שיש עמה טענה" ולא מפרש שנאמן רק מצד מה לו לשקר, הגם שבגמרא מפורש שיש בזה מגו.

וכן לעיל בקושיית הגמרא על רבא "מי איכא מידי דאילו עכו"ם אמר לא מהימן ואילו אמר ישראל משמי' דעכו"ם מהימן, מפרש "מי איכא מידי כו': השתא נמי חזקה שאין עמה טענה היא דאפי' אם טענתו אמת היא דא"ל עכו"ם דמישראל זבנה הלא אין בדבריו של עכו"ם כלום בלא שטר". הרי שהדגיש כאן שהקושיא הוא שהוא חזקה בלי טענה, ולכאו' הרי יש לו מה לו לשקר וא"כ הרי אין צריכין לדין חזקה (כדברי הנתיבות הנ"ל), והו"ל לפרש שאין מה לו לשקר מהני לזה.

וא"כ קשה ממ"נ, שאם צריך לדין מה לו לשקר, הרי קושיית הגמרא הי' צ"ל שאין מה לו לשקר מהני, ומה שייטא לדין חזקה בלי טענה.

ולכן נראה לפרש דברי הרשב"ם, שרק בהו"א אתי הגמרא עלה מדין מה לו לשקר:

דהנה ראה בית הלוי ח"ג סי' לו אות ב שמבאר ההו"א של רבא שמהני אם אמר הישראל "לדידי א"ל עכו"ם דמינך זבנה", שהוא משום שס"ל לרבא שברי ע"י אחר שמי' ברי, ולכן הקשה הגמרא רק מכח "מי איכא מידי כו'", אבל אם הי' המוכר ישראל שפיר מהני טענה על יסוד דברי המוכר, משום שס"ל טענת ברי ע"י אחר שמי' טענה וממילא הי' נחשב חזקה עם טענה עיי"ש.

ולכאו' יתכן דבריו רק אם הוא חסרון בדין טענה, שאז גם טענת ברי ע"י אחר נקרא טענה עכ"פ ולכן הוה חזקה עם טענה, משא"כ אם כלל אינו בגדר חזקה הרי לא מהני הטענה ע"י אחר שמ"מ חסר בדין חזקה.

ולכאו' מרשב"ם עצמו לא משמע כדברי הבית הלוי, שמבאר ההו"א של רבא מצד דין מגו דמה לו לשקר כנ"ל, שלכאו' ע"פ דברי הבית הלוי הו"ל לומר שההו"א שמהני משום שעכשיו כבר אין החסרון של חזקה בלי טענה, כיון שיש לו טענה ע"פ דברי הגוי1. - והרי כל דברי הבית הלוי שם הוא להסביר דברי הרשב"ם לעיל ל, ב ולהלן מא, ב עיי"ש, ולכאו' מדברי הרשב"ם כאן נסתרים דבריו.

וי"ל בביאור הדברים, שבאמת הוא כדברי הבית הלוי שכאן אתי עלה מדין טענת ברי ע"י אחר, אלא שכדי שנאמינו שאכן כן אמר האחר, צריך לדין מגו של מה לו לשקר להוכיח שאכן כן אמר האחר. דבשלמא בשעה שאתינן עלה מכח טענתו של עצמו, הרי כיון שיש לו חזקה ויש לו טענה של עצמו לא צריכין למגו של מה לו לשקר כיון שעכ"פ יש לו חזקה עם טענה. משא"כ כאן שאתינן עלה מצד טענת ברי ע"י אחר - טענת הגוי, הרי כדי שנאמינו שאכן כן אמר האחר (כדי שיהי' לו הדין טענה) צריך דוקא לדין מגו של מה לו לשקר. אבל פעולת המגו הוא שמאמינים אותו שאכן כן אמר האחר, וממילא עכשיו יש לו חזקה עם טענה (ע"י האחר - שמאמינים אותו שכן אמר האחר).

וע"ז מקשה הגמרא שמ"מ טענת הגוי אינו טענה, דמי איכא מידי כו', וממילא שוב יש בזה חזקה בלי טענה, שבמקרה זה אין טענת האחר טענה, וממילא הוה חזקה בלי טענה (והמה לו לשקר לא מהני לזה). וזהו שמפרש הרשב"ם בהקושיא ש"שהשתא נמי חזקה שאין עמה טענה היא".

וע"ז מתרץ הרשב"ם שאתי עלה מצד טענת עצמו שקמי דידי זבנה, ולזה באמת נאמן בלי מה לו לשקר, וכשיטת הקצות ורעק"א הנ"ל. ולכן לא הזכיר הרשב"ם כאן ממה לו לשקר (כמו שהזכיר לעיל בההו"א).