E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ג' תמוז - ש"פ קרח - תש"ס
הלכה ומנהג
ברכה על פירות מבושלים באמצע הסעודה
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' קעז ס"ב: כל מיני פירות וכיוצא בהם בין חיים בין מבושלים ואפילו נתבשלו עם בשר אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם.

וכ"ה בסדר ברה"נ פ"ד ה"ב, אבל שם מוסיף: ויש מסתפקים בפירות מבושלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם ולכן יש לאכול מהן מעט קודם הסעודה ולברך עליהם.

כשבאנו לציין למקורות שני הדיעות האלו, ראינו אשר כל המציינים מקורות לשוע"ר ולסדר ברכת הנהנין, מציינים המקור למ"א סי' קעז סוף ס"ק ג, הן למקור הדיעה הראשונה (שגם פירות מבושלים טעונים ברכה לפניהם) והן למקור הדיעה השניה (שיש להסתפק אם לברך עליהם).

אמנם במ"א שם לא מובאות שני דיעות בזה, רק זאת, שהסגנון במ"א אינו ברור כ"כ, שאפשר לפום ריהטא לפרשו כדיעה השניה, ואחר העיון מוכרחת כוונתו כדיעה הראשונה, אבל בכל אופן לא נמצאו במ"א שני הדיעות האלו. וא"כ ההכרח לברר: א) מהו מקור פסק רבינו הזקן בשו"ע שלו, ב) מהו מקור הדיעה השניה שבסדר ברה"נ שלו;

א) עיקר דיונו של המ"א בס"ק ג הוא בדין פירות שהביאו בסעודה, והוא אוכל אותם קצת עם הפת (בתור לפתן), וקצת בלי פת. ויש בזה כמה דיעות וכמה חילוקים (כמבואר בשוע"ר שם ס"ג-ד ובסדר ברה"נ שם ה"ג-ד).

אח"כ מוסיף המ"א: ומיהו בפירות מבושלין בעינייהו, אפילו עם הבשר, אם אין התחלת קביעות סעודתן עלייהו יש ספק אם יברך.

בהשקפה ראשונה היתה נראית לכאורה כוונתו, אשר הוא הוא הספק שמובא בסדר ברה"נ "ויש מסתפקים בפירות מבושלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם".

אמנם כשמעיינים בהמשך דברי המ"א רואים מיד שלא זוהי הכוונה ולא זהו הפירוש, שזהו המשך דברי המ"א שם: וגם יש אומרים אפילו עם הפת צריך לברך, כמו שכתב האגודה וכל בו ועיין ב"י, ולכן טוב לאכול בתחלה בלא פת ולברך עליהם.

דברי האגודה (ברכות סי' קנא] הובא במ"א שם, וז"ל: והיכא דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת או פשטיד"א של תפוחים, טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהן כיון דאין הפירות עיקר סעודתו.

מפורש בדברים האלו שאין כאן שום חילוק בין פירות בלתי מבושלים לבין פירות מבושלים (לבדם או עם בשר, שזהו פירוש פשטיד"א), אשר בשניהם ברור לדעתו שאם אוכלם לבדו צריך לברך עליהם, וכל השאלה היא רק כשאוכלם עם הפת, ואח"כ אוכל בלא פת, שבשניהם יש להסתפק, ולכן "טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהן".

דברי הכל בו הם בסי' כד: וה"ה לכל פירות האילן שהובאו על השלחן אחר ברכת המוציא כגון אגוזים ותפוחים וכיוצא בהן, אם אוכל אותן עם הפת כמי שדרך קצת בני אדם שמלפתין בהן את הפת, נאמר שבטלה דעתן אצל כל אדם וצריכים ברכה לפניהם.

בדברים האלו אין שום רמז לחלק בין פירות בלתי מבושלים לבין פירות מבושלים, והספק באכילה עם הפת כותב בקשר לפירות סתם (ולא בקשר לפירות מבושלים).

אח"כ ממשיך המ"א וכותב: וכן כתבו סמ"ק ואגור סי' רלב שכן נהג אביו וכן כתב בכנסת הגדולה בשם הר"ש בשם התשב"ץ.

עיון קל בכל המקורות האלו מראה שאין מזכירים מילה וחצי מילה בענין פירות מבושלים, כי אם באכילת פירות עם הפת, אם צריך לברך עליהם, ולכן טוב לצאת מהספק ולאכול תחלה מעט פירות בלא פת ולברך עליהם.

ומכל זאת ברור אשר המ"א לא בא להסתפק כאן אם פירות מבושלים יש להם דין פירות או לא, שבזה ברור לדעתו שדין שניהם שוה, וכפי שהביא המ"א לפני כן:

בס"ק ב הביא מהשל"ה (שער האותיות דיני ברה"נ כלל ד אות ב): ופירות מבושלים הבאים בתוך הסעודה נלע"ד דטעונין ג"כ ברכה לפניהם הואיל שאין רגילין לבא לעיקר הסעודה מקרי גם כן שלא מחמת הסעודה.

בס"ק ג הביא מהאגודה שגם "פשטידא של תפוחים", דהיינו תפוחים שנתבשלו עם בשר, יש להם דין פירות.

אח"כ ממשיך בס"ק ג ומביא מהאגודה (שם סי' קנג) ומהתשב"ץ (סי' רצא) אודות מולייתא (שהיא פת הבאה בכסנין, פת הממולאת בפירות) שאוכלים באמצע הסעודה, ומוציא הפירות מן המולייתא, אם צריך לברך עליהם (ומובא בשוע"ר סי' קסח סי"ד).

וע"ז ממשיך המ"א וכותב: ומיהו בפירות מבושלין בעינייהו [שלא נאפו בתוך העיסה], אפילו עם הבשר [שגם בזה נתבאר לעיל שיש להם דין פירות], אם אין התחלת קביעות סעודתן עלייהו יש ספק [הן בפירות סתם והן בפירות מבושלים] אם יברך [עליהם כשאוכלן תחלה עם הפת ואח"כ לבדו] וגם יש אומרים אפילו [כשאוכל הפירות] עם הפת צריך לברך.

על פי כל האמור לעיל פסק רבינו בשו"ע שלו בפשיטות, אשר "כל מיני פירות וכיוצא בהם בין חיים בין מבושלים ואפילו נתבשלו עם בשר אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם". והמקור לדברים האלו הוא במ"א, כמבואר לעיל בלי חולק. וכן נראה מדברי מחצית השקל ולבושי שרד, שמפרשים כן את דברי המ"א בפשיטות.

ב) עתה נבוא לברר מהו מקור האמור בדברי רבינו בסדר ברה"נ שם: ויש מסתפקים בפירות מבושלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם.

ותחלה נבאר המשך דברי המ"א שם: אך [בעל הטורים] בקיצור פסקי הרא"ש [ברכות פ"ו סי' כח] מסתפק אם צריך ברכה [אפילו כשאוכל הפירות לבדם] כיון שבאים לצורך סעודה ולא לקינוח, ולכן כתב שישב קודם שיטול ידיו ויברך על הפירות.

וז"ל הרא"ש שם: אין להוכיח מכאן [מהירושלמי] שאם הביא פירות לאכול בהם פתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם.

וז"ל קיצור פסקי הרא"ש: ואם אכל מהם [מהפירות שמזכיר קודם] בסוף סעודתו בלא פת יש להסתפק אם יברך עליהן אם לאו. ולהוציא עצמו מן הספק יאכל מהם קודם נטילה בלא פת ויברך עליהן.

מדבריו נראה שאינו מחלק בין אכל הפירות בתחלת הסעודה או בסופה, בכל אופן יש ספק, והעצה היחידה לצאת מספק הוא כשאוכל את הפירות קודם נטילת ידים וברכת המוציא, שאז בודאי צריך לברך עליהם.

ואף שלא נתבאר כאן מהו הספק, מבאר זאת המ"א "כיון שבאים לצורך סעודה ולא לקינוח", והיינו כלשון הרא"ש "הביא פירות לאכול בהם פתו", שמביאים הפירות לצורך הסעודה, ואוכלם לבדו בתחלה או בסוף הסעודה, יש ספק אם האכילה היא לתענוג או למזון ולהשביע.

ספק זה לא הובא בפוסקים, וגם הטור עצמו חזר בו מספק זה, ופסק בפשיטות בטור: כשמביאין לו פירות בתוך הסעודה ואין עיקר סעודתו עליהן ... אם אוכל מהן תחלה מעט בלא פת צריך לברך עליהם.

וכן מסיק כאן המ"א: ומיהו בטור כתב בפשיטות דאם אוכל בלא פת דצריך לברך, כיון שלא היה עיקר סעודה עלייהו בתחלת הסעודה.

אמנם בס' יד הקטנה (הל' ברכות פ"ג ס"י ס"ק לב, הובא במשנ"ב סק"ד) כתב על זה: משם אין ראיה דהטור מיירי בפירות חיין דאין דרך כלל לאוכלן בתוך הסעודה למזון ולשובע ושפיר אמרינן בה דבטלה דעתו, אבל משא"כ בנידון דידן.

ומדבריו נראה שמפרש בדברי המ"א הנ"ל, אשר הוא מפרש בדברי קצור פסקי הרא"ש הנ"ל, כפי האמור לעיל בתחלה, דמיירי דוקא בפירות מבושלים, ועפי"ז פסק שם: מה שאנו נוהגין לבשל פירות בבישול גמור עם בשר או בשומן ודבש כמו פלאמין [שזיפים] יבישים או אגסים שקורין בארי"ן חיין וכיוצא בהן ועושין מהן תבשיל שקורין צימ"ס דזה אפילו באה באמצע סעודה מ"מ כל עיקרן הן באין רק למזון ולסעודה ולא לקינוח כלל ... שבמ"א כאן בס"ק ג כתב בזה ... בקיצור פסקי הרא"ש מסתפק אם צריך ברכה כיון שבאין לצורך סעודה ולא לקינוח ... לכן נראה דלצאת ידי ספק כשרוצה לאכול צימ"ס מפירות מבושלים התיקון היותר טוב ליקח תחילה איזה פרי חי ולברך עליה ואח"כ יאכל אותה הצימ"ס אף בלא פת.

וכבר נתבאר לעיל שהוא פלא לכאורה, שהרי בקיצור פסקי הרא"ש לא נזכר כלום מפירות מבושלים, וגם במ"א מוכח דלא מיירי בזה הספק, וכמו שנת"ל.

ועל כן נראה אשר אף שבכל הפוסקים שהזכרנו לא מובא שום חילוק בזה בין פירות חיים לבין פירות מבושלים, וגם הספק שבקצור פסקי הרא"ש לא הובא בפוסקים, שכבר חזר מזה בספר הטורים, מ"מ ראינו שעיקר המקור לדין פירות מבושלים הוא בשל"ה המובא במ"א כנ"ל, ושם כותב השל"ה: "ופירות מבושלים הבאים בתוך הסעודה נלע"ד דטעונין ג"כ ברכה לפניהם". מסגנון זה נראה שלא ברירא ליה מילתא כ"כ שדינם שוה ממש לפירות חיים, וכותב רק "נראה לעניות דעתי". לכן מצרף רבינו סברא זו לספיקו של בעל הטורים בקיצור פסקי הרא"ש וכותב "ויש מסתפקים".

אמנם גם אחרי כל האמור לעיל א"א לומר שמ"ש רבינו "ויש מסתפקים" קאי על קיצור פסקי הרא"ש והמ"א, שהרי כבר נתבאר שאין כל רמז בדבריהם לחלק בין פירות חיין לפירות מבושלים לענין זה. ובהכרח לומר שהכוונה היא לבעל יד הקטנה הנ"ל, שכתב את דבריו על יסוד הבנתו בקיצור פסקי הרא"ש ובמ"א.

אלא שיש שני חילוקים בין הפסק המובא בזה ביד הקטנה לבין הספק המובא בזה בסדר ברה"נ: א) ביד הקטנה כותב הספק הזה רק בפירות שנתבשלו עם בשר וכיו"ב, ורבינו כותב זאת בכל פירות שנתבשלו. ב) ביד הקטנה כותב העצה לברך על פרי חי, ורבינו כותב העצה המובאת בקצור פסקי הרא"ש, לאכול מהן תחלה קודם הסעודה.

ובסוף דבריו מסיק ביד הקטנה שם: אבל אין בכלל זה פירות יבשין המבושלין שקורין אויס גזאטין [ובלשונינו קאמפאט] שדינן ממש כפירות חיין [שאינן באין למזון כלל רק לקינוח סעודה וצריך ברכה].

וכן מסיק רבינו בסדר ברה"נ שם: אבל אם אוכל מהם מעט תוך הסעודה או בסופה לקינוח או לתענוג צריך לברך לפניהם לדברי הכל.

ספר "יד הקטנה" הנ"ל, להר"ר דובעריש ב"ר יעקב גוטליב משינאווא, נדפס לראשונה בלבוב בשנת תק"ס (בעילום שם המחבר). והיינו שספר זה נדפס בין הדפסת "לוח ברכת הנהנין" (בין השנים תקנ"ד-תק"ס) לבין הדפסת סדר ברכת הנהנין (בסידורו שנדפס בשנת תקס"ד).

ואפשר אשר כמה חדושי דינים שבסדר ברכת הנהנין (שאינם בשוע"ר ולא בלוח ברה"נ) מקורם בהלכות ברכות שביד החזקה. האמור לעיל היא דוגמה אחת מהם.

הלכה ומנהג
סילק דעת מסעודה ונמלך לשתות או לאכול
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

רגיל ביותר, אשר לפעמים אחרי סילוק דעת מהסעודה רוצים לאכול או לשתות עוד מעט, ומיד מתעוררת השאלה אם צריך לברך על אכילה ושתיה זו תחלה וסוף או לאו. בשוע"ר יש בזה בהשקפה ראשונה כמה סתירות, הן לגבי אכילה והן לגבי שתיה, הן לגבי ברכה ראשונה והן לגבי הברכה האחרונה. וההכרח לבאר:

א) בשוע"ר סי' קעט ס"ב: "אם גמר בלבו שלא לשתות עוד ואח"כ נמלך ... וה"ה אם אמר בואו ונברך ברכת המזון ... אח"כ נמלך לשתות צריך לברך בתחלה ... אבל א"צ לברך ברכה אחרונה". וכ"ה בלוח ברכת הנהנין פ"ז ה"ג. ובסדר ברכת הנהנין פ"ה ה"ג.

ובס"ג שם: אם נמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת הסעודה אף שאין דעתו לאכול פת כלל א"צ לברך עליהם.

אמנם בסי' קעז ס"ו: ודברים הבאים לאחר הסעודה ... כל מה שמביאים אז לפניהם אפילו דברים שדרכם לבא ללפת הפת טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ... ועכשיו שאין מסלקין השלחן אחר הסעודה קודם ברכת המזון אין לנו סילוק הפת בסתם עד ברכת המזון ... או שיאמר תנו כוס ונברך ... ואצ"ל אם אמר בפירוש שמסלק את עצמו מלאכול עוד אע"פ שלא אמר תנו ונברך, והוא הדין אם גמר כן בלבו ... אין שאר דברים נפטרים בברכתה.

והיינו שכאשר סילק דעתו מלאכול עוד (בדבור או בלבו) ואח"כ נמלך לאכול או לשתות מעט (אפילו דברים הבאים מחמת הסעודה) צריך לברך עליהם תחלה וסוף. והוא לכאורה דלא כמ"ש בסי' קעט ס"ב-ג בשני הפרטים: א) בסי' קעט מצריך לברך רק תחלה וכאן מצריך לברך תחלה וסוף. ב) בסי' קעט מצריך לברך רק בשתיה וכאן מצריך לברך גם באוכל שדרכו ללפת הפת.

עוד כתב בסי' קעז ס"ז: כל מה שאוכלין ושותין על השלחן שאכלו עליו הפת סעודה אחת היא עם הפת ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי ואפילו אמרו תנו ונברך.

והיינו שכאן פוסק כעין מה שפסק בסי' קעט, ובהוספה, שאפילו נמלך לשתות א"צ לברך לא לפניה ולא לאחריה.

וכבר הרבו לדון בביאור הלכה זו במ"מ וציונים לסי' קעט שם ובהערות ובאורים (ירות"ו) ח"ב עמ' 175 ואילך. אמנם גם אחרי כל הביאורים המבוארים שם, עדיין לא ברור מתוך דבריהם כוונת רבינו הזקן בזה למעשה.

ב) המקור להלכה זו הוא בגמ' פסחים קג, א-ב: רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא, קאי עלייהו רב ייבא סבא, אמרו ליה הב לן וניבריך, לסוף אמרו ליה הב לו ונישתי, אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן וניבריך איתסרא לכו למישתי מאי טעמא דאסחיתו דעתייכו.

וכ"ה בגמ' חולין פו, ב; ושם פירש"י ד"ה כיון: גליא בדעתיה דגמרה סעודתא ואסור לשתות עד שיברך לפניו שאין מצטרפת לסעודה ראשונה.

וכך נפסק בטור ושו"ע סי' קעט ס"א: ואם אמר הב לן ונבריך הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא אם כן יברך עליו תחלה.

ועפי"ז פסק בשל"ה (שער האותיות, דיני ברה"נ כלל יב בהגהה): אם אמר הב לן ונבריך ואח"כ אומר הב לן ונשתי דצריך לברך על המשקין ברכה ראשונה ואפ"ה פטורים מברכה אחרונה דברכת המזון פוטרתן.

וכן פסק רבינו בסי' קעט ס"ב: אמר בואו ונברך ברכת המזון ... אח"כ נמלך לשתות צריך לברך בתחלה ... אבל א"צ לברך ברכה אחרונה.

ג) אמנם במ"א (סי' רח ס"ק כד) חולק על זה ומסיק: ולי נראה דהא אפילו רק משך ידו מן הפת צריך ברכה אחרונה, כמו שכתוב סי' קעז סעיף ב, כל שכן כשאמר הב לן ונבריך.

והיינו אשר בסי' קעז ס"ב נפסק כי דברים הבאים אחר הסעודה, היינו אחר שמשכו ידיהם מן הפת, כל מה שמביאים לפניהם טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם (אלא ששם נפסק שדין זה אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון), ומזה מסיק המ"א, שאם למעשה משך ידו מן הפת, וכ"ש כשאמר הב לן ונבריך, יש לו דין של דברים הבאים אחר הסעודה, ולכן טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם.

וכדברים האלו פסק רבינו הזקן בסי' קעז ס"ו, אלא שהוסיף בזה כמה פרטים: א) ה"ה אם אמר בפירוש שמסלק את עצמו מלאכל עוד אע"פ שלא אמר תנו ונברך. ב) ה"ה אם גמר כן בלבו. ג) ה"ה כל מה שמביאים אז לפניהם אפילו דברים שדרכם לבא ללפת הפת (ולא רק שתיה - שמוזכר בסי' קעט; מלבד אם חזר ונמלך לאכול פת). ובכל הדברים האלו יש לו דין של דברים הבאים בסוף הסעודה אשר "טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם".

בציונים לאותה הלכה בשוע"ר רבינו מצויין (בדפוס ראשון) למ"א הנ"ל בסי' רח ס"ק כד. ובקובץ הערות ובאורים (ירות"ו) ח"ב ע' 175-200 האריך להוכיח מכמה ראשונים כפסק המ"א (דלא כשל"ה), דכוותיה פסק רבינו הזקן בסי' קעז ס"ו.

ד) כל האמור לעיל הוא ביאור דברי רבינו הזקן בסי' קעז ס"ו, שבה מבאר את שיטת התוס' (ברכות מא, ב ד"ה לאחר) ורא"ש (שם פ"ו סי' כו בסופו), שביארו את טעם הדבר שדברים הבאים בסוף הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם כיון "שמשכו את ידיהם מן הפת". אשר מזה למד המ"א את הדין האמור לעיל, אשר כשאמר הב לן ונבריך לא גרע ממשך ידו מן הפת.

אמנם שם בסעיף ז מביא רבינו הזקן את מה שנהגו, שגם בסעודות הגדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן בפירות ולקבוע שתיה אין מברכים עליהם. והביא על זה את הלימוד זכות שכתב המ"א (סי' קעז ס"ק ז), עפ"י דברי רבינו יונה (על סוגיה הנ"ל ברכות מא, ב ד"ה מיהו), שביאר את טעם הדבר שהצריכו ברכה לפניהם ולאחריהם: שהיו נוהגים לעקור השלחנות קודם ברכת המזון וע"כ אמרו שאינו מצורף עם מה שאכל שנראה כסעודה בפני עצמה. משא"כ כשלא עקרו השלחנות (רק סילקו ידיהם מהפת) אין צריך לברך לפניהם ולאחריהם.

ולפי שיטה זו, נפל כל הבנין ולימוד של המ"א הנ"ל, שהרי כיון שנתבאר שדין אמר הב לן ונבריך דומה לסילקו ידיהם מן הפת, אם כן לפי זה בשניהם א"צ לברך לא לפניהם ולא לאחריהם. ולכן פסק רבינו הזקן בסי' קעז ס"ז: ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי ואפילו אמרו תנו ונברך.

ה) אמנם ע"ז קשה מגמרא מפורשת הנ"ל (פסחים קג, ב ובחולין פו, ב) שאם אמר הב לן ונבריך ואח"כ אמר הב לן ונשתי צריך לברך על שתייתו - עכ"פ בתחלתו.

ונראה שמחמת הקושיא הנ"ל פסק רבינו בסי' קעט שאין צריך לברך אלא בנמלך לשתות (ולא בנמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת הסעודה), וגם בזה לא הצריך לברך אלא תחלה אבל א"צ לברך ברכה אחרונה. שבכל הדברים האלו אין לך בהם אלא חידושו שנתפרש בגמרא.

בציונים שעל ס"ג צויין שם (בדפוס ראשון) "ש"ע סי' קעז". ונדחקו כולם (ראה קובץ הערות ובאורים ירות"ו ע' 204) מהי כוונת הציון, ונשארו בצ"ע. ולענ"ד הכוונה בזה היא כנ"ל: כיון שמדברי המ"א (הנ"ל בסי' רח ס"ק כד ובסי' קעז ס"ק ז) נראה שדין אמר הב לן ונבריך ונמלך ודין סעודות גדולות שמשכו ידיהם מהפת, דין אחד להם. וכיון שבדין סעודות גדולות המנהג פשוט שלא לברך על האכילה והשתיה, כמבואר בסי' קעז, א"כ צ"ל כן גם באמר הב לן ונבריך. ושאני שתיה, שמפורש בגמ' שעכ"פ לענין ברכה ראשונה הוי סילוק הדעת. ואין לך בו אלא חידושו.

ו) ועל כל זה קשה לכאורה מסגנון רבינו הזקן לפנינו בסי' קעז ס"ז: "ולכן נפטרים בברכותיה אע"פ שסילקו דעתם ממנה לגמרי ואפילו אמרו תנו ונברך", שסגנון סתמי זה מורה שגם בשתיה א"צ לברך לא לפניה ולא לאחריה.

ויתירה מזו קשה, דהכא קאי בהמשך לאמור בתחלה הסעיף: "בסעודות גדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן בפירות ולקבוע שתיה", וכיון שמיירי הכא אף בפירות איך זה אפשר לומר שנפטרים בברכותיה הן לפניה והן לאחריה, הרי בפירות בודאי צריך לברך עכ"פ לפניה.

ומזה מוכח שכאן בסי' קעז ס"ז לא נכנס לפרטי הדינים, שבזה סמך על מה שיכתוב בסי' קעט ס"ב-ג, ששם מקומו. ואין הכי נמי, שאם חוזר לשתיה או לאכילת פירות יברך לפניהם ולא לאחריהם.

ז) עוד הקשו (במ"מ וציונים לסי' קעט ס"ב ובהערות ובאורים ירות"ו עמ' 203), ממ"ש שעל שאר משקין אחר גמר הסעודה צריך לברך גם אחריו. ורצה הרחש"ד לתרץ שמ"ש רבינו בסי' קעט ס"ב "אבל א"צ לברך ברכה אחרונה" מיירי רק בחזר לאכילתו וגם שתה, שאז א"צ לברך ברכה אחרונה, אבל אם לא חזר אלא לשתיה מברך לפניה ולאחריה. ולענ"ד ברור מילוליה של רבינו הזקן בתחלת הדברים שם: "ואם אח"כ נמלך לשתות צריך לברך בתחלה". והיינו אפילו לא חזר לאכילתו.

וע"כ שהתירוץ הנכון הוא מש"ש הרא"ב, שרק בימיהם שהיו מסלקין השלחנות לפני בהמ"ז צריך לברך על שאר המשקין תחלה וסוף, משא"כ בימינו שאין מסלקין השלחן א"צ לברך אלא בתחלה, אבל א"צ לברך ברכה אחרונה.

ח) עוד להעיר, שכל האמור לעיל הוא רק לשיטה המבוארת בסי' קעט סעיפים א-ג, שגם אחרי שאמר הב לן ונבריך, אם חזר לאכול פת א"צ לברך המוציא. אמנם לפי הי"א שם ס"ד, שאכילה ושתיה שוין, וגם אם נמלך לאכול פת צריך לברך המוציא, לפי זה פשוט שגם בנמלך לאכול או לשתות שאר דברים צריך לברך לפניהם ולאחריהם. אלא שמסיק רבינו שם "ולענין הלכה ספק ברכות להקל", וא"כ נשארת ההלכה למעשה כפי האמור בסי' קעט ס"ב-ג, וכמו שנתבאר לעיל.

הלכה ומנהג
בענין אכילת מאכלי חלב בחג השבועות
הרב דב טברדוביץ
ראש מכון לסמיכה - תות"ל כפ"ח

כתב רבינו בשוע"ר סימן תצד סט"ז, וז"ל: "נוהגין בכל המקומות לאכול מאכלי חלב ביום א' של שבועות, ומנהג אבותינו תורה היא, כי הרבה טעמים נאמרו עליו. ולפי שמצוה לאכול בשר בכל יו"ט, כמו שיתבאר בסימן תקכט, לפיכך צריכין להזהר שלא יבואו לידי איסור בשר בחלב, ויעשו ככתוב בי"ד סימן פח ו-פט", עכ"ל.

והנה יש לברר באיזה זמן במשך חג השבועות נוהגין לאכול מאכלי חלב.

וגם יש לבאר מה יש לנהוג כדי שלא יהיה בסמוך לאכילת בשר, כמו שציין רבינו לי"ד סימנים פח ו-פט.

והנה בסימן פח נתבאר שאסור להעלות גבינה על השולחן שאוכל עליו בשר, ושם בס"ב נתבארו הפרטים אימתי חוששין לזה בשני אנשים זה אוכל בשר וזה גבינה.

ובסימן פט ס"א נתבאר שיש להמתין מבשר לגבינה שש שעות, ושם בס"ב: "אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד, ובלבד שיעיין בידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם וכו'", והרמ"א שם מחמיר שאחר גבינה קשה יש להמתין שש שעות.

והנה בסימן קעג בשו"ע או"ח מבואר - שמותר לאכול גבינה ואח"כ בשר באותה סעודה, ורק שיקנח פיו וכו'. ובב"י על הטור שם מביא שראוי להחמיר כדעת הזוהר שלא לאכול באותה סעודה חלבי ובשרי, ואפילו שאכל חלב קודם. וכ"ה בזוהר המובא בש"ך בסימן פט סקט"ז - שאוסר לאכול בסעודה אחת או בשעה אחת בשר וחלב או חלב ואח"כ בשר.

והנה ב'דרכי תשובה' סימן פט סקי"ט מביא מספר 'תורת חיים', שכיון שבחג השבועות צריך לאכול בשר משום שהוא יו"ט, ואם יאכלו ג"כ חלב יכנסו לאיסור, ואפילו אם יאכלו קודם חלב מ"מ הרי הזוהר אוסר, ע"כ יש לבטל המנהג של אכילת מאכלי חלב בשבועות. ושם ב'דרכי תשובה' מביא שתמהו עליו כיצד יבטל המנהג שהוזכר ברמ"א, ועכ"פ בשוע"ר פסק כהמנהג לאכול מאכלי חלב, ושם מביא מי שמתיר בחג השבועות לאכול בשר ואח"כ חלב בלי המתנת שש שעות ולהסתפק בהמתנת שעה. ובאמת, אדמוה"ז שציין להלכות בשר בחלב, נתכוון בזה - שכל ההלכות נוהגות גם בחג השבועות, שגם בו צריך להמתין שש שעות מבשר לאכילת חלב.

ושם ב'דרכי תשובה' מביא ששמע מהגאון בעל 'דברי חיים' לאכול אחר הקידוש חלב, ואחר המתנת שעה ויותר אוכלין בשר אחר חציצת השיניים וכו'.

והנה שם מביא, שאחר הקידוש לא היו סועדים בפת, ורק אח"כ עם הבשר סעדו בפת.

והנה נתפרסם שהרבי נהג לאכול פת* עם חלב, ואח"כ אחר שעה אכל בשר. ויש לבאר בזה בדרך אפשר, שהוא מצד קידוש במקום סעודה, שלכתחילה צריך להיות סעודת פת דוקא, כמ"ש בשוע"ר סימן רמט ס"י, עיי"ש. וראה שם, שאין למחות ביד המקילין שמקדשים וטועמים מזונות וכו' ואח"כ אוכלין סעודה, וכמ"ש בקו"א סק"ד.

והנה ב'דרכי תשובה' הנ"ל הביא, שיש שנהגו לאכול בליל חג השבועות מאכלי חלב, וביום - בשר. והוא דוחה זה, שהרי גם בלילה יש מצוה לאכול בשר. ומ"מ לכאורה היה אפשר לעשות בלילה - קודם מאכלי חלב, ואחר שעה מאכלי בשר. וזה לא שמענו. ואפשר שזהו מצד הזמן, שלא נוח לאחר כ"כ את סעודת הלילה, משא"כ היום - ארוך הוא.

ובאמת מה'דרכי תשובה' הנ"ל משמע, שמצד ענין אכילת מאכלי חלב אין מניעה לקיים זאת בליל החג.

אבל אפשר שהמנהג מבוסס ע"פ מש"כ ב'דרכי תשובה' שם - שיש במאכלי החלב גם מצות שמחת יו"ט, אלא שצריך שיהיה בעיקר בשר, כי אין שמחה אלא בבשר, וכ"כ בשוע"ר בסימן תקכט שיש מצוה לאכול בשר ביו"ט. ולפ"ז אפשר שינהגו לאכול ביום דוקא, כיון שכבוד יום קודם לכבוד לילה, כמ"ש בשוע"ר סימן רעא ס"ח, שלכן צרכי סעודה של יום קודמים לצורכי סעודה של לילה, ולכן נהגו לאכול מאכלי חלב ביום דוקא - להרבות בכבוד סעודת היום.

ואפשר אולי להוסיף, שהרי בין הטעמים שאוכלים מאכלי חלב - כי התורה ניתנה בשבועות, והתורה נמשלה לחלב, ולכן מודגש ביותר שראוי לאכול חלבי ביום - כי זה דבר עיקרי בשבח היום, להזכיר שבו ניתנה תורה.

ועוד אפשר, כי זה שייך דוקא ליום אחר קריאת התורה - שאז ניתנת התורה מחדש בכל שנה, כדברי הרבי, ולכן אח"כ ראוי לאכול חלב - שהתורה נמשלה לחלב; משא"כ בלילה - עדיין אנו לפני מתן תורה של שנה זו [וגם מתן תורה הראשון הי' בבוקר].

ועדיין יש לשאול, האם אפשר לאכול סעודה בשרית בבוקר, ואחר שש שעות לאכול מאכלי חלב.

ואפשר שמ"מ עדיף לאכול חלבי בבוקר - לסמכו לזמן מתן תורה שהוא בבוקר כנ"ל.

ועוד אפשר, שאם יאכלו בסוף היום מאכלי חלב - לא יהיה ניכר שהוא בשביל ענין היום, כי כך רגילים תמיד. אבל בבוקר - שבכל חג רגילים לאכול בשרי בבוקר, ובשבועות אוכלים חלבי, - ה"ז מדגיש את ענין היום שבו ניתנה תורה כנ"ל.

ולהוסיף, שאחד הטעמים לאכילת מאכלי חלב הוא, כי כשנתנה תורה נאסרו בבשר שאינו נשחט כהלכה, וע"כ לא היה להם אפשרות לאכול בשרי, ורק מאכלי חלב יכלו לאכול (ראה לקו"ש ח"ח עמ' 58 הע' *47).

וא"כ אפשר שאנו מדגישים זאת סמוך לקריאה בתורה בפרשת מתן תורה, לרמז, שגם אנו שומרים על דיני הכשרות, ואוכלים חלבי לזכר שאבותינו גם הם הקפידו בכך. ולכן ראוי לסומכו לקריאת התורה בבוקר החג, ובמיוחד שאז רגילים לאכול בשר בכל יו"ט - ובשבועות אנו אוכלים חלבי, שה"ז מדגיש ענין הנ"ל;

משא"כ אם יאכלו חלבי בסוף היום אי"ז דבר של חידוש כלל, כי כך רגילים כנ"ל, ואינו מזכיר על מעמד מתן תורה וקבלת התורה.

והנה ב'דרכי תשובה' סימן פט סק"ב הביא מהאריז"ל שלא הי' אוכל בשר ביום שאכל גבינה עד שקיעת החמה, עיי"ש, ומביא שיש מי שכתב שרק בגבינה קשה [או במאכל עב] היה מקפיד.

ויש לעיין, שהנוהג כאריז"ל, הנה אם יאכל מאכלי חלב בבוקר לא יוכל לאכול בשר, וכ"ש אם אכל בשר - לא יאכל חלב כל היום, וכיצד יעשה? ואפשר, שהנוהג כך יאכל בלילה חלב וביום בשר, שהרי כבוד יום עדיף מכבוד לילה, כנ"ל. ואפשר, שבחג השבועות כן הקיל גם האריז"ל. או, שינהוג לשתות חלב וכיו"ב, שאז לכו"ע מותר אחר שעה, כנזכר ב'דרכי תשובה' הנ"ל. ויש לברר.


*) אבל ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' במנהגי שבועות אות כג, לגבי מנהג כ"ק אדמו"ר, וז"ל: "אחר תפילת שחרית היו מכניסים לחדרו של כ"ק אדמו"ר זי"ע מאכלי חלב (מאפה "מזונות" של חלב ושתי'). כעבור לא פחות משעה הי' סועד סעודת החג", עכ"ל. המערכת.

הלכה ומנהג
אכילת פת בסעודת שבת
הרב מאיר צירקינד
תושב השכונה

בשו"ע אדה"ז סקפ"ח ס"י כתוב בהגה"ה, וז"ל: "שמעתי ממנו בסוף ימיו שחזר בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה שהרי גם בברכת מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום", עכ"ל.

להעיר מספר פסקי דינים לכ"ק הצ"צ ע' 714 (בחי' על רבינו ירוחם) שכתב באריכות שצריך לחם דוקא, ובתוך הדברים שם: "אבל שתי סעודות הראשון דלילי שבת וסעודת שחרית פשיטא שאין יוצאין במיני תרגימא", "שוב ראיתי בשם ברכי יוסף מסופק אם חייב לאכול פת בסעודת שחרית כו' ולפע"ד אין בזה ספק".

הלכה ומנהג
"ופרוס" - "ופרוש"
הרב מאיר צירקינד
תושב השכונה

בספר שער הכולל פרק יז אות כא כתב שצריך להיות בברכת 'השכיבנו' - "ופרוש עלינו" תמורת "ופרוס עלינו", והאריך שם בטעמים ובראיות.

ולכאורה הי' צריך ג"כ להיות בשי"ן - בתפילת "ידיד נפש" של עש"ק בחרוז "הגלה נא", שכתוב שם "ופרוס חביבי עלי את סכת שלומך", שזהו ממש הענין של "ופרוש עלינו סכת שלומך" של ברכת ק"ש. ויל"ע למה לא העיר על זה.

הלכה ומנהג
סמיכת תפלת הדרך לברכה אחרונה
הרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער
ר"מ בתות"ל "חובבי תורה", ורב ושליח כ"ק אדמו"ר - ברייטון ביטש

בשו"ע אדה"ז או"ח סי' קי ס"ז כתוב: "תפלת הדרך כו' אינה פותחת בברוך, לפי שאינה אלא בקשת רחמים. ואעפ"כ טוב להסמיכה לאיזו ברכה כו' ואם הולך באמצע היום יאכל או ישתה כשיעור שיברך ברכה אחרונה כו' ואח"כ יתחיל מיד יר"מ כו'".

ויש לעי' בהטעם שצריך להסמיכה לברכה האחרונה דווקא - ולא מספיק להסמיכה לברכה הראשונה, ויועיל גם כשאין אצלו אוכל שיעור ברכה אחרונה.

ולכאו' יהי' זה תלוי באם דין "ברכה הסמוכה לחברתה" הוא רק כשהברכה הראשונה היא ברכה ארוכה, היינו שהיא במטבע ארוך - דהיא פותחת בברוך וחותמת בברוך, וכמו בברכה הראשונה דק"ש שהיא ארוכה ולכן ברכה השני' לא פותחת בברוך; או גם כשהראשונה אינה ארוכה היא ג"כ מועלת שיהי' ברכה הסמוכה לה. ונחלקו בזה הראשונים לענין ברכת "והערב נא ה' אלקינו כו'", והובא בשו"ע אדה"ז סי' מז ס"ה, דיש אומרים שהיא ברכה א' עם שלפניה, דאל"כ הי' לה להפתח עם "ברוך", שהרי במה שהיא סמוכה לברכת "אקב"ו על דברי תורה" שלפניה - לא מספיק, שהרי"ז ברכה במטבע קצר; אבל יש חולקים ע"ז, וסברי, שבאמת "והערב כו'" היא ברכה בפ"ע, ושפיר נפטרים מהפתיחה משום שסמוכה להברכה קצרה של "על דברי תורה", עיי"ש.

ועד"ז בנדו"ד: הברכה האחרונה שעל האוכל היא ברכה ארוכה, ושפיר מועלת שתפלת הדרך לא צריך לפתוח בברוך. משא"כ אם בירך רק ברכה ראשונה, הוי ברכה במטבע קצר, ולא מועיל לשיטה הראשונה הנ"ל.

ועוד נראה לומר (וגם לשיטה הב' הנ"ל), דלאחר שמברך ברכה ראשונה מיד הוא צריך לטעום את האוכל - והוי הפסק בין ברכתו להתחלת תפילת הדרך; משא"כ לאחר שמברך ברכה אחרונה הוא מברך מיד בסמוך לה את תפילת הדרך. ויש להעיר בזה מהנהוג אצלינו בחב"ד בליל ר"ה - להסמיך את היהי רצון לאכילת התפוח ולא לטעום. והביאור בזה במכתב כ"ק אדמו"ר. ואני כתבתי בחפזי ועת לקצר ועוד חזון כו'.

ובעיקר באתי בכ"ז לעורר - שראיתי כמה שמברכים רק ברכה הראשונה, ואח"כ אומרים תפילת הדרך. ואין זה נכון, אלא יש לאכול כשיעור, ולברך ברכה אחרונה כנ"ל, ואח"כ תפילת הדרך. ברם כנראה שאדמו"ר הזקן בסידורו לא חשש לכל זה, ולא הזכיר כלל שיש לברך קודם תפילת הדרך כדי להסמיכה לחברתה, ודבר כזה שנוגע למעשה בפועל - הי' מזכיר בסידורו, ומדלא הזכירו משמע דלא סבר דצריך להקפיד בזה. וכן שמעתי מא' מהמשב"ק דכשכ"ק אדמו"ר נסע למחנה גן ישראל לא בירך קודם תפילת הדרך וגם לא ביקש בשביל זה, רק העמידו המכונית, ויצא, ואמר תפילת הדרך מעומד - כמ"ש בסידור שיש לאומרו מעומד.

הלכה ומנהג
ברכת הריח באמצע התפילה
הרב אפרים הלל הלוי העלער
חבר "כולל מנחם" שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

כתב אדה"ז בסי' תצד ס"ז, וז"ל: "המחלק עשבי בשמים להציבור בביהכ"נ יזהר שלא לחלק להם מברוך שאמר עד לאחר שמו"ע, שקודם ברוך שאמר או לאחר שמו"ע יכולין הן לברך על הריח המגיע להם אבל מברוך שאמר עד לאחר י"ח אסור להפסיק בדיבור ויהנה מהריח בלא ברכה שאפי' בין פרק לפרק שמותר להפסיק אפי' בשביל כבוד בשם ודם אעפ"כ אסור להפסיק לברך על הריח לפי שברכה זו אינה חובה כלל שהרי א"צ לברך על הריח אלא כשמתכוין להריח אבל אם הריח מגיע לו מאליו והוא אינו מתכוין אליו אף שבע"כ נהנה ממנו אינו מברך עליו כמ"ש בסי' ריז. א"כ זה שעומד במקום שאסור להפסיק לא יתכוין להריח ולא יפסיק לברך על הריח", עכ"ל.

והנה במש"כ "שאפי' בין פרק לפרק שמותר להפסיק אפי' בשביל כבוד בשר ודם, אעפ"כ אסור להפסיק לברך על הריח" - בא לאפוקי מש"כ הח"י (סק"ז) דנוהגין לחלק הבשמים באמצע התפילה, דבין הפרקים קיימ"ל שואל מפני הכבוד ומשיב לכל אדם, וכ"ש שמותר לברך על הריח בין הפרקים, ומבאר אדה"ז דלא היא - "לפי שברכה זו אינה חובה כלל, שהרי א"צ לברך על הריח אלא כשמתכוין להריח, אבל אם הריח מגיע לו מאליו והוא אינו מתכוין אליו אף שבע"כ נהנה ממנו אינו מברך עליו".

ולכאו' צ"ב במה שהאריך בהטעם שאינו להפסיק לברך (משום שאינו מחוייב בברכה כיון שאינו מתכוין להריח), דאמאי לא כתב בפשיטות, וכמש"כ שאר אחרונים (א"ר, פרמ"ג, שיוה"ל, ועוד), דלא עדיף מטלית שהובאה לו באמצע התפילה - שאינו מפסיק לברך, ועד"ז בהגהות בית מאיר שם: "איני יודע מה כ"ש הוא זה, לא יביא לו ולא יריח, ולא יהא צריך להפסיק לברך, ומפני הכבוד הוא זה", ואמאי לא נחית לי' לאדה"ז מש"כ הנך ונדחק שלא יתכוין להריח וכו'.

ועוד, הרי בהא שאינו צריך לברך על הריח אלא כשמתכוין להריח - הוא דעת הט"ז (סי' ריז סק"א); אך רוב הפוסקי' ס"ל דמחויב לברך בכל פעם שנהנה, ואפי' אינו מתכוין להנות (ב"ח, מג"א, א"ר, ועי' שעה"צ שם), וכ"ה משמעות אדה"ז בעצמו בסדר ברכה"נ פי"א ס"י, עיי"ש ובמסגה"ש נח, ז.

והנה בדברי אדה"ז מבואר שהריח מגיע לו מאליו, ובע"כ נהנה מהבשמים1, וא"כ בודאי מחוייב להפסיק ולברך, דהרי נזדמן לו (בע"כ) חיוב ברכה באמצע התפילה דבכה"ג מפסיק ומברך, וע"ד בשומע קול רעמים בין הפרקים דמפסיק ומברך כיון דנתחייב בברכה באמצע התפילה (אדה"ז סי' סו ס"ד), ואינו דומה לברכה על טלית שאינה חובת הגוף כלל ולכן אינו מחוייב בברכה כמש"כ אדה"ז שם ס"ג וסי"א, וא"כ העצה היחידה הוא שלא יתכוין להנות מהריח דעכשיו אינו מחוייב בברכה עכ"פ להט"ז ואינו צריך להפסיק ולברך, ואם מתכוין להנות שפיר מפסיק ומברך, וילע"ע, (ויעויין במקורו בשל"ה מס' שבועות ד"ה הפטורה).

ומצינו יסוד זה (דעת הט"ז) בדברי אדה"ז סי' רצז ס"ה: "שקים מלאים בשמים שמשימים הנכרים תוך קנקני היין כדי שיקלוט היין ריחם, אע"פ שמותר להריח בבשמים אלו ואין בהם איסור משום ריח היין שנבלע בהם, הואיל והמריח בהם אינו מכוין לריח היין שנבלע בהם אלא לריח עצמה". - ולכאו' מוכרח מזה, דהגם שלמעשה מריח גם ריח היין, מ"מ הואיל ואינו מכוין להנות מריח היין - לא חשיב נהנה מריח יין עכו"ם. והוא מיסוד הנ"ל, דעיקר הנאת ריח תלוי ברצונו וכוונתו דהאדם. ולהעיר שהט"ז עצמו כתב טעם אחר: "מכיון שאין היין נותן בהם טעם אלא אדרבה הבשמים נותנים טעם בהיין".


1) והגם שבתחילה קאמר שלא לחלק הבשמים כלל, ואם אינו מחלקן ריח זה מאיפה הוא בא? ולהעיר ממש"כ בלקט יושר ובמהרי"ל, שהאילנות ועשבים שנוהגין לשטוח בביהכ"נ בחה"ש יהיו משושנים מבושמים.

הלכה ומנהג
ברכה על מיני מזונות בתוך הסעודה [גליון]
הרב משה אהרן צבי ווייס
שערמאן אוקס - קאליפורניא

בגליון ש"פ נשא (תשצט - עמ' 50) כתב הרב ב.א.ז. ווינער שי' לבאר שיטת כ"ק אדה"ז בדין היאך יש לנהוג כשאוכלים מיני מזונות בסוף הסעודה לקנוח ולתענוג.

והרב הנ"ל ביאר בטוב טעם שיטת אדה"ז בפת הבאה בכיסנין למיניהן; דיש חילוק בין עיסה שנילושה בחלב וכיו"ב, דכתב אדה"ז בסידורו שבעל נפש יחמיר, לבין עיסה ממולאת - שאינו מזכיר שבע"נ יחמיר, דמזה מוכח שבזה לכו"ע הוי פת הבא בכיסנין. וזהו לא כשיטת הדג"מ והגהות רע"א ועוד. ועד"ז הוא גם לענין עוגה הנק' לעקי"ך, דלפי אדמו"ר הזקן בס' ברכה"נ שם ה"ט, כיון שנעשה הרבה דבש וקמח מעט, נחשב כפת הבא בכיסנין לכו"ע, דגם בזה פסק שגם בעל הנפש יכול להקל לברך עליו במ"מ ואין בו גדר ספק. והוציא מן הכלל אך ורק "פת שנלושה בחלב וכיוצא בו".

- ועל דבריו בענין לעקי"ך, שהמשנ"ב חשבו לספק ולאדה"ז בסידור אין בו גדר ספק, - יש להוסיף מש"כ בשו"ת 'רבבות אפרים' ח"ה סי' קנג בשם הגר"מ פיינשטיין ז"ל (והוא גם לו בתשובותיו ח"ג סי' לג), דהיות והאידנא קמח ומים הם המעט ברוב העוגיות - מברכים מזונות אפי' בקינוח לבד. וכן פסק הרב ש.ז. אויערבאך, הובא דבריו בס' 'וזאת הברכה' עמ' 229.

והרב הנ"ל מכריע לדינא - דכל מיני עוגות שאוכלים אצלינו, שנעשים ע"י נילוש עיסה שמיעוטה קמח ורובה מי ביצים וצוקר וכיו"ב, - דדינם כלעקי"ך שנחשבים כפת כיסנין וצריך לברך עליהם כשאוכלם לקינוח בסוף הסעודה לשיטת אדמו"ר הזקן בסידור. ועד"ז בעיסה הממולאת פירות - דלשיטת אדמו"ר הזקן בסידור יש לברך עליהם בתוך הסעודה כנ"ל.

ובעוגה משוח בשומן 'טשוקלד' למעלה וגם בפנים, דהיא פת כיסנין לכו"ע, שהרי נילושה במי ביצים וכיו"ב וגם ממולאת ב'טשוקלד', (או עוגה יותר ברור שהוא פת הבב"כ לכו"ע - מה שנק' במדינתינו "פּאַי" הממולא בפירות) - אז גם להדג"מ ורע"א ומשנ"ב צריך לברך עליו.

והנה אף שביאר דבריו וכ' "כשאוכלם לקינוח בסוף הסעודה" - מ"מ נשאר הרושם מכל דבריו שכל פעם שאוכלים עוגה - (והרב הנ"ל לא נכנס לכל ענין "טריתא" שנכלל בזה 'קעכין' או מה שקוראים אצלינו 'קוקיס' או 'קרעקערס', שי"ל לשיטת אדה"ז - שברוב אופנים ברכתם במ"מ) - בתוך הסעודה או בסוף הסעודה צריכים לברך ברכה ראשונה במ"מ. וזה אינו.

דזה ברור (ועו"פ, אפי' מדבריו של הרב הנ"ל שכ' "לקנוח ולתענוג"), דבאכילת מזונות, אפי' מיני מזונות שאין ספק אם הם בגדר פת הבב"כ, יש שני אופנים: א) למזון ולשובע; ב) לתענוג, - וזה נכון גם בפירות או אפי' בגלידה למשל; אבל במיני מזונות דרך רוב בנ"א לאכלם גם להשקיט רעבונו, וגם לתענוג ולמתק.

וזה מבואר בשו"ע סי' קסח סעי' ח ובמג"א שם ס"ק כד. וכ"ה בשו"ע אדה"ז שם סעי' יד, כשמבאר כל דיני פת הבב"כ, וז"ל: "אבל אם בא לאכלם למזון ולשובע הרי הם באים מחמת הסעודה ונפטרים בברכת הפת כמו שנפטרים כל מעשה קדירה שבתוך הסעודה שבאים למזון", עכ"ל ועיי"ש.

ואדרבה אצל מיני מזונות כמו עוגה וכיו"ב שכיח זה ביותר, (ויותר ממיני פירות וכו'), שאפי' בסוף הסעודה (ובפרט אורחים וכו') עדיין רעבים קצת ואוכלים הקינוח - מה שקוראים אצלינו "דעזערט" - ג"כ למזון ולשובע. - ובאופן כזה הרי אם אוכלו בודאי למזון ולשובע הרי ודאי אינן צריכים לברך ואם יש ספק הרי ספק ברכות להקל.

וכ"ה הכרעת אחרוני זמנינו העוסקים בהל' ברכה"נ - לדוגמא, ראה ס' 'ותן ברכה' פ"ה הע' 35, וז"ל: "ולכן ראוי לחוש שלא לברך אפי' על פת הבב"כ ודאית אא"כ בטוח בדעתו שכוונתו רק לקינוח", עכ"ל. ומביא זה מרבני זמנינו.

וכאמור כ"ז אינו שייך כו"כ להמחלוקת האמורה בין שיטת כ"ק אדה"ז (והמשנ"ב) להדגול מרבבה וכו' בפי' פת הבב"כ, - דהא אפי' פת הבב"כ ודאי כמו עיסה ממולאת בפירות הנ"ל, הדין כן.

וכדאי להביא עצת הח"א, הועתק בבה"ל סי' קסח וב'דרך החיים' - דין ברכה לאוכל דבר בתוך הסעודה - אות ו, וכ"כ בכף החיים סי' קסח ס"ק מט, דאם בדעתו לאכול עוגה בתוך הסעודה - יש לכוון לפטרו בשעת ברכת המוציא.

וחוץ מכל זה יש עוד אופן שברור מדינא דיש לברך במ"מ אפי' כשאוכל עוגה לתענוג ולקינוח לבד, והוא כשאוכל שיעור גדול הנחשב לקביעות סעודה לד"ה, למשל כשאוכל שמונה זיתים מעוגה שזהו שיעור קביעות סעודה, ובשיעורי זמנינו הוא בערך שמונה אונס (חצי פונט), ודבר זה שכיח מאד בחתונות וכיו"ב, דהיות שאוכל שיעור גדול כזה של קביעות סעודה - חייב לברך. וראה משנ"ב סי' קסח ס"ק מא.

ושמעתי בזה מרב חשוב א', שהרה"ח מנחם שמואל דוד הלוי רייטשיק ע"ה לא אכל עוגה בסוף הסעודה - רק אחרי ברהמ"ז (אם הי' אורח והגישו לו), ואמר, שאינו רוצה ליכנס לבעי' הנ"ל מצד א'; ומצד שני - לפטור עצמו מהברכה ולומר שאוכלו לתענוג ולקינוח ג"כ לא רצה. ואמר שכן נהגו בזה זקני החסידים, ושכן שמע מהם.

וכן נהג החיד"א - מובא בס' 'מנהגי ירושלים'. וראה ג"כ ספר 'אור לציון' סי' יב סעי' י - שמציע לאכול עוגה אחרי ברהמ"ז.

הלכה ומנהג
רושם וציור בשבת [גליון]
הרב מענדל איידעלמאן
תושב השכונה

א) בהסתירה שבשו"ע אדה"ז וברמב"ם (גליון תשצז עמ' 41, וראה גם מה שכתבו בזה בגליונות שלאח"ז),

שבשוע"ר סי' שב ס"ה "הצר צורה בכלי העומד לציירו אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב שאף שהציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה מכל מקום עכשיו שהכלי נגמר וניתקן על ידו הרי הוא נחשב למלאכה ... שחייב משום מכה בפטיש". הרי שהציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה.

אבל בסי' שמ ס"י "הרושם רשמים וצורות בשטר וכיוצא בהם כדרך שהציירים רושמים חייב משום תולדת כותב". הרי שהציור כן נחשב למלאכה.

וכמו"כ בהרמב"ם (שהוא המקור לב' דינים אלו) פ"י הט"ז, ופי"א הי"ז.

אפשר לומר הביאור בזה, שזה תלוי בהכוונה:

זה ש"ציור מצד עצמו אינו חשוב מלאכה", הוא רק כאן ב"כלי העומד לציירו", שציור זה "הוא גמר עשיית הכלי ותיקונו" הנה כיון שכוונת הציור על כלי זה, הוא לא שיהי' ציור, אלא שיהי' כלי גמור, לכן "הרי גמר זה נחשב למלאכה והוא תולדת מכה בפטיש". והציור אינו חשוב כאן למלאכה.

משא"כ אם הכוונה בהציור הוא לרשום או לכתוב או לצייר (ובזה לא יהי' חילוק, אם על כלי, או על כותל, או על שטר), הרי זה נכנס ב"גדר" כותב.

א"כ "הצר צורה בכלי העומד לציירו" (אפילו גמר כל הצורה) חייב רק מצד הענין דמכה בפטיש, ולא מצד ענין הכותב, כי כנ"ל, אין כאן כוונת כתיבה כלל.

ועפ"ז אולי אפשר לפרש דברי אדה"ז בסי' שב כך: "הצר צורה בכלי העומד לציירו אפילו לא צייר אלא מקצת הצורה [שאז לכאורה הוא חצי מלאכה (ראה במ"מ שעל הגליון אות ר), כיון שהצורה אינה שלימה, מ"מ] הרי עשה מקצת גמר הכלי וחייב ... משום מכה בפטיש". אבל אין הכוונה לחצי אות דכותב, כי כנ"ל, אין כאן גדר כותב, רק מכה בפטיש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות