תות"ל - 770
במאמר ד"ה 'אני לדודי' ה'תשכ"ו (סה"מ מלוקט ח"ד עמ' שסג ואילך) הנה שמעתי מכו"כ שיש להקשות דלכאו' ישנה סתירה מפורשת בהמאמר: דהנה באות ג' כותב בנוגע למלך בשדה "דכשהמלך הוא במצב זה אינו מעורר אפילו תשוקה להקביל את פניו, וזהו שמדייק במאמר כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, דזה שהם יוצאים להקביל את פני המלך הוא מצד הרצון שלהם. אלא שהנתינת כח להקביל את פני המלך הוא ע"י שהמלך בשדה, שאז ישנו הרשות והיכולת לכאו"א להקביל את פני המלך".
- ולאידך בהמשך המאמר שם באות י' כותב "דכשהמלך בשדה הרי נוסף שאז ישנו לכל אחד הרשות והיכולת להקביל את פני המלך, הנה הידיעה של העם שהמלך הוא בשדה, באותו המקום שהם נמצאים, מעורר אצלם את הרצון להקביל את פני המלך" (ובהמשך מבאר את הסיבה לכך). כלומר שהרצון עצמו להקביל פני המלך מתעורר ג"כ מהמלך עצמו, מעצם הימצאותו בשדה, ולא רק נתינת כח להקביל פניו, כבאות ג'.
ולענ"ד י"ל בפשטות, ובהקדים, שלהביאור באות ג' שהמלך לא מעורר תשוקה להקביל פניו, הנה צלה"ב מהי באמת הסיבה של אותם שאכן רוצים להקביל פני המלך - מה הדבר ש'דוחף' ומעורר רצון זה?
אלא י"ל שאמנם מבחינה 'רגשית' המלך אינו מעורר תשוקה. אך כאשר האדם מתבונן במעלת המלך וכו' (וכמ"ש בהע' 25 שם בהמאמר, שמתבונן שהמלך מוותר על כתר מלכותו וכו' בשביל אנשי השדה), ממילא מתעורר ברצון להקביל פני המלך. וזהו שמדייק שם באו' ג' "כל מי שרוצה ... הוא מצד הרצון שלהם" כיון שהם פעלו זאת בעצמם ע"י ההתבוננות וכו'.
וענין זה - שכשהמלך בשדה מגיע למלך דוקא ע"י שמתבונן ולא שהמלך מצ"ע מעורר תשוקה - הוא נכון הן באו' ג' והן בהמשך המאמר באו' י', אלא שלענין זה אפשר להתייחס בב' אופנים: אופן א' כנ"ל שזהו עבודה שלו - כיון שמגיע לזה ע"י שמתבונן וכו', אלא כיון שבפועל מה שיכול להקביל פני המלך הוא מכיון שהמלך ירד מהארמון לשדה - לכן נק' שהנתינת כח באה מצד המלך. וזהו שכ' באו' ג' "...אלא שהנתינת כח להקביל פני המלך הוא ע"י שהמלך בשדה שאז ישנו הרשות והיכולת לכאו"א להקביל את פני המלך".
ואופן הב' אפ"ל, שסו"ס עצם הסיבה שהתבונן וממילא התעורר ברצון למלך, היא ירידת המלך לשדה, כיון שאילו המלך הי' נשאר בארמון יתכן שלא הי' חושב עליו כלל (אם מפני שבלא"ה לא הי' יכול להיכנס אליו, או מפני סיבה אחרת). וכמו שמוסיף בהערה שמתבונן בכך שהמלך ויתר על לבושי מלכות וכו' בשביל שגם אנשי השדה יוכלו לקבל פניו שעי"ז יתעורר יותר ("כמים הפנים לפנים") הרצון להקביל פני המלך, וזה נק' לא רק נתינת כח מהמלך, אלא גם שמעורר הרצון עצמו.
וזהו האופן שמתייחס באו' י', וכמ"ש שם "הנה הידיעה של העם שהמלך הוא בשדה" ומוסיף "באותו מקום שהם נמצאים", (ז.א. שיש סיבה למה בא למלך למרות שהמלך מצ"ע אינו מעורר תשוקה, שהרי אם הי' מעורר תשוקה זה עצמו סיבה לצאת אליו) "- מעורר אצלם את הרצון להקביל פני המלך".
והסיבה שמתחילה לומד בהמאמר באופן כזה ולאח"ז באופן אחר - (שלכאו' סו"ס צ"ע, איך באמת יש להתייחס לזה - האם כאופן א' או הב'?) - היא כתוצאה מההסבר בהנמשל, שהרי הרבי בא להסביר בהמאמר את המאמר ד"ה זה בלקו"ת (ששם מביא את המשל והנמשל), ולכן בתחילה כשמבאר בהנמשל שבאלול הוא רק נתינת כח מסביר איך בהמשל בלקו"ת מתאים לזה, ולאח"ז שמבאר בהנמשל איך שאלול גם מעורר הרצון, מבאר ג"כ איך מכוון לזה גם בהמשל, והיינו כאופן הב', ופשוט.
Download PDF