בכתובות יז, ב "ומודה ר"י באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתי' הימנו שהוא נאמן. וליתני ומודה ר"י כו' שדה זו שלך היתה ולקחתי' ממך כו'".

והנה מלשון רש"י (טז, א) על המשנה ד"ה הפה שאסר "זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר" - לכאורה משמע דהציור של ר"י הוא באופן כזה שהבן של המ"ק מודה שאינו יודע שהיתה של אביו ורק טענתו הוא דכיון דעכשיו יודע שהי' של אביו א"כ (טוען) אולי באמת לא קנה ממנו, וע"ז מחדש ר"י דכיון דאינו יודע שהי' של אביו אלא על פיו של זה אינו יכול לטעון (שמא) שהוא שלו, דמה שאסר הרי התיר היינו דכיון דהודאת המחזיק הוא יסוד טענתו א"א להשתמש בהודאתו ליסוד טענתו, דמה שאסר הרי התיר.

ולכאורה צ"ב דעפ"י רש"י הנ"ל דהא דמודה ר"י כו' הוא משום שאין יסוד לטענת התובע (בן של המ"ק) כיון שכל טענתו מיוסדת על הודאת הנתבע (המחזיק עכשיו בקרקע) ומה שאסר הרי התיר, א"כ מה מקשה הגמ' וליתני ומודה ר"י באומר לחברו שדה שלך היתה ולקחתי' כו', דהא ע"כ (לכאורה) כיון דשדה זו שלו הי', הרי בפשטות הוא יודע מזה, וא"כ עכשיו שטוען שלא מכרו א"א לומר עליו הנוסח של רש"י הנ"ל "זה אינו יודע כו' אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר" - דהא פשוט דיסוד טענתו הוא זה שהוא בעצמו יודע שהי' שלו שלא מכרו.

והנה ברש"י ד"ה 'וליתני' פי' דכיון דטעמא דר"י משום דאין שור שחוט מה לי של אביו ומה לי שלו ומה לי של אביו דנקטי, והיינו דרש"י מפרש דכיון דיסוד הנאמנות הוא משום מיגו דאי בעי שתיק מה לי של אביו ומה לי שלו - והיינו דבדין מיגו דאי בעי שתיק אין נפ"מ אם טוען שזה הי' של אביו או שזה הי' שלו, אבל לכאורה צ"ב כנ"ל איך זה מתאים עם פרש"י על המשנה הנ"ל דיסוד הנאמנות לר"י הוא משום שיסוד טענתו הוא הודאת הנתבע "ומה שאסר הרי התיר".

ואולי י"ל בזה דהנה במשנה מבואר דהא דנאמן לר"י הוא משום ד"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", ובגמ' מבואר דאפרקין קמא ואמגו קאי והיינו דיסוד דינו של משנתנו הוא משום מיגו.

וענין זה שיסוד הנאמנות של משנתנו הוא משום מגו מודגש בשאילת הגמ' "מכדי האי מיגו והאי מיגו מ"ש האי מיגו מהאי מיגו", והיינו שיסוד הנאמנות הוא רק משום מגו ולא משום הפה שאסר, דאל"כ א"א לשאול מ"ש האי מיגו מהאי מיגו דשנא ושנא, דבמשנתנו מבואר שיש שם הפה שאסר.

ולכאורה י"ל דהפי' ב"הפה שאסר" היינו מיגו, והיינו דכיון דהפה שאסר יש לו מיגו שלא הי' צריך להיות אוסר - משו"ה יש להאמינו על ההיתר. וכן מבואר בכ"מ בתוספות בכתובות (ראה לקמן יח, ב - יט, א) דיסוד הנאמנות של הפה שאסר הוא מיגו וזהו שהקשה התוס' ד"ה הכי (טז, א) דמה נתחדש בגמ' כשתי' "אמיגו קאי", דעד השתא נמי הי' פשוט דיסוד הנאמנות של ר"י הוא מיגו דזהו הפי' בפשטות בהפה שאסר (לשיטת התוס').

והנה בשיטת רש"י כבר הוכיחו האחרונים דס"ל דיש דין מיוחד של הפה שאסר שאינו שייך לדין מיגו, וכדמוכח לקמן (קט, ב) בהא דעשאה סימן לאחר איבד את זכותו דאם אמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. והקשה בתוד"ה 'אמר' איך נאמן במיגו - הא לא מהני מיגו בכה"ג דהוי מיגו למפרע. וברש"י שם פי' "דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו אין לזה זכות באותו תלם אלא פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו".

והיינו דלשיטת רש"י הנאמנות דחזר ולקחתיו אינו מהלכות מיגו אלא מדין הפה שאסר, והביאור של הפה שאסר אינו שמאמינים לההיתר משום שהוא הי' האוסר, אלא שהתובע אינו יכול לתבוע על יסוד האוסר כיון דכל זכותו לתבוע אינו אלא משום שאסר ומה שאסר הרי התיר.

ועפי"ז אולי י"ל דזהו מה שנתחדש (לרש"י) בתי' הגמ' "אמגו קאי ואפרקין קמא קאי", והיינו דבהמשנה עצמו הי' אפשר לבאר שאין דינו של ר"י מיוסד על מגו, ורק דאין להתובע זכות התביעה כיון דכל תביעתו מיוסד על הודאת הנתבע ומה שאסר הרי התיר, והגמ' מחדש שדינו של ר"י כן שייך לדין מיגו "אמיגו קאי ואפרקין קאי", והיינו שיסוד הנאמנות של ר"י הוא מדין מיגו [אבל צ"ע דברש"י ד"ה 'אי' מבואר שכבר קודם התי' אמיגו קאי כבר ביאר בטעמו של ר"י שהוא משום מיגו].

והנה למסקנת הגמ' דיסוד דינו של ר"י הוא מדין מיגו, הנה הא דאמר ר"י הטעם של דינו דהפה שאסר כבר ביארו (ראה בס' 'אהל אברהם' בשם ר"נ פרצוביץ), דהנה קרקע בחזקת בעלי' קיימי, והיינו דכשיודעים שמישהו הי' המ"ק נק' הקרקע בחזקתו וכדי להוציאו מחזקתו צריך או שטר או ג' שנים (עי' ב"ב לב, ב - דנחלקו בתוס' שם במי שנמצא בקרקע ואין לו חזקת ג' שנים ולא שטר האם יכול להוציאו מהמ"ק ע"י מיגו, היינו האם נק' מיגו להוציא - ואי נקטינן שזה נק' מיגו להוציא), וא"כ כיון שהודה המחזיק שהשני הוא המ"ק (בנו של המ"ק) א"כ אף שיש מיגו דאי בעי שתיק מ"מ איך זה מועיל להוציאו מהמ"ק (אי נקטינן שמיגו להוציא לא אמרינן ואפילו במיגו דאי בעי שתיק, עי' תוד"ה 'וזה' ב"מ ב, א).

וע"ז מסביר ר"י דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, והיינו דאף דמודה שהשני הי' המ"ק מ"מ כיון שטוען שהוא קנה ממנו ומה שאסרה הרי התיר - א"כ אינו נק' מיגו להוציא.

והא דאינו מספיק הדין דפה שאסר לחוד ומ"ט צריך גם לדין מיגו ג"כ, מבואר (שם בס' אה"א) דאין הפי' בהפה שאסר דכיון דמאמינו על דבר אחד (של אביך היתה) אתה מוכרח להאמינו על השני (ולקחתי' ממני) דיכול לטעון דאינו נאמן לומר לקחתי' ומשו"ה צריך לדין מיגו כדי שיהא נאמן על טענת לקחתי'.

אבל מ"מ לולא הפה שאסר הי' נק' מיגו להוציא, ומשו"ה צריך לשניהם לדין מיגו ולדין הפה שאסר.

ובקיצור: יש ב' אופנים להבין סברת 'הפה שאסר' דמשנתנו; אופן א': דכיון דכל היסוד של טענת התובע הוא הודאת הנתבע "ומה שאסר הרי התיר" א"כ אין מקום לטענת התובע. אופן ב: דיסוד הנאמנות הוא מיגו דאי בעי שתיק והא דצריך הפה שאסר הוא כדי שלא יהי' מיגו להוציא.

ועפי"ז מובן היטב שאלת הגמ' "ולתני מודה ר"י באומר לחברו שדה זו שלך היתה כו'" ופרש"י שם ד"כיון דטעמא דר"י משום שאין שור שחוט לפניך הוא שלא הי' אדם תובעו מה לי של אביו ומה לי שלו כו'", והיינו דבשלמא לפי' ההו"א - וכן פרש"י בהמשנה לפי' ההו"א - דיסוד הדין של ר"י הוא משום שאין מקום לטענת התובע, א"כ פשוט שיש הבדל בין שדה זו של אביך שאז שייכי לומר "זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה כו'", משא"כ בשדה זו שלך היתה הרי יודע שהיתה שלו כנ"ל.

אבל מכיון שיסוד הדין הוא המיגו דאי בעי שתיק והפה שאסר הוא רק שלא יהא נחשב כמיגו להוציא, א"כ אף באומר שדה זו שלך היתה הרי יש לו המיגו דאי בעי שתיק - אין שור שחוט לפניו - דהרי אין הלה תובעו, ואף אם עכשיו הלה תובעו דשלו הי' מ"מ עדיין נשאר נאמנותו של המחזיק דאי בעי שתיק, ומשו"ה מקשה הגמ' "ולתני שדה זו שלך היתה" דהא גם בציור כזה יש מיגו.

והנה בתוד"ה 'הכי' (טז, א) מבואר דבההו"א של הגמ' "ס"ד דטעמא דר"י משום ברי ושמא דזה אינו תובעו כדפי' בקונ'".

והנה לכאורה צ"ב איך הי' הו"א דיסוד דינו של ר"י הוא משום ברי ושמא, והא בדברי ר"י מפורש דהטעם הוא משום ד"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" (ועי' בבית יעקב על התוס' שמעורר שאלה הנ"ל ומשו"ה למד באו"א, עיי"ש). וגם צ"ב דלר"י ע"כ לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף, וכדמוכח בפ"ק (יב, ב) גבי "הנושא את האשה כו'", וא"כ איך ס"ד שיסוד דינו של ר"י הוא משום ברי ושמא. ובב"י ביאר שהפי' בזה שהוא ברי ושמא ביחד עם הפה שאסר אבל עדיין צ"ב הסבר הדברים.

ועפ"י הנ"ל י"ל דהנה בכל ברי ושמא יש להשמא דין טענה ששמא אינו חייב לו, והיינו שאף שהוא רק שמא מ"מ טוען שכיון שיש מקום ששמא אינו חייב איני רוצה לשלם, אבל כאשר כל יסוד השמא הוא מיוסד על טענת התובע - ע"ז אפשר לומר להנתבע שאין להשמא שלו דין של טענת שמא מכיון שהפה שאסר הוא שהתיר וכל' רש"י "זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר", וממילא אין לו יסוד להטענה שמא לא מכרו.

ועפי"ז מובן שאף שבהמשנה מבואר שיסוד דינו של ר"י הוא משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומ"מ יש מקום לומר דביאור הדין שייכי לברי ושמא ואף שלר"י ברי ושמא לאו ברי עדיף, כמבואר בפ"ק דאין הפי' דיסוד הדין של המשנה הוא משום היסוד דברי ושמא ברי עדיף, אלא דכיון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר א"כ אין להשמא דין טענה ונשאר ברי בלי שמא כנגדו וממילא נאמן.

והנה במהרש"א הקשה על התוס' דאיך ס"ד דהמשנה איירי באין הלה תובעו כדפרש"י דא"כ תקשי לי' כמו שהקשה על רש"י דלמה מסיים "ואם יש לו עליו עדים כו' הוי לי' לסיים ואם הלה תובעו כו'", עיי"ש.

והנה לפי הנ"ל יש הבדל גדול בין פירש"י דאיירי באין הלה תובעו לפירוש התוס' שבההו"א איירי באין הלה תובעו, דלפרש"י הא דאיירי באין הלה תובעו הוא דאל"כ אין כאן מיגו דאי בעי שתיק, ומשו"ה מקשה התוס' דלמה מסיים ואם יש עליו עדים הו"ל לסיים ואם הלה תובעו אזי ג"כ אין מיגו דאי בעי שתיק.

אבל לשיטת התוס' יסוד דינו של ר"י לפי ההו"א הוא - כנ"ל - דכיון דכל יסוד השמא של המ"ק הוא משום הודאת המחזיק, א"כ פשוט הא דמסיים דאם יש עליו עדים שהיא של אביו, והיינו דעכשיו יסוד טענתו הוא משום העדים א"כ אין כבר הפה שאסר ומשו"ה שפיר שייך להמ"ק.

- בקיצור: לשיטת רש"י אף להמסקנא דיסוד הנאמנות דר"י הוא משום מגו מ"מ עדיין צריך להפה שאסר ומשו"ה אף אם באו עדים אח"כ ג"כ נתבטל הפה שאסר, וממילא נתבטל הנאמנות, ומשו"ה א"א לשאול שאילת התוס' דלתני "ואם הלה תובעו" - דהחידוש דהמשנה הוא דאף באין הלה תובעו ויש לו המיגו דאי בעי שתיק מ"מ כל שבאו אח"כ נתבטל הפה שאסר ואינו נאמן (וכמבואר בשיטה). ותוס' כנראה ס"ל ד"אם באו עדים" ע"כ איירי קודם טענתו דאם באו אח"כ למה יתבטל המיגו דאי בעי שתיק עי"ז (וכן הוא שיטת ההשלמה הובא בשיטה בסוגיין), וכ"ז הוא רק אם יסוד דינו של ר"י הוא משום מיגו, אבל אם יסוד דינו של ר"י הוא משום הפה שאסר והיינו דאין יסוד לטענת שמא של המ"ק - א"כ פשיטא דאם באו עדים אח"כ נתבטל הפה שאסר ואין מקום לשאילת התוס' על רש"י דהו"ל למתני אם הלה תובעו, דאין המדובר במיגו ונאמנות המחזיק אלא בהפה שאסר וכנ"ל.