בגמ' מנחות סה, ב: ת"ר וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד, ופרש"י "שכל אחד ואחד חייב לספור", עכ"ל. ובשו"ע סי' תפט סעי' א וז"ל "ומצוה על כל אחד לספור לעצמו", עכ"ל.

ונחלקו הפוסקים אם בספירת העומר אמרינן שומע כעונה ואם שמע ספירת העומר מאחר יצא יד"ח. דראה בחק יעקב סי' תפט ס"ק ד דכתב דבספירת העומר אין דין שומע כעונה מכיון שיש פסוק מיוחד - "וספרתם לכם" שיהא ספירה לכל אחד ואחד, כמו דדרשינן גבי לולב שתהא לקיחה לכל אחד ואחד.

ואולם בא"ר שם חלק וכתב דלא דמי ללולב, דהתם לא תלוי באמירה משא"כ כאן בספירה דהוי אמירה אמרינן שומע כעונה, והפסוק וספרתם לכם הוא לאפוקי ספירה דשמיטה דנמסר לב"ד, ע"ש.

וראה בביאור הלכה ריש סי' תפט דהעלה דבאמת מחלוקתם היא מחלוקת ראשונים: דהרי"ץ גיאות והאור"ח ס"ל דיוצא יד"ח בשמיעה, ולהרשב"א אין יוצא יד"ח, והדברים ארוכים, וראה בס' ברכת מועדיך סי' מב דמבאר סברת פלוגתתם בטוטו"ד עיי"ש, ובכ"מ.

והנה אדה"ז בשלחנו סי' תפט סעי' יב לענין השומע הספירה מאחר כתב דיצא יד"ח בעצם השמיעה, שהשומע כעונה, וכתב עוד שם וזלה"ק "ואפילו אם לא ספר עמהם כלל, אלא ששמע הספירה מן אחד ומן הציבור שספרו ולא נתכוין כלל להוציאו וגם הוא לא נתכוון לצאת בשמיעה זו אלא שמע לפי תומו, לא יברך כשיספור בלילה, שהשומע כעונה, ואפילו אם הי' מחשב אין אני מתכוין לצאת בספירה זו אין זה כלום להאומרים שמצוות א"צ כוונה כלל, אא"כ מחשב אני מתכוין שלא לצאת פה", עכ"ל.

ומפשטות משמעות דברי אדה"ז משמע לכאו' דכל ששמע ספירה מאחר יצא יד"ח, למ"ד מצוות דרבנן א"צ כוונה1, דמי ששמע הברכה והספירה מאחר כל שלא כיון מפורש לא לצאת, אין לו לחזור ולספור בלילה זו בברכה, כיון דלמ"ד מצוות א"צ כוונה כבר יצא יד"ח בלילה זו, אף שלא הי' לו כוונה לצאת בברכת וספירת השני.

ומזה נמשך לכאו', דהשומע הברכה והספירה מפי הש"ץ, כנהוג ברוב תפוצות ישראל שהש"ץ אומר הברכה והספירה דאותו יום ורק אח"כ הקהל חוזר ומברך וסופר כל א' לעצמו - הנה אם השומעים אינם מכוונים בפירוש לא לצאת בספירה זו ובברכה זו אין להם לברך לעצמם כי כבר יצאו בברכת הש"ץ!

וכן הוא ג"כ בהלוח הנפלא של הגרי"ש גינזבורג שליט"א (נדפס בתוך עלון התקשרות גליון ש"כ ש.ז.) דמי ששמע הספירה מאחר טרם שספר הוא לא יברך וכו' ע"ש. וכן עמא דבר שצריך לכוון בעת ברכת הש"ץ של ספירת העומר לא לצאת בברכתו, ובאם לאו משמע מדברי אדה"ז אלו שאין לברך.

וגדולה מזו מצינו לשיטת אדה"ז דלא רק בספירת העומר אלא בכל הברכות הדין כן. והוא באו"ח סי' ריג סעי' ד - בתוך חצאי עיגול - וזלה"ק "ולדברי האומרים שמצות של דבריהם א"צ כוונה אע"פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא בין בברכה אחרונה בין בברכה ראשונה, כגון מי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה לעשותו וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו אין צריך לברך, ויש לחוש לדבריהם וליזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה", עכלה"ק. חזינן, דשיטת אדה"ז הוא כנ"ל לכאו', דכל ששמע הברכה בין שהוא ברכת הנהנין או של מצוה מאחר אין לו לברך.

ולכאו' כל זה קשה להבין2 ובפרט דברובא דרובא לא ידעי אינשי על כל זה, ובספיה"ע ובשאר מצוות כמו הלל ביו"ט (ובפרט לדעת הרמב"ן בסהמ"צ שהוא מדאורייתא) ובקידוש ובלחם משנה וכו', חוזרים ומברכים לעצמם אף ששמעו הברכה מאת הש"ץ?

ובספרי האחרונים המביאים דעת אדה"ז והמ"א מתרצים שהוא דעה יחידאה וכו', אבל אנו ההולכים לאור תורת רבינו מה נעני בתרי', וכי כולם יודעים הלומדות שצריכים לכוון להיפך ובאם לאו א"א לברך מחשש ברכה לבטלה? הרי מעשים בכל יום ממש - ששומעים ברכת המוציא וכדו' או ברכת ציצית וכדו' מאחרים וממשיכים לברך!

ואשר נראה לבאר בזה, ובאופן פשוט מאוד, שלשיטת אדה"ז אף אם לא כוונו לא לצאת בברכת הש"ץ מותר לחזור ולברך, וכן בשאר מצות.

ובהקדים קושי' פשוטה, "קלאץ קשי'": למה הביא אדה"ז דין זה דשמע ספירה מאחר, במקרה לא רגיל, במי ששמע חבירו סופר בבין השמשות (שהוא נידון דסעי' יב, עיי"ש), וממנו אנו למדים ממי ששמע מהש"ץ בזמן ערבית רגילה אחר ציה"כ, הי' לו להביא דין זה מפורש במקומו, דמי ששמע הברכה מהש"ץ ולא כוון בפירוש לא לצאת אין לו לחזור ולברך! - והרי זה מעשים בכל יום ממש, ולא מקרה יוצא מן הכלל דיש להתפלל תפילת ערבית במנין עם ש"ץ, ולכתחילה לאחרי צאה"כ, וכל לילה מימי הספירה יש ש"ץ שמברך וסופר!

אלא עכצ"ל דכל שמכוון בשמיעת הש"ץ לחזור ולברך לעצמו, אין בכך כלום מה ששומע הברכה והספירה מהש"ץ, כי זה כוונתו, לחזור ולברך תיכף ומיד, ורק באופן ששמע במקרה הברכה והספירה, ובלשון אדה"ז "לפי תומו", ובאופן שמפורש שאינו רוצה אז לחזור ולברך ולספור כגון ביהשמ"ש, הנה אז, ודוקא אז רמי' עלי' שיטת האומרים דמצוות א"צ כוונה וכבר יצא אם לא כוון להיפך, ואין זה מעשים בכל יום.

בסגנון אחר: באופן רגיל ובסדר קבוע שהמתפלל מכוון לחזור ולספור בברכתו הוא, מותר לו לחזור ולברך, וזה ששמע הספירה מהחזן לא גורע אצלו שום דבר - אף שלא התכוון בפועל לא לצאת, רק במקרה ש"תפסו" אותו בלי מכוון הברכה והספירה אז אין לו לברך.

וראי' מפורשת וברורה לזה מדברי אדה"ז עצמו, והוא בסי' תפט סעי' יד שם וז"ל "מי ששואל אותו חבירו בבין השמשות כמה ימי הספירה בלילה זה יאמר לו אתמול הי' כך וכך, שאם יאמר לו היום כך לא יוכל הוא עצמו לחזור ולמנות בברכה לפי שכבר יצא יד"ח במה שאמר לחבירו וכו', אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור מהמשיב, מ"מ בשעה ששמע הי' בדעתו בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו, אבל המשיב לא הי' בדעתו בפירוש בשעת התשובה שרוצה לחזור ולספור שנית אחר כך, אף שבאמת כן הוא, מ"מ כיון שלא הי' בדעתו בפירוש יצא ידי חובתו להאומרים שא"צ כוונה", עכ"ל ועיי"ש.

נמצא דהיכא דהי' בדעתו לחזור ולספור אח"כ בעצמו (שהרי בשביל כך הוא שומע) הוי כמו דמחשב בפירוש לא לצאת בשמיעה זו. וציור זה (השואל מחבירו) הוא ממש כמו הציור שלנו במי ששמע הספירה מהש"ץ, דאפי' אי נימא שרוצה לשמוע כמה ימי ספירה בלילה זה אין בכך כלום, כי כל אחד רוצה לחזור ולספור ולברך מעצמו.

והוא הדין והוא הטעם נמי לכל שאר מצוות כגון הלל ולולב וכו', דהיכא דיודע ורוצה לשמוע מפי אחר ובדעתו לחזור ולברך בעצמו, כמנהגינו, אין בזה שום חשש ולא אומרים בזה דיצא אף להדיעה דמצוות אי"צ כוונה.

ומעתה יובן כמין חומר מדוע אדה"ז (וכן המ"א) מביא ענין זה דוקא במי ששמע מחבירו בביהשמ"ש, דשם מיירי במי שלא התכוין לשמוע מהשני ובאקראי בעלמא ("לפי תומו", או בל"א 'בהפתעה'), שמע הספירה מחבירו בזמן שלא הי' כוונתו אז לברך בעצמו, הנה במצב כזה מחדשים המג"א ואדה"ז דלמ"ד מצוות אי"צ כוונה כבר יצא בע"כ וא"א לו לברך.

ולכן לא הביא אדה"ז והמג"א דין זה דמי ששמע הברכה והספירה מהש"ץ כרגיל בכל ביהכנ"ס, כי בזה לא אמרינן דא"א לו לברך כיון שעל דעת כן שמע מהש"ץ.

נמצא הרצאת הדברים כך הוא, דהיכא ששמע ברכת הספירה (או שאר ברכת המצוות כגון זה או אפי' ברה"נ), בלא כוונה או בהפתעה הנה למ"ד מצוות אי"צ כוונה כבר יצא יד"ח, אבל אם יודע ומוכן לזה וכוונתו לברך בעצמו (אפי' בלי' כוונה מפורשת לא לצאת) - בזה שפיר מותר לברך.

ועפ"י כהנ"ל יובן היטב מש"כ בסי' ריג סעי' ד3 דמי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה לעשותו וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר, דשם מוכרחים לומר דמיירי דלא ידע מראש שהשני יברך, אבל במי שהי' מוכן לזה שהשני יברך, שפיר יכול לברך ולא אמרינן בזה שיש ספק ברכה לבטלה, דאל"כ העומד בביהכנ"ס להתעטף בטליתו או להניח תפילין או לברך על לולבו - ויודע שיש אחרים בביהכנ"ס שמברכים על מצוותם - ושמע ברכת חבירו העומד על ידו שבירכו בקול רם - וכפי שהרבה אכן נוהגים, או היושב לאכול סעודתו עם בני ביתו וא' מבניו או אורחיו מברך בקול רם יהי' אסור לו לברך אחריו (אם לא שהי' לו כוונה מפורשת לא לצאת) מחשש ברכה לבטלה, ודבר זה א"א לאמרו.

אלא כל היכא דיודע ומוכן שאחרים גם מברכים ודעתו לברך ג"כ בזה לא אמרינן דהיות דמצוות אי"צ כוונה כבר יצא, אלא יכול לברך.

ורק במקרה יוצא מן הכלל שעומד לעשות מצוה או לאכול פרי וכיו"ב ובהפתעה ובלי ידיעתו שומע אותו ברכה מאחר (כהציור דבין השמשות), בזה מחדש אדה"ז ומג"א דהיות דלמ"ד מצוות אי"צ כוונה כבר יצא - אי"צ לו לברך בעצמו וכנ"ל, וכן נוהגין. ואין לזה שום קושיא או אי הבנה בשיטת אדה"ז אלא הכל ברור ומיושב.