תלמיד בישיבה
איתא בגמ' בבא קמא (ג, א) "תולדה דבור מאי ניהו אילימא אב י' ותולדה ט', לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי, הא לא קשיא "והמת יהיה לו" אמר רחמנא, וקים להו לרבנן י' עבדן מיתה, ט' נזיקין עבדי, מיתה לא עבדי. סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין, אלא וכו'". ע"כ.
וברש"י ד"ה "וזה אב לנזיקין" כתב "דאם נפל שור בבור תשעה ומת פטור בעל הבור, ואם הוזק חייב, ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא, מדכתיב "והמת יהיה לו" דמשמע בור עשרה דבר מקטיל הוא חייב במיתת השור, הא בציר מהכי, במיתה לא חייב, הא בנזיקין מתחייב (לישנא אחרינא) וכו'", עכ"ל.
תוס' הרא"ש שואל על רש"י, וז"ל: "קשה דמכל מקום עשרה דכתיב בהדיא הוי אב, ותשעה דנפקי מסברא הוי תולדה דכל שאר תולדות נמי מסברא נפקי1? לכך נראה כפירוש שני שפירש". עכ"ל.
הנה, החתם סופר (בד"ה "סוף סוף זה אב לנזיקין") מוחק כמה מילים בלשון רש"י - בכדי לתרץ הקושיא הזו - ולומד שהכל פירוש אחד הוא כפירוש השני. וז"ל: "לולי דמסתפינא הייתי מוחק ברש"י תיבות אלו 'לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין' ע"כ הייתי מוחק דכולא חדא לישנא הוא, ושיעור דבריו כך הוא דבפסוק מבואר להדיא ב' הדינים דיני נזיקין ודיני מיתה, והשעורים שניהם אינם מתפרשים, אלא שמסר הכתוב לחכמים שיעור מיתה י' טפחים, וממילא נדע שפחות מזה הוא שיעור לנזק כיון ששניהם מפורשים בקרא להדיא וכו'". עכ"ל.
אבל לדידן מכיון שאנחנו בפשטות כן גורסים מילים אלו ברש"י, ולומדים שגם פירוש הראשון, צריך להבין למה ט' לנזיקין הוי אב דהא נפקי מסברא?
הנה, אפשר לפרש דזה מה שכתוב בגמ' "זה אב למיתה וזה אב לנזיקין" לכאורה הפשט בפשטות הוא: לא שהם שני אבות אחרים וכל אחד אב בפני עצמו, כמו "שור" ו"מבעה", רק ששניהם מאב אחד, שהם שני פרטים שנכלל מאב אחד. והיינו: שעצם הדין של בור כתוב בהדיא בתורה שחייב לשלם, ורק שיש שני אופנים מתי מתבטא וחל החיוב הזה של בור, שבנוגע למיתה כתיב "והמת יהיה לו" שדוקא בי' טפחים חל הדין של בור, ובנוגע לנזיקין נפקא מסברא (דיוק) שגם בט' חל הדין של בור.
משא"כ בתולדות אחרות, כמו בנגיפה ונשיכה, אין שייך לומר שהאב שלהם שהוא נגיחה מתבטא בפעולת הנגיפה, מכיון שהם שני פעולות אחרים (וכמו"כ בור אינו מתבטא באבנו שהניח ברה"ר, דבור אנו בכלל אבן ולכן זהו תולדה).
ולפי"ז מובן למה בור ט' הוי אב, ואינו שייך לומר דתולדה הוא דמסברא נפקא, מכיון שזה רק פרט של בור ובור כתוב בהדיא בתורה.
1) ואפשר לחלק בין דיוק וסברא, היינו, דסברא הוא לא בתורה והוא רק מצד השכל. ודיוק הוא דיוק שבא מלשון או משמעות התורה עצמה, ולכן בור ט' הוי אב, דנחשב הדיוק כאילו כתוב בתורה, וכל התולדות מסברא נפקי ולא דיוק בהתורה.
אבל באמת אין שייך לחלק בין דיוק וסברא, דהא מרש"י דף ב' ע"א ד"ה: "ארבעה אבות נזיקין" וז"ל: "אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא", דמשמע מ"בהדיא" שבא לשלול אפי' דיוק, שדוקא מה שנכתב בהדיא קרי אב.
Download PDF