E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ בהעלותך - תשס"ב
נגלה
שינוי דממילא ושינוי בידים
הרב משה הבלין
רב העיר וראש ישיבות תות"ל - קרית גת, אה"ק

בהמשך למה שכתבו בגליונות תתלז (עמ' 39 ואילך) ותתלח (עמ' 41 ואילך), בענין טלה ונעשה איל, הנני לבאר כל הנ"ל בדרך אפשר:

א

גמ' ב"ק דף סה, ב: "אמר רבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור, נעשה שינוי בידו וקנאו, טבח ומכר, שלו הוא טובח שלו הוא מוכר". ופי' רש"י וז"ל: "נעשה שינוי בידו וקנאו: בשינוי להא מילתא, דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ופטור מדו"ה, אבל קרן וכפל, משלם קרן כי השתא וכפל כעין שגנב או כשעת העמדה בדין". עכ"ל.

והנה רש"י זה מרפסו איגרי ומקשין1 מה הפי' להא מילתא, דממ"נ, אם שינוי קונה, ממילא נעשה שלו, וא"כ גם קרן צריך לשלם רק כעין שגנב, כמו בכל שינוי שקונה; ואם שינוי אינו קונה, הי' צ"ל גם חייב על דו"ה, ולמה אומרים שהקנין הוא רק להא מילתא.

וברש"י דף סו, א על מה שאומר רבה שינוי קונה מפרש: "היכא דשני ליה בידים". ובקצה"ח סי' שנד סעי' ג מקשה, וז"ל: "וכתב רש"י ז"ל שינוי קונה היכא דשני ליה בידים, עכ"ל. ומשמע דוקא שינוי בידים, וקשה דהא במתני' תנן גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה, והוא מטעם שינוי קונה כדמוכח בגמ' שם והוא שינוי ממילא, וצ"ע".

ולבאר זה, צריך להקדים לבאר גם שיטת התוס' בד' סה, ב ד"ה "הא מני ב"ש" שמקשים התוס': "מה ענין אתנן אצל שינוי. וי"ל, דקסבר דאי שינוי קונה, א"כ ראוי הוא להתיר שינוי באתנן דחשיב כאחר, ואין זה אותו שבא לידה בתורת אתנן, וממאיס נמי לא מאיס". וכן בד"ה "הן ולא שינוייהן" מקשים: "תימה, דבסמוך נפקא ליה לרבה דשינוי קונה מקרא אחרינא, דכתיב אשר גזל כעין שגזל יחזיר". והביאור בקושיית התוס', שלכאורה אפשר ללמוד ששינוי קונה מהפסוק שבאתנן הם ולא שינוייהן.

ולכאורה, קושיית התוס' אינה מובנת, דאם לומדים שינוי באתנן דאינו מאוס, מהא דשינוי קונה, מובן, דהיות ושינוי קונה מצד שאחרי השינוי אינו כעין שגזל, וממילא הוא קונה, כמו"כ באתנן אחרי השינוי, אינו אותו חפץ שנתן באתנן ואינו מאוס ומותר להקרבה. אבל מזה שאנו רואין באתנן שחפץ שנתן אותו באתנן שנשתנה אינו מאוס מצד השינוי, איך אפשר ללמוד מזה ששינוי קונה, הלא באתנן לא רואין שמצד השינוי הוא קונה את החפץ2.

ב

והנראה לומר, דהנה איתא בגמרא בסנהדרין דף עב, א: "אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא, פטור, מאי טעמא בדמים קננהו. אמר רבא, מסתברא מילתא דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל לא, והאלקים אמר רב אפי' נטל, דהא יש לו דמים ונאנסו חייב, אלמא ברשותיה קיימי, הכי נמי ברשותיה קיימי", ולמסקנא כתוב בגמרא "ולא היא"3.

ולכאורה הביאור ב"בדמים קנינהו" הוא שבעצם הגזלן קונה את החפץ בקניני גזילי כבר בשעת גזילה, רק שהחיוב השבה מעכב שלא יקנה את זה לגמרי, ולכן חייב באונסין, וא"כ כיון דקלב"מ מיפטר מהשבה, לכן קונה.

ולפי"ז אפ"ל גם בשיטת התוס' כאן, ששיטת התוס' היא, שבעצם בקניני גזילה הוא כבר קנוי לגזלן, רק שהחיוב השבה מעכב את הקנין, כי צריך להחזיר, וא"כ בשינוי, היות ואינו כעין שגזל יורד החיוב השבה, וממילא קונה הגזלן את החפץ בקניני גזילה.

ולפי"ז תובן גם שיטת התוס', שמקשין שאפשר ללמוד דשינוי קונה מ"הן" ולא שינוייהן, היות ורואים באתנן כשנשתנה החפץ משעת נתינת האתנן, הוי כאילו שיורדת הסיבה - מאיסות האתנן, כמו כן בגזילה הלא כבר בקניני גזילה הוא קונה את החפץ, רק שיש דין חיוב השבה מצד "והשיב" - שעשה מעשה גזילה על החפץ, שמעכב הקנין, א"כ, אם החפץ נשתנה, יורדת הסיבה שמצד זה יש חיוב השבה על החפץ, וממילא קונהו ע"י קניני הגזילה, ולכן אפשר ללמוד ששינוי קונה מהפסוק באתנן "הן" - ולא שינוייהן.

אבל רש"י, שיטה אחרת אתו, שרש"י שם בסנהדרין דף עב, א, פירש במסקנא ד"ה "ולא היא": "מסקנא דמילתא דרבא הוא, ולא היא לא מסתברא מילתא דרב בהא, דאע"ג שהכא דיש לו דמים חייב באחריותו, לאו קנין הן לו להיות כשאר נכסיו, דכי אוקמיה רחמנא ברשותי' וחייב את הגזלנין לשלם, ה"מ לענין שלומי, דלא מצי למימר להו נאנסו דאשכחן בשומרים דחייבן הכתוב לישבע אם לא שלח יד במלאכת רעהו..."4.

משמע מרש"י, שכל קניני הגזילה הם רק להתחייב באונסין (ולא לקנות את החפץ, רק שחיוב השבה מעכב - כתוס'), וא"כ, מה ששינוי קונה, צ"ל שזה רק שינוי בידים, דשינוי דממילא אינו כעין שגזל, וא"כ יורד החיוב השבה מהחפץ, וכן קניני הגזילה וחיוב אונסין, היות שע"י השינוי יורדת הסיבה שמצדה יש חיובי אונסין וקניני גזילה וכו', אבל החפץ עצמו עדיין של הנגזל. משא"כ בשינוי בידים, הרי השינוי עצמו הוא הקנין, שע"י שהגזלן שני לי' בידים, זה עצמו מעשה קנין, מפני שאנו לומדים מהפסוק "אשר גזל", אם כעין שגזל יחזור, ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, מצד שע"י השינוי בידים קנה החפץ.

וזה החילוק בין שינוי בידים לשינוי דממילא: דבשינוי דממילא, היות והחפץ נשתנה, יורד רק החיוב אונסים וקניני הגזילה וחיובי ההשבה שבא מצד מעשה הגזילה, והיות והחפץ נשתנה מאז מעשה הגזילה, ממילא יורדת הסיבה. ואת זה לומדים מאתנן מ"הן" ולא שינוייהן, שכמו שבאתנן, ע"י שהחפץ נשתנה מאז מעשה הנתינה - שגרמה את מאיסות האתנן - יורדת הסיבה וממילא אינו מאוס, גם כאן בגזילה, שכל הסיבה שקנה בקניני גזילה וחיוב אונסין וכו', הוה מצד מעשה הגזילה, וע"י השינוי יורד הסיבה, אבל החפץ עדיין של הנגזל. אבל בשינוי בידים, לומדים מפסוק מיוחד "והשיב את הגזילה אשר גזל", אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, שקונה הדבר, לכן פי' רש"י "שינוי קונה - היכא דשני ליה בידים", שהשינוי עצמו הוא מעשה הקנין, שמצד זה קונה החפץ. ולכן צריך לשלם דמים בעלמא, מצד שקנה את החפץ.

ולפ"ז יובן מש"כ רש"י: "להא מילתא דאם טבח או מכר שלו הוא טובח שלו הוא מוכר, אבל קרן משלם כי השתא וכו'". כי היות ומדובר בשינוי דממילא, "גנב טלה ונעשה איל", לכן ע"י השינוי יורד חיוב השבה וקניני גזילה וכו', אבל החפץ עדיין של הנגזל, ולכן גם ד' וה' אינו חייב, מצד שנתבטל מעשה הגניבה, וחייב בדו"ה רק על אותו שור שנעשה בו מעשה גניבה ואח"כ טביחה ומכירה, אבל גנב טלה ונעשה איל שנשתנה ממעשה הגניבה, שלכן ירד חיוב השבה ואונסין וכו', אז פטור גם מדו"ה. אבל קרן, משלם כי השתא, מפני שבכל זאת החפץ עדיין ברשות הנגזל ולכן צריך לשלם, בתור שהזיק חפץ של הנגזל5. וזה הביאור דשלו הוא טובח שנתבטל מעשה הגניבה, ואין כאן טביחה אחר גניבה, אבל עדיין החפץ של הנגזל.

ג

ולפ"ז אפשר גם לתרץ קושית הקצוה"ח בסימן שנג, שמקשה על רש"י שכתב "היכא דשני לי' בידים", משמע מרש"י ששינוי דממילא לא קני, והלא כתוב במשנה בפרק הגוזל עצים, ש"גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה", והוא מטעם ששינוי קונה, כדמוכח בגמ' שם.

ואפ"ל לפי רש"י, דשינוי דממילא פועל שהחיוב השבה וכו' יורד, ולכן בגזל בהמה והזקינה אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אמנם הבהמה עדיין של הנגזל ולכן אינו קונה רק בשינוי בידים, שאז קונה את החפץ לגמרי, ולא רק שירד החיוב השבה. ונפק"מ, שאם הנגזל ירצה לקחת את הגזילה, יקחהו בע"כ של גזלן6, ובודאי ירצה לקחת את זה, מכיון שנשתנתה למעליותא.

ובעצם אפ"ל, ששיטת רש"י מרומזת גם בשו"ע אדה"ז בהל' פסח סימן תנד סעי' י, שכתב: "אבל אם גזל קמח ועשאה מצה ואכלה יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע את המצה אינו חייב ליתנה לו, אלא משלם דמי קמח ונפטר ואע"פ שהמצה נעשית מקמחו, מ"מ כבר קנה הגזלן ע"י שינוי מעשה שעשה בה, דהיינו שעשה מקמח פת ועיי"כ נעשית כשלו ממש ודמים בלבד הוא שחייב להנגזל, לפיכך יוצא בו יד"ח". הרי מוכח בפירוש, שקנה ע"י שינוי מעשה שעשה בו, והיינו שינוי בידים.

ולכאו' צ"ע, מהא שכתב אדמוה"ז בחו"מ הל' גזילה וגניבה סעי' ו: "מ"ע על הגוזל להחזיר הגזילה עצמה אם היא בעיני' ולא נשתנית, שנא' והשיב את הגזילה", ע"כ. ולכאורה כתוב "אם לא נשתנית", ולא מחלק בין שינוי דממילא לשינוי בידים.

ואפ"ל, שלגבי חיוב ההשבה, אין חילוק בין שינוי בידים לשינוי דממילא, וגם בשינוי דממילא יורד חיוב ההשבה וקניני גזילה וחיובי אונסין וכו', ולכן כתב בהל' גזילה וגניבה "שאם לא נשתנית", ואינו מחלק בין שינוי דממילא לשינוי בידים.

אבל כדי שיהי' של הגזלן לגמרי, ולא רק שירד חיובי השבה וכו', צריך שיהי' שינוי בידים7, ולכן בהל' פסח בסימן תנד כתב "כבר קנה הגזלן ע"י שינוי מעשה שעשה בו".

ולפי"ז יובן מה שמאריך "ואעפ"י שהמצה נעשית מקמחו...", כלומר, אה"נ שחיוב ההשבה יורד מצד השינוי, אבל מ"מ המצה נעשית מקמחו, ולכן מוסיף "שע"י שינוי מעשה שעשה כו'" קנה את הגזילה. ודו"ק בלשון שם בסעי' י, שדוקא בשינוי מעשה קנה את הגזילה, כמו שיטת רש"י.


1) בשיטמ"ק כאן ובפנ"י.

2) ועיין בפנ"י ו'קובץ שיעורים' כאן, שמקשין זאת.

3) ובעצם זוהי שיטת 'בעל המאור' שם לפי המסקנא בגמרא: "ולא היא כי אוקימנא רחמנא ברשותי' לענין אונסין, אבל לענין מקנא ברשותי' דמרי' קיימא, מידי דהוה אשואל (פירש"י: "לא מסתברא טעמא דרב בהא, דאע"ג דהיכא דיש לו דמים חייבין באחריותו, לאו קנין הן להיות כשאר נכסיו, דכי אוקמיה רחמנא ברשותי' וחייב את הגזלנים לשלם, ה"מ לענין שלומי דלא מצי למימר לי' נאנסו, דאשכחן בשומרין דחייבן הכתוב לישבע אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, הא שלח אע"ג דטעין מת או נשבר דהיינו אונס חייב, דנעשה עלי' גזלן בשליחות יד. אבל לענין מקנא לא קני, אם קיימין הן אצלו, והוא היה בא לעכבו ולומר דמים אני מחזיר לך, לא קני, ומהדר להו בעינייהו דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזילה, והאי דכי נאנסו מחזיר לו דמים, ולא מצי אמר לי' נאנסו ומיפטר, משום דלא גרע גזלן משואל, משום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותי' לשלומי אם נאנס, דכל כמה דקיימא הדרא בעינא, הא נמי כל הנאה שלו ומחייב לשלומי". עכ"ל.

יוצא מזה, דהוא אינו קונה, ומה שחייב באונסין, זהו מצד דכל הנאה שלו. וא"כ יהי' כמו"כ לגבי שינוי, דכששינה את החפץ, הנה אין לו עוד חיוב השבה דאינו כעין שגזל, אבל הדבר לא נעשה שלו, כמו בבא במחתרת שאין לו חיוב השבה מצד קמלב"מ, אבל הדבר לא נעשה שלו, כמו"כ כאן, אעפ"י דאין לו חיוב השבה מצד השינוי, מ"מ לא נעשה שלו.

ואמנם שיטת 'בעל המאור' אינה כן, דמה שאם הדבר הוא בעיין חייב להחזיר, זהו חומרא דרמו רבנן עלי' דליהדר ממונא למרי', דמכיון שהוא חייב באונסין, נעשה הדבר שלו מצד קלב"מ שפטור מחיוב השבה ותשלומין.

ויש לבאר מחלוקת זו: דשיטת 'בעל המאור' היא, דאינו דומה לשואל דקיבל עליו אחריות גם באונסין, ובמילא אעפ"י שהדבר לא נעשה שלו, חייב בזה; משא"כ גזלן שלא קיבל עליו אחריות אונסין, ולפועל הרי חייב באונסין, הרי זה גופא הוכחה שהדבר נעשה שלו, רק שהחיוב השבה ותשלומין מעכב מלקנותו לגמרי, וא"כ בקלב"מ שפטור מכל זה, ולכן קנה אותו, וכמו"כ הוא בשינוי כשהדבר הוא בעין בלי שום שינוי, אז הוא מחויב להחזיר מדין תשלומין שהתורה חייבתו להחזיר, או חיוב השבה, ובמילא אינו יכול לקנותו בקנין גמור, כיון שהוא מחויב להחזירו, אבל כשעשה בו שינוי, שאז אין לו חיוב השבה עוד, הנה ממילא הוא קונה מקניני הגזילה ונעשה שלו.

אבל שיטת רש"י היא, דמזה שהוא חייב באונסין, אין שום הכרח דנעשה שלו, דהוה כמו שואל, שאעפ"י שהדבר אינו שלו מ"מ הוא חייב באונסין, מטעם דכל הנאה שלו היא, וככה הוא בגזלן ג"כ, שגם הוא רוצה ליהנות מזה, וכשהדבר הוא כעיין שגזל, אז יש חיוב השבה להחזיר לבעל החפץ בקלב"מ, וכן אם עשה בה שינוי, ואינו כעין שגזל אז אין חיוב השבה על גוף החפץ כיון שהדבר נשתנה, אבל אין שום סיבה וקנין שהדבר יהי' שלו.

נמצא מבואר מזה, דלשיטת 'בעל המאור' הנה הגזלן קונה את הגזילה, כיון שהוא חייב באונסין, וכשנסתלק חיוב השבה שאינו כעין שגזל, אז בדרך ממילא הוא קונה קנין גמור; ורש"י ס"ל, דלגזלן אין שום קנין בהגזילה, דאם היא כעין שגזל, פשוט שצריך להחזירו להבעלים, ואם נשתנה, אז התורה פטרתו מלהחזיר.

4) ועיין בהע' 3.

5) ואין להקשות מהא דאיתא בכתובות דף לד, ב, כשגנב בשבת וטבח בחול האם חייב דו"ה, הובא בחידושי רע"א בכתובות שם, שהרשב"א סובר שיהי' חייב בדו"ה, מצד שאע"פ שהגניבה היתה בקלב"מ, אבל הטביחה הוה גניבה חדשה, ומצ"ז חייב דו"ה (ועיין בשיטמ"ק שם, שמבאר שכן שיטת רש"י); אבל הריטב"א סובר, שיהי' פטור. ולכאורה לפי הריטב"א יובן כאן, שכמו שבקלב"מ כשגנב בשבת, ירד החיוב השבה וקניני גזילה וחיובי אונסין, א"כ אין חיוב על דו"ה גם בשינוי, דממילא כשירד החיוב השבה וקניני גזילה, לכן אין גם חיוב על דו"ה. אבל לפי שיטת הרשב"א דכשטבח בחול הוה גניבה חדשה וחייב, ומשמע שכך שיטת רש"י שם, וא"כ למה בשינוי דממילא אין אומרים שהשינוי יהי' כגניבה חדשה, כלומר הטביחה. ואפ"ל, ששם כשגנב בשבת וטבח בחול, היות ובשעת הגניבה הי' קלב"מ, לא יצא עדיין מרשות הבעלים, וא"כ בטביחה בחול הוה גניבה חדשה ויצא עכשיו מרשות בעלים. אבל בשינוי, דממילא בשעת הגניבה יצא מרשות הבעלים, לגבי חיוב אונסין רק ע"י שנשתנה, ע"ז לא הי' מעשה הגניבה, וממילא ירדו הקניני גזילה והחיוב השבה, אבל בפועל זה כבר יצא מרשות הבעלים, וא"כ הטביחה לא הוה גניבה חדשה ואינו "מבית האיש".

6) כמו שמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' גניבה הט"ו, וכן בפ"ב מהל' גזילה ואבידה הט"ו, ואם רצו הבעלים ליטול הכלי שבור וישלם להם הפחת והכפל, שומעין להם. ומבאר המ"מ, שמדובר כאן בשינוי ששמו עליו. ועי' בחידושי ר"ח הלוי שם, וביתר ביאור בחידושי מרן רי"ז הלוי בהל' גזילה ואבידה, שיש שני דינים בכעין שגזל: חדא ע"י דין שינוי של כה"ת דנחשב כמו חפץ אחר, ומכח זה אינו בכלל כעין שגזל, ובזה אין חילוק בין אם נשתנה לגריעותא או להיפוך, אלא כל שנשתנה, הוי כמו חפץ אחר ואינו בכלל כעין שגזל. ועוד איכא דין שני בכעין שגזל התלוי בדין היזק, שההיזק שבהחפץ משווי לי לאינו כעין שגזל, וזה בעיקר בשינוי לגריעותא, שלא נשתנה עצם מציאות הדבר אלא רק שאינו כעין שגזל.

ולכן, אם רצו הבעלים ליטול הכלי שבור וישלם להם הפחת, שומעים להם, מצד שכאן כל השינוי הוא לא בעצם החפץ שנשתנה מציאותו, אלא רק דין היזק שאינו כעין שגזל, ולכן הדין הוא שרק אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, מצד שאינו כעין שגזל, אבל אם הנגזל ירצה לקחת החפץ, יכול לקחת אפי' בע"כ, מצד שעדיין לא קנה אותו, שאין כאן שינוי בעצם מציאות החפץ, אלא רק הדין היזק בחפץ מצד שינוי לגריעותא.

[ובעצם, יסוד זה מרומז בשו"ע אדה"ז בהל' פסח בסי' תנד סעי' ט, שכתב וז"ל: "אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו . . גזלה מחבירו ואכלה, לא יצא, שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותה ממנו, חייב להחזירה לו, ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בע"כ של הנגזל, נמצא שאינו שלו". עכ"ל. ולכאורה קשה, למה צריך להאריך כ"כ בלשונו, שהרי אם בא הנגזל לתבוע וכו', ואינו יכול לפטור עצמו בדמים בע"כ של הנגזל, נמצאת שאינו שלו. ועיין במש"כ בהל' לולב בסי' תרמט סעי' א, שלולב הגזול פסול וכו', ודרשו חכמים "לכם" - "משלכם", להוציא את השאול ואת הגזול, וגנוב שאינו שלו, שהרי חייב להחזירו לבעליו ואינו יכול לפטור א"ע בדמים, ולא כתוב כל האריכות.

אלא הביאור שמעתי מהגאון הרה"ח הרב אברהם צבי הכהן ע"ה, שאדה"ז רוצה לשלול את קושיית הריטב"א, הובא בחידושי רע"א (ועי' ב'ביאור הלכה' הל' פסח סי' תנד ס"ד), שסובר, הלא כיון דלעסיה קנייה בשינוי מעשה, וא"כ הוי שלו, ועיקר המצוה באכילת המצה היא הבליעה, וא"כ יצא יד"ח מצה. ולכן מבאר אדה"ז כאן, שאפי' לעסי' דהוה שינוי, אבל זה לא שינוי בעצם החפץ, אלא רק דין שנוי מדין היזק לגריעותא, ולכן השינוי מועיל רק שאינו יכול לומר הרי שלך לפניך, מצד שאינו כעין שגזל, אבל אם הנגזל ירצה לקחת את המצה הלעוסה, יוכל לקחת גם בע"כ של הגזלן, כמ"ש הרמב"ם כאן בפ"א מהל' גניבה הט"ו ובפ"ב מהל' גזילה ואבידה הט"ו, נמצאת שאינה שלו, ומדוייק הלשון בע"כ של הגזלן, מצד שהשינוי לא פעל שיקנה החפץ, אבל גם הגזלן לא יוכל לומר הרי שלך לפניך, ולכן כתב רק בע"כ של הגזלן.

(וסיפר לי הגאון הנ"ל, שאמר את זה לפני הגרי"ז בנו של הגר"ח, ומאוד התפעל, ואמר כששומעים דבר טוב, מוצאים את זה בשו"ע אדה"ז, ולשונו ממש לשון הרמב"ם)].

7) ויש עוד הסבר וחילוק בין שינוי בידים לשינוי דממילא: דכשעושה שינוי בידים, אז נעשה החפץ לדבר אחר, כי מלפני זה לא הי' עומד להשתנות מצד עצמו, ולכן מובן דאחר השינוי הוא צריך לעשות בזה קנין חדש, כיון שהוא דבר שני (ולכאורה, א"כ בכל אדם כשעושה שינוי בחפץ שלו, למה אינו צריך לעשות קנין מחדש, ועי' בזה בחידושי הרי"מ ב"מ סו, א, ד"ה "אמר רבה"), ולכן כשנמצא ברשות הגזלן הגזלן קונה בזה.

משא"כ בשינוי דממילא - כמו טלה ונעשה איל, הנה כשהי' טלה, הי' עומד להיות אח"כ איל, ואינו דבר חדש, וזהו טבעו, והכא לא שייך לומר שהוא צריך לעשות קנין חדש, כיון שהקנין שעשה בהטלה נכלל ג"כ בהאיל.

והנה לכאורה צריך להבין לרש"י, למה צריך הפסוק "והשיב את הגזילה אשר גזל" ללמוד דשינוי בידים קונה, הרי ס"ל דשינוי בידים נחשב לדבר אחר, ובמילא נעשה הדבר שלו, כיון שהוא דבר חדש, וא"כ מצד הסברא הוי שלו. ואולי י"ל, לפי המבואר בגמרא תמורה ו, א דהטעם דצריך קרא, הוא דלולי הקרא היינו אומרים דאי עביד לא מהני, וקמ"ל דהשינוי מהני, וא"כ מובן דבשינוי בידים הנה הקנין שלו שפיר מהני ונעשה שלו.

וזהו דוקא בשינוי דעשה בה מעשה בידים, אבל בשינוי דממילא שכנ"ל לא נעשה זה למציאות אחרת, הנה שם נשאר החפץ להיות של הנגזל, ואלא סוכ"ס כיון שאינו כעין שגזל אין חיוב להחזיר את גוף החפץ, ורק דמים בעלמא בעי לשלומי.

ולכן הנה בגנב טלה ונעשה איל, פירש"י: "נעשה שינוי בידו וקנאו להא מילתא, דאם טבח ומכר שלו הוא טובח וכו"', דהכוונה בזה היא כנ"ל, דכיון דנתחייב בתשלומין ואין חיוב השבה על גוף החפץ, אין בזה דין גניבה מצד שנשתנה, וזה הפי' להא מילתא, אלא כפקדון נינהו גבי', ואינו משלם ארבעה וחמשה, אבל קרן משלם כי השתא, כיון דהוה כאילו הזיק חפצו של חבירו בידים.

ונמצא, שלפי שיטת רש"י יש ג' דרגות בשינוי: א) שינוי בידים שקונה הגזלן החפץ לגמרי. ב) שינוי דממילא שמשתנה מכעין שגזל, וא"כ על זה לא חל מעשה הגניבה, אבל עדיין צריך להחזיר מצד שזה חפץ של חבירו. ג) שינוי לגריעותא שאינו יכול לומר הרי שלך לפניך. וצ"ע בשינוי לגריעותא בידים, אם קונה. ואין כאן המקום להאריך, ובהזדמנות אחרת אאריך.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות