E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

כ' מנחם אב - ש"פ ראה - תשס"ב
לקוטי שיחות
שריפת כסות הלוי - אי הוי מקלקל ע"מ לתקן [גליון]
הרב נחמן שאנאוויטש
תושב השכונה

בגליון האחרון - תתמא (עמ' 12 ואילך) העיר הרב י"ל אלטיין שבלקו"ש חי"ח בהוספות לפ' קרח, בשיחה על משניות מדות פ"א מ"ב: "ורשות הי' לו לשרוף את כסותו" - מביא הרבי קושיית הרא"ש דהלא עוברים אלאו דבל תשחית, ומביא תי' המפרשים דכיון שהי' עושה זאת בכדי לזרז את השומרים הרי"ז כמו שמשבר כלים למירמי אימתא אאינשי ביתי' (שבת קה, ב). ודוחה זה, כי לכמה דיעות - וכ"ה דעת אדה"ז בשולחנו (שמירת גו"נ סעי"ד) אסור גם בהאי גוונא.

ואח"כ ממשיך בהשיחה דלכאורה אפשר לתרץ ששריפת כסותו לזרז את השומרים ה"ז מקלקל על מנת לתקן דמותר אם א"א אלא ע"י קלקול זה (ובפשטות איש הר הבית לא היה שורף רק אם אין דרך אחרת) - ודוחה תי' זה דאימתי מקלקל ע"מ לתקן מותר רק אם מעשה זה נקרא מעשה "תיקון" מחמת כוונת האדם, משא"כ בנדו"ד א"א להגדיר מעשה שריפה כמעשה תיקון ובמילא א"א להתיר מטעם מקלקל ע"מ לתקן.

ונקודת הביאור בהשיחה ע"פ דברי אדה"ז שמשווה בל תשחית דממון לאיסור נזקי הגוף, ובמילא, כשם שפסק אדה"ז שמותר להכות אדם (אם הוא ברשותו) בשביל טובת חבירו, כך הוא בנזקי ממון, דמותר לאבד ממון חבירו אם הוא לטובתו, כבנדו"ד שטובתו של השומר היא שלא יישן אלא יעשה עבודתו בשמירת המקדש, עד כאן נקודת התירוץ.

והקשה הרב הנ"ל - דלכאורה לא העלה ארוכה להקושיא מפסק אדה"ז שאסור לאבד כלים כדי למירמי אימתא אאינשי ביתי', שהרי לכאורה הוא אותו הדבר ממש, שרוצה להטיל אימא על בני ביתו "שאינם נוהגין כשורה" (וכלשון אדה"ז בשולחנו שם) וא"כ הרי זו לטובתם שייטיבו את דרכם, ומאי שנא דהתם אסור וגבי הלויים מותרים הם לשרוף כסותו.

וכותב הרב הנ"ל - אחד העירני - שבאמת כד דייקת שפיר, הרי בהשיחה כשהרבי רוצה לתרץ דשריפת כסות הלוי מותרת מפני דהוי מקלקל ע"מ לתקן, הרי לכאורה, אף שיתורץ עי"ז הדין דמס' מדות, אמנם לאידך הרי אכתי ייקשה פסק אדה"ז שאסור לשבר כלים למירמי אימתי על אינשי ביתו, דלמה ייאסר ןהלא הוי מקלקל ע"מ לתקן. ולפלא, שבכל השקו"ט בסעיף זה דהשיחה אינו מעיר כלום מדין שבירת כלים להטיל אימה על בני ביתו.

ומש"ה יצא לומר, שמזה מוכח שכל הגדר דמקלקל ע"מ לתקן לא מתאים כאן, דשבירת כלים להטיל אימה על בני ביתו אינו ענין כלל למקלקל ע"מ לתקן, דבשלמא בנדון שריפת הכסות שהיא כדי שהלוי לא יישן, א"כ פעולת השריפה היא כדי לזרזו על ענין מסוים שיהי' ער וישמור את הבית כדבעי, ושפיר שייך לומר דהוי בגדר מקלקל ע"מ לתקן, משא"כ הענין דלהטיל אימה על בני ביתו, אף שאולי תצמח מזה הטבה בנהגת בני ביתו, מ"מ, עצם הענין דהטלת אימה (שהיא תוצאה ישירה משבירת הכלים) אינו גדר של "מתקן".

ואף אינו דומה להא דשרי להכות בני ביתו כדי להדריכם מאחר שזה לטובתם (כפסק אדה"ז, כנ"ל), כי שם הכוונה להדריכם, משא"כ הכא שנעשה רק כדי "להטיל אימה" שאין זה בגדר "על מנת לתקן", ע"כ תוכן תירוצו.

אמנם - מלבד שעצם הסברא אינה מתקבלת על הדעת, דסו"ס הטלת אימה על בני ביתו שאינם נוהגין כשורה בפשטות היא "כדי להדריכם" וא"כ שוב הרי זו 'לטובתם' ומדוע אינה מותרת - לכאורה מפורש במקורות להיפך, שהרי כל הענין דשבירת כלים להטיל אימה על בני ביתו הובא בגמ' (שבת שם) לענין מקלקל ע"מ לתקן, וז"ל הגמ' שם:

[במשנה שם:] הקורע בחמתו וכו' וכל המקלקלין פטורין.

ובגמ' שם: ורמינהו הקורע בחמתו כו' חייב כו' לא קשיא, הא ר' יהודה הא ר' שמעון. הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עלי' הא ר' שמעון דאמר מלאכה שאצל"ג פטור עלי'. אימר דשמעת לי' לר"י במתקן, במקלקל מי שמעת לי', א"ר אבין האי נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו. וכהאי גוונא מי שרי והתניא כו', לא צריכא דקאי עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'.

הרי להדיא דקריעת בגד להטיל אימה על אנשי ביתו נחשב ל"מתקן" ולא מקלקל.

שוב עלה על דעתי שאולי יש לחלק בין גדר מקלקל ע"מ לתקן גבי הלכות שבת ומקלקל ע"מ לתקן לענין איסור בל תשחית דגבי מלאכת שבת אם יש רק ענין של תיקון באיזה אופן שהוא (אע"פ שאין התיקון בגוף המלאכה) נקרא מתקן, והרי אנן לר"י קיימינן דמלאכה שאצ"ג חייב עלי'. משא"כ גבי בל תשחית, הנה אע"פ שגם שם מקלקל ע"מ לתקן מותר (כמובא בהשיחה שם משו"ע אדה"ז סט"ו כמה דוגמאות, ועיין שם שאין התיקון צ"ל בגופו), מ"מ צ"ל "תיקון" ברור ומסויים (ולא סתם "להטיל אימה").

ואולי ההבדל דשם קורע את כליו ע"מ להטיל אימה על הזולת, משא"כ בנדו"ד ששורפים את כסותו של הלוי שאותו "מדריכים", ואולי הוא גם כעין עונש על שיישן ושפיר הוי מתקן אצלו. ועדיין צ"ע בכל זה. עכ"ל.

לא הבנתי: א. מה כוונתו בדבריו: מ"מ צ"ל תיקון ברור ומסויים (ולא סתם להטיל אימה) - הלא להטיל אימה הוא כדי להדריכם. או כסמ"ג ל"ת רכט וז"ל: ואם אדם משחית שום דבר להטיל אימה על בני ביתו כדי שייראו ממנו ויהי שלום בביתו מותר, עכ"ל. וא"כ שוב התיקון הוא ברור ומסויים (וכמו שהוא בעצמו סתר סברת חבירו בפרכה דומה לזה בהערתו).

ב. מה כוונתו היתה בס"ד לומר דבמלאכת שבת אם יש רק ענין של תיקון באיזה אופן שהוא (אעפ"י שאין התיקון בגוף המלאכה) נקרא מתקן. ולבסוף דחה, והרי אנן לכ"וע קיימינן דמלאכה שאצ"ל חייב עליה משא"כ בבל תשחית, עכ"ל.

הרי הסברא היא הפוכה: א. דאם לגבי שבת הוא נקרא תקון אף שלגבי שבת צריכה מלאכת מחשבת (מלאכת אומנות) ק"ו הוא לשאר ענינים. וכן מצינו בביצה י"ג ע"ב דעל דברי הגמ' "והרי גרנו של מעשר" כ' רש"י וז"ל: "יש הרבה מלאכות שאמרו שהן קובעות גורן למעשר לאסרו באכילת עראי ומותרות בשבת, עכ"ל. ועוד כ' שם רש"י: "אלא מאי אית לך למימר יו"ט אע"ג דלמעשר הויא מלאכה, לשבת לא הוי מלאכה, דמלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה שנסמכה פרשה שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב, עכ"ל. נמצא דלשבת צריך יותר אומנות כדי שיהיה נקרא מלאכה.

ב. ומה שמביא שמלשאצ"ל חייב עליה (בלי להכניס לשיטות מהו גדר מלשאצ"ל), הנה אדרבה, דנמצא שהמלאכה בשבת הנה ככל המלאכות בלי ציור או גדר מיוחד. דרק לר' שמעון דמשאצ"ל פטור שונה שבת משאר מלאכות העולם דבשבת צריך המלאכה שתהיה ע"ד כפי שהיה במשכן (ועיין בשבת דף צד ד"ה ר' שמעון או שיטת רש"י שבת צה ב' באופן אחר).

ג. רוב הראשונים סוברים כר"ש וכן פסק אדמה"ז בסי' שט"ז הלכה כ"ב: שמשאצ"ל אינה אסורה אלא מד"ס.

ד. בלקו"ש חכ"ט (ע' 11) משווה הרבי תיקון של חורבן בהמ"ק שהוא ע"י כילה ה' את חמתו, לקורע בחמתו בשבת שהוא חייב מפני שחמתו שוככה בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב, וז"ל: "בנוגע דעם איסור פון בל תשחית קען מען לכאורה ענטפערן ע"פ מאמר רז"ל אויפן פסוק "כלה ה' את חמתו", ולא שפך חמתו על ישראל (און דערפאר איז בא אספ'ן ניט "בכי לאסף" נאר "מזמור לאסף").

און דערפאר איז דאס ניט אן ענין פון בל תשחית, ווייל דער איסור איז נאר "כשעושה דרך השחתה וקלקול, אבל ע"מ לתקן מותר לקלקל אם א"א לתקן אלא ע"י קלקול זה".

ע"ד ווי ס'איז דער דין בנוגע למלאכת שבת, אז כל המקלקלין פטורין (אויב "קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור") ואעפ"כ איז "הקורע בחמתו או על המת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככה בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב"; ועד"ז בעניננו: וויבאלד אז דער חורבן ביהמ"ק איז געווען באופן פון "כילה . . חמתו" איז דאס אן ענין פון תיקון.

נאך מער: דורך דעם וואס "כילה. . . חמתו" איז "לא שפך חמתו על ישראל". קומט אויס, אז בנוגע אידן איז דער חורבן אן ענין פון מקלקל "ע"מ לתקן", ווארום "א"א לתקן אלא ע"י קלקול זה", און ס'איז ניטא דערביי דער איסור פון בל תשחית, עכ"ל.

מכל הנ"ל מובן, דאין שייך לומר שדווקא בשבת משום שחייב עליה במשאצ"ל לכן חייבים בכל אופן של תקון ולא למדים שאר דברים משבת.

ואין להקשות שבלקו"ש חלק כ"ט משמע שכן מדמין איסור בל תשחית לשבת, דקורע בחמתו או משבר ע"מ לתקן מותר, היפך ממה שכתוב בהשיחה חי"ח - כי שם מדובר לדעת הרמב"ם שמשמע שכדי להטיל אימה על בני ביתו מותר. ועיין בהגהות מיימונית הל' מלכים פ"ו ה"י: "אבל אם עשה כדי להטיל אימה על בני ביתו - מותר, כדאשכחן שעשו האמוראים בשבת פרק האורג". הנה רואים שאם יש איזה תקון מותר אף אם הוא לא בגוף הנשחת עצמו, והשאלה היא אם יש תיקון בחורבן בהמ"ק ובאם כן אין עוברים על איסור בל תשחית. ועיין שם בהערה 41 דכמו"כ הוא הביאור לגבי ורשות היה לו לשרוף את כסותו, וע"ז באה ביאור הרבי, וכדלעיל.

משא"כ בחלק חי"ח ע' 464 שבה הוא מבאר דעת אדה"ז שפסק דאיסור בל תשחית הוא "אפילו כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על ב"ד שאינן נוהגין כשורה" כי אף שהוא נקרא תיקון בכללות, דלגבי שבת הקורע בחמתו לדעת הרמב"ם - חייב, ואף לר"ש לולא הענין שמלשאצ"ל היה חייב כיון שהוא תיקון בכללות, מ"מ בבל תשחית מסתכלים על אף הדבר הנשחת ורק בתנאים מיוחדים מותר, וכמפורט שם.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות