E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

כ' מנחם אב - ש"פ ראה - תשס"ב
הלכה ומנהג
זמן אכילת התבשיל דעירובי תבשילין
הרב מנחם מענדל רייצס
קרית גת, אה"ק

כתב אדה"ז בשולחנו (סתקכ"ז סכ"ד-ה): "תבשיל של עירובי תבשילין שנאכל מקצתו או שנאבד קודם שתיקן צרכי שבת, אסור לו לעשות שום מלאכה מיו"ט לשבת, אלא אם כן נשתייר מהתבשיל כזית שלם, אבל אם נאכל או נאבד הפת של עירובי תבשילין אין בכך כלום . .

" . . אבל לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשיל שמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת, שאז רשאי לאכלם מעיקר הדין. ומכל מקום מצוה מן המובחר להמתין מלאכול הפת של עירובי תבשילין עד אחד מג' סעודות השבת, כדי לבצוע עליו אם הוא ככר שלם, שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת. ויש נוהגין שלא לבצוע עליו עד סעודה ג' של שבת, כדי לעשות בו מצות הרבה, שמניחין זה הככר ללחם משנה בסעודה הראשונה ובסעודה שניה של שבת, ובסעודה שלישית בוצעין עליו". עכ"ל הזהב.

ולכאורה חסר ביאור: דבר זה "שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת" שייך לא רק כאשר הפת "הוא ככר שלם" שאז בוצעים עליו ללחם משנה - אלא גם כאשר הפת אינו ככר שלם, ואפילו בתבשיל כי אמנם אין בוצעים עליו ללחם משנה, אבל עכ"פ אפשר לקיים בו מצות סעודת שבת, ושפיר שייכת הסברא של "כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת"! ואם כן, למה כתב אדה"ז דין זה דוקא לגבי הפת השלימה, ולא לגבי (הפת שאינה שלימה, וכן לגבי) התבשיל, שיש לאוכלו בסעודת שבת דוקא?!

ולכאורה יש לומר הביאור בזה בפשטות: בדבריו כאן בא אדה"ז (לא לשלול את האפשרות שיאכלו את העירוב תבשילין ביום חול שלאחר השבת, אלא) לשלול את האפשרות שיאכלו את העירוב תבשילין ביום טוב - ועל זה קאמר ש"לכתחלה צריך שיהיו הפת והתבשיל שמורים אצלו עד לאחר שתיקן כל צרכי שבת שאז רשאי לאכלם מעיקר הדין", היינו, בסוף היום טוב, לאחר שהכין כבר כל צרכי השבת;

ועל זה ממשיך, ש"מכל מקום מצוה מן המובחר להמתין מלאכול את הפת של עירובי תבשילין", ביום טוב - "עד אחד מג' סעודות השבת כדי לבצוע עליו" כו'. כי, כאשר יאכלנו בסוף היו"ט לא יקיים בו מצות לחם משנה, ועכ"פ לא נחשב זה כחלק מהחיוב של לחם משנה - ולכן ישאירנו לא' מסעודות השבת, שאז ישנו חיוב של לחם משנה, והוי מצוה גדולה יותר.

ולפי זה מובן בפשטות, שלגבי לחם שאינו שלם, או תבשיל, שאי אפשר לקיים בהם מצות לחם משנה, אין שום מניעה שיאכל את העירוב בסוף היום טוב עצמו. ומה ש"כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת" - הרי גם ביו"ט מצוה להרבות באכילה ושתיה וסעודות, ומה לי מצות סעודת שבת - או מצות שמחת יום טוב!

(אלא שעדיין אינו מחוור כל צרכו: הרי, כאמור, ישנה אפשרות נוספת, שישאיר את העירוב ליום חול שלאחר השבת, ואז יאכלנו, שאז לא יקיים שום מצוה באכילתו; ומדוע לא שלל אדה"ז אפשרות זו, - ולא כתב במפורש שיש לאכול את העירוב או ביום טוב או בשבת, ולא להשאירו ליום חול?

וי"ל בפשטות: בתנאי החיים שבהם היה אדה"ז וכו', הרי ברור שהתבשיל לא יתקיים כראוי עד ליום ראשון שלאחר השבת - כי יתקלקל, ולכן פשוט שיש לאוכלו מהר ככל האפשרי, ואין צורך לשלול זאת. כל מה שצריך לשלול הוא רק את האפשרות לאכול ביו"ט שלפני השבת. וק"ל).

ועדיין יש להקשות: א. עיקר חיוב הסעודה שביום טוב הוא "שחייב אדם לאכול בכל יום טוב ב' סעודות, אחת בלילה ואחת ביום" (סתקכ"ט ס"ג). ואם כן, עדיין יש מצוה גדולה יותר לאכול התבשיל בסעודת שבת שחייבים בה מעיקר הדין - מאשר לאכלה בסוף היום טוב, לאחר שבפשטות כבר הסתיימו ב' הסעודות העיקריות! ושוב קשה, שגם בנוגע להתבשיל יש להשאירו לכאורה לאחת מסעודות שבת העיקריות! (ולהעיר מלקו"ש חט"ז עמ' 184 - סעיף ג).

ב. בלקו"ש חט"ז עמ' 183 ואילך, מבאר כ"ק אדמו"ר בארוכה דין זה של השארת העירוב תבשילין לאכלו בסעודה שלישית דוקא, שהוא כדי להוסיף בענין הזכרון דשבת, "זכרהו מאחר שבא להשכיחו", עיי"ש בארוכה, ובסיום דבריו שם (סעיף ט - עמ' 188):

"לויט דעם טעם אז עירוב תבשילין איז "כדי להרבות בכבוד שבת", איז אויך דאס נוצן דעם עירוב לצרכי שבת אן ענין פון "זכרהו" - קומט אויס, אז וואס מער און לענגער מ'נוצט דעם עירוב ביי די סעודות שבת (ביי די ערשטע צוויי - ללחם משנה, און ביי דער דריטער - "לבצוע עליו"), איז אלץ מער הדגשה ויתרון אין דער "זכרהו": יעדער מאל וואס מ'עסט די מאכלי שבת וואס מ'האט צוגעגרייט יום טוב (דורכן עירוב), איז מען מוסיף אין דעם "זכרהו" דורך משתף זיין צו דער סעודה דעם עירוב תבשילין.

אין אנדערע ווערטער: ווען מ'האלט דעם עירוב ביי יעדער סעודה, אויך ביי דער לעצטער סעודה - דער סעודה שלישית, פארבינדט מען דעם "זכרהו" פון דעם עירוב תבשילין מיט "כל צרכי שבת" ביז די סאמע לעצטע צרכים, אויך מיט דער לעצטער סעודה". עכ"ל.

ולכאורה, לפי סברא זו שאכילת העירוב בשבת מוסיפה בכבוד השבת - הרי היה צריך להיות כן גם בנוגע להתבשיל, שאכילתו בשבת מוסיפה בכבוד השבת;

ויתירה מזו: על פי הביאור שבשיחה, שבכך שמשאירים את העירוב עד לסעודה האחרונה שבשבת מוסיפים ב"זכרהו" ומקשרים אותו עם "כל צרכי שבת" - הרי שגם את התבשיל יש להשאיר עד לסעודה האחרונה. אלא שלאידך גיסא, כיון שבתבשיל לא שייך צירוף לסעודה ללא אכילתו - כמו שהוא בלחם, שמצרפים אותו ללחם משנה - הרי שייתכן שעצם קיומו ללא צירופו לסעודה אינו מוסיף כלום.

(וכד דייקת שפיר, הרי שזה ההבדל בין שתי הסגנונות שבשיחה הנ"ל: בתחילה מבאר שהכבוד שבת נעשה על ידי ש"מ'נוצט דעם עירוב ביי די סעודות שבת . . משתף זיין צו דער סעודה דעם עירוב תבשילין", שזה לא שייך בתבשיל, כמובן; אבל לאחר מכן - "אין אנדערע ווערטער" - כותב בסגנון אחר, שהעיקר הוא "ווען מ'האלט דעם עירוב ביי יעדער סעודה . . האלטן דעם עירוב ביז דער סעודה שלישית", שזה יכול להתפרש כשייך גם בתבשיל, בעצם קיומו. וצ"ע).

אלא שי"ל גם סברא לאידך גיסא, שכדי להרבות בכבוד שבת, "זכרהו מאחר שבא להשכיחו", די בדבר אחד שמשאירים לשבת - הפת - ואין צורך גם בתבשיל.

וצ"ע להלכה למעשה, כי עפכהנ"ל נמצא שאפ"ל כו"כ אופנים לפועל, כיצד יש לנהוג עם התבשיל של העירוב, זה למעלה מזה:

א. כיון שבשו"ע נזכר הענין של "כל דבר שנעשה בו מצוה אחת ראוי לעשות בו מצוה אחרת" רק בנוגע לפת שלמה - הרי שזה אינו שייך בתבשיל כלל, ואפשר לאוכלו גם ביום חול רגיל.

ב. גם בתבשיל שייך ענין זה, אבל כיון שלא שייך בו "לחם משנה", הרי שאין הבדל אם אוכלים אותו בסוף היום טוב - או בא' מסעודות השבת.

ג. כיון שהחיוב של סעודת שבת הוא חיוב עיקרי יותר מאשר סתם אכילה בסוף היום טוב, הרי שעדיף להשאירו לא' מסעודות השבת - אלא אם כן אוכל סעודת יו"ט העיקרית לאחר שכבר הכין כל צרכי שבת, שאז שוב אין הבדל בין אם אוכלו ביו"ט או בשבת.

ד. גם אם יכול לאכול העירוב בסעודת יו"ט העיקרית (כגון שכבר הכין כל צרכי שבת), עדיף להשאירו לשבת, מצד הסברא של "זכרהו מאחר שבא להשכיחו". אבל זהו רק במקרה שאין לו פת בעירוב, שאז צריך להשתמש בתבשיל לצורך זה - משא"כ אם הכין גם פת ומשאירו לשבת, הרי שאין צורך בשני דברים שיוסיפו בכבוד השבת, ודי באחד, כך שיכול לאכול התבשיל ביו"ט.

ה. גם אם הכין פת ומשאירה לשבת, הרי שצריך להשאיר גם את התבשיל, כי סו"ס מוסיף הדבר בכבוד השבת, שמשאיר שני דברים לשבת. אבל אין צורך להשאירו דוקא לסעודה שלישית, שהרי בלאו הכי לא יכול לקיים בו שוב ושוב את ענין הבציעה על הלחם, ואינו יכול לשתפו בכל הסעודות.

ו. עצם קיומו של התבשיל עד הסעודה האחרונה - אף שאין משתפים אותו בשאר הסעודות - מוסיף בכבוד השבת, ולכן יש לאכלו דוקא בסעודה ג'.

ולהוסיף, שכל הנ"ל בנוגע לתבשיל, שייך גם בנוגע ללחם שאינו שלם, (אלא שאינו מצוי כמו תבשיל, שהרי לכתחילה יש לערב בפת שלם), בשינויים קלים.

ובוודאי יעירו בכ"ז הקוראים שי'.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות