E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ בה"ב – חג השבועות ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ר"ח סיון ה'תשע"ח

ו' תשרי - ש"פ האזינו - שבת שובה - יום הכיפורים - תשס"ג
הלכה ומנהג
הברכה שמברכים על שניצל וגעפילטע פיש [גליון]
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

בגליון תתמ (עמ' 40) העתקתי דברי אדה"ז בשו"ע סי' קסח סי"א: "...וכן אם עירב בה תבלין הרבה יותר ממים אע"פ שנלושה במים לבד, ואפי' אם עירב בה תבלין ודבש יותר מקמח שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר והקמח הוא לדבקם ולהקפותם, אין הקמח טפל אצלם לברך עליהם ברכה הראויה להם, לפי שמלבד מה שהקמח מדבק ומקפה התערובת הוא מכשירו ומתקנו ג"כ לאכילה, ומן הסתם ניתן הקמח בתערובות זה על דעת שניהם לדבק ולהכשיר, וכיון שהוא מין דגן הוא חשוב ואינו בטל בתערובת כל שבא ג"כ להכשירו לאכילה ולכן מברכין על תערובת זו בורא מיני מזונות...". הרי לנו מפורש שלמרות ש"הקמח הוא לדבקם ולהקפותם", הרי כיון שזה גם מוסיף טעם באוכל ("מכשירו ומתקנו ג"כ לאכילה"), אנן סהדי ("מן הסתם") שהקמח ניתן גם על דעת הטעם ומברך עליו במ"מ. ועפ"ז הסקתי בנוגע לשניצל וגעפילטע פיש דבאם פירורי הלחם מוסיף טעם לשבח הרי ברכתו מזונות, אפילו באם לא זה היה עיקר כוונת הטיגון בפירורי הלחם. וראה שם בארוכה.

נתינת הקמח "אלא לדבוקי" ונתינת הקמח "סתם"

ובגליון תתמג עמ' 77 העיר הרי"י הענדל על הנ"ל: והרי חילוק זה אם הקמח בא לדבק או שבא לתת טעם מביא אדה"ז בסדר ברכת הנהנין פ"ג ס"ג, ומובא גם בשו"ע או"ח סי' רד סי"ב, ומקורו ברמב"ם הל' ברכות פ"ג ה"ו. וא"כ לכאורה מ"ש אדה"ז בשו"ע סי' קסח סי"א שאם הוא מכשירו לאכילה אעפ"י שנתנו לדבק הרי ברכתו במ"מ כנ"ל, הרי זה סותר למ"ש שאם זה לדבק אין ברכתו במ"מ, כי הרי גם כשבא לדבק הוא ג"כ מכשירו לאכילה, ותמיד צ"ל ברכתו במ"מ, כי אין מציאות שיהיה לדבק ולא יכשירו ג"כ לאכילה.

והנה באם נעיין במקור הדברים יתבהרו הדברים. הרי מקור דברי אדה"ז בסי' קסח הוא (כמצויין באות קצה בהוצאה החדשה): "פר"ח ביו"ד סי' קיב [על רמ"א ס"ו1]", וז"ל ה'פרי חדש' שם בנוגע לבישול עכו"ם: "ולי נראה דהני מיני מתיקה מברכין עליהם בורא מיני מזונות ומעיקר הדין אסירי משום בשולי עובד כוכבים. וזה שנים שנשאלתי על המלב"ן שעושים בחברון תוב"ב, דהיינו שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור ומערבים עמו קמח ומתעבה והתירוש מרובה על הקמח מה מברכין עליו.

"והעליתי בראיות דכל שאינו עושהו אלא לדבוקי בעלמא הוי טפלה ומברכין על העיקר, אבל סתם קמח שמשימין בו ממיני המשקין כיון שמלבד ממה שמדבק ומקפה התערובת מכשירו ומתקנו נמי לאכילה, א"כ מסתמא הקמח שניתן בתערובת זה אדעתא דהא והא ניתן, ומברך עליו בורא מיני מזונות.

"ומכח זה העליתי שהמלב"ן ראוי לברך עליו בורא מיני מזונות . . וא"כ בנידון דידן נמי נראין הדברים שקמח זה עשוי לדבק ולתקן ולהכשיר ג"כ הדבש לאכילה וצריך לברך עליו בורא מיני מזונות ויש בו משום בשולי עובדי כוכבים".

הרי לנו מפורש שבאם כוונתו בנתינת הקמח אך ורק ("אלא") לדבק אז אין ברכתו במ"מ, אבל "מסתמא הקמח שניתן בתערובת זה אדעתא דהא והא ניתן". ודבר זה אנחנו יכולים ללמוד גם מדברי אדה"ז עצמו, שכותב: "ומן הסתם ניתן הקמח בתערובות זה על דעת שניהם לדבק ולהכשיר". וא"כ לק"מ מההלכה בסדר ברכת הנהנין פ"ג ס"ג שבאם ניתן לדבק שאין ברכתו במ"מ, ששם מדובר באם אין לו שום כוונה לטעם הקמח. וגם שם בהמשך הדברים זה מפורש, כי בס"ד ממשיך אדה"ז: "במה דברים אמורים שאין מתכוונין כלל לאכילת הדגן, אבל...".

מעלתו של הקמח רק כשבלעדו לא היה ראוי לאכילה?

והנה הרי"י הענדל לומד מדברי ה'פרי חדש' רק שיש מציאות שנותן לדבק ואז אין ברכתו במ"מ. ולשיטתו זה תלוי באם הקמח עושה אותו ראוי לאכילה. ה'פרי חדש' מדבר על תירוש שמרתיחין אותו והקמח לא רק מדבק אותו ומעבה אותו אלא ג"כ מכשירו לאכילה, כי בלי הקמח א"א לעשות ממנו מאכל משא"כ בשניצל, הרי הבשר ראוי לאכילה בלי הקמח ואינו נקרא מכשירו לאכילה. וא"כ מכיון שלא מתבטא בשניצל המעלה של מיני דגן, והשימוש בו הוא רק לצורך צדדי, הרי הוא טפל ובטל למאכל וברכתו כברכת המאכל. אלו תוכן דברי הרי"י הענדל.

ודבריו אינם מקובלים עלי, שהרי:

א) לא הבחין שה'פרי חדש' ברור מללו שהחילוק הוא במחשבתו, באם הקמח "אלא לדבוקי" או נתינת הקמח "סתם".

ב) לשון ה'פרי חדש' (ועד"ז אדה"ז בסי' קסח) הוא: "...סתם קמח שמשימין בו אחד ממיני המשקין . . מכשירו ומתקנו נמי לאכילה", ולכאורה אין לנו שום הכרח לפרש שברכת מזונות הוא רק באם בלעדי הקמח לא היה המאכל ראוי לאכול, שהרי זיל בתר טעמא: הסברא שה' מינים מאבד חשיבותו וברכתו כשמשתמשים בו לדבק, הוא כיון שיוצא מגדר מאכל, אבל באם זה גם מוסיף טעם ומשפר את האוכל, והרי "מסתם" ניתן לצורך זה, הרי הקמח הוא בגדר אוכל ונשאר בחשיבותו וברכתו במ"מ.

פירורי הלחם מוסיפים טעם לשבח!

שוב ממשיך הרי"י הענדל: ומ"ש שישנם מבשלות שטוענות שהציפוי של השניצל הוא כדי להשביח את טעמן, הרי כבר כתבתי (בגליון תתטז) שזה נכון שזה משפר טעם השניצל, אבל זה לא מחמת טעם הקמח שהכניסו, אלא שהקמח עוזר שהטיגון יהי' מוצלח יותר והבשר או הדג יהי' פריך ולא יתייבש. ויותר מזה, הרי כל מי שאוכל שניצל הוא בפירוש רוצה לטעום את טעם הדג או הבשר, ואינו מעוניין לטעום טעם קמח, וכן בדג ממולא וקציצות הרי רוצים לטעום את טעם הדג או הבשר, וזה שמכניסים את הקמח הוא רק כדי להחזיקו שלא יתפורר או שיהי' יותר קל לעיכול, ואינו מעונין לאבד את טעם הבשר או הדג.

ועד"ז כותב גם הרה"ג הרה"ח יצחק רייטפארט שליט"א (בקונטרס ט"ו באב תשס"ב) שדן בנידון זה באריכות, ונימוקו הוא המבואר שם עמ' עו: "הקמח שמעטפים בו את הבשר או את הדגים לא בא לשנות את טעמם של הבשר והדגים, אלא הכוונה היא שמעטפים בהקמח כדי שלא ישרף ולא יתייבש, ולא עושים זה בשביל הטעם, אלא שממילא נותן זה קצת טעם...".

ולדעתי א"א להתווכח בדבר שהוא במציאות. אין הנידון כאן בנוגע לקמח המועט ששמים על הבשר, שהרי טעמו ודאי שאינו נרגש כלל, אלא הדיון כאן הוא בנוגע לשכבה עבה או דקה של פירורי לחם מבחוץ, שטעמו נרגש וחזק, וא"א להכחיש שהוא מוסיף טעם לשבח. וכל חך אוכל יטעם לו2. וכי אפשר להגיד ע"ז שאינו "שאינו עושהו אלא לדבוקי בעלמא"?! פשוט ומסתבר יותר להגיד שפירורי לחם אלו "מסתמא . . ניתן בתערובת זה אדעתא דהא והא . . ומברך עליו בורא מיני מזונות" (וכנ"ל מדברי ה'פרי חדש')3!


1) בהוצאה החדשה של קה"ת הוסיפו העורכים: "סקי"ז (על רמ"א ס"ז)", ואינני יודע למה הכוונה. וצריך תיקון.

2) לשון הפסוק איוב יב, יא.

3) ועדיין עומד לנגדי מה שהעתיק הרי"י הענדל מדברי ה'פתח הדביר' באו"ח סי' רח: "...דהדגים איתנהו בעיניהו והקמח לתשמיש הדגים הוא בא . . בדג שהוא שלם כברייתו הוא העיקר ולא חששין אנחנו למה שמוסיף קצת טעם", ואין הספר תח"י לעיין בו, ולא הבנתי בדיוק סברתו האם זה מסברת בריה אינה בטלה, או כיון שאין זה תערובת, וסברות אלו צע"ג נגד הכלל דכל שיש בו מה' המינים מברכין עליו במ"מ. ואי"ה עוד נחזור לדון בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות