E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ג' תמוז ש"פ חקת-בלק - י"ב-י"ג תמוז - תשס"ג
אגרות קודש
במצות ניחום אבלים
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

במכתב הרבי (לקו"ש ח"כ ע' 569) כתב וזלה"ק: בנוגע לנחום אבלים ע"י מכתב: לכאורה מובן מצות נחום אבלים הוא כשמה - שהאבל ינוחם עי"ז, ובפרט ע"פ מש"כ (רמב"ם הל' אבל רפי"ד) שזהו גמ"ח. וגמ"ח ישנה אפילו כשבא בכתב, גם מהא דאפשר ע"י שליח (ש"ב י, ג) מוכח דלא הוי ענין (מצוה) דבגופיה דוקא ... ויש לחזק זה ע"פ ההמשך שם (פי"ד ה"ו) שזהו גמ"ח עם החיים ועם המתים, והרי למתים אין נפק"מ בין דבור למכ', ועיין שבת (קנב, סע"א) מת שאין לו כו' - שאפ"ל נחום אבלים שהוא גמ"ח רק למתים (וי"ל דבזה פליגי הראב"ד והרמב"ם - הל' אבל פי"ג ה"ד, ואכ"מ)... עכלה"ק.

ובמ"ש דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד יש לבאר, דז"ל הרמב"ם שם: מת שאין לא אבלים להתנחם. באים עשרה בני אדם כשרין ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבלות ושאר העם מתקבצין עליהם כו' עכ"ל, והראב"ד כתב שם: א"א זה אין לו שורש. ובפשטות נראה דפליגי בפירוש הגמ' דשבת שם קנב, א, (ראה בלח"מ שם) דאיתא שם: "אמר רבי יהודא מת שאין לו מנחמין הולכין י' בני אדם ויושבין במקומו וכו'", דהרמב"ם פירש הגמ' שהעשרה בני אדם נעשים כמו אבלים ולכן באים אחרים ומנחמין אותם, ומזה למד הרמב"ם דעצם מצות ניחום הוא גם גמ"ח להמת, ולכן אף דמצד החיים לא שייך הכא מצות ניחום, מ"מ הרי צריך כאן משום כבוד המת, וראה גם מאירי שבת שם שכתב וז"ל: מת שאין לו מנחמים רוצה לומר שאין לו אבלים שיהו צריכים לנחמן באים עשרה בני אדם כל שבעה ויושבין להם בבית ששם מת ומקיפין אותם כאילו הם הצריכים לנחם וזהו כבודו של מת, עכ"ל. משא"כ הראב"ד כתב ע"ז דאין לו שורש משום שהוא מפרש כוונת הגמ' דהא דהולכין י' בני אדם ויושבין במקומו שזהו ע"ד שכתב הרמ"א (יו"ד סי' שפד סעי' ג): "ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה" אבל לא שייך כאן מצות נחום [שאחרים יושבים במקום אבלים וכו'] דזה שייך רק כשיש קרובים ונחום אבלים הוא רק לחיים, ולכן כתב על דעת הרמב"ם דאין לזה שורש, וזהו הביאור במכתב הנ"ל דפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הוא אם מצות ניחום שייך ג"כ משום המת, וראה גם ברש"י שם ד"ה שאין לו מנחמים: "אין לו אבלים שיהיו צריכין לנחמן" דלכאורה משמע שמפרש כהרמב"ם כי להראב"ד מה נוגע כלל להזכיר כאן ענין הניחום.

וי"ל עוד דהנה בברכות טז, ב תנן וכשמת טבי עבדו קיבל עליו תנחומין, אמרו לו לא למדתנו רבנו שאין מקבלים תנחומין על עבדים, אבל להם אין טבי עבדי כשאר עבדים כשר הי'. והרמב"ן בס' תורת האדם (ע' קנז) הקשה ע"ז דאיך שייך כלל דין אבלות בעבדים וז"ל: ואני תמה וכי אבלות יש כאן שיברכו ברוך מנחם אבלים, ואפילו היו לא בנים והלא אין להם חיים ואין בהם שאר כלל שיתאבלו קרובים עליהם, וראיתי בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח) שהקשה על תנחומין שקבל ר"ג אם על בני חורין אחרים אין מקבלין עליהן תנחומין לא כ"ש על העבדים, אלא משום דהוה חשיב עליה כבריה, עכ"ל. היינו דלפי גירסתו הקשה הירושלמי דאיך שייך כלל דין נחום אבלים בעבד ואיך קיבל עליו ר"ג תנחומין ומתרץ משום שהי' נחשב כבנו, ועי' גם בחי' הרשב"א ברכות שם שהקשה כקושיית הרמב"ן וכתב שכן הקשה בירושלמי והביא גירסת הירושלמי כנ"ל שהי' חביב עליו כבנו. אבל בירושלמי שלפנינו ליכא התירוץ משום דהוה חשיב כבריה אלא גרסינן "הא בני חורין אחרין מקבלין תנחומין עליהן, כיני מתניתין אין מקבלין תנחומין על עבדים", ופי' הר"ש סירילאו דאין כאן שום קושיא אלא קאמר בניחותא, בהא דקאמר דאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר הירושלמי דמיהו על בני חורין מקבלין תנחומין עליהן ורק על עבדים בכלל לא עיי"ש, ועי' גםבשדה יהושע שם שהביא ב' הפירושים.

דלפי"ז י"ל דהרמב"ם גריס בהירושלמי כהר"ש מסירילאו ופירש ג"כ כמותו, נמצא דמבואר בהדיא דשייך נחום אבלים על ישראל אעפ"י שאינו קרובו כלל, והטעם הוא משום כבוד המת, וזה גופא הכריח לו לפרש הגמ' שבת כנ"ל שהוא מצד ניחום אבלים, אבל הראב"ד י"ל דגריס כהרמב"ן והרשב"א, שהירושלמי הקשה דאיך שייך ניחום אבלים לר"ג כיון שאינו קרובו, ותירץ משום שהי' נחשב כבנו, ובמילא מוכח מכאן דניחום אבלים לא שייך כשאין לו קרובין, ולכן פירש הגמ' שבת דאין זה שייך למצות ניחום.

והנה כתב הרמב"ם (שם פי"ד ה"ז) וז"ל: יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים עכ"ל, והרדב"ז שם כתב אם לא שאמרה רבינו הייתי אומר איפכא דבקרו חולים קודם שיש בו כאילו שופך דמים דאמר רבי דימי כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה משא"כ בנחום אבלים. ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' מ ביאר כוונת הרמב"ם דבודאי לא איירי במקום שהחולה צריך צריך לו שישמשנו דאז בודאי בקור חולים קודם, אלא איירי במקום שהחולה אי"צ לו ומבקרו רק משום עצם המצוה לשאול בשלומו וכו', וכ"כ בס' דעת תורה להמהרש"ם הל' אבילות (וראה לקו"ש ח"כ ע' 65 דמצות ביקור חולים הוא גם כשאין החולה צריך לו) דרק בזה קאמר הרמב"ם דמצד ב' מצוות אלו עצמם ניחום אבלים קודם.

ובאור שמח כאן הקשה על הרמב"ם מהא דתניא בסוכה מא, ב "כך הי' מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוא מביתו ולולבו בידו כו' הולך לבקר חולים ולנחם אבלים ולולבו בידו וכו'", עיי"ש, הרי מוכח מכאן דבקור חולים קודם לניחום אבלים?

והנה בכלל מצינו שינויים בב' מצוות אלו דלפעמים מובא ביקור חולים לפני ניחום אבלים ולפעמים מובא ניחום אבלים לפני ביקור חולים, ולדוגמא ראה שבת יב, ב "בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת", אבל הרמב"ם בהל' שבת פכ"ד ה"ה הביא בזה בקור חולים לפני נחום אבלים עיי"ש. ועי' סוטה יד, א הקב"ה בקר חולים אף אתה בקר חולים, הקב"ה נחם אבלים אף אתה נחם אבלים, הרי כאן חשב בגמ' בקור חולים לפני נחום אבלים, וכן ברמב"ם שם (פי"ד ה"א) כתב דמ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים, וכן בהקדמת הרמב"ם בספר המצוות מנה בקור חולים לפני נחום אבלים, וכן ברמב"ם שם (פי"ד ה"א) כתב דמ"ע של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים, וכן בהקדמת הרמב"ם בספר המצוות מנה בקור חולים לפני נחום אבלים, ובשורש ראשון מנה נחום אבלים לפני בקור חולים, ובשורש השני מנה בקור חולים קודם ועד"ז בכ"מ, נמצא דמזה גופא ליכא שום הוכחה (ותמוה על האור שמח שהביא הך דשבת יב, ב כנ"ל להביא ראי' להרמב"ם דניחום אבלים קודם, והרמב"ם עצמו בהל' שבת הביא שם בקור חולים מקודם). ועיקר הקושיא הוא רק מסוכה שם דמשמע שכן היו נוהגין בפועל שבתחילה היו מבקרין החולה ואח"כ מנחמין האבל, וזה סותר לשיטת הרמב"ם.

ואף שברא"ש בסוכה שם הביא הברייתא שהיו מנחמין האבלים ומבקרים החולה, וכן הוא בטור או"ח סי' תרנב עיי"ש, אבל הרי הרמב"ם עצמו הביא ברייתא זו בהל' לולב פ"ז הכ"ד, והביא בקור חולים לפני ניחום אבלים וא"כ קשה דזה גופא סותר שיטתו.

והנה לכאורה יל"ע דאיך שייך כלל נחום אבלים ברגל הרי רגל מבטל לגמרי דין האבילות? וביאר בזה באור זרוע (הל' אבילות סי' תלב) דזהו באופן שלא נהג עדיין דין אבילות לפני החג כגון שקבר מתו ברגל דאז נוהג אצלו אבלות ברגל בדברים שבצנעה ובמילא שייך בו ניחום אבלים, עיי"ש, אבל אכתי קשה לשיטת הרמב"ם דגם בכה"ג אין אבילות נוהג ברגל כלל אפילו לגבי דברים שבצנעה, וכמ"ש בפ"י הל' אבל ה"ג ובכס"מ שם, ועי' גם בטור יו"ד סי' שצט דס"ל ג"כ דנוהג לגבי דברים שבצנעה והביא שהרמב"ם כתב שאינו נוהג אבלות כלל אפילו לדברים שבצנעה ולא נהירא עיי"ש, וא"כ לשיטת הרמב"ם מה שייך לניחום אבלים ברגל כלל?

ולכן י"ל עפ"י הנ"ל דלשיטת הרמב"ם גדר ניחום אבלים ברגל באמת אינו משום גמ"ח לחיים, כיון דלהם ליכא דין אבילות כלל אפילו לדברים שבצנעה, וכל גדר נחום אבלים ברגל הוא רק משום כבוד המת, היינו דברגל ה"ז דומה להדין דפי"ג ה"ד במת שאין לו מתנחמין כלל דכנ"ל מ"מ יש שם מצות ניחום אבלים משום גמ"ח למתים, ובמילא עד"ז הוא כאן, דאי נימא כן לא קשה כלל קושיית האור שמח, דכל הטעם דס"ל להרמב"ם נחום אבלים קודם הוא משום שהוא גמ"ח לחיים ולמתים, אבל הכא שהוא רק גמ"ח למתים בלבד, שפיר הקדימו בקור חולים שהוא גמ"ח לחיים לפני נחום אבלים שברגל הוא רק גמ"ח למתים, ולפי"ז יוצא דגם במת שאין לו מתנחמין כו' דבקור חולים קודם.

מיהו כל זה הוא לשיטת הרמב"ם, אבל הרא"ש דסב"ל דברגל נוהג אבילות לגבי דברים שבצנעה כמ"ש בכתובות פ"א סי' ו בהדיא וראה בקרבן נתנאל שם אות נ, וכן הוא דעת הטור כנ"ל, הילכך לפי שיטתם שפיר הביאו הגירסא בברייתא דסוכה דהקדימו ניחום אבלים לפני בקור חולים, כיון דנחום אבלים לדידהו ברגל הוה ג"כ גמ"ח לחיים ולמתים, משא"כ הרמב"ם דס"ל דברגל לא נהוג אבילות כלל לשיטתו אזיל כפי שנתבאר.

אלא דבכלל צ"ע דהטור והמחבר (יו"ד סי' שלה) הביאו רוב דיני הרמב"ם בבקור חולים ולא הביאו דין זה דניחום אבלים קודם.

עוד י"ל בקושיית האור שמח עפ"י מ"ש הש"ך בסו"ס שלה בשם הב"ח, דכל דין זה דניחום אבלים קודם הוא רק כשאי אפשר לו לקיים שתיהן, אבל אם אפשר לו לקיים שתיהם בקור חולים קודם בכדי שיתפלל עליו עיי"ש, דלפי"ז י"ל דאנשי ירושלים ידעו שיוכלו לקיים שתיהם כפי שמצינו שבאמת כן הי' ולכן הלכו מקודם לבקר חולים ואח"כ לנחם אבלים ולא קשה כלום.

אגרות קודש
חיובים מדאורייתא בתפלה מדרבנן
הרב יעקב לייב אלטיין
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.

באג"ק חי"ד ע' עג (נדפס גם בלקו"ש ח"ו ס"ע 323) כותב כ"ק אדמו"ר: דאפשר דתפלה עצמה אפילו תהי' רשות ובכ"ז כשמתפלל לפני ממה"מ הקב"ה יונחו עליו כמה דברים ואפילו מן התורה, גדרים הקשורים והנוגעים בכבוד המקום כו' ולדעתי גם זה פשוט (עיין גם בהמשך לזה באג"ק שם ע' קכה, ובלקו"ש שם ע' 324).

ויש להעיר מפסקי דינים להצ"צ חדושים על הרמב"ם (ג, א) לשיטה דתפלה מדרבנן, וז"ל: "וצ"ע ממ"ש בגמ' דנפקא לן מקרא דלא תאכלו על הדם בפ' קדושים דאסור לאכול קודם שיתפלל, ואם התפלה אינה מדאורייתא כלל איך שייך ללמוד איסור אכילה קודם התפלה מהכתוב שבתורה".

ולכאו', למה לא נאמר שזהו גדר הקשור בכבוד המקום, שהתפלה רק רשות [וכל' הרמב"ן בסהמ"צ שהוא ממדת חסד הבורא ית' עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו], אבל כשמתפלל אסור לאכול לפני' מפני כבוד המקום וזה דאורייתא*.


*) ראה בס' פקודת הלוויים להרא"ה ברכות י, ב, וכן במנ"ח מצוה רמח, שכתבו כהצ"צ דמאיסור זה מוכח דתפלה דאורייתא. אבל הגרי"פ בסהמ"צ להרס"ג מצוה ב (ע, א) וכן בס' עיניים למשפט ברכות שם אות ג ד"ה והנה דחו זה וכתבו כסברת הרבי. וראה הערות וביאורים גליון תשפח ע' 33 בענין זה, ומה שהובא שם מהגר"ח. וראה גם מ"ש הרב חיים ראפופורט שי' בענין זה בארוכה בקובץ "אור ישראל" גליון לא ע' צג. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות