E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ בה"ב – חג השבועות ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ר"ח סיון ה'תשע"ח

ג' תמוז ש"פ חקת-בלק - י"ב-י"ג תמוז - תשס"ג
נגלה
ספק אכילה וספק נוסף בבדיקת חמץ [גליון]
הת' נחום רבינוביץ
ישיבת תות"ל קרית גת

כתב אדה"ז בשו"ע סי' תלג סכ"ד-ה: "רפת שחל בקר אין צריך בדיקה, שכל חמץ שנפל שמה יש לתלות שהבהמות אכלוהו והרי יש כאן ספק ספיקא שמא לא היה שם חמץ מעולם, ואת"ל היה שמא אכלוהו הבהמות וספק אכילת הבהמות מוציא מידי ספק חמץ, וכן לול של תרנגולים אין צריך בדיקה שכל חמץ שהיה שם יש לתלות שהתרנגולים אכלוהו, וכן בית שהתרנגולים מצויין בו אין צריך בדיקה בקרקעיתו . . כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב קודם הפסח דהיינו קודם ל' יום יש בו ב' ספיקות להקל שמא יאכלוהו, ואת"ל שלא אכלוהו התרנגולים שמא נתעפש באורך הזמן או נמאס עד שנפסל מאכילת כלב ואין צריך לבערו כלל".

ובהג"ה עה"ג: "ואע"פ שחייב אדם לבדוק בכל החדרים שיש לחוש בהם לשמא הכניסו לשם חמץ פעם אחת אף שיש כמה ספיקות להקל . . היינו לפי שעיקר תקנת חכמים שתקנו לבדוק ולחפש אחר החמץ אינה אלא על הספק שמא יש שם חמץ . . וא"כ מה לי ספק אחד מה לי כמה ספיקות, אבל ספק הרגיל מאד, שרגילות היא שהתרנגולים וכיו"ב אוכלים כל מה שמוצאין והוא קרוב לודאי, אלא שספק זה בלבד אינו יכול להוציאו מידי ודאי גמור, דהיינו חזקת חמץ שהיה שם, שודאי גמור עדיף מקרוב לודאי, אבל אם יש להסתפק עוד ספק אחר דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אף על פי שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כחו של הודאי גמור, ויוכל ספק של אכילת תרנגולים שהיא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי".

והנה לקמן בסי' תלט ס"א הביא אדה"ז בכיו"ב מחלוקת בין שיטת הרמב"ם (הל' חו"מ פ"ב ה"י) ושיטת הטור (רס"י תלט), וז"ל שם: "תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ שהיו מונחים לפנינו ובא עכבר ונטל מהם ככר אחד בפנינו ולא ידענו אם חמץ נטל או מצה נטל ונכנס לבית בפנינו צריך לחזור ולבדוק ואין אומרים כל דפריש מרובא פריש . . ואפילו אם כבר ביטל כל חמצו שאין כאן אלא ספק דברי סופרים ואפילו אם הככר שנטל העכבר היה קטן שיש לתלות שאכלו העכבר והרי יש כאן ב' ספיקות להקל והיה לנו להקל אף אם לא ביטל אף על פי כן החמירו חכמים כאן אף אם ביטל . . שכך הוא עיקר תקנת הבדיקה לבדוק אפילו במקומות שאין בהם חמץ ברור אלא ספק וספק ספיקות כמו שנתבאר בסי' תלג . . ויש חולקין על זה ואומרים שאם הככר היה קטן בענין שיש לתלות שאכלו העכבר או שיאכלנו עדיין עד שיגיע זמן הביעור אין צריך לחזור ולבדוק אפילו אם לא ביטלו כיון שיש כאן ב' ספיקות להקל שמא מצה נטל ושמא אכלו כולו. ויש לסמוך על דבריהם אם כבר ביטל או שיכול עדיין לבטל שאז הבדיקה אינה אלא מדברי סופרים ובדברי סופרים הלך אחר המיקל".

ולכאו' צ"ע שהרי בסי' תלג לא הביא כל מחלוקת בדבר, אלא כתב שבכגון דא מצטרף ספק אכילה שהוא ספק הקרוב לודאי עם ספק נוסף להוציאו מידי ודאי, ומשמע דאיירי לכו"ע, כן הקשה הרשד"ב לוין בגיליון תתמא עמ' 70.

וכתב ליישב ש"מסגנון הדברים בסי' תלג נראה לכאורה, שהלכה זו ברפת של בקר ולול של תרנגולים היא לדברי הכל, שבזה יודו אפילו הרמב"ם וסיעתו שאין צריך לבדוק מטעם ספק מוציא מידי ודאי. ומבאר את טעם החילוק ביניהם, שברפת ולול רגילות היא אכילת הבהמות והתרנגולים והוא קרוב לודאי, ולכן מתירים בזה ספק ספיקא, משא"כ בעכבר לא הוי קרוב לודאי שיאכל את כל הככר, אפילו אם הוא ככר קטן, ולכן מצריך הרמב"ם בדיקה אפילו בספק ספיקא . . ולפי זה צריך לומר שמה שמביא רבנו כאן (מהתוס' ט, א ד"ה ואם) שאימור אכלתיה הוי ספק הרגיל וקרוב לודאי, לא נאמר זה אלא בחולדה (שבזה איירינן בגמרא התם), או בבהמות ותרנגולים, משא"כ בעכברים (אפילו בככר קטן)", ע"כ ציטוט מדבריו.

מקור דבריו לחלק בין חולדה לעכבר הוא בשיטה המובאת במאור (ד, ב מדפי הרי"ף): "ויש מי שאומר מודה רבא (שאמר בגמ' (ט, א) גבי חולדה אימור אכלתיה) בעכבר דודאי שיורי משייר".

ולפ"ז מיישב שאדה"ז ס"ל (כבעל המאור המחלק בין חולדה לעכבר) שדוקא בחולדה - ומחדש שעד"ז בבהמות ותרנגולים - אמרינן שספק אכילה שלהם הוי ספק הקרוב לודאי, משא"כ בעכבר ספק אכילה שלו הוא ספק שקול ואינו מצטרף להוציא מידי ודאי.

אלא שלענ"ד לא ניתן להכניס שיטה זו (לחלק בין ספק אכילה בתרנגולים שהוא קרוב לודאי, לספק אכילה דעכבר שאינו קרוב לודאי) בדברי אדה"ז, ומכמה טעמים:

א) מנ"ל לחדש ולומר שאדה"ז למד שישנו חילוק בין תרנגולים ועכבר, בעת שלא ציין חילוק זה בפירוש, ואף לא רמזו בציון לדיעה המחלקת, כדעת המאור.

ב) ויתירה מזה מלשון אדה"ז עצמו מוכח שלא חילק:

בסי' תלג בהמשך לדין דתרנגולים - בהלכה כ"ו - כותב אדה"ז וז"ל: "וכן הדין בכל החדרים שאין צריך בדיקה כלל מחמת שאין דרך להכניס בהם חמץ מעולם וראה קודם שלשים יום שהכניס עכבר בהם חתיכות חמץ אין צריך לבודקן בליל י"ד מטעם שנתבאר". הרי מפורש בדברי אדה"ז שמשווה בין תרנגולין לעכבר (דאת"ל שיש חילוק ביניהם - מדוע לא הביא שבעכבר יש להחמיר (כמ"ש בסי' תלט) כיון שספק אכילה שלו אינו קרוב לודאי).

ג) שם בקו"א סק"ו מבאר מדוע גבי כותל שנפל על חמץ ונעשה גל כתב המ"א "וספיקי טובא איכא, ואפ"ה צריך בדיקה אם לא משום סכנה" - "ועכצ"ל כמ"ש בפנים דעיקר הבדיקה נתקנה על הספק, כמ"ש האחרונים בסי' תלט בשם המ"מ, ומה שהקילו שם בספק ספיקא היינו לענין לחזור ולבדוק מה שבדק כבר אבל תחילת הבדיקה כיון שנתקנה על הספק . . אין חילוק בין ספק אחד לכמה ספיקות".

וממשיך "ומה שהקילו בספק אכילה היינו משום שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי כמ"ש התוס' ד"ה ואת"ל וכמ"ש בפנים, אבל חטיטת הכלב בגל אינו ספק הרגיל ואינו קרוב לודאי שיאכלנו על ידי חטיטה . . ועוד דלא תלינן בספק אכילה בסי' תלט אלא בככר קטן שי"ל אכלו כולו, ועכברים ותרנגולים שכיחי הרבה, מה שאין כן חטיטת הכלב אינו ספק הרגיל כי שמא ישייר זה מאכילתו ולא יבא אחר לאכול כולו".

ומפשטות לשונו נראה1 שבא לבאר מדוע מחמירים גבי גל בכמה ספיקות, ומבאר שזהו מחמת שעיקר הבדיקה נתקנה על הספק וע"כ אין לחלק בין ספק אחד לכמה ספיקות, ומביא שהמקור לזה הוא מ"ש האחרונים בסי' תלט, ובדרך אגב מבאר שמה שבסי' תלט שם יש המקילים בס"ס הוא כי כבר בדק שם. וממשיך לבאר מדוע לא אומרים בגל שספק אכילה מוציא מידי ודאי, ומבאר שזהו מצד ב' טעמים: א. אינו ודאי שיאכלנו ע"י חטיטה, אלא יחטט וישאירנו מגולה. ב. גם אם יאכלנו, שמא ישייר. דמה שמקילים בספק אכילה הוא דוקא כשקרוב לודאי שנאכל ולא נשתייר ממנו, ובדוגמא במה שהקילו גבי עכבר בסי' תלט זהו רק בככר קטן שי"ל אכלו כולו, כי עכברים ותרנגולין שכיחי הרבה, וגם אם עכבר זה שייר חבירו אכל.

נמצאנו למדים מקו"א זה ב' עניינים גבי המח' בסי' תלט: א. המח' היא האם נגרעה חזקת בדיקה או לא, דלהרמב"ם נגרעה וע"כ מחמיר בס"ס כי הבדיקה על הספק נתקנה, ולהטור לא נגרעה וע"כ מקל בס"ס.

ב. הספק אכילה בסי' תלט גבי עכבר - הוא ספק הקרוב לודאי, דעכברים ותרנגולין שכיחי הרבה. ומפשטות הל' משמע דזהו לכו"ע (אלא שצ"ע כנ"ל כיצד זה יתאים עם מ"ש כאן שספק אכילה וספק נוסף מוציא לכו"ע מידי ודאי).

ד) בסי' תלט בקו"א סק"א כתב בדעת הרמב"ם שמחמיר בספק ספיקא - "וברייתא דרפת ולולין מפרש הרמב"ם משום דאין דרך להכניס חמץ לשם, כמבואר בלשונו בפ"ו ה"ב "אלא א"כ הכניס כו' שסתמן שמכניסין כו'" ע"ש, ועי' במ"ש בסי' תל"ג בפנים".

מכך שאדה"ז מקשר את דין עכבר שהכניס ככר לדין דרפת בקר ולולי תרנגולים, שהרמב"ם שמחמיר גבי עכבר בס"ס צריך לפרש את הברייתא דרפת ולולין אי"צ בדיקה, דאיירי שלא הכניסו לשם חמץ (דאם יש שם ודאי חמץ אף בס"ס יצטרך לבדוק), מוכח דלא כפי שכתב שהסיבה לכך שאדה"ז מביא דיעה המחמירה דוקא בסי' תלט היא מפני ששם איירי בעכבר, שספק אכילה שלו אינו קרוב לודאי, אלא המחמיר בספק וספק אכילה בעכבר יחמיר ג"כ בספק וספק אכילה בתרנגולים.

והנה בשיטת הרמב"ם נחלקו הב"ח והמ"א, ובהקדים לשונו של הרמב"ם בפ"ב ה"ו מהל' חו"מ: "חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע ורפת בקר ולולין ומתבן ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן ובית דגים גדולים אינן צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס להן חמץ". ודייק מדבריו הב"ח בסי' תלג ס"ח (ד"ה כתבו הסמ"ק) שכשודאי נכנס להן חמץ ס"ל להרמב"ם שצריך לבודקן.

וכתב המ"א שם ס"ק י וז"ל: "..נראה לי דהיינו דוקא אם אכלוהו סמוך לפסח, אבל אם אכלו זמן רב קודם פסח, וסמוך לפסח נשמר שלא יפול לשם חמץ אין צריך לבדוק . . ומ"ש הב"ח בשם הרמב"ם וסמ"ג לא דק בלשונם דקאי על אוצרות ולא על רפת ולולין. ואפשר דכל שלשים יום מקרי סמוך לפסח", עכ"ל.

ולכאורה נראה[1], שדברי אדה"ז בקו"א בסי' תלט ודברי אדה"ז בסי' תלג חלוקים בסברות הב"ח והמ"א, דבסי' תלג פסק כהמ"א שיש לחלק בין קודם שלשים ולאחר שלשים. ואילו בקו"א בסי' תלט הביא דברי הב"ח שלמד את הרמב"ם כפשוטו שמה שאין צריך לבודקן הוא מפני שלא הכניס לתוכם חמץ.

ולפ"ז נמצא שמה שאדה"ז משווה אכילה דתרנגולין לאכילה דעכבר הוא רק לפי שיטת הב"ח שס"ל כן, משא"כ לפי המ"א - ישנו חילוק בין אכילה דתרנגולין דהוי קרוב לודאי לגבי אכילת עכבר שאינו קרוב לודאי.

אמנם הא גופא קשיא, כיצד אפשר לתווך בין הפסקים, שבסי' תלג פסק כהמ"א להקל בס"ס, ובסי' תלט כהב"ח להחמיר2.

והנראה לענ"ד בענין זה הוא, שכונת המ"א במ"ש שדברי הרמב"ם "אלא א"כ הכניס להם חמץ" קאי על אוצרות ולא על רפת ולולין, אינה להוציא מפשטות הרמב"ם3 ש"אלא א"כ הכניס להן חמץ" בא בהמשך למ"ש לגבי כל המקומות הנ"ל - כולל רפת ולול - "אינן צריכין בדיקה", וכמובן גם בפשטות, שהרי המ"א עצמו מסכים עם דברי הב"ח שברפת ולול שהכניס לתוכם חמץ בתוך ל' יום צריכים בדיקה;

אלא כוונתו לומר שאין להוכיח מסתימת לשונו של הרמב"ם "אא"כ הכניס להן חמץ" שאם הכניס לתוכן חמץ בכל זמן שהוא - גם קודם ל' יום - צריך לבדוק, די"ל שמה שהרמב"ם לא חילק בין קודם ל' לאחר ל' אלא סתם לשונו שכשהכניס להן חמץ צריך לבדוק, הוא מפני שמדבר גם אודות אוצרות (שבהם אין ספק אכילה), ומ"מ דברי הרמב"ם ש"אינן צריכין בדיקה אא"כ הכניס להן חמץ" קאי גם על רפת ולולין, אלא שבהם הוא דוקא סמוך לפסח.

ולפ"ז נמצא שבמ"ש אדה"ז בקו"א בסי' תלט ש"ברייתא דרפת ולולין מפרש הרמב"ם משום דאין דרך להכניס חמץ לשם" - אינה דוקא לשי' הב"ח, אלא גם להמ"א (שאדה"ז פוסק כדבריו בסי' תלג) [ואולי הטעם שאדה"ז בקו"א לא פירש בהדיא דאיירי דוקא בתוך ל' יום, משום שזהו פשטות הנידון בסי' תלט].

וא"כ אצ"ל שאדה"ז מסתפק בשי' הרמב"ם, אלא פשיטא ליה כהמ"א (ובפרט שאפ"ל - אף שאינו מדוייק כ"כ בל' המ"א - שהמ"א לא בא לחלוק אלא להוסיף). וא"כ יש להוכיח מכך שמדמה בקו"א את ספק אכילה דעכבר לספק אכילה דתרנגולים, דס"ל שאין חילוק ביניהם.

ולפי כ"ז הדרא קושיא לדוכתא מדוע פסק בסי' תלט להחמיר בספק ספיקא אף דהוי ספק אכילה (ספק הקרוב לודאי) בצירוף ספק נוסף (שמוציאים מידי ודאי, כמ"ש בסי' תלג), וצ"ע.

ואולי יש לתרץ זה בהקדים ביאור בדא"פ במ"ש אדה"ז בסי' תלג שספק אכילה וספק שמא נתעפש מוציאים מידי ודאי, ובלשונו "אם יש להסתפק עוד ספק אחר דהיינו שמא נפסל מאכילת כלב באורך הזמן, אף על פי שספק זה אינו קרוב לודאי, מכל מקום על ידי ספק זה הורע כחו של הודאי גמור, דכיון שיש להסתפק ספק אחר הרי אינו ודאי גמור ואינו אלא כקרוב לודאי שיש כאן חמץ, ויוכל ספק של אכילת התרנגולין שהוא קרוב לודאי להוציא מידי קרוב לודאי".

דנראה לומר שדוקא על ידי ספק עיפוש הורע כחו של הודאי חמץ, דהספק עיפוש בא לאחרי הודאי, היינו דהגם שיש כאן ודאי חמץ מ"מ יתכן שחמץ זה עצמו נתעפש, היינו שהוא מחליש כחו של הודאי חמץ ומשווהו לספק הקרוב לודאי, ואז בא ספק אכילה ומוציאו מידי קרוב לודאי.

אמנם גבי ספק קבוע שהחמירו חכמים וחששו לצד שמא יש שם חמץ, שלצד זה יש שם חמץ בודאי ולא הורע הודאי של החמץ (כבספק שמא נתעפש), בזה לא אמרינן שאתי ספק מצה ומשוי' לספק הקרוב לודאי, משום שלצד שזה היה חמץ ה"ה חמץ ודאי, וכיון שחכמים חששו לצד שמא יש שם חמץ ודאי, לא אתי ספק אכילה ומוציא מידי ודאי חמץ שחששו לו חכמים (ואף שיש כאן ב' ספיקות, הרי - לדעת הרמב"ם - נגרעה חזקת בדיקה, ובדיקת חמץ על הספק נתקנה ואין חילוק בין ספק א' כו').

ועפי"ז, מה שכותב אדה"ז בסי' תלט שכשנגרעה חזקת בדוק צריך לבדוק אף שיש ספק מצה וספק אכילה, אינו מחמת שהמדובר שם הוא בעכבר, כי גם בעכבר כשיש בו ספק אכילה וספק נתעפש אי"צ לבדוק (כמ"ש בסי' תלג סכ"ו), אלא משום שספק מצה אינו מצטרף לספק אכילה.

ונמצא מובן שאין סתירה בין דברי אדה"ז בסי' תלג לדבריו בסי' תלט.


1) בהעו"ב שם עמ' 74 כתב "אולי מספקא ליה לרבנו מהו טעם הטור שהקל בעכבר שנכנס כו', אם הוא מטעם שכבר נבדק ועדיין עומד בחזקת בדוק, או שהוא מטעם שגם אכילת העכברים הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, ולכן מיישב את דין הכלב והמפולת לפי ב' האופנים, בתחילה מבאר הטעם ששם בדק כבר, ואח"כ מוסיף "ועוד" טעם אפשר לבאר בדעת הטור שם, שבככר קטן י"ל אכלו כולו כו' שכיחי הרבה". וכ"כ ב"ציונים לקונטרס אחרון" שם אות קיג.

אך מפשטות לשונו של אדה"ז (כידוע הדיוק ב"לשונו הזהב" - של אדה"ז) משמע שבא לבאר רק את דין הכלב והמפולת, וה"ועוד" הוא ביאור נוסף מדוע לא מקילים בזה בספק אכילה, ואילו מה שהקילו בסי' תלט מובא בדרך אגב (שע"כ אין נראה שבא לבאר בזה ב' טעמים מדוע הקילו שם), וכבפנים.

2) כן כתב בהעו"ב שם עמ' 73, וע"ש שנדחק ליישב ש"רבנו מסתפק בעצמו בדעת הרמב"ם, אם יודה ברפת ולולין או לא, ולכן סתם כאן להקל (כדעת המ"א), ובסי' תלט כתב שאפשר שהרמב"ם יחמיר גם כאן (כדעת הב"ח)". ותמהני, אם אדה"ז חושש לדעה המחמירה ברמב"ם (הב"ח) - מדוע לא כתב כן (ברמז עכ"פ) במקומו - גבי רפת ולולין, ורק רמז כן בקו"א בסי' תלט?!

3) עיין במחצה"ש שם שכתב בביאור המ"א "אבל ברפת כו' וכדומה דא"ל בהמות אכלוהו בזה לא דיבר הרמב"ם כלל אם יש לחלק בין ספק חמץ לודאי", לא משמע כמ"ש בפנים, אך מ"מ ניתן ללמוד מדברי אדה"ז שלמד שזוהי כוונת המ"א.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות