E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ כי תבוא - תשס"ג
רמב"ם
בענין וידוי בעבירות שבין אדם לחבירו1
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

ברמב"ם ריש הלכות תשובה: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא-ל ברוך הוא". וממשיך שם: "כיצד מתודין אומר אנא ה' . . ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי". וממשיך: "וכן בעלי חטאות . . אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים . . וכן כל מחוייבי מיתות ב"ד . . עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל בחבירו או המזיק ממונו, אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנא' וכו'". ע"כ דברי הרמב"ם.

ובפ"ב ה"ט כתב: "אין התשובה ולא יוהכ"פ מכפרין, אלא על עבירות שבין אדם למקום . . אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון חובל חבירו או המקלל את חבירו או גוזל וכיו"ב, אינו נמחל לו עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו . . לא רצה למחול לו...".

ובפשטות דברי הרמב"ם אלו משלימים האחד את חבירו, היינו דבפ"א הל' א' שכותב: "אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב וכו'", היינו דבעבירות שבין אדם לחבירו ג"כ חייב להתודות לה', דהרי גם עובר על מצות ה', וא"כ צריך כפרה מה', וא"כ צריך וידוי. ובפ"ב הל"ט כותב: "וירצהו וכו' שהוא חייב לרצותו וליטול ממנו שימחול לו וכו'", דאחרי שעשה תשובה, וגם התודה על חלק העון שבינו לבין המקום, עדיין נשאר לו החטא בינו לבין חבירו, ולזה צריך לרצותו עד שימחול לו. והא דלא הזכיר לעיל בפ"א אודות בקשת מחילה מחבירו, הוא משום דשם איירי אודות החלק שבין אדם למקום, ובפ"ב איירי בהחלק שבין אדם לחבירו.

והנה ב'כסף משנה' פ"א ה"א בד"ה "וכן בחובל" הביא משנה מב"ק סוף החובל (צב, א): "אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו [מחילה]". ע"כ.

והנה מדברי הכס"מ אלו, נראה דלומד, דהא דכתב הרמב"ם: "אינו מתכפר לו עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם", ר"ל שיתודה למי שחבל בו ולמי שהזיק ממונו, והיינו דאין דין וידוי לה' על עבירה שבין אדם לחבירו בכלל, כ"א שצריך להתודות לחבירו, ומשו"ה הביא מקור לדין זה מהמשנה בב"ק.

וראשית כל צ"ע, דהרי ע"כ בראשית ההלכה כשדיבר הרמב"ם אודות וידוי, ודאי היתה כוונתו על וידוי לה', כמו שכתב לעיל בההלכה: "כיצד מתודה, אומר אנא ה' וכו'", הרי דהוידוי המדובר הוא וידוי לה', וא"כ איך נשתנה כוונתו, דבתחילת ההלכה מדבר בוידוי לה', ובסוף ההלכה מדבר בוידוי לחבירו. ומה הי' ההכרח של הכס"מ לשנות פירוש וידוי בחובל בחבירו.

ואפ"ל, דמאחר דלא מצינו מפורש בש"ס וידוי לה' בעבירות שבין אדם לחבירו, ובמשנה דב"ק מצינו דיבור שהיא דומה לוידוי, שהוא בקשת מחילה, א"כ אין מקור לדברי הרמב"ם, רק המשנה דב"ק, ומזה הכריח הכס"מ דוידוי זה היא בקשת מחילה.

אבל עדיין צ"ע, דבודאי מלשון הרמב"ם בפ"א משמע דהוידוי הוא בינו לבין קונו. והוא: דבריש הלכה א' כתב: "כל המצוות שבתורה . . כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ב"ה . . זה וידוי דברים. ווידוי זה מ"ע". ע"כ. ולכאורה דברי הרמב"ם מפורשים, ד"כל המצוות" "חייב להתוודות לפני האל ב"ה", היינו דוידוי הוא לפני ה', והוא על כל מצות. והרמב"ם אינו מחלק בין מצות שבין אדם למקום למצות שבין אדם לחבירו, וע"ז מסיק שהוידוי הוא לה', ואח"כ מסיק "זה וידוי דברים", וא"כ, בודאי צ"ע דברי הכס"מ.

עוד יש לעיין, דאחר שביאר הרמב"ם מהו הוידוי, כתב על הסדר, וכן בעלי חטאות וכו', וכן כל מחוייב וכו', וכן החובל וכו', ובודאי שבנוגע חטאות וחייבי מיתות הכוונה בוידוי היא וידוי לה', ובחובל שכתב "וכן", לכאורה ג"כ איירי באותו הוידוי שדיבר עליו לעיל.

ואפ"ל, דהכס"מ הי' קשה לו דברי הרמב"ם, במה שכתב לישנא אריכתא אצל "וכן החובל בחבירו", שאחר שאמר שמתודה, הוסיף "מלעשות כזה לעולם", דלכאורה קשה, למה כתב זאת הרמב"ם, הרי כבר כתב לעיל בנוסח הוידוי: "ולעולם איני חוזר לדבר זה", ואח"כ הביא הג' דוגמאות של חייבי חטאות ומיתות וחובל, וא"כ למה חזר הרמב"ם על ענין זה של "וישוב מלעשות כזה לעולם".

גם יש לדקדק בשינוי הלשון של הרמב"ם, דלעיל כתב: "איני חוזר לדבר זה", וכאן בחובל כתב: "שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם". דשני הלשונות לכאורה מראים על שני ענינים של החטא, דלשון "איני חוזר" - הדגש בו מצד החוטא, והלשון "מלעשות כזה לעולם" - הדגש הוא על מעשה החטא.

גם יש לדייק בדברי הרמב"ם, דבתחילת ה"א כתב: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות", ואח"כ כתב "וכן בעלי חטאות" וכו' ומסיק "עד שיעשו תשובה ויתודו", ואח"כ כשהביא "וכן כל מחוייבי מיתות" וכו' ג"כ מסיק "עד שיעשו תשובה ויתודו", וכשהביא הדין "וכן החובל" וכו' מסיק "עד שיתודה וישוב" וכו'. דלכאורה ענין וידוי לפי שיטת הרמב"ם בא אחרי התשובה, ומש"ה בכל פעם כותב הרמב"ם תשובה לפני וידוי, ורק בחובל בחבירו הקדים וידוי לתשובה.

ואולי הדיוקים הנ"ל הם המקור לדברי הכס"מ, והיינו דהכס"מ סובר, דמהא דחזר הרמב"ם שוב על לשון הוידוי והתשובה - "וישוב מלעשות כזה לעולם" בחובל בחבירו וכו', ולא כתב כלשונו בחייבי חטאות ומיתות ב"ד, מוכח דהרמב"ם מדבר אודות ענין חדש בוידוי ותשובה, שלא דיבר בו עד כה, ומשו"ה חזר כאן שוב.

גם לפ"ז יש לבאר הדיוק השני דהלשון כאן שונה מכדלעיל, הוא גם מהאי טעמא. דכשדיבר אודות להתודות לפני האל, אז הדגש הוא על החוטא, היינו "ואיני חוזר לדבר", משום דהעיקר בוידוי זה הוא מה שהוא החוטא אינו חוזר לדבר זה. משא"כ בוידוי של חובל בחבירו, דאז הוא מתודה לחבירו, אז עיקר הדגש הוא על מעשה החטא, היינו שלא יעשה מעשה זה לחבירו עוד, ומשו"ה כתב הרמב"ם "מלעשות כזה לעולם", היינו שאומר לחבירו שלא יעשה כזה עוד.

וגם ממה ששינה הרמב"ם הסדר, דהקדים וידוי לתשובה בדין החובל בחבירו, הוכיח הכס"מ דאין זה אותו הוידוי דלעיל. והיינו דבעבירות שבין אדם למקום, ענין הוידוי הוא רק גילוי מה שיש בלבו, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ב ה"ב): "וצריך להתודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בלבו". הרי דענין הוידוי הוא גילוי מה שנגמר בלב, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, הוידוי הוא עיקר התשובה, דאין החלטה שבלבו כלום לגבי חבירו.

ומשו"ה הקדים הרמב"ם אצל החובל בחבירו הוידוי קודם התשובה, להראות שזהו ענין אחר וחשוב בפני עצמו, מפני שבזה מודיע לחבירו שלא יעשה כזה לעולם. נמצא שיש ג' הוכחות להכס"מ שהוידוי של החובל שאני מהוידוי שהביא הרמב"ם בנוגע לשאר עבירות.

ואולי י"ל דהא דכתב הרמב"ם "וישוב מלעשות" אין כוונתו לתשובה כלל כ"א שאומר לחבירו שלא ישוב לעשות, והיא מנוסח הוידוי לחבירו. וזהו הוכחה גמורה להכ"מ.

גם אפשר להמתיק לפי זה, מה שדקדק הרמב"ם, דבוידוי הראשון כתב "לדבר זה", היינו דיוק על אותו החטא, ובוידוי השני כתב מלעשות "כזה", דמשמע דאין הדגש דוקא על אותו מעשה ממש, כ"א על מעשה "כזה". ולפי הנ"ל אתי שפיר, דבוידוי הראשון המדבר אודות עבירות שבין אדם למקום, א"כ עיקר הדגש הוא על אותה עבירה, שצריך לעזוב את העבירה שעשה. משא"כ בוידוי השני שמדבר אודות עבירות שבין אדם לחבירו, ובא לבקש מחילה מחבירו, א"כ העיקר אצל חבירו הוא שלא יזיקהו מכאן ולהבא, ואין הדגש באיזה אופן יהי' הנזק, אם יחבול בו או יגזלהו וכדומה, והעיקר הוא שלא יגרום לו צער. ולכן כשבא אצלו לבקש מחילה, רוצה חבירו לדעת שלא יעשה "כזה", אפילו אם לא יעשה אותו הנזק ממש, אלא רק יעשה "כזה", זה ג"כ אינו מספיק לחבירו. ומשו"ה הוא מוסיף "כזה", ודו"ק.

ועדיין צ"ע בדברי הכס"מ, לפי מה שהקשו בכמה ספרים, ומובא בשם ספר 'ארבעה טורי אבן', וז"ל אחר שהביא דברי הכס"מ: "ובמחילה מכבוד תורתו, דאין ענין זה לזה, שזה הדין שצריך לפייס חבירו ולבקש ממנו מחילה, כתב רבינו לקמן פ"ב ה"ט. וכאן כתב שצריך להתודות על העבירה שעבר, ויליף לה מכל חטאת האדם". ע"כ. ר"ל, כמו שהבאנו לעיל דברי הרמב"ם בפ"ב הל"ט, דכתב שם סדר התשובה לעבירות שבין אדם לחבירו. וא"כ צ"ע למה כתב זה הרמב"ם כאן. זהו תוכן קושיית האחרונים על הרמב"ם, ובעזה"י בקובץ הבא נמשיך בזה*.


)

1) לזכות התמים שניאור זלמן הכהן בן הינדא גיטל אלטע חי'.

*) ראה בס' המפתח פרנקל שם ובס' לתשובת השנה , ובכללות הענין דבקשת מחילה וכו' ראה לקו"ש חכ"ח פ' חוקת ב'. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות