E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

חג הסוכות - תשס"ד
הלכה ומנהג
בטעם האיסור דאין מקדשין וכונסין אשה בשבת
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

בשו"ע או"ח סי' שלט איתא: "אין דנין ולא מקדשין (בשבת) ולא חולצין ולא מיבמין ואין כונסין".

והטעם דאסור לקדש אשה הוא מפני גזירה שמא יכתוב, והוא בגמ' ביצה (לז, א) וכפירש"י (שם) ד"ה שמא יכתוב - פסק דין לדינין, ושטר אירוסין לקידושין וכו', וכן פסק הרמב"ם פכ"ג מהל' שבת הי"ד.

והטעם דאין כונסין לחופה בשבת, מבואר בפוסקים (ראה בשו"ע אדה"ז סי' ס"ד סעי' ה', והוא מירושלמי ריש כתובות פ"א) דכיון דקונה אותה בחופה ליורשה ולמציאתה ולמעשה ידי' הוי כמקח וממכר שאסור לעשות קנין בשבת.

והנה בפרי מגדים שם סק"ד כתב, דבקידושין לא שייך לאסור משום הטעם דקנין, שהרי עדיין מציאתה ומעשה ידי' שלה. וכן הביא במשנה ברורה שם ס"ק טו, "ולא מקדשין גם זה מחמת גזירה שמא יכתוב אבל לא מטעם דהוא כקונה קנין בשבת דהא בקידושין לבד בלא חופה לא קנאה עדיין ליורשה ולמציאתה ולמעשה ידי' וכו'" (ועד"ז כתב בכתבי ר' אייזיק קידושין סי' א).

וצריך ביאור, דנהי דאין בקידושין קנין ממוני, מ"מ במשנה ריש קידושין כתב האשה נקנית, וכן בגמ' שם מבואר דקידושין חשיב קנין, וראה ברא"ה שם בביאור פירש"י האשה נקנית לבעלה, דבא לבאר דקנין אישות הוי קנין, ומבואר בארוכה במפרשים גדר הקנין בקידושין.

וא"כ לכאורה זה נכלל נמי באיסור מקח וממכר בשבת.

וכן משמע בירושלמי יומא פ"ח, הובא בתוס' ביצה (לו, ב) ד"ה והא מצוה "ומהאי טעמא דאין מקדשין לפי שנראה כקונה קנין"וראה בים של שלמה שם פ"ה ה"ז.

והנה בשו"ע אדה"ז סי' שלט (שם) יש לבאר לכאורה באופן אחר, דבסעי' ד' פסק "אין מקדשין את האשה ולא חולצין ולא מגרשין גזירה שמא יכתוב וכו'", ובסעי' ה' כתב "וכן אין מייבמין ולא כונסין אשה לחופה אפילו קידשה מבע"י, מפני שעל ידי כך קונה אותה ליורשה ואסור לקנות קנין בשבת מפני שהוא בכלל גזירת מקח וממכר שגזרו משום שמא יכתוב כמ"ש בסי' שו.

ולפי"ז יש לבאר בפשטות, דהטעם דלא כתב האיסור בקידושין משום מקח וממכר הוא, שהרי מקח וממכר גופא אסור רק משום שמא יכתוב, וא"כ בקידושין גופא ישנה הגזירה דשמא יכתוב שטר אירוסין ולא צריך לאסרו מחמת קנין בשבת, משא"כ נישואין דאין שם החשש דשמא יכתוב, הנה יש לאסרו רק משום דהוי בכלל גזירת מקח וממכר.

וא"כ הטעם דאיתא בקידושין הוא טעם פשוט יותר וחזק יותר מהטעם של איסור מקח וממכר שהוא גופא אסור משום הגזירה דשמא יכתוב.

ולפי"ז אין לדייק דקידושין לא הוי קנין, אלא דשפיר הוי קנין, ומ"מ נקט איסורו משום שמא יכתוב דעדיף כנ"ל.

ומצינו דין דממנו משמע שהגזירה דשמא יכתוב עדיפה מגזירת מקח וממכר, והוא בשו"ע אדה"ז סי' שו סעי' י"א "אסור לשכור חזן להתפלל בשבת או יו"ט אע"פ ששכרוהו מבע"י שאסור לו ליטול שכר שבת או יו"ט, והוא הדין לשכר התוקע בראש השנה, ויש מתירין מפני שבמקום מצוה לא גזרו על שכר שבת שאין איסורו אלא משום גזירת שכירות בשבת שהיא עצמה אינה אסור אלא משום גזירה שמא יכתוב וכו'".

ומבואר להדיא, דאילו הי' אסור רק משום הגזירה שמא יכתוב הי' אכן אסור אלא דאיסורו לא חמיר כ"כ, כיון דאסור רק משום מקח וממכר שאסור משום שמא יכתוב.

והנה בשו"ע אדה"ז סי' רסא סעי' ב' פסק דמותר לערב עירובי חצרות בין השמשות, אבל לא עירובי תחומין אפילו לדבר מצוה וצורך גדול והפסד מרובה [ואע"פ שלצורך מצוה התירו שבותים בביה"ש], לפי שע"י העירוב קונה שם שביתה, והרי זה כקונה קנין בידים בשבת, ולא התירו לקניית קנין אפילו בבין השמשות ולצורך מצוה והפסד מרובה (ששבות זה לקנות קנין הוא חמור משאר כל השבותים - שאיסורו מפורש בדברי קבלה בנחמי' סי' י"ג) וכו' (בסוגריים שם),

והנה לכאורה יש לדון האם השבות דגזירה שמא יכתוב נמי אסור בבין השמשות. דאם איסור דמקח וממכר שאסור משום שמא יכתוב, הוי שבות חמור לאסור בביה"ש, א"כ השורש של האיסור מקח וממכר שמא יכתוב ודאי הוי שבות חמור.

ולפי"ז אין לקדש אשה בביה"ש, וכל האיסורים שאסור משום שמא יכתוב אסור נמי בבין השמשות,

או שיש לומר דבאיסור מקח וממכר מבואר טעם אחר "ממצוא חפצך", וראה בזה בשו"ע אדה"ז סי' שא בקו"א סק"ב, א"כ יש לומר דרק שבות דקנין חמור ואסור ומשא"כ השבות דשמא יכתוב, דמה לשאר שבותים שמותר.

והנה בבית שמואל אבן העזר סי' סד סק"ו פסק "וכן בין השמשות מותר (להכניסה לחופה) דכל שבות לא גזרו בין השמשות במקום מצוה".

אבל לכאורה בשו"ע אדה"ז סי' רסא (שם) מבואר דשבות דקנין חמיר ואסור בבין השמשות, ולפי"ז יש לאסור החופה בבין השמשות.

וגם לפי מה שכתבנו דקידושין נמי חשיב קנין יהא אסור לקדשה בבין השמשות.

הלכה ומנהג
גדר השמחה דר"ה- בענין אי אמירת הלל בר"ה והמסתעף -
הרב שניאור זלמן פרקש
ב.א. ארגנטינא

א. הנה בהלכות ר"ה (סימן תקפד סעיף א) הובא להלכה "אין אומרים הלל בר"ה ויוהכ"פ לפי שהקב"ה יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו ואיך יאמר שירה".

ומעולם לא הבנתי הלכה זו, א. מעיקרא מאי קסבר, מאי קס"ד שיש לומר הלל ביום זה, האם קרה איזה נס או כיו"ב ב. ומאידך, אם באמת צריך לומר – משום מה – הלל, מה יש בהטעם "שהקב"ה יושב על כסא דין" לשלול את אמירתה, הרי מצאנו דברים רבים שנעשים בר"ה שהם לשמחה, ולא מצינו שמתחשבים בטעם זה לשלול עשייתם.

וע"ד מה שהביא הטור בתחילת הלכות ר"ה (סוף סימן תקפא) מן המדרש (והוא בירושלמי ר"ה פ"א ה"ג): "אמר ר' סימון . . מנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים . . ואוכלים ושותין ושמחין בר"ה לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס", עיי"ש כל הסימן.

וכן הוא להלכה בסימן תקפג בנוגע לאכילת הסימנים: "ונוהגין לאכול בשר שמן וכל מיני מתיקה כדי שתהא השנה הזאת מתוקה ושמינה", וכן כותב בעזרא "אכלו משמנים ושתו ממתקים", וכמו כן כתב בסימן תקצז להדיא "ומצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה". ולא הזכירו כלל מענין מיעוט וצימצום בשמחה זו מטעם שזהו יום הדין.

ועל פי כל הנ"ל צלה"ב מדוע שלא נאמר ג"כ את ההלל, ומהו הטעם שכתב "מפני שהקב"ה יושב על כסא דין וכו' ואיך יאמר שירה". הלא השמחה היא ממצות היום כנ"ל.

ב. והנה י"ל בפשטות הסיבה שהי' צ"ל הלל ביום זה, מאותם הטעמים עצמם המנויים לעיל מהם מוכח שר"ה ויוה"כ הם ימי שמחה, וכשם שאומרים הלל בכל שאר היו"ט שנקראים מועדים לשמחה, כן צ"ל בר"ה שג"כ נקרא יו"ט ומועד, ומקרא קודש, ואסור בעשיית מלאכה.

ויש להוכיח זה מלשון הגמ' במסכת ערכין (דף י, ב) שהיא המקור להלכה זו, ושם משמע בפירוש שהסיבה לאמירת הלל בכלל הוא משום שנקרא מועד, וכן האיסור בעשיית מלאכה גורם זה, וזה לשון הגמ' שם שמקשה מדוע אין אומרים הלל בר"ה ויהכ"פ "דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה", וכן מוכיח מן הפסוק "השיר הזה יהי' לכם כליל התקדש החג", עי"ש.

ומתירוץ הגמרא שם - "אמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביוהכ"פ אמר להן, אפשר מלך יושב על כסא דין . . וישראל אומרים שירה" - משמע שלכתחילה צריכים לומר הלל ביום זה.

אלא שעדיין קשה הא דלעיל, סו"ס מדוע אין אומרים הלל, ולעומת זה עושים אנו כל שאר עניני שמחה וכו' ואין מתחשבים בטעם דיום הדין כדי למעט בעניני שמחה אלו.

ג. ויש לבאר כל זה בהקדם שאלה נוספת, דהנה מהגמ' בערכין שם, מלשון שאלתם של מלאכי השרת את הקב"ה משמע ב' דברים: א. בתוס' ד"ה "אמרו" מוכיח שבאמת המלאכים עצמם אומרים שירה בר"ה, מזה שלא אמרו להקב"ה בלשון "מפני מה אין אנו אומרים שירה" אלא "מפני מה אין ישראל אומרים שירה". ב. המהרש"א בחדא"ג שם מבאר ששירה היינו הלל (עיי"ש ביאורו), ועפי"ז נמצא שבר"ה אומנם ישראל עצמם אין אומרים שירה, היינו הלל (כי הוא יום דין), אבל מלאכים כן אומרים שירה.

ולאידך גיסא נמצא להפך לכאו' בגמ' מגילה (דף י, ב) וסנהדרין (דף לט, ב) לענין אמירת הלל בהזמן דקריעת ים סוף בשביעי של פסח. דאיתא שם: "אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה (שמות יד) באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה מעשי ידי טובעין ואתם אומרים שירה לפני, אמר ר' יוסי בר חנינא הוא אינו שש אבל אחרים משיש".

ונמצא שבשש"פ בני ישראל אומרים שירה (וכנ"ל דהיינו הלל, וענין השירה ד"אז ישיר" הי' בנוסף לזה) ולעומתם המלאכים אינם אומרים שירה כלל משום הטעם דמעשי ידי טובעין וכו'. וצ"ל מדוע בר"ה מלאכים אומרים שירה וישראל לא ובשש"פ הוא להיפך?

ד. ויש לבאר כל זה (ועי"ז יותרצו גם השאלות דלעיל) על ידי דיוק בלשון הרמב"ם בדין זה, שכתב בהלכות חנוכה פ"ג הלכה ו' וז"ל: "אבל ר"ה ויוהכ"פ אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד, לא ימי שמחה יתירה".

ומדויק מלשונו שישנו גדר מיוחד של שמחה שנצרכת לאמירת ההלל והיא "שמחה יתירה", דהיינו לא שמחה סתם, וכאשר תתכן שמחה אך אינה יתירה, אין לומר את ההלל.

[ויש להבין מנין להרמב"ם טעם זה, וכן מהו גדר שמחה יתירה זו. ולהעיר מפירש"י במס' סוכה (מז, ב) בד"ה טעונין קרבן, שהביא מהירושלמי דיליף מ"ושמחת בכל הטוב" שהוא השיר "ואין טוב אלא שיר . . דכתיב יפה קול ומטיב נגן". אלא שזהו רק בנוגע לענין השיר שבשלמי שמחה, וממתני' להלן שם "ההלל והשמחה שמונה" משמע שההלל הוא ענין אחר מהשמחה וכפרש"י שם. ואוי"ל, וע"ד המבואר כאן, שהשמחה שבקרבן הוא שמחה סתם, וההלל הוא משום שמחה יתירה.

וגדולה מזה מצאנו להלכה לענין אמירת הלל בבית האבל (בהלכות נפילת אפים סי' קלא ס"ד) שאין אומרים אותו בר"ח, וכן בשאר ימים שאמירת הלל היא מתקנת חכמים נהגו שאין האבל עובר לפני התיבה כל י"ב חודש לאמירת הלל, והטעם כנראה הוא מפני שיחסר ביתרון השמחה של הקהל, כמוש"כ שם במק"א הטעם ויש להאריך בזה ואכ"מ].

עפ"ז יובן הטעם שבר"ה אנו לא אומרים הלל כי לנו יחסר ביתרון השמחה, מפני שידע איניש בנפשי' וכו' וכן שעדיין לא תם ונשלם דינו, ואע"פ שבטוח בהנצחון (כנ"ל מהטור) הנה מ"מ כל זמן שלא נגמר דינו לטובה בפועל ממש שמחת האדם עדיין אינה יתירה, ולכן אין אנו אומרים הלל. משא"כ אצל המלאכים שאין בהם חטא ועון ו"עוז וחדוה במקומו", וממילא שמחתם שלימה ויתירה (כי כלום יצה"ר יש ביניהם (שבת דפ"ח ע"ב).

אלא שצריך עיון מה שאומרים בתפילת ונתנה תוקף "ומלאכים יחפזון וכו' לפקוד צבא מרום בדין" ויש לבאר זה (וראה מה שהובא בספר שערי המועדים – ר"ה ספ"ו שמבאר ענין זה ע"פ חסידות, ואכ"מ).

אבל בשש"פ הנה בעת קרי"ס, אנו בנ"י שניצלנו מידם של מצרים וראינו נסים ונפלאות שטבעו בים סוף וכו', על כן פינו מלא שירה כים, ועל זה אנו מהללים, כי איבודם של מצרים בים היא הצלתנו ממש.

משא"כ אצל המלאכים שעומדים במרום ולדידם המצרים הוי כשאר מעשי ידיו של הקב"ה, לפיכך משתתפים הם בצערו של הבורא על איבודן (ועיין במהרש"א שם בחדא"ג שמפרש ענין זה באופן נפלא), אשר ע"כ אין שמחתם יתירה ולכן אין הם אומרים שירה.

ה. עפ"ז יובן ג"כ מה שנפסק להלכה שאין אומרים הלל בר"ה, אף שיש כמה ענינים שכן עושים משום שמחה, שאין מזה סתירה כלל, כי עדיין אין אנו בגדר שמחה יתירה, ולכן לא נאמר הלל.

ועי' בסימן תקכט ס"ה (סוף הלכות יו"ט) שמשמע שאע"פ שמחד גיסא ישנו למצות כבוד ועונג יו"ט גם בר"ה, הנה מאידך גיסא אין זה בגדר מועדים לשמחה, שבס"ה כתב: "ב' מצוות אלו שהן כבוד ועונג הן נוהגות ג"כ בר"ה שהרי נאמר בו מקרא קודש", ובס"ו כתב: "ויש בחוה"מ מה שאין בר"ה, והוא שכל ז' ימי החג . . חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו, ושמחה זו היא מ"ע מה"ת שנא' ושמחת בחגך".

וכן הוא להלכה בהלכות ר"ה סי' תקצז שאע"פ שכתב בתחילה: "מצוה לאכול ולשתות ולשמוח בר"ה כמש"כ בסי' תקפ"ג . . ", מ"מ מוסיף בזה: "אמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם".

דמשמע מזה, שעל אף שישנה מצוה לשמוח, הנה השמחה מוגבלת רק לענין אכילה ושתי' (כמובן ג"כ ממה שמציין לסי' תקפ"ג שהוא דיני האכילה דר"ה), וגם זה צריך להעשות מתוך יראה וכובד ראש, (שגם ביו"ט הוא כן, אבל שם לא נאמר בלשון זה "לא יאכלו כל שבעם", אלא בעיקר שולל את ההוללות ושכרות, עיי"ש בסעיף י"ב וי"ג באורך), ובפשטות, זהו ענין "וגילו ברעדה" המבואר בדא"ח בכ"מ לענין ר"ה*.


*) ראה לקו"ש חי"ט ע' 286 שביאר ענין השמחה משום הכתרת המלך, וראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי"ז "שאר ימים טובים" לשון רבים ומוכח דקאי על ר"ה. וראה שיחת ש"פ ראה תשמ"ו בדיוק הלשון לגבי ירשלים "שלא ניתנה לדירה" דאף שיש שם דירה מ"מ אי"ז עיקר הענין, ועד"ז י"ל בר"ה שכתב אדה"ז בסי' תקפ"ב סעיף י' "שימים אלו לא ניתנו לשמחה ולששון" שאי"ז העחקר. וראה העו"ב גליון תר"מ. המערכת.

הלכה ומנהג
אין שבת מכין ליום טוב
הרב דוד אופנר
לוד, אה"ק

בשוע"ר סי' שיח ס"א: "המבשל בשבת או שעשה א' משאר מלאכות אם היה שוגג אסור בו ביום . . אבל לערב מותר גם לו מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו וכו'". ובס"ג: "אם חל יו"ט במוצ"ש אסור עד מוצאי יו"ט מפני שאין שבת מכינה ליו"ט וכו'".

והנה, דין זה, שאין שבת מכינה ליו"ט, נת' בסי' תקי"ג ס"א: "ביצה שנולדה ביו"ט שחל להיות אחר השבת או בשבת שאחר יו"ט אסורה באכילה בו ביום מן התורה, לפי שכל ביצה שנולדה ביום זה כבר היא נגמרה במעי התרנגולת ביום שלפניו ונמצא שיום אתמול הכין את הביצה לאכלה ביום זה שנולדה בו. ואם אתמול היה שבת או יו"ט נמצא ששבת או יו"ט הכין ותיקן אכילת יו"ט או שבת שאחריו והתורה אמרה "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו וגו'". ובס"ח שם כתב: " נולדה ביו"ט א' מותרת בליל יו"ט ב' של גלויות מיד, שהרי ממ"נ א' מהן הוא חול וכו'".

ודין זה, שיהיה מותר בליל יו"ט ב' של גלויות, נכתב בעוד כו"כ מקומות בשוע"ר:

בסי' תקא סי"ח: "יו"ט שחל להיות אחר השבת אסור להדליק ביום טוב שיורי הלפידים והפתילות שנדלקו וכבו בשבת… מפני שהם יותר נוחים להדליק כשנדלקו כבר פעם אחת וכבו … ונמצא שהכבייה שנכבו בשבת היא מכשרת ומכינה להדליקה ביו"ט ואין שבת מכינה ליו"ט . . אבל יו"ט ב' שחל בשני בשבת וממנו ואילך מותר להדליק בו שיורי פתילות ולפידים . . ממה נפשך אם יום ב' חול מותר להדליק בו כמו בחול ואם הוא קודש ויו"ט א' הוא חול כ"ש שמותר שהרי חול מכין ליו"ט וכו'"

ועד"ז בסי' תקה ס"ז בדין חליבה (ע"י גוי) "…אם נחלב בשבת שלפניו . . ואפילו ביו"ט שאחריו אסור משום הכנה שאין שבת מכינה ליו"ט . . אבל מותר לאכול חלב זה ביו"ט ב' של גלויות שחל להיות בשני בשבת . . שהרי ממ"נ וכו'".

ואם כן, צריך עיון: מדוע בסימן שיח כתב ד"אם חל יו"ט במוצ"ש אסור עד מוצאי יו"ט" ואינו מותר בליל יו"ט ב' דגליות, כבכל הני?

והנה דין על דרך הנ"ל ישנו גם בסימן תקטו ס"ח, ואף שמהלשון שם "וכן הדין ביו"ט שלאחר השבת שהפירות שנתלשו בשבת אסורים גם ביו"ט שלאחריו", לכאורה יש לפרש ע"ד בסי' שיח שאסור עד מוצאי יו"ט.

אך באמת אינו, דהלשון יו"ט שאחר השבת, יש לפרש, דמיירי באותו יו"ט שאחר השבת ולא ביום שלאחריו (יו"ט ב'), וע"ד הלשון בסי' תקא סי"ח דלעיל: "יו"ט שחל להיות אחר השבת", והכוונה בזה היא כמו"ש שם אדמוה"ז בהמשך: "בד"א ביו"ט ראשון", ומובן שיש וניתן לפרש לשון זו על היו"ט הא' שאחר השבת.

הלכה ומנהג
כניסה ל"טעמפעל" רפורמי [גליון]
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בגליון תתסב (עמ' 62 ואילך) הבאתי דעת אדמו"ר הזקן מסי' רמ"ד סי"ד שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית עין, והבאתי שם משו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סי' מ' שכניסה לטעמפעל של ה'רפורמים' אסורה משום "שיאמרו שהוא נכנס להתפלל במקום שאינו כשר". ועפ"ז כתבתי לומר שבמקרה שיש חשש גדול שאי השתתפות בבר מצוה בהטמפעל יגרום לפירוד גדול במשפחה (ז.א. הפסד המשפחה), יש סברא גדולה לומר שזה נחשב להפסד מרובה ולא חיישינן למראית עין. וכן עיין בשו"ת אג"מ אה"ע ח"ב סי' יז: "ובדבר חתונה שתהיה בקאנסערוואטיווער טעמפעל . . אם רב כשר יסדר הקידושין כדין התורה, אזי כיון שהחתונה היא אינה בזמן שבאים להתפלל שם, ליכא איסור מדינא, שהרי אין מקום לחשוד שהולכין להתפלל שם, אבל לאדם חשוב אין לו לילך לשם אף באופן זה, רק כשהוא צורך גדול ורק דרך מקרה שנזדמן כן. וא"כ גם מתשובה זו מוכח שכל האיסור של כניסה להטעמפעל הוא משום איסור מראית עין.

והנה בגליון תתסו (עמ' 56) הביא הרב ברוך שיחי' אבערלאנדער משו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' כא ס"ו בזה"ל: "ביהכ"נ של קאנסערוואטיווען לא יעשו מנין אף בחדר אחר מכיון שמפורסם שהם חבורה שכופרים בכמה דיני תורה והרחק מעליה דרכה נאמר במינים ומינות בע"ז דף יז. כי גם הכופרים בדבר אחד מן התורה נחשבו כופרים בתורה כדאיתא ברמב"ם פי"ג מתשובה ה"ל, ודינם כמינים כדאיתא שם בה"ו". וע"כ רצה להוכיח מזה שדעת רב משה זצ"ל שאסורים ליכנס בהם משום שהם נקראים בית של מינות. וממשיך שם להקשות עלי, שמה שאסר האגרות משה משום מראית עין, "הרי מפורש שהשאלה היתה רק על תפילה בחדר הסמוך כו', אבל תפלה בטעמפעל עצמו מאן דכר שמי' כו'.

והנה מלשונו משמע שחשד בי שהתרתי להתפלל שם (ח"ו). והאמת היא שלא באתי לומר שיש שום סברא להתיר להתפלל שם או אפילו לענות אמן, רק ששאלתי האם מותר ליכנס שם כדי לחלוק כבוד לאביו, אחיו וכו', כדי למנוע פילוג במשפחה.

והנה לפום ריהטא משמע שהיה לרב משה שתי שיטות בזה: דבאו"ח ח"ב ובאה"ע ח"ב משמע שאינו אסור אלא משום מראית עין, ובאו"ח ח"ד משמע שאסור משום "בית מינות", אבל לפי טעם זה ד"בית מינות" יקשה מדוע התיר רב משה לרב לסדר קידושין בתוך המקום שמיוחד להם להתפלל (ומה שרצה הרב ב.א. לחלוק ולומר "שלא נקרא בית מינות בזמן שאינם מתפללין", לא מסתברא כלל).

ונראה לומר בנוגע הענין של הרחק מעליה דרכה הנאמר במינים ומינות (עיין ע"ז יז, ב), דהנה איתא בשו"ע יו"ד סי' קנ' סעיף א' "מצוה להתרחק מדרך אלילים ד' אמות". ומשמע שהוא מצוה בעלמא, וע"כ סובר רב משה שבאופן קבוע אין עושין מנין שם אבל אינו אסור ליכנס שם דרך מקרה.

דהנה עיין בהסוגיא שם (ע"ז יז, א) הרחק מעליה כו' זו מינות ואל תקרב אל פתח ביתה זו הרשות ועיין רש"י "והרשות זו שולטנות שנותנין עיניהם לבעלי ממון" כו'.

וא"כ, כמו שלמעשה הולכין לרשות במקום הצורך, כמו כן סובר רב משה שבמקרה בעלמא מותר ליכנס לתוך הטעמפעל.

ובנוגע מה שכתב הרב אבערלאנדער שרבני הונגריה חשבו הטעמפעל "בית אפיקורסות", הנה זאת למודעי שהם הלכו בשיטת החתם סופר, ובעיניו היה התנועה של ה"ריפורמים" כמו 'סרטן' ר"ל שצריך לחתכו לגמרי מהגוף, וכל פסקיהם של רבני הונגריה היה על רקע זה, וע"כ הם החמירו הרבה בכל הנוגע להריפורמים, ואיני יודע אם זה שייך לזמננו שרוב פוסקים מחשיבים אותם כתינוקות שנשבו.

ומה שהביא ממהר"ם שיק שאוסר ליכנס לטעמפעל משום שנקרא ניטפל לעוברי עבירה ע"י ראיה בעלמא, וע"ד הענין דברוב עם הדרת מלך שהוא בראיה בעלמא, הנה נראה שלא שייך זה לכאן, דהא אם נכנס לשם ואינו משתתף בהתפילות ואינו עונה אפילו אמן לברכותיהם, א"כ עי"ז מראה שאינו רוצה להשתתף בתפילתם, רק הוא נמצא שם כדי ליתן כבוד לאביו או אחיו, וא"כ אין שם איסור אלא משום מראית עין (ומשום האנשים שאינם יודעין שהוא אינו משתתף בהתפילות).

הלכה ומנהג
כניסה ל"טעמפעל" רפורמי [גליון]
הרב חיים גרשון שטיינמעץ
ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש - דעטראיט

בגליון האחרון - תתסו (עמ' 56), דן הרב ב"א שי' בגדר האיסור של כניסה ל"טעמפעל רפורמי" כו' - האם הוא איסור רק משום מראית עין (כמו שכתב הרב איה"ס בגליון תתסב), או שהוא איסור בעצם הכניסה וכו'.

אולי יש להעיר ממכתבו של אדמו"ר מהריי"צ זי"ע ו' טבת תש"ד (נדפס באג"ק ח"ח ע' צד, ובקובץ מכתבים שנדפסו בסוף התהלים): "אין א רעפארם שול טאר מען ניט דאוונען און מען טאר ניט זאגען קיין ברכו וקדושה און ענטפערן אמן. דער אידישער איד וואס דאווענט אין א רעפארם שול ציט אויף זיך ארויף די טומאה און איז מוסיף חיות אין טומאה", ע"ש.

הלכה ומנהג
בעל שקיבל שבת לפני אשתו [גליון]*
הרב חיים גרשון שטיינמעץ
ראש ישיבת מנחם מענדל ליובאוויטש - דעטראיט

בגליון האחרון - תתסו (עמ' 49) הביא הרב איה"ס שי' משו"ת אג"מ או"ח ח"ג סי' לח, האם קבלת שבת של הבעל אוסר אשתו לעשות מלאכה בשביל בעלה, שיש לדון מדין "וינפש אמתך", ובעל אג"מ דן בזה להחמיר (להדיעות שתוס' שבת דאורייתא), ע"ש באורך.

ודעת הרב הנ"ל בפשיטות להתיר, ע"פ דברי אדה"ז בסי' רסג סכ"ה ובקו"א סק"ח, שגם מי שהתפלל מעריב יכול לעשות ישראל שליח לעשות מלאכה בשבילו, וא"כ "פשוט, שלפ"ד רבינו אין שום איסור לעשות מלאכה עבור בעלה אע"פ שהוא קיבל שבת כיון שזה נקרא איסור שחוץ לגופו", ע"ש בדבריו.

ויש להעיר: דהנה אי משום הא לא איריא, ולכאו' אין הדברים פשוטים כ"כ, שהרי בשלמא בנדון אדה"ז שמיירי לענין "חומרות וסייגים השייכים לשבת" (ל' אדה"ז בקו"א הנ"ל) - היינו דינים דרבנן כגון אמירה לעכו"ם כו' (שהם בגדר חומרות וסייגים - שבזה מיירי בקו"א שם), הנה שם שפיר כתב אדה"ז ש"לא קיבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות וה"ה לענין אמירה שאין בה משום איסור שליחות . . וזה ודאי לא קבל עליו".

אבל כאן הנדון הוא בנוגע איסור דאורייתא (לפ"ד האג"מ) של "וינפש אמתך", וא"כ אין זה דין הנוגע ותלוי בקבלתו (האם קיבל עליו הדינים או לא), אלא כיון שחל עליו (ע"י קבלתו) דין תורה של תוס' שבת, לכאו' חלים עליו כל הדינים דאורייתא התלויים בזה אפי' אלו שהם חוץ לגופו ג"כ, וא"כ עדיין יש לדון (לפי חידוש האג"מ ששייך בזה דין של "וינפש אמתך") שחל עליו דין זה ע"י קבלתו. ולכאו' אין ראי' מקו"א הנ"ל לחלק בדיני שביתת שבת גופא (בדינים דאורייתא שלו) בין דברים שהם על גופו או חוץ לגופו.

[ואולי יש להוסיף (ולהמתיק) ע"פ המבואר בלקו"ש חל"א משפטים (ב) בגדר הדין של "וינפש בן אמתך והגר", שלפי אופן הא' שם הוא פרט בשביתת הישראל, שבשעה שהן עושים מלאכה חסר בשביתתו של הישראל, ע"ש בס"ה שכ"ה דעת הרשב"א, וא"כ י"ל כנ"ל שבקבלת תוס' שבת הרי קיבל על עצמו כל הדינים דאורייתא שתלוי בשביתתו, וא"כ גם הדין של "וינפש" בכלל, ובלא זה חסר בעצם שביתתו - ולפ"ז י"ל שאינו נחשב דבר שחוץ לגופו].

אלא שעל עצם חידושו של האג"מ שיש באשה דין של "וינפש", כבר הקשו פוסקי זמנינו (לבד מה שכנראה הוא עצמו מפקפק בזה ע"ש) - ראה שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' לה (מובא ב"פסקי תשובות" סי' רסג אות כד), וא"כ אין קבלתו של הבעל אוסר אשתו במלאכה אפי' הוא בשביל הבעל1.

אמנם יש להוסיף ולהבהיר, שפשוט שכל השקו"ט הנ"ל הוא דוקא אם הבעל קיבל עליו שבת בתור יחיד, אבל אם הוא קיבל עם ציבור המתפללים מוקדם כבר דנו האחרונים האם חל קבלתו על אשתו כיון שנגרר אחר בעלה, וכמבואר עד"ז בפמ"ג סי' רסג משב"ז ס"ק א', וכפי שהאריכו פוסקי זמנינו בזה (ראה המצויין ב"פסקי תשובות" שם אות יט). ולכאו' כן נוטים גם דברי האג"מ שם בהמשך התשובה, שבעצם חל עי"ז גם על אשתו ג"כ [ רק שיצא לחדש שתלוי בטעם וסיבת ההקדמה ע"ש, וגוף החידוש צ"ע וכבר חלק עליו כמה מפוסקי זמנינו ואכמ"ל].

ואולי יש להביא כדמות ראי' שגם דעת אדה"ז הוא כן - שאשתו (וב"ב) נגרר אחר קבלתו של הבעל שהתפלל עם ציבור - ממש"כ בסי' תקכז ס"ח "ולפי שאין הכל בקיאין בהלכה זו (- לגמור כל צרכי שבת ביו"ט בעוד היום גדול) לפיכך נהגו כשחל יו"ט בע"ש שמקדימין להתפלל ערבית של שבת מבע"י שהכל הן זריזין למהר לגמור כל צרכי שבת קודם תפלת ערבית של שבת", שלכאו' כולל בזה גם הבני בית שאינו בבית הכנסת, שמקפידים לגמור צרכי השבת קודם קבלת הציבור, ולכאו' טעם הדבר הוא כנ"ל, שבני הבית נגררין ג"כ אחר הציבור2. [ויש לעיין, אם יש גם להביא ראי' מכאן דלא כמ"ש האג"מ שתלוי בטעם ההקדמה, ורק הקדמה שהוא מצד "כוונת מצוה לקדושת השבת שיהי' תוספת יותר גדול או בשביל חשש שלא יבואו להתאחר במלאכה" מגרר הב"ב אחר הבעל, משא"כ הקדמה מטעמים אחרים - ובנדון סי' תקכז הוא לוודא שיהי' כל הצרכים מוכנים מבעוד היום גדול, ויל"ע אם לדעתו זה נכלל ב"חשש שלא יבואו להתאחר במלאכה"].

ואולי יש להעיר עד"ז מאדה"ז סי' רסג סוף ס"ו3.


*) לזכות שרה שאשא בת חנה - נולדה כה אלול תשס"ג.

1) גם יל"ע - ולא ראיתי אם דנים בזה - האם שייך להשקו"ט (ראה פרמ"ג סו"ס רסו במשב"ז, שו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' סד - מובא בדע"ת סי' רמו ס"ג) בנוגע שביתת בהמתו כו' האם הוא גם בזמן תוס' שבת או דוקא ביום שבת עצמו, והאם יש לדמות בזה דין "וינפש" לדין שביתת בהמתו.

2) חוץ אם נימא שמיירי בעיר שיש רק בית הכנסת אחד.

3) וראה בשו"ת באר משה ח"ב סי' יז אות ו' מש"כ בזה, ולכאו' אין דבריו מוכרחים. ואכמ"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות