E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ מקץ - זאת חנוכה - ה' טבת - תשס"ד
לקוטי שיחות
"על שם יציאתה נקראת בת לאה"
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בלקוטי שיחות חלק לה שיחה הג' לפר' וישלח מביא כ"ק רבינו פירוש רש"י על הפסוק (לד, א) "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" – "בת לאה ולא בת יעקב אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לקראתו", ועל זה כותב רבינו "דגם כוונת רש"י ע"ד יציאת דינה היא למעליותא דכיון שהיה בכחה להחזיר למוטב אפילו את עשו הרשע, מובן ש"ותצא דינה גו' לראות בבנות הארץ" לא הי' זה ח"ו ענין של היפך הצניעות כו', וזהו פי' רש"י "על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה", היינו שתכונה טובה זו של דינה שהי' ביכולתה לצאת לראות בבנות הארץ ולהחזירן למוטב באה לה מאמה שאף היא יצאנית כזו היתה. וזהו שמפרש רש"י "בת לאה ולא בת יעקב" כי ענין זה ירשה דינה מלאה. ע"כ תוכן הענין.

והנה דעת רבינו שמה שכותב רש"י שאף לאה יצאנית היתה, היא למעליותא שהי' לה (ולבתה) היכולת לצאת לחוץ ולקרב ולהחזיר אנשים למוטב.

והנה צריך עיון האיך ליישב זה אם מה שכתוב בתורה אור פ' ויצא (דף כג) שמדריגת לאה היא עלמא דאתכסיא והעלם, ועיין שם שכתוב "ועמ"ש ע"פ טובה הארץ מאד מאד דענין דור המדבר שהיה מבחי' לאה עולם המחשבה וטענו למה צריכים לירד לבחי' עולם הדיבור שהוא בחי' מלכות", דמדברים אלו מוכח שהתכונה של לאה היא לישאר בהעלם ולא לצאת לחוץ, ואיך מיישבים זה עם דברי רבינו שהתכונה של לאה שהיתה יצאנית היא למעליותא, וא"כ משמע שנטיה זה באה לה מצד הנפש האלקית ולא מצד הנפש הבהמית.

ולכאורה מוכרחים אנו לומר שתכונה זו שלה שהיתה יצאנית באה לה מצד טבעה ותכונת נפשה, והיא השתמשה בתכונה זו להחזיר נשים למוטב, ומ"ש שמדריגת לאה היא "עלמא דאתכסיא" זהו מצד הנפש האלוקית שלה.

לקוטי שיחות
אדה"ר לא המתין ג' שעות
הרב יהושע מונדשיין
ירושלים עיה"ק

בלקו"ש (חכ"ד עמ' 133) אומר רבינו זי"ע, שלדעת רז"ל היה איסור האכילה מעה"ד רק במשך שלוש שעות, מרגע שנצטווה עליו אדה"ר ועד כניסת השבת בלבד.

וצויין שם בהערה 14 [א] לפי' הש"ך עה"ת פ' קדושים, [ב] ללקו"ת ר"פ קדושים, [ג] לאוה"ת פ' קדושים, [ד] לדברי הרח"ו שבהע' 10 לעיל (המובאים בקונטרס עה"ח פ"י), [ה] לאוה"ת פ' בראשית.

ויש להעיר בזה:

[א] מדוע צויין לפי' הש"ך בפ' קדושים, ולא לעיקר פירושו בפ' בראשית על אתר (דף יא, ב), ששם מוכיח זאת מדברי המדרש "א"ר יצחק למלך שאמר לעבדו לא תטעום מהתבשיל עד שאבוא מן המרחץ וכו'".

[ב] מה יש באוה"ת פ' קדושים שאין בלקו"ת פ' קדושים, והרי הם זהים מלה במלה.

[ג] מה הקשר בין דברי הרח"ו (שהיה צריך לאכול מעץ הדעת אחרי – או עם – האכילה מעץ החיים), לבין היתר האכילה מעה"ד עם כניסת השבת.

ומענין לענין; שמעתי שפעם בא הרב יאלעס ע"ה אל הרבי ל770-, אבל באותה שעה היה הרבי באוהל ולא ידעו מתי יחזור. התלבט הרב יאלעס האם להמתין והרי אינו יודע כמה זמן זה יכול להימשך, או האם לחזור והרי יתכן שהרבי ישוב תוך זמן קצר. כך התלבט והתחבט במשך שלוש שעות, עד שהרבי חזר.

הרב הנ"ל ניגש לרבי ואמר לו שהוא המתין שלוש שעות! השיב לו הרבי בתוך כדי דיבור: נו, האט איר פאראכטן דעם חטא אדם הראשון וואס האט ניט גיווארט דריי שעה.

לקוטי שיחות
מתי ראה אדה"ז הבעש"ט בהקיץוהאם יש ענין להיפרד מהסוכה בהושע"ר
הרב לוי יצחק הכהן זרחי
מגיד שיעור בישיבת תות"ל - חובבי תורה

בשיחו"ק תשכ"ז ח"א עמ' 67 (קופיר, בלתי מוגה), אי':

"אין יענעם פאַרברענגען (דשנת תש"ה), האָט כ"ק מו"ח אדמו"ר דערציילט, אַז מיט הונדערט יאָר צוריק – תרכ"ז – האָט דער רבי מהר"ש דערציילט זיינע קינדער, אַז יעמולט איז געוואָרן פּונקט הונדערט יאָר זינט דער אַלטער רבי האָט געזען דעם בעש"ט בהקיץ.

"ווי דער סדר איז געווען, אַז די בני הנשיאים פלעגן מיטגיין אויף געזעגענען זיך מיט דער סוכה, אַזוי אויך יעמולט זיינען מיטגעגאַנגען מיט דעם רבי'ן מהר"ש די קינדער – דער רבי (מוהרש"ב) נ"ע מיט זיין ברודער און שוועסטער, און זיך געזעגנט מיט דער סוכה, מיט טיי און מזונות, און בשעת מעשה האָט דער רבי מהר"ש גערעדט וועגן ענין הנ"ל". עכלה"ק.

ויש להעיר:

א. לפמ"ש בסה"ש תש"ה עמ' 52 שאדה"ז ראה הבעש"ט בהקיץ, צ"ל שמ"ש בסה"מ תש"ט עמ' 87 שאדה"ז לא ראה הבעש"ט בהקיץ עד לאחר פעטערבורג – הכוונה בעצמו. כי בזמן הנ"ל ראה הבעש"ט ביחד עם המגיד, כמסופר שם. גם לאחר פ"ב אינו מדוקדק כ"כ, כי בעת מאסרו בפ"ב ראה הבעש"ט והה"מ.

ב. מ"ש שבני הנשיאים הלכו להיפרד מהסוכה - הנה בסה"ש שם המדובר הוא בהושע"ר לפנות ערב, ולא נזכר שהי' להיפרד מהסוכה כ"א לקבל ברכה. ובאם זהו הפירוש של כניסתם (להיפרד מהסוכה בנוסף לקבלת ברכה), כמ"ש שם שהיו מברכים ברכת לישב בסוכה - יש לעיין עם יש ענין של "זעגענען זיך" בהושע"ר עם ברכה ועוה"פ בשמע"צ בלי ברכה.

לקוטי שיחות
בענין קני המנורה באלכסון [גליון]
הרב יצחק צירקינד
תושב השכונה

בגליון תתעא (עמ' 22) ציין הר' מ.י. לבליך להבכור שור על מס' ר"ה (והו"ד להלכה בפת"ש ליו"ד סי' קמא ס"ק יד), כראי' דקני המנורה לא היו חצי עגול. אבל המעיין יראה דשם השאלה היא כשהקנים אינם באורח מישור אלא בעגול סביב האמצעי, ע"ד "עטרה" המבואר בהערה 43 ובשוה"ג שם.

ועד"ז יש להעיר בציונו לשו"ת הריב"ש, דהמעיין יראה דבא לשלול שהקנים לא היו עקומות קצת, היינו שבראשן נכפפו כדי להיות אל פני המנורה ע"ד וי"ו המונח באלכסון.

רק שמ"מ מובא שם בשאלה שבפתחי היכלות ובפתחי הקודש הקנים עולים ישרים, אבל מובן שמזה אין ראי' מוכחת הן בגישתו לציורים המקובלים והן בפי' עולים ישרים, וכמש"כ ג"כ הר' נ.ג.

לקוטי שיחות
ב' אופנים בפתיחת הצינור דמס"נ [גליון]
הת' יצחק רסקין
תלמיד בישיבה

בגליון הקודם כתב הת' מ"מ קלמנסון לבאר מ"ש כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"כ שיחה לפר' וירא) בענין פתיחת הצינור למס"נ, ובהקדים דיש לבאר פתחה"צ בב' אופנים: א. כשיש דבר קשה לעשותו ובא א' ועושה, הנה ממילא נעשה קל יותר להבאים אחריו ב. העושה פעולה בפעם הראשונה עי"ז ממשיך הוא ענין וכח חדש בעולם. כלומר שהוא מחדש אותו הענין, דעד אז לא הי' שייך הדבר ההוא כו', וכעת ישנו. ולפי אופן זה הנה הדבר מתחדש לגמרי ולא רק מתגלה כאופן א' הנ"ל.

ומסיים, דיש לומר בד"א, דב' הביאורים בפתחה"צ אמת הם ואינם סותרים זא"ז; דבח"כ מדבר אודות ביאור הא' בפתה"צ וזה הי' בעקידת יצחק, דבגילוי הי' זה הפעם הראשונה שהיה מס"נ אמיתי, משא"כ בשאר המקומות בחסידות דמבואר שאור כשדים הי' פתה"צ הרי"ז משום דמדברים שם אודות ביאור הב' בפתה"צ, היינו ההמשכה של ענין המס"נ בעולם, כלומר המשכת 'ענין חדש בעולם' [בסיכומו], וזה הי' באו"כ.

ולכאורה קשה ביותר לומר כנ"ל, כי:

א. איך אפשר לפרש דפתה"צ שע"י נסיון העקידה הוא גילוי דבר שכבר קיים כנ"ל, הרי כל תוכנה וענינה דמס"נ דנסיון העקידה הי' באופן הכי "חידושי" שאפשר, דכל החידוש דעקידת יצחק הי' דרק אז נהי' מוכרח בהעולם שכך הוא אמיתית המס"נ (כהובא לעיל), ואת"ל דעוד באור כשדים כבר הי' מס"נ אמיתית כנ"ל, הרי עכ"פ מס"נ זו התקיימה רק בעולמות 'רוחניים' ו'נפשיים' בלבד, והתחדש זה בתוך גדרי העולמות וגדרי השכל שלנו אח"כ - ע"י מס"נ דהעקידה שהוא חידוש שאין כמוהו, והיכן מצינו במס"נ דעקידה ענין של גילוי מדבר הנעלם כנ"ל?

ב. בלקו"ש ח"כ הנ"ל מסיק דע"י העקידה נהי' א"א "מוריש" וזלה"ק: "פתה"צ אויף מס"נ איז, אז א"א האט מוריש געווען צו אידן דעם כח המס"נ ממש אמתע'ר מס"נ, ביז אז דאס איז דער אמתע'ר רצון פון יעדער אידן "לרצונכם" ממש". עכ"ל. וברור דבהלשון ירושה הכוונה היא שהתחדש דבר, היינו דע"י פעולת העקידה החדיר א"א את טבע המס"נ לישראל (ובפשטות דעד אז לא הי' זה בטבעם).

ג. אפילו את"ל שבפועל לא הי' חסר כלום במס"נ עד העקידה (כי הי' מס"נ דאו"כ באופן אמיתי כו'), ונמצא שהעקידה היא אכן רק 'גילוי' מדבר שלא הי' בעולם לתוך העולם [שזה עצמו בדוחק לשון גילוי, כנ"ל] מ"מ, הרי ראינו שלאחרי העקידה דוקא אמר הקב"ה לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", וא"כ בהכרח לומר שהי' חסר בהשלימות הכללית דמס"נ עד אז, היינו שנתחדש דבר ע"י נסיון העקידה, וא"כ איך שייך לומר שפתה"צ שע"י העקידה הי' באופן דרק "הי' בגלוי אז בפעם הראשונה של מס"נ אמיתי" כנ"ל?

ד. בהשיחה דח"כ הנ"ל, בהערה 25 נתבאר, דמס"נ הוא "נעלם מאד בנפש,, וא"א הוריד את זה להיות גלוי בהנפש כלומר שיהי' שייך לבן האדם (לפחות בכח.) דלפי"ז פשוט שכבר היתה קיימת מציאות המס"נ בעולם, ואם נכונים דבריו דהמס"נ דאו"כ היא כביאור הב', היינו "המשכה של ענין מס"נ בעולם", ולפי סיכומו ה"ה "המשכה דענין חדש בעולם", א"כ נמצא דלפני נסיון או"כ לא היתה קיימת מציאות מס"נ בעולם, ואיך יסתדר זה עם הנאמר לעיל דכבר קיימת מציאות המס"נ, דלפי ביאורו מה התחדש רק עכשיו ע"י מס"נ דאו"כ?

ואת"ל דכאן רק מדובר בדרגות 'נפשיים', אך בהעולם באמת התחדש משהו, עדיין לא מובן מה השתנה בעולם באופן ממשי, שמצדיק לומר דרק עתה התחדש דבר חדש "בעולם"1?!

ה. מובא בהשיחה דבהמס"נ דאו"כ מצינו עילוי גם לגבי המס"נ דהעקידה. דבאו"כ לא הי' זה ע"פ ציווי ובקשת הקב"ה, משא"כ במעשה העקידה. ונראה לי, דזה שאו"כ לא הי' ע"פ ציווי (ומשא"כ במעשה העקידה) הוא סיבה לומר הפוך מביאורו; דלכאורה דוקא עם ציווי מהקב"ה, הנה דוקא אז ישנה האפשריות לחדש דבר, משא"כ בלי ציווי, וכדלקמן.

ו. ועוד, לפי ביאורו - דא"א המשיך ענין חדש בעולם – לא ברור איך בכלל הי' לא"א כח לחדש מס"נ בעולם? דאאע"ה היה כמו כל צדיק, וכידוע שא"א פתח צינור גם לצדיקים הבאים אחריו בענין המס"נ, ומהיכן הגיע לו כח מיוחד זה להמשיך כח חדש בעולם2? והקושיא מתחזקת בפרט לפי הידוע שמס"נ אמיתית באה באופן דמלמעלה למטה, היינו, דזה שיהודי א"א לו לכפור בהקב"ה (תניא פי"ח) ועד שהולך למס"נ ע"ז אין זה תלוי בבחירתו וברצונו, אלא מצד נשמתו שא"א לה להפרד מאלוקות, ונמצא דמס"נ היא כמו דבר נוסף על מציאותו הגשמית, ושורשה הוא למעלה גם משרש נשמתו (ואפילו צדיק), דהרי מגיע מהקב"ה ולא בכוח עצמו, וא"כ מאיפה הי' לו לאברהם את הכח לחדש דבר בעולם, דבר שלמעלה גם משרשו בתור פתה"צ (דהרי או"כ לא הי' בציווי מהקב"ה כנ"ל בשאלה ה)?!

ולכאורה יש לבאר כל הנ"ל, וגם בהשיחה דח"כ הנ"ל ע"י ב' האופנים בפתה"צ כהובא לעיל, אך באופן אחר. ונקודת הביאור בזה:

א"א, היות שהי' הראשון שמסר נפשו לקיים רצון ה', הנה בזה הוא נתן את הכח לכל ישראל אחריו למסור נפשם על קדושת ה'; באו"כ הי' פירסום אלקות בעולם באופן של תכלית המס"נ ובאופן ממשי בנפש, רק משום שהי' רק באופן וקו אחד בפירסום אלוקות בעולם, הי' אפשר לפרש מס"נ זו כמו מס"נ דלא יהודים להבדיל, כלומר למען שיטה מסוימת, ולכן פעל פתחה"צ בתכונת הנפש לחוד, כי רק הנפש "הבינה" את אמיתית ענינו בפרסום אלקות בעולם3.

ונסיון העקידה פתח את הצינור גם בהעולם איך שהוא. דהנה מטרת העקידה הי' להוכיח ולגלות שאופן זה של עבודת ה' דהיינו פירסום אלוקות בעולם, הרי הוא מס"נ אמיתית וממשית4, וזה הי' אפשרי רק ע"י נסיון העקידה שהי' מנוגד בתכלית לשכל האדם, דע"פ שכל האדם רק נזק יכול לצאת מענין זה, ובכל המובנים5, ומס"נ דאאע"ה בהעקידה הוכיח גם לשכל הגשמי שלנו, שעבודת המס"נ דא"א ומס"נ בכלל, היא אמיתית וממשית בנפש האדם6.

ונמצא שהמס"נ שישנה בכל ישראל היא ירושה לנו מא"א, וזה נפעל ע"י העקידה דוקא - שע"י בא לתכלית הביטוי החידוש שבמהות כל ישראל - מס"נ אמיתית בהתבטלות מוחלטת.

ובהמשך יבואר שנגרם ענין זה ע"י הציווי דהקב"ה דוקא, שמפני ציווי זה היה בו בא"א כח לחדש בעולם, ועי"ז להכניס בטבעם כל ישראל תכונה זו בתור ירושה.

ביאור הדברים, ובהקדים:

כשמדובר אודות דרגות בנפש, כלומר גילויים מהנפש או ביטויים נפשיים ביחס להנפש עצמה, אזי אין כאן חידוש אמיתי, אלא זו גילוי והמשכה מדרגה אחת להשני'.

אך כשמדובר אודות המשכה וגילוי מפנימיות הנפש – מאיזה דרגה שלא תהי' – לחוץ מהנפש בדוגמת המשכה לשכל האדם הגשמי, הנה כאן זהו ענין ודבר חדש לגמרי שלא בגדר ובערך המצב הקודם, וכאן דוקא יש צורך בחידוש אמיתי משום שמדובר בדבר שלא הי' שייך לפני כן במצב הקודם.

ולפי"ז יובן שדוקא אודות העקידה אומר הרבי שא"א נהי' בגדר מוריש, היינו שהמשיך דבר חדש בעולם. כי דוקא אז ראינו פעולת המס"נ המוכרחת מצד גדרי העולם שהוא בתכלית האמיתית, וזהו חידוש אמיתי.

אולם הנסיון דאו"כ, מכיון שהוא פעל בתכונות הנפש לחוד כפי שנתבאר לעיל, משום כך מוכרחים לומר שהפתיחה היתה באופן דגילוי מדבר נעלם, כלומר שהמשיך דבר שכבר היתה קיימת מציאותו בעולם והביא אותו לידי גילוי (אמנם עדיין בנפש) באופן שהוא עדיין בערך ובגדר המצב הקודם, ורק גילה אותו לפי ערך מצבו שלו.

וכד דייק שפיר המבואר בהערה 25 שמס"נ הוא דבר נעלם מאד בהנפש, שע"י בחי' זו המשיך א"א כח המס"נ וכו', שבפשטות מדובר כאן דוקא בדרגות "נפשיים", היינו שהמשיך את ענין המס"נ מדרגה ומצב אחד [של "נעלם מאד"] והביא אותה לדרגה פחותה יותר וגלוי' יותר בהנפש.

והנה, ע'י נסיון דאו'כ, בפועל היה שייך שיהיה גילוי זה רק בתוך הנפש עצמה, היינו שבנפש עצמה יתגלה דרגה כזו שלמעלה מגילוי בפועל. אמנם בכדי שהענין יתבטא גם בטבע העולם, היינו להיות מוכרח גם בשכל, הרי זהו חידוש, ובשביל זה הי' צריך כח יותר "מהותי" בכדי להוות ענין חדש - "יש מאין".

לפי"ז יבואר עוד יותר דדוקא בהעקידה הי' ציווי מיוחד דהקב"ה, ומטעם זה הי' ביכולתו לפעול דבר שהוא מעל מציאותו וגבוה יותר אפילו משרשו, כפי שמבואר בכ'מ שענין מס"נ בא מצד הנשמה, כלומר שהקב"ה מושכו אליו, ולא להפך וד"ל.

ונמצא שחידוש זה שחידש א"א והמשיך בעולם, הרי א"א להגיע לזה בכח עצמו (ואפילו צדיק) ויש צורך דוקא בכח עליון - דהיינו הציווי מהקב"ה.

ואולי יבואר בעומק יותר לאור הנ"ל:

דלכאורה הי' אפשר להקשות, דהנה מצינו בהעקידה דהיה ע'פ ציווי מהקב'ה, וא'כ למה לא היה נסיון דאו'כ ע'פ ציווי, ועוד בשביל מה היה צורך בעוד נסיון דהעקידה אם כבר נמצא דהמס'נ דאו'כ הי' אמיתי בתכלית כמו שהובא לעיל?

אמנם, לפי הנ"ל יש לבאר שבאמת כבר באו"כ, עמד א"א בדרגה גבוהה מאוד, דהוא הי' בתכלית הביטול ומאוחד עם הקב"ה, וממילא מובן דפירסום אלוקות בעולם שזהו תכלית הכוונה בעולם, הרי הוא דבר אחד איתו, ונוגע למהותו ומצאיותו, ולפיכך יובן דכל תוכנו וענינו דא"א בפשטות הי' לגלות אלקות בעולם, משום שזה דבר שנוגע מאוד למציאותו וקיומו.

ולפי"ז י"ל, ובהקדים, דע"פ הנ"ל לא הי' צורך כל כך בציווי מהקב"ה כדי לעשות הנסיון דאו"כ, היינו פירסום אלקות בעולם, דהקב"ה ידע שזה דבר שנוגע למציאותו כ"כ, דהרי כל קיומו ומציאותו הוא בכדי לבטא את רצון העליון - פירסום בעולם אלקות, ובכדי להצליח בנסיון ההוא לא הי' צורך בציווי מיוחד מהקב"ה.

ולפי הנחה זו מיד יקשה, הרי ע"י הנסיון דאו"כ התבטא תכלית ביטולו ואחדותו להקב"ה (להיות פתיחת הצינור על ידו) ע"י מס"נ אמיתית (ללא התחשבות בעולם), וא"כ בשביל מה יש צורך בעוד נסיון דהעקידה?!

אלא היא הנותנת: מכיון דהי' זה נוגע לו כ"כ, דכל מציאותו הי' פירסום בעולם אלקות כנ"ל, הנה משום כך הי' אפשר לפרש דמסירת נפשו היתה כמס"נ דלא יהודים, מס"נ המבוסס על חישוביים שכליים, ושכל מסירת נפשו היא למען חיזוק שיטתו ודרכו.

וכיון דזה נוגע כ"כ למציאותו (אפילו בלי להיות לתועלת עצמו) לא היה לו שייך לעשות אחרת, ונמצא דאין זו מס"נ אמיתית7, ומשום זה דוקא היה צורך בעוד נסיון - מס"נ דהעקידה, דמס"נ זו התבטא יותר מהות ואמיתיות ענין המס"נ. וענין זה הגיע לו ע"י ציווי מהקב"ה, דמפני זה דוקא הי' לו הכח לחדש ולהמשיך חידוש בהעולם – ושלא כבאו"כ.

ולאור הדברים הנ"ל יומתק יותר מ"ש בהשיחה דהמס"נ באו"כ הי' באמונת ה', וזלה"ק: "און דעריבער קען זיין א קס"ד "בעולם" אז די מסנ"פ איז געווען ע"פ "חשבון דקדושה": זיין איבערצייגונג אין דער נוטיקייט פון להאיר את העולם שיהי' משמש באפילה איז געווען מיט אזא שטארקייט, ביז אז ער האט זיך ניט גערעכנט מיט קיין מונע, ער האט זיך מוסר נפש געווען". עכ"ל. די"ל דהכוונה כאן היא כמו שהובא לעיל "דהיא הנותנת" דהמעלה הוא החסרון כנ"ל.

ונתבאר, דמכיון דכל ענינו הוא להאיר העולם בתוקף במס"נ, דלכך גם לא הי' צורך בציווי (ונתינת כח), כי הי' בטוח בהצלחתו, ושוב נמצא א"כ דאז באו'כ, לא היתה יכולה להיות עבדתו פתה"צ, כלומר לחדש בעולם, כי לא הגיע בציווי מהקב"ה [אולם לגלות ענין המס"נ בנפש, לכך מספיקה פעולת מסנ"פ דא"א באו"כ בתוקף], דמשום כך הי' צורך בעוד נסיון דהעקידה דאז הי' זה ע"י ציווי מהקב"ה8 ומפני זה הי' לו את הכח להמשיך מחדש ענין המס"נ בתוך גדרי בעולם איך שהוא, ועי"ז הכניס גם תכונה זו בטבע כל ישראל בירושה9.

והנה, לפי האמת לכאורה נמצא, שבהמס"נ דהעקידה היה חידוש גדול ולא רק מודגש ועיקרי יותר כנ"ל, וזהו דאחרי העקידה אמר הקב"ה "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה", דמשמע שבאמת הי' חסר באמיתיות דהמס"נ דאו"כ. וי'ל הטעם לכך, דלא הי' מוכרח מצד גדרי העולם וממילא הי' בזה חסרון 'מהותי", עד כדי כך שרק אחרי העקידה אמר הקב"ה "עתה ידעתי"

והנה, לכאורה איך יתכן לומר שהי' חסרון באו"כ, לאחרי שהסברנו דע"י העקידה נתגלה למפרע שגם באו"כ הי' אמיתית וממשיות הנפש?

ולכאורה יש להביא משל להדבר מהמאמר ואתה תצוה שם מדובר אודות כח העצמות שנמצא בצדיקים ובנשיאי ישראל, ומסיים בסוגריים שמזה שהגילוי רק נמצא אצלו (כלומר במקום אחד) הוא ראי' שזה לא גילוי העצמות ממש, דאם הי' עצמות בגלוי אצלו, הי' גם בכל מקום בעולם, ומזה שבגלוי הוא רק אצל יהודי אחד זה ראי' שגם אצלו זה לא אמיתי.

ועד"ז כאן י"ל שמזה שלא מורגש אמיתית המס"נ בגדרי העולם (באו"כ) הנה זה ראי' שחסר באמיתיותו!

אך עדיין צריך לומר שמצד אאע"ה הרי מס"נ גם באו"כ הי' מצידו באופן הכי אמיתי ובהתבטלות מוחלטת, רק מכיון שהי' באופן וציור זה (דפרסום אלקות בעולם) לכך קיים חסרון בכניסת המס"נ לתוך גדרי העולם, ורק המס"נ דהעקידה היתה אמיתית מכל צד ופינה.

ויש להוסיף דלפי"ז יומתק עוד יותר מה שהסברנו דנסיון העקידה פעל חידוש בעולם; כי לפי הנ"ל נמצא שהחידוש מתבטא - לא בכך שמובן בגדרי העולם ג"כ - אלא דיש כאן חידוש ממש, דע"י העקידה ניתוסף בהאמיתיות דעבודת מס"נ. וזה מוכח מהעובדה דרק לאחרי העקידה אמר הקב"ה "עתה ידעתי".

ולסיכום: עיקר הנסיון דאו"כ הוא גילוי מעצם הנפש, ונסיון העיקדה הוא חידוש, דבזה יובן ענין הירושה. ונמצא דבאו"כ, עבודה "זו" נגעה למציאותו דא"א, וא"כ לא הי' צורך בציווי, ועתה דאין ציווי נמצא דלא בכוחו לחדש כו', ומשום כך הי' צריך בעוד נסיון העקידה, דהי' בציווי מהקב"ה דוקא שלכן הי' בכוחו לפעול חידוש דמס"נ אמיתי בטבע כל ישראל בתור ירושה. והחידוש דהעקידה מתגדל עוד לאור זה דרק לאחרי העקידה אמר הקב"ה "עתה ידעתי", ונמצא שהוא חידוש ממש.


1) ועוד, דלפי ביאורו, ע"י העקידה רק התחדשה בעולם מס"נ אמיתית, ונמצא דממילא מדובר רק בדרגות בנפש – ע"י או"כ.

2) ודוחק גדול לומר דמכיון שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו כו', א"כ מובן שאם הי' נמצא במצב ההוא, בפשטות הי' לו את הכח להצליח בהנסיון וממילא לפתוח צינור עבור הבאים אחריו.

3) וי'ל ע"ד הביאור בבח"י שיחה ב' לפר' לך דפתחה"צ הוא דבר התלוי בהבנה והשגה שנעשה קל להבאים אחריו. וי"ל לפ"ז שבאו"כ רק הנשמה "הבינה", ואח"כ בנסיון העקידה גם הגוף והשכל הבין, ואין הפירוש שעי"ז נעשה פתחה"צ, כי באמת פתחה"צ נעשה מלמעלה (החידוש דהעקידה) שרק מתבטא בהבנה שלנו ועי' לקמן הערה 6.

4) ויש להוסיף בד"א לומר שתכלית העקידה הי' רק לגלות דהאופן מס"נ דפירסום אלוקות הוא המס"נ המכוון.

5) ויש לבאר: א. א"א לומר שהי' כדי לפרסם דביקותו או שיטתו כי הרי אף אחד לא הי' נוכח שם, אפילו לא שני נעריו. ב. זה הי' מנוגד בתכלית להבטחת הקיום של אמונת ה', כי הרי יצחק הי' היחיד שבכוחו להמשיך להחזיק בשיטה זו.

6) אולם י"ל דהחידוש בהפתה"צ ע"י העקידה הוא בזה שנמשך דבר חדש לתוך העולם לחוד ולא קשור לזה שהי' מוכח גם בעולם אמיתיות המס"נ, כי זהו רק ביטוי מהחידוש. ואין לומר שע"י שהבינו את זה נעשה ממילא המשכה ודבר חדש, כי פשוט הוא שירושה שמדובר כאן, לא קשור איתנו, אלא שהוא דבר שמגיע מלמעלה שרק מתבטא בהבנה שלנו כלומר שהפתיחה הוא להיות מובן גם בעולם וד"ל.

7) ליתר ביאור: אם בצד החיובי, כגון שברצונו להתפרסם בתור אדם שמסר נפשו עבור אמונתו ושיטתו או בצד השלילי שאם אינו יכול לחיות ע"פ אמונתו "למה לו חיים", הצד השווה כאן הוא שאינו ביטול מציאותו אלא להיפך, תועלת עצמו. ואפילו את"ל שהוא מס"נ בלי תועלת עצמו – למען שיטה מסוימת בדרך החיים כמו שמצינו גם אצל יחידי סגולה באוה"ע, כאן גם משום שסברו שקיום שיטה זו חשוב הוא יותר מהחיים, ואין זו מס"נ אמיתית.

8) ויש להוסיף דנמצא לפי"ז שההבנה שלנו וההכרח למס"נ אמיתי בעולם לא הוא הגורם להפנה"צ, כי בשביל מה הי' צורך בציווי לפי"ז אם ממילא הי' להוות פתה"צ בעולם ע"י ההבנה שלנו כו' אלא י"ל כהובא לעיל בהערה 6 דההבנה שלנו הוא רק ביטוי ונובע מהחידוש. וליתר ביאור: כל תוכן החידוש הוא, שהמס"נ אמיתי, גם ראינו אותו אם השכל הגשמי שלנו, אבל לא זה פעל הפתה"צ, כי סו"ס הרי הפתה"צ הוא נעשה מלמעלה כנ"ל, דמיד מובן שלא מעשינו (כלומר ההכרח אצלנו וההבנה כו') זהו שמהווה הפתיחה. וצ"ל דכאן, רק כתוצאה ומסובב מהחידוש [שעי"כ הכניס לטבעם של ישראל] הוא שגם השכל הגשמי הבין את המיתיות המס"נ. דאל"כ למה פתח צינור. בסגנון אחר: בכדי להוות פתה"צ אז כמובן שהתוצאה מפעולתו שמהווה אותו צריכה להתאים לתוכן הפתיחה דלזה הוא פותח צינור, ופשוט.

9) ויש להוסיף: לכאורה עדיין צ"ל שהי' הענין ד"חידוש" אצל או"כ ועד"ז צ"ל שקיים גם ענין ד"גילוי ההעלם" אצל העקידה:לגבי או"כ בפועל זה הי' ענין חדש שלא התקיים עד אז ואפילו את"ל שכשמדובר בדרגות נפשיים אז הכל בערך כנ"ל, אעפ"כ י"ל שגם קיים במובן אחד ענין דחידוש מהותי: בפועל מס"נ הי' נעלם מעד בהנפש ולאו הי' לצאת לפועל (כנזכר בהערה 25) אפילו בנפש – אם לאו לאאע"ה, נמצא שבמובן ספעציפי זה הי' חידוש דבר שלא הי' עד אז.

ועד"ז י"ל לכאורה ג"כ אצל העקידה דקיים הענין ד'גילוי ההעלם,, משום דבפועל קיים בעולם (גשמי או רוחני) כבר את הענין דמס"נ אמיתי ורק שע"י העקידה התגלה גם בעולם הגשמי.

אולם נראה לי שעיקר ענין דאו"כ הוא הגילוי כנ"ל ועיקר ענין דהעקידה הוא החידוש ולכן כך מודגש לעיל בארוכה.

לקוטי שיחות
ב' אופנים בפתיחת הצינור דמס"נ [גליון]
הת' יצחק נפרסטק
תות"ל 770

בגליון האחרון (תתעא – עמ' 26) ביאר הת' מ"מ קלמנסון בענין פתיחת הצינור דמס"נ בעולם ע"י אברהם אבינו דיש בזה שני ענינים: א) כמבואר בלקו"ש ח"כ עמוד 74 ואילך, שהיות ש"כל ההתחלות קשות", לכן אברהם שהוא היה הראשון שעמד בנסיון של מס"נ ה"ה פתח את הצינור של מס"נ - שעי"ז נמשך בעולם הכח על מס"נ (ולולא המס"נ דאאע"ה לא הי' ענין המס"נ). ולכן נהי' אח"כ הרבה יותר קל לעמוד במס"נ מכיון שצריך רק להוציא מן הכח אל הפועל את מה שכבר גילה אברהם אבינו. וענין זה נמשך כבר בנסיון הראשון דאור כשדים, דע"י שאברהם התנהג במס"נ ממש נמשך כבר אז הכח למס"נ בעולם. (אלא שרק לאחרי הנסיון דהעקידה התגלה ענין זה, ולכן מבואר בלקו"ש שם מעלתו של נסיון העקידה דוקא, כי רק אז הודגש והתבטא ענין זה).

ב) כמבואר בלקו"ש ח"י עמ' 46 ואילך, וז"ל: "לפי שאברהם אבינו הי' הראשון שעמד בנסיון זה ובכל כגון דא הרי להיות ה"ראשון" הוא דבר קשה ביותר. אבל לאחרי שה"ראשון" כבר "פתח את הצינור" וסלל את הדרך – אז נעשה זה בנקל יותר לבאים אחריו, כי הם הולכים בדרכיו ואורחותיו . . שבכדי שיוכל [האדם] להתגבר בכוחות שלו על הקשיים והמניעות בענין זה – כשיודע וכשמרגיש שכבר קדמוהו בזה ה"ראשון" (ובפרט כשהוא אביו) ופתח את הצינור "עבורו ועבור כל בנ"י" ה"ז מסייע לו בעבודתו הוא". עכלה"ק.

וענין זה, שהאדם ההולך בדרכי אברהם אבינו, יוכל להתבונן בדרכיו והתבוננות זו תסייע לו בעבודתו שתהי' בנקל יותר, הרי זה יתכן רק לאחרי נסיון העקידה, שאז בא לידי ביטוי מס"נ המיוחדת של אברהם אבינו.

ועפ"ז מבאר הת' הנ"ל (בדא"פ) שאין סתירה בזה שלפעמים מבואר בחסידות (נסמנו בלקו"ש ח"כ שם הערה 28) שפתיחת הצינור הי' באור כשדים, ולפעמים מבואר (בלקו"ש שם) שזה הי' בהעקידה, כיון דזה תלוי מצד איזה ענין מדברים. [ובזה יוסבר הערה 47 בלקו"ש שם].

ב. אמנם, במאמרי אדמו"ר הזקן על פרשיות השבוע (בראשית שמות) עמ' קכט ואילך (נסמן בלקו"ש שם הערה 30) מבואר וז"ל: "אברהם הי' מדריגתו מדת האהבה . . האהבה היא מרחוק דוקא כי בהיותו רחוק שייך לומר שרוצה להתקרב . . אמנם מדת היראה בהיפך כל מה שיתקרב ביותר אל האדון תהי' הירא' בשלימות' העצמי' . . לכן יאמר היום בהר ה' ירָאה [בקמץ] שכבר נראה ונגלה גם באהבת אברהם ע"י התכללות יראה דיצחק באהבת אברהם בחי' גבורות בחסדי' ע"י מעשה העקידה שנעקד יצחק ונתכלל באברהם, והיינו מה שיוכל להיות מס"נ בכל א' מישראל אף שלא הי' לו אהבה לה' בתפלה מעולם שימסור נפשו מפני גודל האהבה כו' אבל מפני היראה שירא למרוד באחד ולהנתק ממנו לגמרי כו' הרי הוא מוסר נפשו מפני זה ואין זה אלא מהארת יראה הפנימי' ביטול במציאות ממש שבאת מפני הקירוב הגדול כנ"ל, ולולי עקידת יצחק להמתיקו בחסדי' דאברהם לא הי' באפשרי להי' כח יראה וביטול פנימי זה במס"נ על קדה"ש בכל א' מישראל וד"ל, אבל ע"י שגם באהבת אברהם נתגלה ונראה בקירוב גדול הרי יש אהבה מסותרת ומצומצמת בכל א' מישראל מחמת ירושה מאברהם כידוע (כי מבחי' החסד הוא להוריד השפע מטה מטה) לכן יש ביכולת למסור נפשם על קד"ה כו'". עכלה"ק.

הרי דע"פ המבואר במאמר אדמוה"ז הנ"ל נמצא, שלולי הנסיון דהעקידה לא הי' ביכולת כל אחד מישראל למסור נפשו, ופתיחת הצינור שנעשתה באור כשדים ע"י אברהם (שענינו "להוריד השפע מטה מטה") הי' מועיל רק לאלו שימסרו נפשם מפני גודל האהבה שזה לא שייך אצל כל אחד. ורק לאחרי הנסיון דהעקידה (ע"י ההתכללות עם מדת יצחק) נמשך הכח מאברהם (מחמת ירושה מאברהם) לכל אחד מישראל. וא"כ איך זה מתאים עם המבואר במ"א שהמס"נ שהוריש אברהם לכלל ישראל היא מסירת נפשו על פירסום אלקות בעולם שהי' באור כשדים. ויש לעיין בכ"ז.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות