E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ תרומה - ז' אדר - תשס"ד
לקוטי שיחות
עין תחת עין
הרב אלי' מטוסוב
חבר מערכת "אוצר החסידים"

בלקו"ש חט"ז פ' משפטים (ע' 269) נתבאר אשר יש ענינים בתורת הנגלה שמובנים לתכליתם רק ע"י הביאור בפנימיות התורה. וכ"כ בלקו"ש ח"ב ע' 426, ובאריכות בלקו"ש חי"ט ע' 209 (ושם מבואר שזהו ע"ד מארז"ל רוח צפונית אינה מסובבת שלא יטעה אדם לומר שהוא אלוקה כי יאמרו לו לך גמור רוח צפונית כו', ועד"ז בנדו"ד שהאדם לא יטעה לחשוב שאפשר להשיג הכל בשכל אנושי כו' ע"ש באריכות. ויש מזה עוד כ"פ בשיחות של ההתוועדויות).

ענינים המובנים רק ע"פ פנימיות התורה

וראיתי מקור לדברים אלו (שיש ענינים שהבנתם הוא רק ע"פ דרך הנסתר), ברקאנטי עה"ת בפ' משפטים ע"פ עין תחת עין (והובאו דבריו בשל"ה חלק תושב"כ פ' משפטים ד"ה ובפ' כיצד מברכין). וז"ל:

עין תחת עין וגו' (משפטים כא, כד), כבר ידוע כי זה הפסוק אמרו רז"ל (ר"פ החובל) שאינו כפשוטו אלא לממון. גם פסוק כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו הכוונה בו לממון, דבר הניתן מיד ליד. וכן וקצותה את כפה, וכן בעליו יומת. ואולי תשאל אחרי שאין הכוונה בו ככתבו, למה נכתב כך לתת מקום למינים לרדות. והתשובה היא מה שאמרו רז"ל שבעים פנים לתורה, ופירוש המצוה כפי פשוטה ניתן בתורה שבעל פה ואחריה נלך, אמנם בא לשון הפסוק בענין אחר, שיובנו בו הפנים האחרים שלא היו מובנים בלתי הלשון ההוא. דוגמא לדבר, באומרו עין תחת עין, האמת הוא כפי הקבלה כי החובל בחבירו חייב בחמישה דברים, אמנם נכתב כך לסוד גדול מאוד, כי כבר רמזתי כי צורת האדם כולו באבריו ותבניתו נעשית על צורת האדם העליון. והנה בהיות אברי האדם על כוונת הבריאה, יהיו אבריו דוגמא כסא לאברים העליונים, ומוסיף בהם כח והמשכה מאפיסת האין, ובהיפך הפך. זהו סוד כאשר יתן מום באדם הידוע, כן ינתן בו, והבן זה מאוד. גם רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב בספר האמונות, ואלו דברה תורה כל עניינה בלשון כולל ובכוונה אחת, לא יכולנו לדעת כל סתרי החכמה והבינה, שהתורה כיוונה בחכמה אעפ"י שלא פירשה, כי דברי תורה יש להם פנימי וחיצון גלוי ונסתר, שנאמר (תהלים סב, יב), אחת דבר אלהים וגו'. ע"כ הובא בשל"ה.

ועיג"כ בלשון הרמב"ן פ' משפטים שנתקשה ג"כ בפסוק עין תחת עין, דמכיון שהכוונה לממון מדוע נקטה תורה לשון המורה על עונש חסרון אברים. ומביא דברי האבן עזרא ע"ז, ואח"ז כותב: ועל דרך הפשט אין הצלה מזאת השאלה, לבד אם יאמרו כי המכה אשר יתן מום בעמיתו והוא מום קבוע שישאר בו, כגון עין יד ורגל וכויה שישאר ממנה הרושם לעולם, אז נעשה כמותה בגופו, והוא מה שאמר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו כו'. ע"ש. ועי' מזה ג"כ במגלה עמוקות בפ' אמור.

[ומ"ש ברקאנטי ושל"ה כו' בביאור פסוק כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו דקאי על אברי אדם העליון דאברי אדם שלמטה מכוונים כנגד אברי אדה"ע כו', זהו כענין המבואר בלשון החסידות בלקו"ת פ' במדבר ביאור ד"ה בשעה שהקדימו בענין שופך דם האדם באדם גו', ועד"ז במקבילות לשם, עי' בנסמן בסה"מ תרל"ג ע' שטו. ועי' ג"כ בדרמ"צ מצות אהבת ישראל. ואכ"מ].

לשון הרמב"ם בענין "עין תחת עין"

ע"פ כלל זה, אולי נוכל לתרץ את לשון הרמב"ם במו"נ (ח"ג פמ"א) בענין זה, שאחרי שכותב בדיני עונשים בחוטא לזולתו שצריך להעשות בו כמו שעשה בשוה אם הזיק בגוף ינזק בגופו כו' ומי שחסר אבר יחוסר אבר כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו,

כותב שם הרמב"ם בהמשך דבריו: ולא תטרידך רעיונך בהיותינו עונשים הנה בממון [היינו שהרמב"ם ג"כ מקשה כנ"ל, הסתירה בין מה שמפורש בכתוב "כן ינתן בו" עם מה שלמדו בגמ' מגז"ש כו' דהוא ממון], כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים [ר"ל כי כאן הוא הולך לפי פשטות המקרא דהעונש הוא בחסרון האבר, ועם כל זאת יש לבאר גם שיטת התלמוד שהוא ממון אך דברי התלמוד יתבאר רק בעל פה פנים בפנים, ולא כאן בחיבור זה], והמכות אשר א"א לעשות כיוצא בהם בשוה דינם בתשלומין רק שבתו יתן ורפא ירפא. ע"כ.

תמיהת המפרשים בדברי המו"נ

ובמפרשי הרמב"ם הקשו בזה מאד, עי' בפירוש ה"ר שם טוב וז"ל: ואפלא תכלית הפלא ממאמר הרב שאמר כי כוונתו היתה לתת סבת הפסוקים לא סבת מה שנאמר בתלמוד, כי הלא הפסוקים אינם אמיתיים לא בכל ולא בחלק אלא כפי הקבלה שקבלו רבותינו בתלמוד, וזה הרב למדנו שאם מלך המשיח יבוא ויאמר שפי' הכתוב כפי פשוטו עין תחת עין ממש חייב מיתה למה שהוא סותר את כל התלמוד ולא ידעתי אנה פנה רבינו ומורינו כי לא כך למדנו והשם יכפר בעדו ובעדנו. ע"כ בפי' הרש"ט. וכן בעקידה בפ' משפטים שמ"ו נשאר בצ"ע על המו"נ. [וראיתי מובא שו"ת קול מבשר ח"ב סכ"א שמביא מס' קול יהודה על הכוזרי שהאריך בדברי המו"נ. ולא ראיתיו עדיין].

במ"ש הרמב"ם שאינו רוצה לגלות הטעם

והנה מלבד קושיית המפרשים על המו"נ שח"ו נטה כאן מדברי חז"ל, יש גם חידוש בלשון הרמב"ם שכ' כי ביאור דברי התלמוד בזה יתבאר פנים בפנים, ולכאורה מדוע יתבאר רק פנים בפנים ולא ע"פ הכתב וכיו"ב.

ועי' לשון הר"א בן הרמב"ם בפירושו עה"ת ע"פ עין תחת עין: ולאבא מרי ז"ל במורה רמז בזה שנמסר ממנו פירושו על פה בו הכרעה נפלאה בין הקבלה [קבלת חז"ל שהוא ממון] ופשט המקרא, ולא אפשר לכותבו מפני שהוא ז"ל הסתירו. ע"כ.

[ובתו"ש פ' משפטים חי"ז ס"ע רמא אחרי שמביא את המו"נ הוא מביא דברי ר"א בן הרמב"ם בסגנון אחר, וז"ל: ובכת"י מבנו ר' אברהם בערבית כתוב שאביו ביאר לו בעל פה ענין זה בתנאי שלא יפרסם הדברים. ע"כ].

וכ"ז הוא חידוש גדול, היכן מצינו כזאת ברמב"ם שהוא מסתיר דבר, וכלשון הר"א בן הרמב"ם שזוהי הכרעה נפלאה שאי אפשר לכותבה. [ועי' בלשון העקידה שם: ותמיהני מהרב המורה ז"ל כו' ולא אדע מה ישמיענו בפיו ולא ראיתי עליו דבר מספיק].

הרמב"ם לא גילה עניני קבלה

ועל קושיא שני' זו, י"ל ע"פ הנ"ל מרקאנטי ורמב"ן שענין עין תחת עין אינו יכול להתבאר ע"פ פשוטו כי אם רק ע"ד הנסתר (וע"ד מ"ש בלקו"ש שיש ענינים שמובנים לתכליתם רק ע"פ פנימיה"ת), א"כ אפשר זהו גם טעם הרמב"ם שלא רצה לכתוב בזה ע"פ הידוע שהרמב"ם לא רצה לגלות עניני קבלה.

(עי' בס' השיחות קיץ ת"ש ע' 41 בשם אדמו"ר מהר"ש אשר הרמב"ם הי' מקובל גדול ונזהר מאד מלגלות עניני קבלה אפילו ברמיזה. ועי' באריכות בהערת רבינו שם, ובלקו"ש ח"ב ע' 326 וע' 768. ח"כ ע' 594. ועי' מאמרינו "הרמב"ם באספקלריית חב"ד" ב"כרם חב"ד" חוברת ב' ע' 94 ואילך).

אך בזה הרווחנו רק לבאר לשון הרמב"ם במה שלא רצה לכתוב הטעם. אולם לא העלינו עדיין לתרץ את עיקר קושיית המפרשים על המו"נ שנקט הדין עין תחת עין ממש, ואיך נטה ח"ו משיטת התלמוד שהוא ממון.

דרך חדש בשיטת הרמב"ם

ואולי י"ל דרך חדש במו"נ כאן (ועפי"ז יתבאר באופן שונה מה שהרמב"ם לא רצה לכתוב זה). כי הנה בי"ד של ישראל צריכים לדון לא רק את בנ"י כ"א גם את הנכרים התושבים עם ישראל, וכדאיתא ברמב"ם הל' מלכים ספ"י חייבין בי"ד של ישראל לעשות שופטים כו' לדון להם על פי המשפטים האלו כו', ע"ש. וכמה דינין שבפ' משפטים הם גם בנוגע לעכו"ם, ועי' במכילתא עה"פ (כא, לה) וכי יגוף שור איש להביא שור של אחרים, ופי' במפרשים (עי' זית רענן ועוד) שזהו לרבות נכרים דהם ג"כ בכלל איש (ובתו"ש חי"ז ע' קצא מביא גירסא: לרבות של נכרי). ועי' ב"ק דל"ח שממעט שור ישראל שנגח שור של נכרי רק מדכתיב בפסוק רעהו (הלא לולי הלימוד דרעהו הי' דין השור שבפ' משפטים גם בנכרי) או מלימוד ראה ויתר גויים שהתיר ממונן כו'. ועד"ז בדיני השומרים שממעטים נכרי מפסוק וכי יתן איש אל רעהו כמפורש ברמב"ם הל' שכירות רפ"ב.

בעכו"ם עין תחת עין ממש

וכן בנדו"ד גבי חבלות נאמר וכי ינצו אנשים גו' עין תחת עין גו' (ואין שום מיעוט למעט נכרים), הנה בנוגע לישראל למדו בר"פ החובל ממש"נ (מסעי לה, לא) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, ופסוק לא תקחו גו' נאמר בישראל דוקא (ע"ש בפ' מסעי שנאמר בסמיכות לדין ערי מקלט, ופסוק שלפני"ז מפרוש "ומכה נפש לפי עדים" שכ"ז הוא בישראל דוקא משא"כ בעכו"ם שאי"צ עדים כו' כמ"ש ברמב"ם הל' מלכים ספ"ט). וע"כ גבי עכו"ם נשאר הדין עין תחת עין ממש.

ולפי"ז מובן בדרך מרווח מאד מה שנקטה תורה לשון עין תחת עין, שזהו משתמע לשתי פנים גם כפשוטו עבור העכו"ם, וגם ממון ע"פ ההיקש עבור ישראל. ומתורץ ההכרעה בין פשט המקרא עין תחת עין ממש (ובזה קאי הרמב"ם במו"נ) לדרשת חז"ל שהוא ממון.

יישוב שיטת הרמב"ם בס' היד

ופוק חזי, מה שמצינו דבר פלאי ברמב"ם ריש הל' חובל ומזיק, אחרי שכותב שמפי השמועה למדו עין תחת עין שהוא ממון הוא כותב בה"ג: "וזה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירות אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה, ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון אברים או לחבלות יש בו כופר".

ואח"ז בה"ה מוסיף הרמב"ם דבר חדש: ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא, שנאמר בו (באותו פסוק) חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא, הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין, והוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר האיברים. ע"כ.

ותמה בזה הלח"מ דהלא כבר כתב הרמב"ם בה"ג לימוד דולא תקחו כופר כו' אבל אתה לוקח לראשי אברים כו', ומה בא להוסיף כאן בה"ה טעם נוסף. וגם מפני מה שבק הרמב"ם לכל ההיקשות שאמרו ע"ז בגמ' ר"פ החובל ומוסיף כאן דבר חדש מן כי יכה איש את רעהו גו'. והלח"מ נשאר בצ"ע. [ובתו"ש חי"ז ע' רנח ואילך, מביא מכמה מפרשים שנדחקו בזה. וגם מביא מקור לדרשת הרמב"ם במכילתא דרשב"י. אך בכל זאת צ"ע מדוע שבק הרמב"ם הלימודים שבגמ' ונקט המדרש]

אולם לפי דברינו הכל עולה יפה, דהרמב"ם רוצה להוסיף שדין תשלומים הוא רק ב"רעהו" כפי שמפורש בפסוק בדין חבורה, משא"כ בעכו"ם דנין בראשי אברים ועין תחת עין כפשוטו.

וי"ל כי מפסוק דלא תקחו כופר לנפש רוצח, שלמדו מזה "אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים", הי' אפשר לדחוק דקאי גם בעכו"ם (אף דפסוקים הסמוכים לו קאי בישראל דוקא), וצריך הלימוד מחבורה דשם מפורש "רעהו".

ויל"ע בשאר נו"כ, וצ"ע אם לא עמדו המפרשים בפי' זה בדברי הרמב"ם.

[ובכלל לא ראיתי בפוסקים מפורש דין זה דבעכו"ם עין תחת עין ממש, ועי' רמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ו דעכו"ם החובל בישראל חייב מיתה אבל אינו נהרג. ולא פירט הרמב"ם עונשו לפועל. וגם לא כתב דין עכו"ם החובל בחבירו. ועי' בר"ן סנהדרין נ"ח ע"ב.

ורק זאת מצאתי בתו"ש חי"ז ע' ער שמביא מס' חמדת ישראל קונטרס נר מצוה שכ': דכמו בישראל אמרה תורה עין תחת עין ומ"מ משלם ממון משום דילפינן מקרא דלא תקחו כופר לנפש רוצח אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, א"כ י"ל דה"ה בני נח אע"ג דחייב מיתה על חבלה מ"מ יכולין ב"ד לתקן עבור זה כופר ממון. ע"כ. אבל זהו חידושו של החמדת ישראל ואין מוכרח שכ"ה לדעת הרמב"ם.

וגם עי' במגלה עמוקות פ' אמור וז"ל: וכן מי שנותן מום לעמיתו, בן נח הורג אותו ונותן עין תחת עין ממש, אבל גבי ישראל אינו נותן רק ממון ז"ש איש כי יעשה מום בעמיתו וכאשר עשה כן יעשה בו כן הוא דין גוים אבל אני אינו פוסק כן כו'. ע"כ. הרי שבמג"ע כותב ענין זה ע"ד השלילה. ועי' המובא בתו"ש חי"ז ע' רס. אבל אנו בדברינו כאן דנין לשיטת הרמב"ם שכותב מפורש במו"נ שעין תחת עין ממש הוא ע"ד החיוב וע"פ השכל והגיון].

בלשון המאירי "אין אנו נושאין פנים בדין לעצמנו"

ובדרך זה מתורצים היטב דברי הרמב"ם במו"נ שענין זה אין לכותבו רק למוסרו פנים אל פנים. כי עי' במאירי ב"ק דל"ח בענין הדין דשור של עכו"ם שנגח לישראל חייב משא"כ שור של ישראל שנגח לעכו"ם פטור, שכ' כי לא נאמרו הדברים אלא בעמים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים, כמו שאמרו ראה שבע מצות שקיבלו עליהם ב"נ שלא קיימון עמד והתיר ממונים, הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלינו כדינינו, ואין נושאים פנים בדין לעצמנו, ואין צריך לומר האומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים. (לא ראיתי לשון המאירי רק כתבתי ע"פ המובא באנצקלופדי' תלמודית ערך גוי ע' שסב).

א"כ עד"ז בנדו"ד, הנה בפסוק אחד גופא "עין תחת עין שן תחת שן גו'", מחלקים הפירוש לב' אופנים, פירוש אחד לחובל ישראל שעונשו ממון ופירוש אחד לחובל עכו"ם שעונשו חסרון אברים. ואם נכתוב זה, הלא צריך לכתוב גם הסתייגות "שאין נושאים פנים בדין לעצמנו" ורק כי כן הוא ע"פ דיני תושב"כ מצד לימוד ההיקש והלמ"מ כו' (וגם בענין אם זהו בכל האומות או רק באלו שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים). ומובן מה שהרמב"ם לא רצה לכתוב זה. (ובפרט בס' המורה שנכתב בערבית גם עבור חכמי האומות. וכמדומה גם פי' הר"א בן הרמב"ם עה"ת נכתב במקורו בערבית).

ביאור התו"ש דפ' משפטים נאמר קודם מ"ת

והנה בתו"ש פ' משפטים ע' ריז מביא פלוגתא אם פ' משפטים נאמרה בסיני או נאמרה במרה לפני מ"ת, ועפי"ז כ' שם בע' רסג לבאר שיטת ר' אליעזר במדרש אשר עין תחת עין פירושו נזק ינתן בו ממש ולא ממון, ומבאר בתו"ש שר"א סובר שפ' משפטים נאמרה במרה ואז הרי הי' עדיין לישראל דין ב"נ, וכשנשנה בסיני הפרשה ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, אז נתפרש להם שעין עין היינו ממון כו', ע"ש באריכות.

אבל לפי התו"ש אין מתורץ עדיין דברי הרמב"ם במו"נ שעין תחת עין הוא כפשוטו (והלא אין הרמב"ם מדבר קודם מ"ת), וגם אין מתורץ מ"ש הרמב"ם ההכרעה עם דברי חז"ל אי אפשר לכותבו כו'. וגם צ"ע אם זה מוסכם לכו"ע אשר לשונות שבפ' משפטים שייכים עם לפני מ"ת.

אולם מה שכתבנו לעיל הוא כי הלא גם המשפטים שאחרי מ"ת ושנאמרו לישראל (ומגיד דבריו ליעקב כו') צריכים הבי"ד לדונם גם עבור ב"נ כו', ואין אנו נכנסים לענין אם פ' משפטים נאמרו קודם מ"ת או לאחרי מ"ת, כ"א זהו כלל בכל הדינין שבתורה שממעטים עכו"ם רק כאשר כתיב "רעהו" וכיו"ב.

ובדברינו אלה מתורצים היטב כל דברי הרמב"ם הן במו"נ והן בס' היד. אלא שיש בדברים אלו משום חידוש, וצ"ב אם כבר נמצא ומבואר כן בספרים הדנים בזה. ולע"ע לא מצאתי.

לקוטי שיחות
במצות עשיית הארון
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

א) בלקו"ש ח"ד עמ' 1347 הערה 26, דן כ"ק אדמו"ר בשתי תמי' גדולות בשיטת הרמב"ם: א) למה השמיט הרמב"ם כל דיני עשיית הארון (ריש הל' ביהב"ח, ועד"ז בסהמ"צ מ"ע כ' ושם שרש יב) ב) איך זה נטל יאשיהו הארון ממקומו שנצטוו בנ"י לשומו שם וגנזו?

ומתרץ "דעשיית הארון והבאתו לקדה"ק הוא אך ורק כדי שיהי' "ונועדתי לך שם", ולאחרי שנעשה זה ו"אינה בטילה" לעולם – שוב לא מצינו מצוה בעשיית הארון". ע"כ. וע"ש שמאריך דאין מ"ע כלל (משנבנה ביהמ"ק) לעשות ארון.

ובלקו"ש חכ"א שיחה ב' לפר' תרומה מבאר באופן נפלא הגדר דהא דגנזו יאשיהו הוא לא רק ענין בדיעבד, אלא דבשעת בנין ביהמ"ק הוקצו מלכתחילה שני מקומות: א) מקום גלוי על האבן שתי' שבק"ק. ב) המקום שגנזו למטה מק"ק, וע"ש.

ולהעיר שעפ"ז מתורצת קושיית הרש"ש ביומא נג, ע"א מדוע לא בנו ארון בבית שני כמו שעשו (לשיטת הרמב"ם – וראה בארוכה לקו"ש חי"א עמ' 136 ואילך) אורים ותומים, אף שלא היו נשאלין בהם, ומתרץ ע"ש.

וע"פ ביאורי כ"ק אדמו"ר יובן הדבר כמין חומר, די"ל בשתים: או שאין שום סיבה או מצוה לבנות עוד ארון אחרי שכבר נפעל הענין ד"ונועדתי" בפעם הראשונה, וכמבואר בח"ד שם, או שלא הי' חסר הארון בכלל מפני שעוד הי' במקומו הנכון שהוכן עבורו מלכתחילה, וכמו שמבאר בחכ"א שם.

ב) בלקו"ש ח"ד עמ' 1346 כתב וזלה"ק: "ענין הארון הוא א) תורה כמ"ש (מ"א ח, ט) אין בארון רק שני לוחות האבנים. ב) בארון לא הי' שום עבודה (כמו בשאר כלי המשכן) ענינו הוא שיהי' כלי להגילוי שמלמעלה – ונועדתי לך שם ודברתי וגו'". עכלה"ק וע"ש.

ובהערה 26 שם כתב וזלה"ק: "כי הארון ענינו רק כלי ל"ושכנתי בתוכם". עכלה"ק.

דלפי ביאור כ"ק אדמו"ר יוצא, דהארון אינו כמו שאר כלי המשכן והמקדש דענינו הוא עבודה אלא הוא רק כלי להלוחות.

וראה מ"ש הרמב"ן בהשגותיו לסהמ"צ מ"ע לג, דמפורש שם דברים אלו, וז"ל: "ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה. ועוד שאם נעלה על דעתינו שיאבד או שישבר מצוה לעשותו במידה הראשונה לשים שם לוחות העדות". עכ"ל.

וכדברי כ"ק אדמו"ר מפורש במדרש הגדול פרשתינו (תרומה כה, ח) הו"ד בס' אמרי חן עה"ת, וז"ל: "מ"ע לעשות בית לה' וכו' ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קודש וקודש הקדשים וכו' ועושין בו שבעה כלים מזבח וכבש לעלות בו' וכו' אבל הארון הרי הוא ללוחות, ואינן מכלי המקדש", עכ"ל.

וראה גם במנ"ח מצוה צה ובמשך חכמה על אתר.

ועפכ"ז ביארו (ראה מנחת אשר ואמרי חן פרשתינו) הא דכתב רש"י (פרשתינו כה, כא) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך", דהקשה וז"ל: "ולא ידעתי למה נכפל וכו'", ע"ש.

דלפי דרכינו יובן דאין הארון כשאר כלים, ואין הארון כלי בפ"ע, אלא כל שאין העדות בתוכו איננו ארון כלל, ולכן בא הציווי בו שלא יתן עליו כפורתו מלמעלה עד שיתן לוחות העדות בתוכו, ומעת שיתן הלוחות אל תוכו שוב ארון הוא ויכסהו בכפורת אשר עליו (לשון ס' מנחת אשר).

וכן ראה במפרשים הנ"ל שעפי"ז יובן דיוק הכתובים במה שבכל הכלים כתיב "ועשית" ובארון כתיב "ועשו". ודו"ק.

לקוטי שיחות
הנחוץ – קל להשגה?
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

בלקוטי שיחות (כרך ד עמ' 1284) מבואר, שכמו שבצורכי הגוף, דברים הנחוצים ביותר לאדם קל יותר להשיגם (כמו שקל יותר להשיג מזון מאשר לבוש, ולבוש מאשר בית, והאוויר לנשימה מזומן תמיד ללא כל טירחא), "כן הוא בצורכי הנפש: המצוות שהנשמה מוכרחת וזקוקה להם ביותר, בנקל יותר לקיימם. ובנידון-דידן: שתי המצוות: 'משלוח מנות ו'מתנות לאביונים' (מכיוון שהם עיקר בענייני הפורים), בנקל יותר לקיימם משאר המצוות דפורים" (וראה הפירוט בהמשך שם).

וצריך ביאור מהם הכללים לשימוש נכון ב'מפתח' זה, שהרי כידוע, קיום מצוות עקרוניות וחשובות, כמו: תלמוד תורה, חינוך, תפילין, שבת, כשרות וטהרה (עכ"פ במקומות רבים בעולם), זקוק למאמצים רבים ולהוצאות מרובות ביותר.

לקוטי שיחות
הבעש"ט בעת תפלתו
הרב אליהו זילבערשטיין
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, נ.י.

בלקו"ש חכ"ה עמ' 265 בשוה"ג: "ובמ"א איתא בהמשך לזה שהבעש"ט הי' רגיל לומר בתפילתו אוף (קוף) – ראה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (התמים ח"ב ע' 150 אגרות קודש ח"ב עמ' שסג) בית רבי ח"א פט"ז - ושזוהי דרגת הביטול דלמטה מ"תולעת", בהיותו בע"ח דומה לאדם". עכלה"ק.

הנה אינו מציין המקור לביאור זה, רק כותב "ובמ"א איתא" ואבקש מלומדי השיחות לציין מקומו.

לקוטי שיחות
"גדרי נותן" ו"גדרי מקבל" מצד ה"אור" או מצד ה"כלי"
הת' מנחם מענדל קלמנסון
תלמיד בישיבה

ידועים דברי הרבי1 בנוגע לכו"כ פלוגתות כלליות [ולדוגמא מח' ר"ע ור"י, ומח' ב"ש וב"ה אי אזלינן בתר בכח או בפועל] דתלויים הם בחקירה אחת, והוא אם ניתנה התורה מצד גדרי הנותן (הקב"ה) או דניתנה תורה בתוך גדרי המקבל (ישראל).

ויש לקשר הנ"ל בד"א עם המבואר בלקו"ש ח"ו שמות (ב), דשם כותב הרבי כך: "אט דער עילוי וואס טוט זיך אויף דורך המשכת אלקות למטה בתחתונים דריקט זיך אויס אויף שניי אופנים:

א. דורך אזא המשכה זאגט זיך דער תוקף בלתי מוגבל פון דעם אויבערשטער'ס אור אז עס איז "אין סוף" ער האט אויף זיך ניט קיין שום הגבלות ביז ער ווערט מתפשט און איז מאיר אויך אין דעם סוג היותר תחתון.

ב. דורך דעם וואס דורך אט דער המשכה ווערט גדלותו ית' דערקענט "בתחתונים" דריקט זיך אויס (ניט בלויז די אומבאגרענציטקייט פון דעם אור וואס ער דערגרייכט אויך למטה נאר אויך) די אמת'קייט פון אלקות דערמיט וואס אויך דער מטה, נבראים תחתונים (וואס זיינען ניט אלקות) האבן אין אים א הכרה". ע"כ.

ובהערה 35 שם אומר הרבי: "וי"ל זהו ב' הענינים "כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולותו וכו'", וי"ל שזהו החידוש ד"יכירו גדלותו" על "בגין דישתמודעון לי" (שבזהר פ' בא מב, ב) שהכוונה "בגין דישתמודעון לי'" (דמשמע (גם) בעל כרחו) הוא שיהי' גילוי אלוקותו ית' . . אבל ענינו של המקבל רצונו וכו' אינו נוגע בזה.

משא"כ הכוונה ב"לברואיו יכירו כו'" הוא שהנבראים יכירו את גדלותו ית' ויזכו להיות מרכבה כו'". עכ"ל.

היוצא מהנ"ל הוא, דבנוגע להכוונה של הקב"ה בעוה"ז - היינו "להיות לו ית' דירה בתחתונים" מצינו ב' שיטות: א. שי' הזהר ("בגין דישתמודעון לי'") ב. שי' הע"ח ("יכירו גדולתו"), דלהזהר מבואר דהכוונה הוא להתפשטות האור, היינו לגלות הבל"ג שלו ו"ענינו של המקבל . . אינו נוגע", משא"כ להע"ח דוקא ע"י קבלת והסכמת המקבל נשלמת הכוונה, היות ודוקא אז מתבטאת האמתיות דאלוקות, כיון דאפי' התחתון הסכים אתו!

ועפ"י הידוע ד"הדירה בתחתונים" נעשית ע"י התורה, י"ל דמזה נובעת המחלוקת (בפני' הענינים) אם ניתנה התורה עם גדרי הנותן או דניתנה עם גדרי המקבל:

דהרי אם הכוונה בדירה בתחתונים היא בכדי להראות ולגלות הבל"ג דאלקות, היינו בל"ג דהאור (שמעין המאור דהוי ה"נותן") שביכלתו להגיע גם להמטה, אבל קבלת המטה (המקבל) אינו נוגע.

ומסתבר ביותר דהתורה (שע"י עושים הדירה) ניתנה עם גדרי הנותן ללא שייכות לקבלת המקבל (וע"ד שהסברנו בגליון הקודם בנוגע ל"סיני" ו"עוקר הרים", דסיני היינו "בקיאות" וענינו לידע מה שכתוב בתורה, אבל אין ענינו להקשות ולהבין "מלמטה למעלה" - וזהו ע"ד בגין דישתמודעון לי'), משא"כ אם הכונה היא לבטא האמיתיות דאלקות צריכים אנו לקבלת המטה (ה"כלי") דדוקא ע"י קבלתו מתבטא האמיתיות דאלקות, דאף התחתון ("שאין תחתון למטה הימנו וכו'") מסכים לאלקות, וא"כ מסתבר ביותר לומר דהתורה (שע"י עושים הדירה) ניתנה עם גדרי המקבל (וכמו שהובא בגיליון הקודם בנוגע ל"עוקר הרים" דהוי "גדרי מקבל", דתכונתו הוא להקשות ולהבין מכח עצמו וזהו תכלית הכוונה) דעי"ז דוקא מתבטא האמת דאלקות2.


1) לקו"ש חי"ז הדרן למס' עוקצין ועל ששה סדרי משנה ועוד.

2) להעיר מהדרך לששה סדרי משנה בנוגע למחלוקת ב"ש וב"ה לגבי מה נברא תחילה השמים או הארץ, עיי"ש.

לקוטי שיחות
כי הוי' הוא האלקים אין עוד [גליון]
הת' מרדכי ישראל הכהן דינערמאן
תלמיד בישיבה

בשער היחוד והאמונה פ"א: "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש אלקים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבת אל לבבך".

ומכח קושיא זו מפ' אדה"ז בהמשך הפרקים דהפי' אין עוד הוא שאין שום מציאות זולתו ית'.

ובגליון שעבר (תתעה עמ' 5) הקשה הרב אהרן ב"צ שי' הלפרין והרי בהפסוקים שלפנ"ז מוכח שניתן לטעות שיש עוד אלוקה במים מתחת לארץ וכמ"ש פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל וכו' תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ.

ונראה לבאר בפשטות דקושיית אדה"ז הוא כלשונו וכי תעלה על דעתך שיש אלקים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבת אל לבבך.

והיינו דאע"פ דיש מקום לטעות ח"ו שיש אלקים במים מתחת לארץ כדמוכח מפסוקים הנ"ל מ"מ לא צריכים להזהיר כ"כ והשבת אל לבבך, וזה שהזהיר והשבת אל לבבך ה"ז מוכיח דאין הפסוק שולל טעות הנ"ל כ"א טעות שצריך השבה בלב.

וזהו שמבואר בהמשך דפירוש הפסוק הוא שאין שום מציאות זולתו ית' דדבר זה הוא כמובן קשה מאוד להבין וע"כ צריך להזהיר והשבת אל לבבך.

[ולהעיר מפ"ו דכתב וז"ל ולכן הוצרך הכתוב להזהיר וידעת היום והשבת אל לבבך וגו' עכ"ל שנוגע לענינו. דאף שאינו מביא כל הפסוק מ"מ מצטט שם והשבת אל לבבך מפני שזהו עיקר השאלה].

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות