E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ בה"ב – חג השבועות ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ר"ח סיון ה'תשע"ח

ש"פ תרומה - ז' אדר - תשס"ד
נגלה
שוה כסף בפדיון עבד עברי
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

אי' בקידושין (ח, א): "דתניא מכסף מקנתו (בהר כה, נא) בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים, [ומקשה:] האי תבואה וכלים היכי דמי, אילימא בלא מקני בהו כלל, ישיב גאולתו אמר רחמנא (שם) לרבות שוה כסף ככסף, ואי דלית בהו שוה פרוטה, מאי איריא תבואה וכלים אפי' כסף נמי, אלא לאו דאית בהו ש"פ, וכיון דלא קייצי לא, ואידך: ה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים, ומאי ניהו חליפין . . לעולם דלית בהו ש"פ, ודקאמרת מאי איריא תבואה וכלים, אפי' כסף נמי, לא מיבעי קאמר, לא מיבעיא דאי אית בעי' ש"פ אין, אי לא לא, אבל תבואה וכלים אימא מדמקרבא הנאתייהו גמר ומקני נפשי', קמ"ל".

והנה, פסוק זה "מכסף מקנתו" איירי בע"ע הנמכר לעכו"ם, שיכול לפדות עצמו ע"י גרעון כסף, וע"ז בא הדרש שאינו נקנה בתבואה וכלים (ודרש זה הוא בנין אב לכל סוגי ע"ע), ומפשטות הגמ' נמצא דכו"ע ס"ל שבזה ש"כ ככסף, והפי' של "אינו נקנה בתבואה וכלים" הוא או לפי דלא קייץ (לר' יוסף) או (למעוטי חליפין, או) לחדש שגם תבואה וכלים צריך ש"פ (לרבה), אבל לכו"ע אין הכוונה שבגרעון כסף דע"ע הנמכר לעכו"ם שוה כסף אינו ככסף,

והנה מקשים על הרמב"ם שכ' (הל' עבדים פ"ב ה"ח), וז"ל: אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לגוי ואחד שמכרוהו בי"ד ה"ז מגרע פדיונו ויוצא, כיצד, הרי שמכרוהו בששים דינרים ועבד ארבע שנים ומצאה ידו ה"ז נותן עשרים דינרים ויצא לחירות, וכן אם מכר עצמו בארבעים דינרים לי' שנים ה"ז מגרע ארבעה דינרים לכל שנה שעבד, וניתן השאר כסף או שוה כסף ויוצא. וכן הנמכר לעכו"ם מחשב הדמים לפי השנים הנשארות עד שנת היובל, שנאמר (שם נ) וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל, כיצד, מכר עצמו במאה ונשאר ליובל משנת מכירה עשר שנים, מחשב עשרה לכל שנה שעבד, וגורע הדמים, ומשיב השאר, כסף ולא תבואה ולא כלים, שנאמר (שם) כסף ממכרו, בכסף הוא נגאל מיד העכו"ם ואינו נגאל בשוה כסף", עכ"ל.

וכ' ע"ז הלח"מ וז"ל (אחר שמביא כל הסוגיא): משמע דאליבא דכולהו פשיטא להו דנפדה בשוה כסף, אפי' בע"ע הנמכר לעכו"ם, דהא קרא דכסף מקנתו בע"ע הנמכר לעכו"ם כתיב, וא"כ איך כתב רבינו ז"ל דבע"ע הנמכר לעכו"ם אינו נפדה בשוה כסף, אבל נמכר לישראל הוי בשוה כסף, דהא בגמ' לא משמע הכי כדכתיבנא, ועוד, מנ"ל לחלק בכך, דקרא דישיב דמרבה שוה כסף בנמכר לעכו"ם כתיב, וכן כסף ממכרו ומכסף מקנתו בי' כתיב, ומנין לו לאוקמי חד בנמכר לישראל, וחד בנמכר לעכו"ם" עכ"ל.

והנה הכס"מ (שם) מביא כמקור לדברי הרמב"ם את הירושלמי, וז"ל: ומ"ש ומשיב השאר כסף לא תבואה ולא כלים כו', בת"כ בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים, ובירושלמי פ"ק דקידושין והי' כסף ממכרו, בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים, [ומקשה:] בכל אתר את עביד שוה כסף ככסף, והכא לית את עביד ש"כ ככסף. אמר ר' אבא מרי, שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף מכסף, עכ"ל.

שבזה מתורץ קושית הלח"מ, שאף שבגמ' דידן משמע שאפשר לפדות ע"ע הנמכר לעכו"ם בש"כ, מ"מ בירושלמי מפורש שאא"פ, והרמב"ם פסק כהירושלמי (וראה שו"ת חת"ס אבהע"ז סי' פב).

אמנם עדיין קשה למה פוסק הרמב"ם כהירושלמי נגד הבבלי, והרי הכלל הוא שהלכה כבבלי, וכפי שהקשה העצמות יוסף.

והנה לכאורה מוכרח לומר שס"ל להרמב"ם שאי"ז פלוגתא בין הבבלי והירושלמי, כ"א שמר אמר חדא ומר אחר חדא, ולא פליגי. אבל לכאו' איך אפשר לומר כן, כשבפשטות נראה שפליגי, שהרי בגמ' דילן מפרש שאאפ"ל הפי' ד"ואינו נקנה בתבואה וכלים", דלא נקנה בש"כ, ובירושלמי מפרש שפירוש תיבות אלו גופא הוא שאין לגאול בשוה כסף כלל.

ומפרש הפנ"י וז"ל: והי' נראה בעיני ליישב דלא פליגי גמ' דידן אירושלמי, דודאי היכא דקנאו בכסף צריך ליתן לו כסף דוקא, ולא ש"כ . . וההיא הוא דילפינן בירושלמי מכסף ממכרו, ולזה נתכוין ג"כ הרמב"ם ז"ל, משא"כ היכא שקנאו בתחילה בשוה כסף, נגאל ג"כ בש"כ, ובזה נתיישב טפי בהאי אשמעתין, עכ"ל. אבל הפנ"י עצמו מסיק "אלא שעדיין צ"ע ליישב לשון הרמב"ם ז"ל, ע"ש בכס"מ".

ואח"כ כותב הפנ"י עוד ביאור (וכן כתב בקונטרס אחרון שלו), שאם מכר עצמו לעבוד עד היובל ס"ל להרמב"ם דאין נגאל בשוה כסף, משא"כ אם מכר עצמו לשנים ידועים מודה הרמב"ם דנגאל בשוה כסף מקרא דישיב דמייתי הש"ס הכא, עכת"ד. אבל גם פירוש זה קשה להעמיס בלשון הרמב"ם, כי הו"ל לפרש כן, ואף שאכן מיירי הרמב"ם בנדון שמכר עצמו עד היובל, מ"מ אין זה מספיק לומר שעי"ז נדע שאם מכר עצמו לשנים ידועים יהי' הדין שונה, כי בפשטות נקט כשמכר עצמו עד היובל, כי בזה מיירי הפסוק.

וי"ל בזה, שהרמב"ם ס"ל שכדי לתרץ שלא יהי' מחלוקת בין הבבלי והירושלמי [וכידוע שמתרצים שלא תהי' מחלוקת בין הבבלי והירושלמי אפי' בתירוצא דחיקא [ראה תוד"ה והאמר ביומא פו, ב. יד מלאכי כללי שני התלמודים ס"י)] צריכים לומר שיש חילוק בין ע"ע הנמכר לישראל וע"ע הנמכר לעכו"ם, והירושלמי איירי בנמכר לעכו"ם, ובזה לא אמרי' ששוה כסף ככסף, וגמ' דידן איירי בע"ע הנמכר לישראל, ובזה אכן ש"כ כסף.

ואף שהפסוק המובא בגמ' דידן איירי בע"ע הנמכר לעכו"ם, (וע"ז אמרו שאאפ"ל שמ"ש בהברייתא "ואינו נקנה בתבואה וכלים" פירושו "דלא מקנו בהו כלל" מכיון ש"ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף") הרי לכאו' כאילו שאמרו בפירוש שגם בע"ע הנמכר לעכו"ם אמרי' שוה כסף ככסף. הנה י"ל (בדוחק עכ"פ) שאינו מוכרח, כי אפ"ל שלצדדין קתני, כלומר: הדרש של "בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים" הוא דרש כללי לכל סוגי ע"ע. וכולל בתוכו ב' ענינים, א. בע"ע הנמכר לעכו"ם (שבו משתעי קרא) כוונתו כפשוטו שאין לגאלו בשוה כסף. ב. בע"ע הנמכר לישראל כוונתו למעוטי היכא דלא קייץ (לר"י) או (למעוטי חליפין, או) לחדש או אדם שגם תבואה וכלים צ"ל שוה פרוטה (לרבה).

ומה שמקשה בגמ' "אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות ש"כ", הכוונה, שהיות ודרש זה כולל ג"כ הפדי' של ע"ע הנמכר לישראל [היינו שאף שהפסוק איירי בע"ע הנמכר לעכו"ם, מ"מ זהו בנין אב לכל סוגי ע"ע, גם אם נמכר לישראל, ש"בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים"], ובע"ע זה אאפ"ל שהכוונה שאינו נפדה בש"כ, כי "ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות ש"כ", וזה קאי עכ"פ על ע"ע הנמכר לישראל, וזה הכריח שכוונתו לענין אחר.

אבל עדיין אי"ז מספיק, כי מהי הסברא לחלק ביניהם? ז.א. כדי לומר לצדדין קתני בהברייתא, (שבד"מ אומרים שכוונת הפסוק הוא לצדדין), צ"ל סברא המכרחת לומר כן, ובנדו"ד אין לנו סיבה לחלק ביניהם, מלבד כדי להשוות בין הבבלי והירושלמי, אבל זה גופא אפ"ל רק אם יש סברא לחלק ביניהם, רק אז אפ"ל שזוהי כוונת הבבלי והירושלמי, אבל בלי סברא, פשוט שאין לומר כן, ומוכרח לומר שחולקים הם; בקיצור: מהי הסברא לחלק ולומר שע"ע הנמכר לישראל אפשר לפדות בש"כ, וע"ע הנמכר לעכו"ם אין לפדות בש"כ?

וי"ל בזה שהרמב"ם במתק לשונו רמז להחילוק. דהנה כשמבאר אופן הפדיה של גרעון כסף בע"ע הנמכר לישראל כותב "ה"ז נותן עשרים דינרים ויוצא לחירות . . ה"ז מגרע ד' דינרין לכל שנה שעבד ונותן הנשאר . . ויוצא". אמנם בנוגע לע"ע הנמכר לעכו"ם, כותב "מחשב עשרה לכל שנה שעבד וגורע הדמים ומשיב השאר", שמשנה מלשון "נותן" ללשון "משיב", וי"ל שבזה מונח כל החילוק.

דהנה, אף שגם בנוגע לע"ע הנמכר לישראל "אומר הקב"ה אזן ששמעה קולי על ה"ס בשעה שאמרתי כי לי בנ"י עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע" (קידושין, כב, ב), ומזה למדו התוס' בב"ב (יג, ב, ד"ה כופין) שיש איסור לימכר כע"ע, מ"מ אי"ז דומה למי שמוכר עצמו לעכו"ם, שזה גרוע יותר, כמפורש בכמה מקומות (ראה קידושין כ, א, ובכ"מ), ומטעם זה מי שמוכר עצמו לישראל לשם שנים או לאיזה סכום שנים שתהי', ה"ז מכירה גמורה לכל משך זמן זה, כי סו"ס ה"ז מכירה לישראל אחר, שאף שאי"ז הנהגה הגונה, כנ"ל, מ"מ ה"ז מכירה גמורה, ולכן מה שאפשר לפדות עצמו הפי' הוא שיכול לעשות קנין חדש של קנית עצמו, כלומר, מה שנותן להאדון הכסף הנשאר, ה"ז נתינה חדשה, שעי"ז קונה את עצמו בחזרה, אבל אי"ז משפיע כלום על המכירה, כי המכירה היתה גמורה; היינו שהמכירה והפדי' הם ב' ענינים נפרדים.

משא"כ במוכר עצמו לעכו"ם, היות וזהו לגמרי היפך רצון ה', הפי' הוא שאף שמוכר עצמו עד היובל, מ"מ בתוך המכירה גופא מונח שיכול לפדות א"ע לפנ"ז בגרעון כסף, וכשפודה א"ע באמצע הזמן, וחוזר הכסף הנשאר להאדון, אי"ז שעכשיו קונה א"ע אותו ממנו, כ"א הוא פועל כאילו מעולם לא נמכר ליותר זמן, וכאילו מעולם לא נתן לו העכו"ם כסף זה.

וי"ל שמטעם זה ע"ע הנמכר לעכו"ם אינו יכול לפדות א"ע בשוה כסף: בפשטות מובן שבעצם צ"ל כסף כמ"ש "מכסף מקנתו", אלא שחידשה התורה שאם נותן ש"כ התורה מחשיבה כאילו שזה כסף, ז.א. כאילו שהתורה מחליפה הש"כ לכסף, וזה יכול להיעשות רק בענין "חיובי" ולא בענין "שלילי", דהיות שהתורה גורמת שנתינת הש"כ תהיה נתינת כסף, וכאילו נתן כסף, אי"ז שייך בנמכר לעכו"ם, כי בזה אין הוא נותן כלום להאדון, כ"א להיפך, שפועל שכאילו לא נתן לו הנכרי מעולם כסף זה, ובזה אין לומר שהתורה פועלת שהוה ככסף, כי לא נתן כלום, אדרבה זהו העדר הנתינה, והיות וכשנמכר נתן לו האדון כסף ממש, [כי אם נתן לו כסף ממש בפועל ודאי שהי' כסף ממש, אלא אפילו אם נתן לו ש"כ, הרי התורה החשיבה את נתינת הש"כ ככסף, ובמילא נמצא שנתן לו כסף ממש], ועכשיו צריך לפעול שכסף זה שניתן לו, מעולם לא ניתן לו, וזה נעשה ע"י שמחזיר לו הכסף, הנה אם מחזיר לו כסף, אפ"ל שכאילו מעולם לא נתן לו כסף זה, אבל אם נותן לו ש"כ, אין לומר שכאילו מעולם לא נתן לו הנכרי הכסף, שהרי עכשיו מחזיר לו ש"כ, ולא כסף ממש, ואין לומר שהתורה מחשיבה ככסף, כי זה אפ"ל רק כשנותן ש"כ באופן חיובי, אבל כאן אינו נותן לו כלום, כ"א זהו פעולה של שלילה, בזה אאפל"כ, וכאילו נאמר שאם מישהו לא נתן לפלוני ש"כ נאמר שהתורה מחשיבה כאילו לא נתן לו כסף, זה אאפ"ל, כי זה שמחשבים דבר א' כדבר שזה שייך רק בענין חיובי, כמובן.

ולכן משנה הרמב"ם וכותב בע"ע הנמכר לעכו"ם "וגורע הדמים ומשיב השאר", ולא כמ"ש בע"ע הנמכר לישראל "ה"ז נותן . . ויוצא לחירות . . ונותן השאר..." כי זהו כל החילוק: בע"ע הנמכר לישראל, הוה הפדיון דבר חדש, וכשנותן לו כסף הפדיון (הגרעון כסף), ה"ז נתינה חיובית, ושייך לומר בזה שוה כסף ככסף, אבל הנמכר לעכו"ם, הוה נתינת כסף הפדיון (הגרעון כסף) רק גרס שמעולם לא נתן לו העכו"ם כסף זה, שזהו פירוש "משיב השאר", השבה ולא נתינה, בזה אאפ"ל ששוה כסף ככסף, ולכן הדין הוא "ואינו נגאל בשוה כסף".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות