E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ תרומה - ז' אדר - תשס"ד
נגלה
קידושין מדין ערב
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

שיטת הרשב"א והריטב"א

גמ' קידושין (ו, ב – ז, א): "אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו'", וכתב הרשב"א: "כלומר, וחוזר הוא ואומר לה, התקדשי לי בהנאה זו שאני נותן מתנה זו לזה בדיבורך, דערב נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה משתעבד, ולא מחמת גוף הממון ממש, שאינו מקבלו. וכ"כ הרמב"ם, האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, ה"ז מקודשת". ע"כ.

והריטב"א כתב: "דאע"ג דלא מטי לידי' הנאת מעות שהוציא המלוה, ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שו"כ, אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי ליה, במה שהלוה לזה על אמונתו, דהנאה בכל דוכתא חשיבה ככסף כדפרישנה בכמה דוכתי, ה"נ אע"ג דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו, מקניא נפשה בההיא הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדבורה וכו'".

וביאר הגרעק"א (בשו"ת, והובא בס' חי' רעק"א עמ"ס קידושין המלקט מכל ספריו וכו'), דיש הבדל גדול בין הרשב"א (והרמב"ם) להריטב"א בהבנת ההנאה שהאשה מתקדשת בה; דלהריטב"א הרי הנאתה היא מזה שנעשה דיבורה, משא"כ להרשב"א (והרמב"ם) היות "שנעשית רצונה ונהנה פלוני בגללה, כאילו היא עצמה נהנית בכל מה שנהנה פלוני בעבורה" [ונמצא, דלהריטב"א הרי הנאתה היא בסכום פחות מגוף המעות שניתן בדיבורה, משא"כ להרשב"א הרי הנאתה בכל אותו הסכום, ונפק"מ במקרה שהסכום היה רק פרוטה, דלהריטב"א ליכא פרוטה בההנאה, ולהרשב"א איכא. ועיי"ש לעוד נפק"מ].

ויש להוסיף, שאע"פ שכאן אינו מפורש לכאו' בדברי הרשב"א כביאורו (של רעק"א), אכן כן מפורש בדבריו (לקמן ח, ב) בביאורו מדוע דין ערב הוא רק כשהמעות ניתנו ל"בר זכיה" (משא"כ לכלב וכיו"ב), דהוא "לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה . . היא מתקדשת בו באותה הנאה הבאה לאותו בן זכיה בדיבורה וכו'".

אלא דלפ"ז צ"ב לכאו' בהמשך דברי הרשב"א (בסוגיין), דאחר שכתב שהאיש צריך שיאמר לה "התקדשי לי בהנאה זו כו'", ממשיך (כנ"ל) "דבערב נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה משתעבד וכו'", והרי להנ"ל אין הקידושין מחמת הנאה זו "דקא מהימן ליה כו'", אלא מחמת הנאת קבלת המעות ע"י המקבל?!

ולבאר הדבר נראה לומר, דאכן יש כאן ב' הנאות, והן כמו ב' שלבים בדינא דערב; דיש הנאה "דקא מהימן ליה כו'", דזה עושה האדם ל"ערב", ואז יש הנאת הקבלה דזהו גדר דינא דערב.

פירוש: הדין דערב הוא מה שחידשה תורה (דילפינן ליה מקראי כמפורש בב"ב קעג, ב) שהנאת קבלת אדם א' (הלוה) מתייחסת לאדם שני (הערב), אלא דהשאלה היא, עבור מה חל על אדם דינא דערב? וזהו לכאו' תוכן השקו"ט בגמ' (ב"ב שם), דאע"פ שאמר אדם שמסכים להיות ערב, מדוע אינו 'אסמכתא', דהיינו מה מחייב אותו בזה (או, מי יאמר שבאמת התחייב לזה). והתשובה ע"ז היא (בגמ' שם) "בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשתעבד נפשיה". והיינו, דהנאה זו "מיחל" על האדם דין "ערב", דאז הרי הנאת קבלת הלוה מתייחסת לו כמשנ"ת.

ועפ"ז נראה לבאר דברי הרשב"א כך: שרוצה להוכיח שגדר דין ערב אינו 'מחמת גוף הממון ממש', אלא מחמת הנאת המקבל. וההוכחה לזה היא, מזה שצריכים הנאה מיוחדת – "דקא מהימן ליה" – שעבורה משעבד הערב את עצמו להיות ערב. וע"כ הוא משום דאכן לא קיבל הערב גוף המעות, ולכן צריכים להנאה מיוחדת שעבורה משעבד את עצמו שיחול עליו דין (חידוש) זה שהנאת קבלת המקבל יחשב כהנאתו.

ב. והנה ידוע מה שהביא המחנ"א (דיני רבית סי' יא) דלכאו' דברי הריטב"א ב"פ' הרבית" סתרי למש"כ כאן; דכתב שם "והיכא דא"ל תן דינר לפלוני ואלוה לך ה"ז רבית קצוצה, ואע"ג דלא אתי זוזי ליד המלוה, מ"מ מה שנותן עפ"י נתן, דאפי' א"ל זרוק דינר לים ואלוה לך, הרי כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים, כיון שזה ע"פ זרק וכו'", והרי לנו דגם לדעת הריטב"א דינא דערב משווהו כאילו "הגיע לידו כו'", משא"כ בסוגיין כתב דהנאת הערב הוא "מה שהלוה לזה על אמונתו וכו'"?

ולכאו' נראה, שדברי הריטב"א יתפרשו ע"ד מש"כ בביאור דעת הרשב"א; דיש עצם דינא דערב, ויש ההנאה שמגיע להאדם שעבורה הוא נהי' ערב, והן הן ב' דברי הריטב"א, דבסוגיין מדבר על ההנאה שעושהו לערב (מה שנאמן על המלוה כו'), ושם מדבר על עצם דין הערב (אחר שכבר חל עליו דין זה מחמת ההנאה המבוארת בסוגיין).

[ובאמת יש להוכיח גם מצד אחר, דדברי הריטב"א כאן – דהשתעבדות הערב הוא מחמת ההנאה שיש לו מזה שהוא נאמן כו' – לא נאמרו לבאר עצם דינא דערב (אלא לבאר ע"י מה משתעבד האדם להיות ערב כנ"ל); דהרי ידוע קושיית האחרונים (ראה פנ"י ועוד), דאם כל דינא דערב הוא מחמת הנאה זו, מדוע צריכים למילף קידושי אשה מדינא דערב, הלא ברור מכמה סוגיות שהאשה מתקדשת בהנאה, ומה נתוסף בזה מדינא דערב?

ומבארים בזה (כן ראיתי ושמעתי), שהנאה זו - שהלוה על אמונתו כו' - מצ"ע אינה נחשבת כדבר שניתן מהמלוה להערב (או מהאיש להאשה - בסוגיין) וזהו החידוש מדין ערב שכן נחשב כאילו הגיע משהו מהמלוה לערב (ושוב נחשב בסוגיין למעשה קידושין מהאיש להאשה). ועכ"פ נמצא בדברי הריטב"א משלימים זא"ז, וכנ"ל – שכאן מדבר על ההנאה שעושה האדם ל"ערב", ושם מבאר מהו דניא דערב, שנחשב כאילו הגיעה לידו וכמש"נ].

אלא דלפ"ז צר"ב מדוע כן פליגי הרשבא והריטב"א באיזה הנאה האשה מתקדשת? והיינו, דבאם אכן לשנהם לדין ערב ב' שלבים – הנאת הנאמנות (שעושהו לערב) ודינא דערב עצמו (שכאילו קבלו כו'), אז מדוע ס"ל להרשב"א שהקידושין הן בהנאת הקבלה עצמה (כדברי רעק"א, וכמו שהבאנו גם מדברי הרשב"א בסוגיא דלקמן), משא"כ להריטב"א הוה הקידושין עם ההנאה של הנאמנות (כנ"ל מדברי הריטב"א ורעק"א)?

ג. והנראה לומר בזה, דחילוק גדול יש ביניהם (הרשב"א והריטב"א) בביאור עצם דין הערב; דלהרשב"א הרי פירושו שזכיית הלוה נחשבת כזכיית הערב (ושלכן ס"ל – כנ"ל – דכל דינא דערב שייך רק כשיש זכיה ע"י בר דעת), משא"כ להריטב"א, הרי פירושו שהיות והמלוה הוציא מעות ע"פ של הערב לכן הר"ז נחשב כאילו שנתנו לו (ושלכן ס"ל שגם באם זרק המעות לים, מ"מ משתעבד הערב, היות דהר"ז כאילו נתנו לו, והוא זרקו כו' כנ"ל).

ונמצא, דלהרשב"א הרי בדינא של ערב יש "קבלה" ממש, והיינו קבלת הלוה, והחידוש הוא רק שקבלה זו נחשבת כקבלת הערב. משא"כ להריטב"א יש רק "דין" קבלה לענין חובו לשלם – שנחשב כאילו קיבל הואיל והוציא הממון ע"פ כו', אבל בפועל לא היתה כאן שום קבלה.

וי"ל שזהו סיבת החילוק ביניהם לענין קבלת הקידושין של האשה המתקדשת; דלהרשב"א אפ"ל שמדינא דערב כבר יש לה קבלת הקידושין (הואיל וקבלת הבר זכיה נחשבת כקבלתה), משא"כ להריטב"א דאין בדין ערב שום קבלה של ממש (רק דין קבלה כנ"ל), אז א"א שתתקדש בקבלה זו, ולכן צריך לפרש שקבלת הקידושין היא ההנאה שקיבלה מצד נאמנותה כנ"ל.

ולסיכום נמצא: דלב' השיטות יש ב' פרטים בקידושין מדין ערב – ההנאה מהנאמנות, ועצם דינא דערב, אלא דלהרשב"א הרי הפירוש הוא שהנאת הנאמנות "עושה" אותה לערב, ושוב מתקדשת מחמת ההנאה של גוף דין ערבות (קבלת הבר זכיה); ולהריטב"א הרי האשה מתקדשת בהנאת הנאמנות, אלא דזה מועיל רק משום ש"עושה" אותה לערב, ושלכן נחשבת שקיבלה הנאה זו מאיש זה להתקדש בה.

שיטת התוס' והרא"ש

ד. והנה הרא"ש כתב בסוגיין שהאיש המקדש צריך לומר להאשה (בעת נתינת המעות לאותו פלוני) "הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני", וזהו דלא כדברי שאה"ר דלעיל (רמב"ם רשב"א וריטב"א) שהצריכו שבאמירת האיש יזכיר ההנאה שהיא מקבלת מנתינה זו (והטור כתב כאביו הרא"ש).

ומבאר במחנ"א (הנ"ל), דזהו משום דס"ל להרא"ש דהדין דערב הוא שנחשב כאילו המעות עצמן הגיעו ליד הערב, וא"כ נמצא שהאיש מקדשה בגוף המעות ולא עם ההנאה המגיעה לה מהן, ולכן אין צריך להזכיר ההנאה.

אמנם (לבד מזה דלהמבואר לעיל נמצא דגם הריטב"א ס"ל דדינא דערב הוא דנחשב כאילו הגיעו המעות לידו, ומ"מ כן הצריך שיזכיר ההנאה בעת הקידושין וכמשנ"ת, הנה עוד זאת) כבר העירו ע"ז מדברי הרא"ש לקמן בסוגיא ד"אדם חשוב"; דבגמ' מבואר דהאשה שנתנה כסף לאדם חשוב ה"ה מקודשת "דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה", וכתב הרא"ש שצ"ל לה "הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי", והרי שם ליכא דינא דערב, וגם מפורש בגמ' שהקידושין הוו מחמת ההנאה שהגיעה לה, ובכל זאת לא הצריך הרא"ש שיזכיר ההנאה בדיבורו (דלא כשאה"ר שם)! ומסתבר א"כ, דהא שלא הצריך הרא"ש להזכיר ההנאה בסוגיין דערב, קשורה עם שיטתו בכלל שלא צריכים להזכיר ההנאה בדיבורו, וטעמא בעי.

ובפשטות הי' נ"ל (וכן הוא משמעות דברי תוהרא"ש לעיל בסוגיית המקדש בהנאת מלוה יעוי"ש), דבאמת אין הבדל תוכני בזה בין הרא"ש לשאה"ר, ורק שלשאה"ר צריכים לפרש יותר האמירה, ולומר שהקידושין הן ע"י ההנאה שמגיע לידה, משא"כ להרא"ש שאין צריך לפרש כ"כ ומספיק מה שאנחנו שמין ההנאה ויודעים שאכן הגיעה לידה הנאה שש"פ שתתקדש בה.

אמנם לכאו' אי"ז נכון; דלעיל בגמ' (ה, ב) איתא ד"נתן הוא ואמר הוא" הוו קידושין, ו"נתנה היא ואמרה היא" לא הוו קידושין, ושקו"ט בגמ' בדין נתן הוא ואמרה היא. וכתבו התוס' (שם) "מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא, משום דלא פסיקה ליה, דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן", וכ"כ הרא"ש שם. אמנם יעויין ברשב"א וריטב"א שם דפליגי ע"ז וכתבו, דקידושין דאדם חשוב נחשב "נתן הוא ואמרה הוא", משום דאחר נתינתה צריך הוא לחזור ולומר לה שמקדשה בההנאה שקיבלה ממנו כו'.

ונמצא, דהחילוק בין הרא"ש ותוס' לשאה"ר, אינו רק בענין כמה צריך לפרש דיבורו כנ"ל, אלא בעיקר גדרן של הקידושין באדם חשוב (ועד"ז – לכאו' – בדינא דערב כנ"ל): אם מעשה הקידושין הוא הנתינה [ושלכן אין צריך לפרש שמקדשה עם ההנאה, וגם נחשב למקרה של נתנה היא – דעת הרא"ש והתוס'], או שמעשה הקידושין הוא ההנאה שמקבלת [ושלכן כן צריך לפרש ההנאה באמירתו, ונחשב לנתן הוא כו' - דעת שאה"ר]. ולהוסיף, שבאב"מ (סי' כז ס"ק י"ט) ביאר שפליגי בזה גם הרמב"ם (כשאה"ר) והטור (כהרא"ש) בסוגיא דאדם חשוב, ונמצא דאזלי לשיטתייהו בב' הסוגיות ("ערב" ו"אדם חשוב").

ועפכ"ז תמוה ביותר שיטת הרא"ש ודעימי' (התוס' והטור); דמהו הפירוש בזה שמעשה הקידושין במקרה דאדם חשוב ובמקרה דערב הוא הנתינה עצמה, הרי הנתינה לא היתה מהאיש להאשה? ובסוגיא דאדם חשוב מפורש בגמ' שהקידושין היא "בההיא הנאה וכו'?!

ה. ואוי"ל בזה (באופן מחודש לכאו') בהקדם הפלוגתא הידועה בין הט"ז והסמ"ע (חו"מ סי' קצ) בגדר קנין כסף; דדעת הט"ז היא שהוא מעשה קנין בעלמא כשאר מעשה קנין, ודעת הסמ"ע היא דהוא ענין של פירעון ונתינת השוויות של החפץ הנקנה.

וכבר כתבתי כו"כ פעמים במכילתין (בסוגיות: שו"כ ככסף, חליפין, מעיקרא דדינא פירכא, סניגור יעשה קטיגור, המקדש במלוה, ועוד), דאוי"ל ששיטת התוס' בזה הוא כהט"ז, משא"כ כמה משאה"ר (כמו רש"י רמב"ן רשב"א וריטב"א) מתאימים יותר לדעת הסמ"ע.

וי"ל, דזהו גם יסוד הפלוגתא דעסקינן ביה; דבאם נקטינן – כדעת הסמ"ע – שגדר קנין כסף הוא מה שניתן להמקנה הפרעון ושוויות של הדבר הנקנה, אזי מובן שמעצם גדרו הוא מה שהוא דבר הניתן מהקונה להמקנה, ומובנת א"כ דעת שאה"ר דס"ל שמעשה הקידושין יכול להיות רק עם מה שניתן מהאיש להאשה, ובמקרים ד"אדם חשוב" ו"ערב" הר"ז ההנאה שהיא מקבלת ע"י הנתינה.

משא"כ לדעת הט"ז אוי"ל באו"א: דהפירוש של קנין כסף הוא, נתינה של כסף שגורמת איזה הנאה להמקנה (שמשו"ז גמר ומקנה כו'), וא"כ י"ל דבמקרה שיש נתינה שגורמת הנאה להמקנה, אע"פ שהנתינה עצמה לא היתה אל המקנה, מ"מ הרי נתינה זו יכולה להחשב למעשה קנין של כסף. ונמצא דהנתינה של האשה להאדם חשוב, או של האיש להאדם אחר, היות ומביאים הנאה להאשה, נחשבין לנתינה של קנין כסף.

ומבואר היטב א"כ: א. מדוע לא צריך להזכיר ההנאה, ומספיק מה שאומר מה שמקדשה עם הנתינה. ב. ומדוע אכן הקידושין דאדם חשוב נחשבים כמקרה של נתנה היא הואיל והמעשה קנין הוא אכן נתינתה, כמשנ"ת.

ו. אלא דקשה ע"ז לכאו', דאם מעשה הקנין נעשה על ידה כמשנ"ת, מדוע אין כאן החיסרון של "כי יקח" ולא "כי תקח" (לעיל ד, ב)? ואכן כן הקשה הרשב"א על שיטת התוס' במש"כ שהמקרה דאדם חשוב נחשב נתנה היא כו'.

ונראה, דדבר זה תלוי בפלוגתא בין התוס' להרשב"א בגדר הפסול דכי תקח, ולשיטתייהו קאזלי גם לקמן בסוגיית התפשטות הקידושין באשה ע"י ריצוייה, אלא דכבר נתארכו הדברים יותר ממסגרת גליון זה, ועוד חזון למועד (ושם יתבאר ג"כ עפהנ"ל, מדוע להתוס' בנתנה היא ואמרה היא באדם חשוב, אין קידושין כלל, כדיוק האחרונים בדבריהם, ואכהמ"ל עוד).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות