E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ תרומה - ז' אדר - תשס"ד
הלכה ומנהג
מי שלא בדק התפילין בחודש אלול ונמצאו פסולות
הרב חיים רפופורט
רב ומו"ץ - אילפורד אנגלי'

בהתוועדות דערב חגה"ש ה'תש"מ דיבר הרבי זי"ע שהתפילין שלו נמצאו פסולות בנוגע למדם וז"ל "ס'איז געווען בשוגג, איך וויל ניט זאגן באונס – עס איז ניט שייך באונס, עס שטייט אין מטה אפרים אז בכל שנה ושנה, בחודש אלול, דארף מען בודק זיין די תפילין. דערפון איז פארשטאנדיק, אז אויב מען טוט דאס ניט - איז דאס ניט קיין אונס, אבער עכ"פ שוגג איז דאס, במילא וועט מען זען מתקן זיין דעם עבר באווארענען דעם עתיד וכו' ".

והנה מ"ש רבינו לענין התפילין שנמצאו פסולות, שהי' בגדר שוגג ולא אונס, נראה שאמר כן לענין התיקון והכפרה [על ביטול מצות עשה דתפילין ועל הברכות לבטלה שאמר כשהניח תפילין פסולות תמידין כסדרן], שהרי באונס קיי"ל דרחמנא פטרי', משא"כ בשוגג שגם השוגג צריך תשובה וכפרה2. [וזהו מ"ש רבינו בהמשך דבריו "במילא וועט מען זען מתקן זיין דעם עבר"]. וגם נפק"מ בין שוגג לאונס (לענין ביטול המצות עשה דתפילין), דהא דקיי"ל (ברכות ו, א. שבת סג, א. קידושין מ, א) דחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב [שכר] כאילו עשאה3, ומשא"כ בשוגג. אבל לענין פעולת מצות תפילין בשיעבוד הלב והמוח לא נפק"ל מידי בין שוגג לאונס, שהרי אע"ג דאונס רחמנא פטרי' – הרי כמאן דעביד לא אמרינן4.

ג) והנה רבינו אמר שהנ"ל הי' שוגג ולא אונס, וביאר שדבריו מיוסדים על מ"ש בספר מטה אפרים סתקפ"א סוף ס"י: "ויש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצוות והוא מנהג טוב". וע"כ כיון שהי' צריך לבדוק התפילין בחודש אלול ולא בדקם, הרי דינו כשוגג ולא כאונס.

אמנם לכאורה דברי רבינו צ"ב, כי באמת אין חיוב ע"פ שו"ע לבדוק התפילין כל שנים עשר חודש, ולא כתב המטה אפרים כי אם ד"יש אנשי מעשה" נוהגין כן "והוא מנהג טוב", וכי בשביל שלא נהג זה במנהג חסידים ואנשי מעשה יצא מכלל אונס5?

ד) והנ"ל בזה בהקדם מה שמצינו בתשובות האחרונים ובדברי פוסקי זמנינו שיצאו לדון במי שהניח תפילין מדי יום ביומו, ולאחרי כמה שנים נתברר ע"י בדיקה שהיו פסולות6. והמעיין בדברי הפוסקים יראה שנחלקו בנידון זה וישנם שתי שיטות בזה, אם לדונו כשוגג שצריך כפרה או כאונס דרחמנא פטרי'.

שיטה ראשונה

: דינו כשוגג, וע"כ צריך כפרה.

בשו"ת מחזה אברהם סימן ה' השיב לשואל: "בנידון אחד שכתב לעצמו תפילין אצל סופר מומחה וסמיך אחזקת כשרות של הסופר והתפלל בהם בלי בדיקה והגה"ה, ואחר שהתפלל בהם איזו שנים בדקם ומצאם פסולים ממש למפרע מתחלת עשייתן כגון חסר ויתיר וכדומה, אם צריך כפרה על מניעת קיום מצות עשה דתפילין עד עתה ועל הברכות לבטלה שבירך עליהן". במחזה אברהם נקט בפשיטות דדינו כשוגג וע"כ צריך כפרה, אלא שבסוף דבריו היסס בזה וכתב "אף אם נימא דחשוב אונס במה שלא בדקם כיון דלא הי' צריך לבדוק . . נכון לעשות תשובה ע"ז שאירע לו מכשול כזה שלא לקיים מצות תפילין כראוי זמן רב".

בשו"ת דבר יהושע ח"ב סימן ה' ובשו"ת חשב האפוד [להגר"ח פאדוה מלונדון ז"ל] פסקו ג"כ שדינו כשוגג ולא כאונס, ע"פ: (א) מה ששנינו (יבמות פ"י מ"א) דהאשה שנשאת ע"פ עדים שמת בעלה ואח"כ נודע שהוא קיים חייבת להביא קרבן על שגגתה, וכמ"ש הרמב"ם (הלכות שגגות פ"ה ה"ה): "האשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת או שבאו עדים שמת ונישאת בין על פי עצמה בין על פי בית דין, ונודע שבעלה קיים, חייבת קרבן". (ב) הא דקיי"ל שיחיד שעשה ע"פ הוראת בית דין חייב, וכמ"ש הרמב"ם (שם פי"ג ה"א) "הרי שהורו בית דין של אחד מן השבטים להם שחלב הקיבה מותר ואכלוהו אנשי מקומם על פיהם, אותו בית דין פטורין וכל מי שאכל מביא חטאת קבועה על שגגתו, וכן אם הורו בית דין הגדול . . וידע אחד מהן שטעו ואמר להם טועים אתם ורבו עליו המתירים והתירו, הרי בית דין פטורין וכל מי שעשה על פיהם חייב להביא חטאת קבועה על שגגתו".

ובשו"ת דבר יהושע שם האריך לבסס דבריו על מ"ש בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן צו, שיצא לבאר מאי שנא דין אשה שנשאת ע"פ עדים שמת בעלה דקיי"ל שהיא צריכה כפרה (אשר ע"כ חייבת להביא קרבן חטאת) ממ"ש הרמ"א (יו"ד סקפ"ה ס"ד) ד"אם שמשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם וכו' מקרי אונס אפילו לא בדקה תחלה, וא"צ כפרה לא הוא ולא היא".

עוד הוקשה לו להנו"ב, מאי שנא אשה שנשאת ע"פ עדים מהכונס את יבמתו לאחר שלשה חדשים מאז מת בעלה שכתבו התוספות (יבמות לה, ב, ד"ה ונמצאת מעוברת) שפטורים הם מקרבן חטאת ד"כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד" והוו כאנוסים ולא כשוגגים.

ותירץ הנו"ב קושיות אלו בהקדים קושיא שלישית ויסודית, והוא ש"צריכין אנו לשום לב, דאנן קיי"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב חטאת . . ולכאורה יפלא למה יתחייב היחיד בזה, ואף שהבית דין פטורים אם לא עשו רוב הקהל מ"מ יחיד זה מה פשעו ומה חטאו, ואין לך אונס גדול מזה שעשה ע"פ הוראת ב"ד והתורה (שופטים יז, יא, וספרי עה"כ) אמרה ע"פ התורה אשר וגו', שאפילו אומרים על ימין שמאל נשמע להוראתם, וא"כ לא היה רשאי היחיד להרהר אחריהם, ולמה יחשב זה לשוגג ולא לאונס".

וביישוב כל קושיות אלו כתב הנו"ב, דנראה לחלק, "דשאני ניסת ע"פ עדים אף שמותרת להנשא על פיהם מ"מ אונס זה ע"פ טעות הוא, שהרי באמת העדים העידו בשקר והעדים הטעו אותה בשקר, לכן מיחשב הדבר טעות ושגגה ולא אונס. משא"כ שימשה שלא בשעת וסתה שהיא מותרת לשמש ואין כאן טעות, רק ע"פ דין תורה היא מותרת לשמש אפילו פירסה נדה באמצע הביאה אנוס הוא אכניסה, שהרי אין כאן שום טעות. וכן אשה שנתייבמה אחר ג' חדשים אפילו נמצאת אח"כ מעוברת הרי ע"פ דין הי' מותר לייבמה שרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימים והרי התורה אמרה (משפטים כג, ב) אחרי רבים להטות, ומן התורה אזלינן בתר רובא, נמצא שהאונס של הייבום הזה לא היה על פי טעות. ובזה ניחא ג"כ שיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב קרבן אף שהוא אונס שהרי כתיב ע"פ התורה אשר יורוך, מ"מ אונס זה על פי טעות בא שהב"ד טעו בהוראה לכך מיחשב שגגה, אלא שאם עשו כל ישראל על פיהם העושים פטורים מן הקרבן לא מטעם אונס אלא כיון שהב"ד חייבים קרבן לכך העושים פטורים, משא"כ כשעשה היחיד על פיהם שאז אין הב"ד חייבים קרבן חייב היחיד קרבן". עכתו"ד הנו"ב.

ועפ"ז כתב בשו"ת דבר יהושע שם אות כה ש"בנידון דידן נמי שקנה התפילין ממי שמוחזק בכשרות לא מיחשב אנוס שהרי אפילו בהעידו שני עדים המוחזקין בכשרות [שמת בעלה ועל פיהם נשאת לאחר] אמרינן דחייבת בקרבן, כל שכן בעד אחד", ע"ש בארוכה. ועפ"ז מסיק הדבר יהושע לענין מי שהניח תפילין פסולות מפני טעות הסופר והבודק, שאינו בגדר אונס אלא בגדר שוגג ובעי כפרה על ביטול מ"ע ועל הברכות שעשה לבטלה7, "לכן אמינא בענ"ד שראוי שיעשה איזה דבר לכפר על נפשו וישוב אל ה' וירחמהו", ע"ש.

שיטה שניה: דינו כאנוס.

בשו"ת פרי השדה ח"ג סוף סימן קיז כתב ד"ע"ז וודאי נאמר חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה"8.

וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב או"ח סימן טז: "פשוט דדין זה קיל הרבה מהאי . . ששגג בהנחת תפילין ועבירה בשוגג צריכה כפרה דבחייבי כריתות צריך חטאת . . אבל בנידון דידן כשקנה תפילין אצל סופר מוחזק בכשרות9 דינו כאונס דאינו צריך כפרה . . בעניננו שעשה עבירה לא בשוגג רק באונס אי"צ כפרה"10.

וכ"כ בשו"ת משנה הלכות ח"ה סימן א, דבנדו"ד "לא צריך תשובה כלל . . והטעם דהכא לאו שוגג הוא במה שלא הניח תפילין דליהוי חייב כפרה כבכל שוגג אלא אנוס הוא ואונס רחמנא פטרי' . . ומעתה הכא נמי הרי אין לך אונס גדול מזה מאחר שהסופר הוא מוחזק בחזקת כשרות ועד אחד נאמן באיסורין כו' וממילא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטרי' משום עונש ואינו צריך תשובה וכפרה [וע"ש בארוכה איך שחלק על דברי הנו"ב הנ"ל בזה ויישב קושיותיו באו"א]. ומסיק המשנה הלכות: "בהא סלקינן ובהא נחתינן דאדם זה אשר כוונתו לש"ש אין צריך כפרה ותשובה על האונס שקרה".

ועד"ז כתב בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סימן ו: "למעשה בנוגע להעבר, בכגון דא שלא פשעו כלל והיו אנוסים גמורים בזה, המניחים מחוסר ידיעה מציאותית והעושים מחוסר ידיעה הלכתית לא נחשב עליהם עבירה, ומעלים עוד עליהם כאילו קיימו המצוה עם הברכות שעשו עליה כתיקונם".

והנה, ע"פ שיחת ערב חה"ש הנ"ל נראה מבואר דלא ס"ל לרבינו לא כשיטה הראשונה וגם לא כהשיטה השני', אלא יש לו שיטה ממוצעת בין שתי השיטות הנ"ל: דלפי שיטה הראשונה אפילו אם בדק את התפילין כל שנים עשר חודש ולא נמצא הטעות דינו כשוגג, ומשום דסוכ"ס "אונס זה ע"פ טעות הוא" דבכה"ג דינו כאונס וכמ"ש בשו"ת הנו"ב. ואילו לפי שיטה השני' הרי בכל אופן דינו כאנוס וכמ"ש להדיא דאפילו לא בדק התפילין כלל דינו כאונס וא"צ כפרה. אמנם בדברי רבינו מבואר דאע"פ שאין חיוב מעיקר הדין לבדוק התפילין (כלל, ועאכו"כ בכל שנה ושנה) מ"מ כיון שאילו בדק התפילין יתכן שהי' נמלט מהנחת תפילין פסולות, הרי, כ"ז שלא בדקן כראוי ה"ה בגדר שוגג [ודלא כשיטה השני']. ומכלל לאו אתה שומע הן, דאכן אילו בדק התפילין (כמנהג אנשי מעשה המבואר במטה אפרים) הי' בגדר אונס [ולא כשיטה הראשונה].

[הביאור בזה בדא"פ יבא בקונטרס הבא בעז"ה]


)

2) ראה רמב"ם הלכות שגגות פ"ה ה"ו: "שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה, צריך כפרה". וראה שו"ת פנים מאירות ח"ג סימן ט' לענין כפרת מי שבשוגג הניח תפילין שלא במקום הנכון. וראה שו"ת מחזה אברהם (דלקמן בפנים ס"ד) שקו"ט ע"ד צורך הכפרה לביטול מ"ע ואפילו בשוא"ת. וש"נ.

3) ראה שו"ת שבט הלוי ח"ט סימן טו [בנידון "אדם שמניח תפילין דר"ת למעלה משנה ונתן התפילין לבדיקה והתברר שהי' חסר אות בפרשת הראש"] ד"מי שהוא שהי' אונס ע"ז שלא הרגיש בחסרון אות וכדומה" – "נהי דאין לו שכר כמניח ממש, מ"מ כיון דודאי נבדקו התפילין לפני הנחתו, ולא הי' חייב ע"פ דין לבדוק בכלל, ונתגלה הטעות, עכ"פ נשתדל זה להניח תפילין כהלכה ולא עלתה בידו . . יש בזה גדר חשב לעשות מצוה ולא עלתה בידו מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". וראה מ"ש בשו"ת פרי השדה, נעתק לקמן הערה 8.

4) ראה שו"ת מחנה חיים מהדות"ל או"ח סי"ט, בדין מי שיש לו פתילות ושמנים המספיקות להאיר את הבית לכל משך ליל ש"ק, ואילו חבירו נלקחו נרותיו ממנו באונס ואין לו במה להדליק את הנר אפילו לזמן סעודה. וכתב המחנה חיים דאע"פ שגם בעניני תומ"צ אמרו 'חייך קודמין', הני מילי כשאין לו אלא כדי חייו בצמצום, אבל כשיש לו יותר מכדי חייו ולחבירו אין כלום, מחוייב הוא ליתן לחבירו את העודף על כדי חייו, וע"כ ה"ה בנדו"ד שמחוייב ליתן לחבירו שמן ופתילה שיספיקו להאיר את ביתו כל משך זמן סעודתו כדי שיקיים את המצוה המוטלת עליו, ואל יאמר 'הלא חבירי אנוס הוא' ואפילו אם לא ידליק את הנר יעלה עליו הכתוב כאילו הדליק וקיים מצות נש"ק. ונימוק המחנה חיים עמו, ד"ניהו דאונס רחמנא פטרי' ולא נענש על שלא עשה המצוה, אבל אונס רחמנא לא מזכה, דנאמר שמקבל שכר כמו הזוכה לעשותה. הגם דחכמינו זכרונם לברכה אמרו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעה"כ כאילו עשאו, היינו שה' לא ימנע טוב להולכים בתמים ומשלם לו לפום צערא אגרא, אבל הזוכה ועושה המצוה בא בשכרו כפי הכח אשר יש למצוה למעלה, כי עץ חיים הם למחזיקים בה" וע"ש שעכ"פ "במצוה המוטלת על כל קרקפתא דבר ישראל כנטילת לולב או הנחת תפילין או אכילת מצה וישיבת סוכה וכדומה במצוות כאלה אשר הטיל הקב"ה על כל איש ואיש מישראל א"כ היא מצוה הכרחיות להאיר נשמתו כפי אשר הכין הקב"ה לזכות נשמות בני ישראל, אז באונס, רחמנא פטרי' ואין לו עונש אבל עכ"פ חסר לו זכות מצותו".

וראה גם אג"ק רבינו זי"ע ח"ה (אגרת א'תיג): "...אף אם אמת נכון הדבר שיש אצלו טעם ותירוץ ע"ז. הנה אין זה נוגע אלא בענין שכר ועונש וכו', אבל ידוע בענין דאונס רחמנא פטרי' [כ]מאן [ד]עביד לא אמרינן". ובאג"ק ח"ו (אגרת א'תתכ): "מה שכותב הסיבות שלא הי' זה עד עתה, הנה אף אם אמיתים ונכונים הם, זהו רק ענין הנוגע לשכר ועונש, דאונס רחמנא פטרי', אבל הענין עצמו חסר . . ופשיטא ע"פ המבואר בתורת הדא"ח בענין דעשי' לעילא, שצ"ל המעשה בפועל, ובזיכוך ענינים ודברים גשמיים וחומריים". ובאג"ק ח"ז (אגרת א'תתקי): "...בענינים כמו אלו . . ובמילא כיון שהטעם טעם אמיתי הוא, הלא לא רק שאין מקום להיפך השכר אלא עוד נכנס הוא בחשבון דחשב לעשות ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה, אבל בנוגע להפעולה והעבודה, שזהו מתפקידו של האדם עלי אדמות בעוה"ז הגשמי והחומרי, הנה כשחסרה הפעולה והעבודה, איז זי טאקע ניטא, ופשיטא שאין גם התוצאות מזה".

איתא בהמשך תער"ב ח"ג עמוד א'ריב: "ובאמת לא על הרוחניות נצטוינו רק לעשות בפו"מ דוקא, ובזה יש יתרון מעלה לבנים על האבות, וכמ"ש (וארא ו, ג) ושמי ה' לא נודעתי להם, מפני שלא הי' להם מצות גשמיות כ"א ברוחניות, כמו בהכנסת אורחים וחפירת בארות ומקלות כו' וא"כ הרי עיקר הקבלת שכר הוא על המעשה בפו"מ דוקא . . אם לא יהי' ח"ו המעשה בפו"מ לא ימשיך כלום ולא יקבל שום שכר ואדרבא כו' (אם לא באנוס ר"ל שא"א לו לקיים המצוה בפועל כו')" – ונראה פשוט שר"ל דבאנוס מקבל שכר כאלו עשאה, אבל מ"מ גם באנוס לא ימשיך כלום.

5) ומה גם שמפורש בשו"ע (או"ח סו"ס תרל"ט ס"י) תפילין שהוחזקו בכשרות, אינם צריכים בדיקה לעולם. ואם אינו מניחן אלא לפרקים, צריכים בדיקה פעמיים בשבוע. ויעויין באשל אברהם להרה"צ מבוטשאטש שם שמעיקר הדין תפילין שלנו א"צ בדיקה לעולם.

6) כמה מדברי הפוסקים הנזכרים בפנים נכתבו בשנת ה'תשכ"ח כתשובות למכתב שאלה ששיגר הרה"צ ר' שלום יחזקאל שרגא רובין האלבערשטאם (האדמו"ר מציעשינוב-ברוקלין) לכו"כ פוסקים ע"ד "מי שקנה תפילין אצל מומחה ואחר שלש שנים נתנם לבודק לבדקן ונמצא בשל ראש שחסר פרשה שלימה" (לשון שו"ת חשב האפוד דלקמן בפנים) – האם צריך כפרה. כאמור, שאלה זו כבר נידונה בתשובות האחרונים, אבל באותה שנה, עקב שאלת האדמו"ר מציעשינוב רבו המשיבים בענין זה.

7) "אך לא תעניתים שאינם רצויים בזמן הזה שהדור חלש אלא חטאו בצדקה יפרוק". וראה אגה"ת פ"ג ובביאורי רבינו לשם ובשיחת ש"פ שמות ה'תנש"א.

8) וע"ש שכתב עוד: "ולא דמי למה דאמרינן בעלמא דאונסא כמאן דלא עבד, דהיינו דוקא בדבר שבא להכשיר איזה דבר כגון הזאת מצורע וכיו"ב, משא"כ לענין קיום מצוה שפיר אמרינן כה"ג כל שלא פשע כלום דנאנס ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה". ובשו"ת פרי השדה ח"ב סוף סימן ק"ו כתב: "דבמצוה שבא להכשיר כגון מצורע או שאר מחוסר כפורים שנאנס ולא הקריב קרבן פשיטא שאסור לאכול בקדשים אע"ג שנאנס כיון שמ"מ לא הקריב קרבן . . וחישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שייך במצוה אינו בא להכשיר איזה דבר או היכא שלא יוכל להשלים עוד כגון מי שנאנס ובטל מצות שופר או תפילין". ואכמ"ל בזה.

9) אכן עיין שם דהיינו "רק כשהסופר שמכר התפילין הוא באמת מוחזק בכשרות, אבל אם קנה התפילין אצל מי שקל בדעתו (וכאשר בעוונותינו הרבים הם מיעוטי דשכיחי) קשה לדונו לאונס רק לפשיעה, כי לקנות תפילין צריכין לדקדק לקנותם ממוחזק בכשרות באמת, וכמבואר בשו"ע". ויש להעיר ממ"ש בשו"ת אדמו"ר הצמח צדק חיו"ד סימן רמט לענין סופר שהכשיל מאן דהו בהנחת תפילין פסולות שיש מקום לומר דאיכא חומר מיוחד בפשיעתו, מה שאין בשוחט שהאכיל טריפות ["פשיטא שאיסור טרפות יש בו צד חמור דהא זהו ל"ת, אף את"ל שבאיסור כתיבות תפילין ומזוזות יש ג"כ חומר בצד אחד יותר מצד ביטול מ"ע בכל יום ואיסור ברכה לבטלה, מ"מ יש באיסור טריפות ג"כ עכ"פ צד חמור יותר", וע"ש עוד], ומזה ניתן ללמוד לענין הקונה סת"ם מסופרים קלים ומקילים.

10) אלא שסיים דאפילו הכי "כשאירע לאדם ח"ו עבירה ואף באונס אף שאי"צ כפרה . . אפילו הכי מקרי תקלה ועל כן צריך לבקש מהקב"ה להסר ממנו כל תקלה ולקבל על עצמו לדקדק יותר במצות וסר עווניך וחטאתך יכופר".

הלכה ומנהג
מכירה ע"מ להחזיר
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שערמאן אוקס, קאליפורניא

המוכר ביתו או א' מחפציו בפני דוחקו ומתנה עם הקונה שהיות שמוכרו רק מפני דוחקו, הרי כשיהיו לו מעות יסכים הקונה למוכרו לו בחזרה – מה דינו לענין ריבית? הרי אם יחזור המכר נמצא שכל זמן שנהנה מהבית או החפץ יהיה בחנם והרי זה כהלוהו ודר בחצירו שאסור משום ריבית.

וכן, באותו ענין, המוכר סחורה והקונה מתנה שאם במשך שלושה חדשים מישהו יקנה סחורה זו הרי טוב, ואם לאו יסכים המוכר לקנותו בחזרה ודבר זה מצוי מאד בחנויות – מה דינו?

הנה לכאו' זה ברייתא מפורשת במס' ב"מ דף ס"ה ע"ב לאיסור דהכי איתא שם, "מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור", ופרש"י דאמר לו המוכר ע"מ כן אני מוכר לך, שכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך אסור דנמצא שאין זה מכר וכשאכל פירות שכר מעותיו עומד ונוטל, ע"כ מפרש"י.

פי' שהיות ואין זה מכר – הרי כל הפירות שאכל הקונה הרי הם באמת של המוכר, ומה שיאכל הקונה הוא רק בגלל מעותיו הנשארים אצל המוכר, והוי רבית, כיון שאי"ז מכר אלא הלוואה.

וכן נפסק להלכה בשו"ע סי' קע"ד סעי' א', וז"ל מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע לא קנה, וכל הפירות שאכל רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים, ע"כ.

ומה שבגמ' ובשו"ע מוזכר רק בית או שדה, הנה כ"ק אדה"ז בהל' רבית סעי' נ"ה כולל בזה גם מטלטלין, וכן מ"ש בגמ' ובשו"ע לשון שמשמע שרק המוכר מתנה כן כתב שם אדה"ז (ובחקרי לב סי' י"ח שכן דעת רוב הפוסקים), דה"ה אם הלוקח (וכן פסק בשו"ת מנחת אלעזר ח"א סמ"ו) מתנה שאם ירצה להחזיר לו מקחו לאחר זמן יחזיר לו מעותיו דאין זה מכר גמור ג"כ, ואסור ללוקח ליהנות במקחו משום ריבית.

יוצא דלכאו' דין פשוט הוא דאסור למכור בית או חפץ באופן זה ויש בזה רבית של תורה.

אלא שחוו"ד שם סי' קע"ד ס"ק א' מחלק וכותב דאינו אסור אלא בסתם תנאי, דמשמע דאם יחזיר המוכר מעות אז יתבטל המקח למפרע, אבל באומר על מנת הרי זו מכירה גמורה ע"מ שיחזור הקונה וימכרנו למוכר כשירצה, ואדרבה כשמחזיר הבית או החפץ יש כאן קיום מקח למפרע, דהרי קיים הקונה תנאו ונמצא דהמקח הי' קיים עד שעת חזרה, וצריך המוכר לעשות קנין חדש בבית כשנטלו בחזרה, ע"כ.

וכן מחלק המחנ"א הל' מלוה ולוה ורבית סי' י"ג בין סתם תנאי לע"מ, וראה גם בנודע ביהודה סע"ה.

אלא דבשו"ת הר צבי יו"ד סי' קל"ט מביא מתשובת הגאונים דכיון דהמכר עשוי דבכל עת יכול להחזיר מקחו לא סמכה דעתו ולא גמר ומקנה ע"ד שאמרו בקידושין (דף כ"ו) במקום שכותבים את השטר לא קנה דלא סמכה דעתי'.

וכן ממש"כ רב האי גאון בס' המקח שער י"ח דמכר ע"מ להחזיר מכירתו מכירה אלא שאסור לאכול הפירות מדין ריבית.

וכן מביא מש"כ הריטב"א ב"מ שם דרבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח לחזור ולמכור להמוכר ירדה תורה לסוף דעתם דהלוואה גמורה נעשה ולא מכר, ע"כ.

אולם כתב הסמ"ע בחו"מ סי' ר"ז ס"ק י"א (ובש"ך שם ס"ק ז') וכן במחנ"א שם ובעוד פוסקים דאם עשו תנאי כנ"ל, אלא שקבעו שעד זמן מסויים המקח יהי' קיים כמו שהתנו שעד ל' יום אין אחד מהם יכול לחזור בו, בכה"ג מותר לקונה להשתמש במקחו עד זמן זה.

ועפ"ז ראיתי דבכמה ספרים סידרו שטרות במקרה כזה ומצרפים שני ההיתרים הנ"ל דהיינו, א) המכר קיים בתנאי זה באם בתוך כך וכך ימים המוכר או הקונה ידרוש, יהי' הקונה מחוייב למכור הבית או החפץ להמוכר בשביל סכום מסויים – וזה מתאים עם לשון על מנת. ב) אבל אין להקונה או להמוכר יכולת לתבוע מכירת חזרה זו עד אחרי (למשל) שלושים יום.

ובזה יוצאים ידי חובת תנאי השני המפורש בסמ"ע ובמחנ"א הנ"ל שקבעו זמן מסויים שהמקח יהי' קיים ורק אחרי זמן זה רשאים להתנות להחזיר.

מיהו גם בזה מחמיר אדה"ז מאוד (וכ"ה בחוו"ד שם, ובס' כהונת עולם, ובשו"ת מהר"י הלוי הו"ד בס' ברית יהודה פכ"ח סעי' ו' ובהערות שם), דז"ל אדה"ז שם סעי' נ"ב, וי"א שכל שניכר מדעת המוכר שרצונו לחזור לממכרו וע"ד כן מכר לו אע"פ שלא קיבל עליו הלוקח בתורת חיוב גמור להחזיר לו ואפי' גם לא הבטיח הבטחה נאמנה רק א"ל דברים שמשמען הוא שיחזיר לו ממכרו הרי סמכה דעתו של מוכר על דברי' אלו וע"ד כן מכר לו מן הסתם כיון שניכר מדעתו שרצונו לחזור לממכרו לפיכך אין זה מכר גמור והמעות הן בהלואה אצל הלוקח ויש בה משום רבית גמורה ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה1, ע"כ ע"ש.

וכ"ז דלא כמו שכ' בס' ברית יהודה (שבד"כ מתחשב מאד בדעת אדה"ז) בפח"כ סעי' ז' שאם לא הי' ביניהם תנאי גמור אלא הבטחה בעלמא שאם ירצה יחזיר, ואם לא ירצה לא יחזיר הרי המכר קיים ומותר ללוקח לאכול הפירות וכו' כל זמן שלא הביא זה המעות. דזה שלא כמ"ש אדה"ז בדיעה שני' שכל שניכר מדעת המוכר שרצונו לחזור לממכרו, וע"ד כן מכר לו אע"פ שלא קיבל עליו הלוקח בתורת חיוב גמור.

ואולי מקורו של אדה"ז הוא מש"כ הרמ"א סי' קע"ד סעי' א' דאם לא עשו שום תנאי אלא משום אומדנא או מנהג המדינה יש רשות לאחד מהם לחזור מן המקח הרי זה כאילו התנו בפירוש.

אלא דאולי אם עשו ביניהם תנאי להפך דהיינו שהתנו ביניהם שיכולים לחזור רק בחודש הראשון וכדו' ואח"כ יהי' מכירה גמורה הנה אז אחרי החודש הראשון נעשה מכירה, וצ"ע.

ויש להביא סמוכין לשיטת אדה"ז ממ"ש הוא עצמו בהל' פסח סי' תמ"ח סעי' כ"א לענין מכירת חמץ לנכרי, וזלה"ק "וכן אם אמר לו הריני מוכרו לך ע"מ שתחזירהו לי כשיהיה לי דמים לפדותו ממך אין זו מכירה כלל אף אם נתן לו הנכרי כל דמי החמץ שהרי בכל יום ויום מימי הפסח אם יבוא ישראל לפדות חמצו אין הנכרי יכול לעכב על ידו נמצא שאין החמץ קנוי להנכרי כלל ואינו כשלו ממש וכו'" ע"ש. וע"ע שם סעי' כ"ב לענין אם אמר לו ע"מ שתחזירהו לי לאחר הפסח, ע"ש.

יוצא מכל הנ"ל דלשיטת כ"ק אדה"ז (ועוד) יש להחמיר מאד בכל אופני מכירה על תנאי לענין רבית ולענין השתמשות בהבית או בהחפץ כל זמן שלא יוחלט המכירה, ואין לסמוך על שטרות המתירים מכירה על מנת או שאר הבטחה, אם לא בעיסקא ממש.

וכן לכאו' אסור להתנות עם עוד יהודי שיחזיק חפציו בחנותו ובאם ימכרו ישלם לו מחיריו (היינו רווח להמוכר) ובאם לאו מחוייב הוא לקחתם בחזרה, ודבר זה מצוי מאד למשל בעיתונים או ספרים וכדו' באם לא ימכרו אותם מחוייב המוכר לקנות אותם בחזרה דלכאו' לפי שיטת כ"ק אדה"ז יש להחמיר בזה מאד.


1) והי' אפשר להוכיח מכאן דס"ל לאדה"ז דצד א' ברבית אסור והוא מהתורה דהרי כאן הוא רק ספק אם המוכר או הלוקח יקיים תנאו ויחזור המקח ובאם לאו לא יהי' רבית, ואעפ"כ פסק אדה"ז כאן לאסור ולהחמיר בשל תורה.

ודבר זה שנוי במחלוקת בין הט"ז והש"ך, דלהט"ז כאן בסי' קע"ד סק"א ס"ל דצד אחד ברבית הוא רבית קצוצה ואסורה מדאורייתא, והש"ך סי' קע"ב ס"ק כ"ט חולק וס"ל שהוא מדרבנן, וראה מש"כ הש"ך כאן סי' קע"ד סק"א.

אלא דלפמש"כ לעיל דאין כאן מכירה כלל אפי' אם לא יביא מעות לבסוף, א"כ לאו צד אחד ברבית הוא אלא רבית ודאי, וראה בזה בס' דברי סופרים סי' רע"ד ס"ק ד'.

הלכה ומנהג
הערה במהדו"ח דשו"ע אדה"ז [גליון]
הרב חיים דוד א. טיפענברון
ראש ישיבת מתיבתא ליובאוויטש ד'לונדון

במה שדנו בגליונות האחרונים (תתעה, תתעד) איך לפענח הר"ת "לד"ה" בשו"ע אדה"ז סי' לב ס"ה, כדאי להעיר וללבן הדברים עוד יותר הגם שנראים מפורשים, ועם זאת גם סתומין, וכדלקמן:

דז"ל אדה"ז שם: "ותיקון מועיל אף בתו"מ אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לד"ה כמ"ש".

וע"ז הקשו, דאם זה פסול לד"ה א"כ תיקון לא יועיל כלל, דרק נגיעה המשנה צורת האות פסולה לד"ה, וביחד עם זה גם אסור לתקנו ע"י גרירה לד"ה משום חק תוכות. ואם הפסול הוא שחסר הקפת גויל (לא משום שינוי צורת האות), א"כ בזה יש גם דעת הרד"ך דמתיר אפי' בלי גרירה, ויש גם דעת המאירי דמכשיר נגיעת תגין בלי תיקון, וא"כ אין זה פסוק לד"ה.

ומשום זה בא להמסקנא דצריכים לפענח "לדעת המחמירים" – היינו דעת הב"ח דפוסל נגיעות אותיות וגם סובר דתיקון אינו מועיל בתו"מ רק בס"ת, ואדה"ז פוסק כהט"ז דגורס בהב"ח דתיקון מועיל גם בתו"מ, גם לדעת המחמירים - הב"ח – דמה שכתב בשם הב"ח דתיקון לא מועיל בתו"מ הוא כתיבת איזה תלמיד טועה, והנכון הוא דתיקון כן מועיל.

והגם שנראה דקצת יוצא דופן הוא לשנות מן הרגיל ולפענח אחרת, אלא דאין שום ברירה דאין כל משמעות ללמוד הלשון "לדברי הכל" אם יש דיעות הסוברות דכשר הוא בלי גרירה - היינו המאירי והרד"ך.

אמנם בנוגע לשיטת המאירי כבר הסברנו בגליון הקודם (עמ' 63), דשיטתו היא דוקא בנגיעות תגין בין אות לאות דרק אז כשרה בלי תיקון "הועיל וניכר שאינו דבוק ע"י עצמה" (כן מבואר בכנה"ג – הובא בשע"ת), אמנם נגיעות גוף האותיות כן מחמיר הוא כשאר הפוסקים דפוסלים, אמנם מועיל תיקון.

וא"כ דיעה היחידה דמכשירה נגיעות האותיות בלי תיקון היא דעת הרד"ך, ומשום זה קשה להבין דברי אדה"ז כשאמר דתיקון מועיל בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לד"ה, דהא בדין של הקפת גויל הרד"ך סובר דכשר בלי תיקון. ואם יש נגיעה שגם הרד"ך פוסל, היא נגיעה המשנה צורת האות ובזה כולם מודים דתיקון לא יועיל כלל.

והנה באמת כל הנ"ל לא קשה כלל וכל דבר על מקומו יבוא בשלום: דהנה בשו"ע שם סעי' יח מביא המחבר וז"ל: "אם נדבקה אות לאות בין קודם שתגמר בין אחר שנגמרה פסול, ואם גרר והפרידה כשר". ושם בט"ז ס"ק יח וז"ל: "מ"מ אם נמצא כן בס"ת אין להוציא אחרת. דכתב ב"י בשם הרשב"א אפי' אינה גוררה כל שהוא יכול לגרור כשר, וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה...".

היינו דשיטת המכשיר בלי גירור היא שיטת הרשב"א הובא שם בב"י, ומקורו בתשו' חלק א' סי' תריא, וזהו מקורו של הרד"ך.

ואם מעיינים בתשו' הרד"ך הנה יש שם אריכות גדולה בכל הענין איך הוא לומד שיטת הרשב"א, דאפי' לשיטתו רוב פעמים נגיעות בין האותיות פסולים הם בלי גירור (כשאר הפוסקים), וא"כ לשונו של אדה"ז "בענין שנפסלו לדברי הכל" כולל גם הרד"ך וגם הרשב"א, שתיקון מועיל ג"כ בהאופנים שהם פסולי' מחמת דבוק ככולם, וכדלקמן.

הרד"ך בבית ראשון חדר כב מביא כו"כ דינים בדין נגיעה בין האותיות וביניהם:

א. נדבקה אות לעצמה שנשתנית צורת האות.

ב. נדבקה אות לאות אחרת בשעת הכתיבה בראשה או באמצע ולא נשתנית צורת האות.

ג. נדבקה אות לאות אחרת בסופה בגמר הכתיבה, ויש מקום לגרר.

ד. נדבקה אות לאות אחרת אחר הכתיבה למעלה (ע"י נפילת דיו או ע"י עצמה שנתפשט הדיו).

ה. נדבקה אות לאות אחרת בסופה אחר הכתיבה ואין מקום לגרר.

דבכל הנ"ל סובר הרד"ך דפסולים הן (חוץ באם נדבקה למטה אחר הכתיבה), אלא דיש נפק"מ אם הנגיעה היא בשעת הכתיבה או אח"כ, דבשעת הכתיבה לא הי' אף שלימות כתיבת האות, וא"כ ע"י גירוד נעשה האות, ופסוק משום חק תוכות.

אבל אם כבר נגמרה האות ונפלה טיפת דיו או נתפשט הדיו, אזי תלוי איפה הדביקה, אם בראש האות פסול – דחסר הקפת גויל, אמנם יכולים לתקן ע"י גירוד, אבל אם הוא בסוף האות למטה – היינו האות הי' נכתב כהכשר אלא דאח"כ נחסר בהקפת גויל, א"כ תלוי: אם יש תוספת ויש יותר מצורת האות וראוי לגוררו ועכ"ז ישאר שיעור האות, אין הדביקה פוסל, ואין צריך לגרר כלל דכל העומד כו', אבל כל שנדבקו במקום שאם ילקח מקום ההוא לא ישאר שיעור צורת האות המבוקשת, צריך לגרוד הפסול.

והיינו זה שכותב אדה"ז שתיקון מועיל . . אף . . בענין שנפסלו לדברי הכל כולל שיטת הרד"ך והרשב"א. וע"ש בהרד"ך באריכות גדולה מאוד. ועי' גם בתהלה לדוד שמביא דבריו בס"ק ז' וס"ק ט' כדברינו.

ומה שמביא אדה"ז דעת הרד"ך כדעת המקילים, היינו משום חידושו של דבר, דיש לשיטתו עובדא דכשר אף בלא גרירה, הגם דבכל שאר הנגיעות סובר הוא כשאר הפוסקים הפוסלים, וסובר ג"כ דתיקון מועיל (וגם משום שהמג"א מצטט אותו).

אמנם קשה על מה שהובא בשו"ע אדה"ז הוצא"ח בסעי' כח בדין של חק תוכות, וז"ל: "אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זו בזו . . בין שנדבקה אחר שנגמרה, יכול להפרידן בסכין וכשר, ואין בזה משום חק תוכות . . אלא מחמת חסרון היקף גויל סביב להן".

ושם בהערה רצג: ראה לעיל סעיף ה' שאף נדבקה אחר שנגמרה יש מכשירין אף בלא גרירה". ע"כ. ולכאו' אין שום הסבר להערה זו היות דכל הפוסקים סוברים דפסול בלי להפריד, ואפי' הרשב"א והרד"ך דסוברים שלא צריכים להפריד היינו דוקא בעובדא שנגעו בסופה, כאמור, וא"כ לא זהו הטעם כלל למה יכולים להפריד, אלא דהוא דין בהקפת גויל, דאם חסר בהקפת גויל פסול ויכולים לתקן ע"י גרירה.

הלכה ומנהג
הערה במהדו"ח דשו"ע אדה"ז [גליון]
הת' יוסף יצחק רייבין
תלמיד בישיבת תות"ל – מטנטרעאל

בשו"ע (סימן לב, ס"ה) כ' רבינו, וז"ל: "וכתבתם – דרשו חכמים שיהא כתב תם ושלם שלא תדבק אות אחת בחברתה אלא כל אות תהא מוקפת גויל מכל רוחותיה, ותהא מתויגת כהלכתה, כמ"ש בסי' לו.

ואם האות גדולה ונבדקה בסופה באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות יש מי שמכשיר אף בלא גרירה, ויש להחמיר ולגרר.

ואפי' אם אין האות דבוקה בעצמה אלא התג של אות זו דבוק בתג אות אחרת יש להחמיר ולתקן בגרירה. ואפי' אם תגי אות אחת דבוקים זה בזה – טוב לתקנם, כמ"ש בסי' לו.

ותקון מועיל אף בתו"מ, אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לד"ה, כמ"ש". עכלה"ק.

והנה סעיף זה הוא אחד מהסעיפים שבסי' זה שאינו אלא אומר "דורשני", כי כנכון העיר הר"ר חיים אליעזר שי' אשכנזי בשמי (גליון תתסח), שצלה"ב מש"כ רבינו בסוף הסעיף: ותקון מועיל . . בענין שנפסלו לדברי הכל, כי (לכאו') לא נפסל שום אות לדברי הכל (ע"י נגיעה) כ"א בג' מקרים: א) אם אין האות גדולה ובמילא ע"י הגרירה לא ישאר צורת אות. ב) אם נשתנה צורת האות ע"י דביקתה בחברתה ובמילא ע"י הגרירה הוה ח"ת. ג) אם כל אורך האות דבוקה לחברתה (דהוה שלב נוסף ב"נשתנה צורת האות ע"י דביקתה בחברתה) ובמילא ע"י הגרירה הוה ח"ת. ובכולי האי – כולי עלמא לא פליגי דיש בגרירת הנגיעות משום ח"ת (ובדרך ממילא אסור בשלכ"ס ג"כ, כיון דהא בהא תליא, וד"ל).

וא"כ צלה"ב כוונת רבינו באמרו "אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל" (כי בנגיעה סתם – בלי שיהיה אחד מג' מקרים הנ"ל – "יש מי שמכשיר אף בלא גרירה" ואינו "נפסלו לדברי הכל"?!)

והנה אף שכבר דשו בזה רבים (גליונות תתסט, תתע, תתעד, תתעה), אבל כנראה – אף אחד מהם לא הטריח א"ע להסתכל במ"מ (שעל הגליון)

כי בהקדם צלה"ב (בשי' המקילים שמביא רבינו): מה הפי' במילת "בחופה" – ("ואם האות גדולה ונדבקה בסופה . . יש מי שמכשיר אף בלא גרירה...") וצלה"ב דיוק הלשון בזה.

והנה כשתעיין בסי' הרד"ך (שו"ת הרד"ך בית א' חדר כב – דיון כאן במ"מ שעל הגליון [מ"מ כא – במהדו"י, ומ"מ מח – במהדו"ח]) תראה שבזה שמכשיר נגיעת אות באות יש כמה וכמה תנאים: א) שהאות(יות) הדבוק(ות) תהיה גדולה - ז.א. שהנגיעה צ"ל דוקא בחלק נוסף על גוף צורת האות עד כדי כך שהנגיעה צ"ל "באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות". ב) אפי' כשיש תנאי הנ"ל – אבל אם נשתנה צורת האות הדבוק ע"י זו הנגיעה – הנה לא זו בלבד שלא מכשיר אלא לא מועיל – אפי' – תיקון בגרירה (ושלכ"ס - כנ"ל). ג) ואפי' אם יש ב' התנאים הנ"ל (ז.א. שהנגיעה אינה אלא ב"גדלות" האות, ולא נשתנית צורת האות עי"ז) מ"מ לא מכשירו אא"כ קרה זה הנגיעה בסוף האות דוקא ז.א. לא בחלק התחתון (או הכי תחתית) של האות, כיון דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמה לי "בסופה" ומה לי "בראשה", אלא הכוונה היא במקום שבו נגמר כתיבת האות (והסברא הוא דוקא משום שהיה כבר צורת האות בהכשר [דהיינו בהיקף גויל ג"כ – ולא רק בצורת האות בלבד] על אות זו, ורק אח"כ נגעה [דהיינו פי' "בסופה" כנ"ל], אבל בלא שהיתה עליו צורת אות בהכשר מעולם [כגון אם נגעה בראש האות או באמצעיתה – דא"כ לא היתה או זו מוקף גויל מעולם, וא"כ אע"פ שהיתה עליו צורת אות – אבל לא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם] לא מכשיר בזה).

וכן כ' השע"ת להדיא (סימן לב סק"ה) ז"ל: ודוקא נדבק בסופו אבל בראשו או באצעיתו – מודה הרד"ך דפסול. עכ"ל.

ולא הוא חידש את אלו הדברים אלא שהוא מפורש בתשו' הרד"ך (שם), ז"ל: "ונחזור למה שהיינו בו ונאמר שאל יקשה לך לומר דהיכי מצי הרב למימר דתלמוד דידן סובר שאם נדבקה האות לחברתה מלמטה דכשרה, הוא רב יהודה: אם אין גויל מקיפה מארבע רוחותיה קאמר דפסולה! דנראה לומר דלדעת ר"י היכא שאין שום תוס' קמיירי שאין שם אלא צורת האות בלבד ובהחסיר ממנה (של שהוא לא תשאר אפי' ירך קטנה, ובהכי קמיירי ר"י דקאמר כל אות וכו' שאם תגרד מקום הדבק ותרצה לעשותה מוקפת גויל לא תשאר בה צורתה וכה"ג הן בראשה הן בסופה פסולה היא אם אינה מוקף גויל, אבל אם יש בה יותר מצורת אות עד שאם תגרד חלק מה ממנה תשאר האות בצורתה, אם נדבקה בראשה וכן באצמעה פסולה הואיל ובעת הדיבוק לא היתה אות כלל ואין כאן אות הנכתבת כדין אבל אם נדבקה בסופה הואיל ואפי' אם תגרוד מקום הנדבק מהאות תשאר האות בצורתה – כשרה ואפילו אם לא גרד, דר"י ה"ק כל אות וכו' כלומר כל שאין שם אלא האות בלבד שאין שם אלא צורת האות ולא יותר שאינה מוקפת גויל – פסולה. ובהכי מתיישבים כל הלשונות שבתלמוד ירושלמי ושבתלמוד דידן לדעת הרשב"א ז"ל וק"ל". עכ"ל.

וכשתסתכל בשום א' מהפוסקים המביאים שי' הרד"ך תראה שדייקו בלשונם, ולא העתיק רבינו כאן שיטת הרד"ך אלא כמו שהעתיקה במ"מ (סימן לב) ולשון רבינו, וכוונתו ברורים וצלולים.

ועכשיו נחזור לענינינו, דהנה ק"ו הראשונה לא מתחילה! כי בודאי יש ציור ש(בנגיעת אות באות) נפסלו לד"ה – ומ"מ מועיל תיקון! והוא בזה הציור: שהאות גדולה ונדבקה שלא בסופה באופן שאם יגרר מה שדבוק ישאר צורת אות – שאע"פ שאין מי שמכשיר בלא גרירה – אבל מועיל תיקון!

וע"ז מציין להט"ז (במ"מ שעל הגליון – כג) סימן לב סק"ג) שהט"ז שולל דברי מו"ח שאיזה תלמיד טועה כותבו - "מהו הטעות הלזו? (ז"ל הב"ח ע"ג הת"ט), ולענין הלכה נראה דבתפילין פסול בנגיעות אות באות אפי' בשאר תיבות בין מלמעלה בין מלמטה – ואין לו תיקון אבל בס"ת יש לו תיקון לגרד וכו'". עכ"ל. וע"ז משיג הט"ז, ז"ל: "ופשוט שאיזה תלמיד טועה כתבו כי בהדיא איתא לקמן...". עכ"ל, עיי"ש.

ומובן מזה שהט"ז פוסק ש"אפי' בשאר תיבות בין מלמעלה ובין מלמטה", ואפי' בתו"מ – מועיל תיקון (וצ"ל שהרגישו בדברי הרד"ך כיון דאל"כ מה דיוק הלשון ד"בין מלמעלה בין מלמטה").

וע"ז כותב רבינו: "כמ"ש", שבסעיף כח כ' רבינו להדיא, ז"ל: "אבל אותיות הנוגעות ודבוקות זוב"ז בין שנדבקה קודם שנגמרה השנית שלא היתה עליו צורת אות בהכשר מעולם, בין שנדבקה אחר שנגמרה – יכול להפרידן בסכין וכשר...". עכ"ל ע"ש.

אבל אחר כל הנ"ל העירני חכם שעדיין לא ניחא כולי האי: כי הנה אף את"ל שאין שום ה"א שכוונת רבינו ב"נפסלו לדברי הכל" הי' בציור שנשתנה צורת האות ע"י דביקתה בחבירתה, וגם לא שנדבק כל אורך האות, אבל מ"מ בזו השיטה של הרד"ך גופא יכול להיות ב' אופנים שאפשר ללמוד שנפסל, הא' כנ"ל, אם נדבק שלא בסופה, אבל הב' הוא אם אין האות גדולה (ובמילא לא ישתייר צורת האות ע"י הגרירה).

וקשה לומר שכשרבינו כותב ש"תיקון מועיל" ישתיייר מקום לה"א בלתי אמת שתיקון מועיל בציור הנ"ל דאין האות גדולה?!

ולהמתיק יותר: מזה שכשמעתיק רבינו דברי הרד"ך מקדים במילות "ואם האות גדולה" משמע שמקמיה דובר בציור שאין האות גדולה אלא קטנה (ז.א. שלא ישתייר צורת או ע"י הגרירה), וע"ז הוא פוסל ואומר "וכתבתם . . שלא תדבק אות א' בחברתה" ובמילא לכאור הנמצא שכשרבינו מסיים "ותיקון מועיל . . כשנפסלו לדברי הכל", לא רק שיש בציור הרד"ך – ב' מקרים ש"נפסלו לדברי הכל" (דהיינו אם אין הואת גדולה, וגם אם האות גדולה אבל נדבק שלא בסופה) אלא שבכללות זה הסעיף משמע ג"כ שזה הציור ש"אם אין האות גדולה" פסול לדברי הכל ולא יתכן שכשרבינו מסיים "ותיקון מועיל" הוא מדבר רק על ציור אחד (שבזה הסעיף) שנפסל לדברי הכל (דהיינו כשהאות גדולה אבל נדבק שלא בסופה)?!

ואף שיש לדחות את זה בשתי ידים – מ"מ אולי יש לזה פנים.

ויש להאריך בכהנ"ל, והאריכות אינה למותר. אבל לע"ע – לכה"פ - מובנים דברי רבינו.

הלכה ומנהג
נט"י לאכילת התפוח בליל הושענא רבה [גליון]
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בגליון תתסח (עמ' 51) כתב הרב חיים רפופורט שיח':

"רבינו זי"ע חידש מנהג ישן והנהיג שגבאי בית הכנסת יקנו ויחלקו תפוחים לציבור בשעת אמירת תהלים בליל הושענה רבה, כדי שיאכלום אח"כ בסוכה מטובלים בדבש לסימנא טבא לשנה טובה ומתוקה (ראה אוצר מנהגי חב"ד לחג הסוכות, אות ריב, עמוד שלג).

והעירני ידידי הרה"ח ר' יהושע מונדשיין שליט"א שלכאורה צריכים ליטול ידים לפני אכילת התפוח המטובל, וכדין כל דבר אוכל שטיבולו באחד מז' משקין שסימנם י"ד שח"ט ד"ם, [וגם לא תועיל בזה האכילה ע"י כף או מזלג וכיו"ב] כמו שהובא לפסק הלכה בשולחן ערוך אדה"ז (או"ח סקנ"ח ס"ג), וז"ל: "אע"פ שהשותה א"צ נטילת ידים מ"מ אם אוכל דבר שטיבולו במשקה, בין שמטבלו עתה בין שהיה מטובל מקודם ואוכל כשהוא מטובל ומלוחלח שלא נתנגב צריך ליטול ידיו תחלה . . אפילו הוא משקה שאין במינו תרומה כלל כגון מים ודבש . . ואפילו אין מטבל אלא ראש הירק ואין ידיו נוגעות במשקה כלל גזירה שמא יגעו בו ואפילו לאכול ע"י כף צריך נטילת ידים אם מים מצויין לפניו בתוך מיל או ארבעה מילין . . גזירה שמא יטבלנו בידו כדרכו או יאכלנו בידו כשהוא מטובל ומלוחלח במשקה כיון שדרכו להאכל ביד, אבל דבר שדרכו לאכול על ידי כף לא גזרו שמא יגע בו בידיו ולפיכך אף אם נגע בידיו דרך מקרה בתוך הכף אין צריך נטילת ידים וכו'", וכ"ה בסדר נטילת ידים לסעודה אשר בסידור אדה"ז סעיפים כ-כב, ולכאורה מצוה לפרסם דבר זה כדי לאפרושי המון עם מאיסורא". עכ"ל.

ולא הבנתי איזה איסורא יש כאן שמצוה לפרסם כדי לאפרושי ההמון, והרי רבינו הזקן מדייק ואומר "אם אוכל דבר שטיבולו במשקה", דהיינו דבר שבעצם דרכו שיטבלו אותו במשקה, אבל דבר שאין דרכו שיטבלו אותו במשקה, "ואעפ"כ אוכלו טבול במשקה, באמת אינו צריך ליטול ידים כלל, דאל"כ הול"ל "אם אוכל דבר שמטובל במשקה", ומה זה משנה אם הוא דבר שדרכו לטבול או לא.

ולפ"ז תפוח המטובל בדבש אינו חייב בנטילת ידים, כיון שתפוח בעצם אינו דבר שדרכו לאכלו בטיבולו במשקה, וזה פשוט לכאורה.

והנה כך עלה לי בהשקפה ראשונה, ואמנם ראיתי במגן אברהם (או"ח סי' קנח סק"ה) שכתב בהדיא כך: "דבר שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים, דבטלה דעתו אצל כל אדם. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ אין צריך נטילה (רדב"ז חלק א', ע"ח. ח"ד סי' אלף קנ)"). עכ"ל, ועי' באר היטב.

ובלבושי שרד כתב שם על המגן אברהם: "דבטלה דעתו כו' הטובל אצבעו דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן [וכן הוא הטעם בטובל אצבעו במשקה]". עכ"ל.

שוב ראיתי מה שכתב בזה החיד"א בשיורי ברכה (סי' קנח ס"א):

"אם אוכל דבר שטיבולו במשקה וכו'. הודה זקן א' שהאוכל חזרת כשהמים טפחים עליה אין צריך ליטול ידיו משום טיבולו במשקה, דהיינו שמטבל במשקים ואוכל, ואם איתא הול"ל דבר שמטובל במשקה או דבר שיש עליו משקה, וכך נדמה מדברי התוס' פ' ערבי פסחים במה שחלקו על רש"י בדבר שטיבולו במשקה, ולפי דבריהם אין לחוש אלא שמא יגע במשקין שבכלי שהטבל בו דשייכא בהו שתיה, ויש להוסיף לפי שיטה זו שלא הצריכו נטילה אלא בסתם מטבל במשקין שיש בהם רביעית אבל בפחות מרביעית א"צ נטילה, שאם אף נטמאו וישתה אותם אין גופו נפסל בהם כדאיתא בכמה דוכתי, ופסקה הרמב"ם פ"ח דאבות מטומאות, ואף שהרשב"א בתורת הבית חולק בשל סופרים הלך אחר המקל כ"ש שאף באיסורי תורה סומכים על התוס' דרבים ומחדדי טפי נינהו. ומכאן יש התר לדובשנין לאוכלן בלי נטילה, ועוד יש בהתר דהכל חשיב אוכל ואין על הדבש שבהם תורת משקה. הרב הגדול מר שמאול חכים בר פלוגתיה דמהר"י בי רב ומהדלנ"א בתשובה כ"י. והאריך רבה בענין זה.

אבל מדברי מרן לקמן דין ה' שכתב ותבשיל מחיטים נגובים וכו' מוכח להפך, וכבר האריכו רבנן בתראי בכל הנז', ופשטה הודאה הפך כל דברי הרב הנז'. והלכה רווחת במקומנו ליטול בכל דבר שיש קצת משקה עליו אפי' מבושל כל שהוא טופח ע"מ להטפיח וכן ראוי להורות. ומצאתי בתשובות של הגאונים כ"י שכתוב וז"ל בירושלמי דברכות משמע אפי' אין דרכו לטבל דתני ד' אושעיה כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נט"י עכ"ל". עכ"ל.

נמצא שיש בזה מחלוקת; אבל מזה שכתב רבינו הזקן "דבר שטיבולו במשקה", ולא כתב "דבר שמטובל במשקה" או "דבר שיש עליו משקה", משמע דס"ל כהמגן אברהם דדבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים, וא"כ תפוח שאין דרכו לטובלו במשקה מותר לאכלו טבול בדבש ללא נטילת ידים.

ועי' בילקוט מפרשים (שבשו"ע מהדורת פרידמן עמ' תקטו) מס' "מזבח אדמה" שכתב: "לענין פירות שרוחצים אותם במים להעביר העפר שעל גביהן, או שמו אותן במים להצטנן, אם צריכים נטילת ידים דומיא דכרפס אפילו שהוא משום קפיח (פסחים קטו, ב) [ולכן נקרא דבר שדרכו לטבל], או דלמא מקרי דבר שאין דרכו לטבל וע' מס' מכשירין מתני' [אולי כוונתו לפ"ג מ"ח] הכא דטיט כו' וע"ש" עכ"ל. וה"נ גבי תפוח בדבש שמקרי דבר שאין דרכו לטבל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות