E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תזריע מצורע - ב' אייר - תשס"ד
גאולה ומשיח
לע"ל הלכה כבית שמאי
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בגליון הקודם (תתעח ע' 9) הובא מ"ש בשו"ת ויצבר יוסף (סי' מה) דהא דנודע מפי ספרים בשם האריז"ל (מובא בס' עמודי' שבעה עמוד הד' דרוש כ"א) דלע"ל הלכה כבית שמאי ה"ז רק בהלכות שב"ש לחומרא וב"ה לקולא אבל כשב"ש אינו לחומרא לא, ומבאר דכיון שהטעם בזה הוא דלע"ל יהי' מעלת הגבורות על החסדים (כפי שמובא שם) לכן תהי' אז ההלכה לחומרא כבית שמאי, אבל בהלכות אלו דב"ש אינם לחומרא לא, והובא שם שיחת ערב חנוכה תש"נ (נדפס גם בס' מגולה לגאולה ע' 203) לגבי הדלקת נר חנוכה, דלע"ל דהלכה כב"ש במילא נר ראשון מדליק שמונה וכו' עיי"ש, הרי דסב"ל להרבי דהלכה כב"ש גם בפלוגתות אלו דב"ש אינו לחומרא.

ולכאורה י"ל בזה ע"פ מ"ש באגרות קודש כרך א' ע' פ' שהרבי ביאר שם פלוגתת ב"ש וב"ה בנוגע להדלקת נרות חנוכה דלשיטתם קאי דב"ש לחומרא וב"ה לקולא וזלה"ק: "דהנה שיטות שמאי והלל בעבודת האדם לקונו נתבארו בשבת (לא, א) שמאי לחומרא והלל לקולא. ולכן מי שיצה"ר טימא את מקדשו ובא ליטהר ולהכנס תחת כנפות השכינה, הנה לב"ש תחילת ועיקר העבודה הוא בסור מרע, ובערת הרע מקרבך. וכשמתחיל בעבודה הרע בתוקפו, ונזקק ליגיעה גדולה ואור רב ודורשין ממנו יגיעה כזו, אבל מיום ליום הרע פוחת והולך ובמילא א"צ לאור גדול כביום א', ודוגמא לזה: פרי החג שמקריבים אותם כנגד או"ה שלא יצדה (ל' צדיא ורקניא) העולם מהם (ילקוט שמעוני ס"פ פנחס) אלא יהפכו לטוב ומיום ליום פוחת והולך הרע שבהם ולכן א"צ כבר למספר קרבנות גדול כ"כ.. אבל ב"ה אומרים שתחילת הכל צריך להכנס תחת כנפי השכינה אף שעדיין הרע בתוקפו אצלו, ויתחיל בעבודתו בענינים של ועשה טוב, עבודה בקדש ממש ומצוה גוררת מצוה, ומעלין בקדש, שמעט מעט יוסיף אומץ להיות מוסיף והולך, עד שיודה ויהלל לשמו הגדול, שימחה זרעו של עמלק ויהי' השם גדול ושלם (עי' תוד"ה ועונין ברכות ג, א)". עכלה"ק, דלפי"ז י"ל דגם בפלוגתא זו אמרינן דלע"ל הלכה כב"ש כיון שיסוד פלוגתתם נובע מחומרא וקולא, משא"כ בשאר פלוגתות היכא דב"ש אינו לחומרא לא.

אבל ראה אגרות קודש כרך י"ד (ע' שכא) במכתב כ"ט טבת תשי"ז שכתב וזלה"ק: "והרי זהו ערב חדש בו ראש השנה לאילנות אשר האדם עץ השדה ובפרט לדעת ב"ש הרי זהו ערב ראש השנה זה וכדבריהם במשנה, ונוסף על הנודע אשר אלו ואלו דא"ח ראה לקו"ת במדבר נ"ד ג' אשר לע"ל הלכה דוקא כב"ש". עכלה"ק, (ובגליון תתיב הביא הגרי"י שי' קופרמאן שכן איתא גם במאמר ד"ה ארבעה ר"ה הן תשל"ז, וגם אגרת הנ"ל) ובזה בפשטות לא פליגי בענין קולא וחומרא ומ"מ מבואר בזה דלע"ל הלכה כבית שמאי.

לכאורה משמע שישנם ב' טעמים למה לע"ל הלכה כב"ש.

ולכאורה יש לומר דאין הכי נמי לפי טעם הנ"ל (ובמקדש מלך בראשית יז, ב, בשם האריז"ל ולקו"ת קרח נד, ב ורשימות חוברת קסט ע' 13) דלע"ל הלכה כב"ש משום: "כי אז יתעלה בחי' הגבורות" מסתבר לומר כמ"ש בויצבור יוסף שזהו רק במקום דבית שמאי מחמיר.

אכן לפי מ"ש ב'תוס' חדשים' ריש מס' אבות בשם הגה"ק רלוי"צ מברדיטשוב זצוקללה"ה וז"ל: "שמעתי בשם הרב הג' אב"ד מניקלשפורג על משנה ב"ש במקום ב"ה אינו משנה, כי מדריגת ב"ש היא גדולה ממדריגת ב"ה, ולכן כשבוא הגואל ב"ב אז יהי' הלכה כב"ש לכך עתה בזה העולם הלכה כב"ה כי מדריגת ב"ש היא למעלה מזה העולם ואין זה העולם יכול לסבול אותו, וזה הרמז שב"ש במקום ב"ה אינו משנה אינו שלם במדריגתו". עכ"ד. ועד"ז כתב בס' ערבי נחל פ' אמור דרוש ה' עיי"ש, הנה הכא לא הוזכר שזהו משום הענין דגבורות והחומרות, אלא משום מדריגת בית שמאי בכלל שהוא למעלה מן עוה"ז וכיון שאז יתעלה העולם למדריגת ב"ש לכן הלכה כמותו.

וכן לפי מ"ש בקונטרס 'דברי סופרים' (סי' ה' אות טז) שביאר הטעם דלע"ל הלכה כב"ש, וז"ל: "דהא ב"ש מחדדי טפי והאמת כדבריהם, אלא דבזמן הזה אין אנו יכולים לירד לסוף דעתם כמו שאמרו (עירובין יג, ב, וש"נ) גלוי וידוע שאין בדורו של ר"מ כמותו אלא שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו1 ומשום הכי אין הלכה כב"ש דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל לעתיד לבוא שיקויים הכתוב ומלאה הארץ דעה, יתברר שהאמת כב"ש, וע"כ יהי' הלכה כמותם, ומ"מ עתה אף שידוע לנו שהאמת כדבריהם אין הלכה כמותם כיון שלפי דעתנו והשגתנו שיש לנו עתה נראה יותר כב"ה". עכ"ל. דלפי זה נמצא ג"כ שאין זה משום מעלת הגבורות דלע"ל, אלא משום דאז יוכלו לעמוד על דעת ב"ש, ולפי"ז מסתבר לומר שכן יהי' בכל הפלוגתות דב"ש וב"ש אפילו אם ב"ש הוא לקולא.

לע"ל הלכה כר"מ וכרשב"י

ודוגמא לזה יש להביא במה שכתב בס' 'מדרש פנחס' להרה"ק ר"פ מקאריץ זצ"ל (י, א אות נג, מובא בס' 'מגדים חדשים' עירובין יג, ב) דבעולם הזה אין הלכה כרבי מאיר, אבל בימי המשיח ב"ב תהי' הלכה כרבי מאיר עיי"ש. ופשטות טעמו שם הוא כפי שאמר לעיל דרק בזמן בזה אין יכולים לעמוד על סוף דעתו כנ"ל הגמ' דעירובין, משא"כ בימות המשיח יוכלו לעמוד על דעתו, ואח"כ ביאר זה עפ"י קבלה דר"מ הוא בבחי' ארוך שאין שם ימין ושמאל ואין שם שכר ועונש, לכך בעוה"ז אין הלכה כר"מ דבעוה"ז צריך להיות שכר ועונש אבל בימי המשיח ב"ב יהי' הלכה כר"מ עיי"ש.

ועי' גם בסדר הדורות (ע' שמאי סוף אות ב) שהביא מס' ויקהל משה (דף מב ודף נד) שלע"ל יהי' הלכה כבית שמאי וכרבי שמעון בן יוחאי, ובס' תפארת שלמה פ' שופטים (על הפסוק כי יפלא ממך) כתב דמי לנו גדול מרבי שמעון בן יוחאי ומדוע אין הלכה כמותו? אך האמת בזה כי לפי גודל מעלת רשב"י גבוה מאד לכן בעוה"ז בעת כזאת אינו באפשר שיהי' הנהגת העולם כמותו אבל לעתיד כאשר יהי' מלאה הארץ דעה אז יהי' הלכה כמותו, וז"ש הליכות עולם אל תקרי הליכות אלא הלכות, שההלכה היא לפי ההליכה של העולם לפי מדריגת ומעלת עוה"ז, לכן עתה אין העולם ראוי להתנהג לסבול עוצם קדושתו של רשב"י. עכ"ד.

וראה בס' היקר שי"ל ז"ע מהרה"ת הרה"ח ר' שמואל הלוי שי' העבער 'אפריון לר"ש' ריש פ"ה שהביא בענין זה הגמ' מנחות ד, א: "כלום הגענו לסוף דעתו של ר"ש" דזהו ע"ד דאמרינן לגבי ר"מ.

ועד"ז איתא בפי' המלבי"ם ר"פ חוקת בתורה אור וז"ל: כתב האריז"ל שמה שאין הלכה כבית שמאי וכרבי שמעון בן יוחאי הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העוה"ז כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם והם נפרדו מן העוה"ז ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות עליונים משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כב"ש וכרשב"י, ושכן יפסקו ההלכה לעת"ל כשיתפשטו הנפשות מן הגופים שאז תהי' ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון ועז"א תורת חדשה מאתי תצא שתהי' התורה למטה כמו שהיא אתי למעלה עיי"ש, הרי שכתב טעם אחד על בית שמאי ורשב"י, וברשב"י אין הטעם משום חומרא דוקא, הרי מוכח לפי דבריו שכן הוא גם לפי בית שמאי.

ועי' בס' 'אהבת יונתן' בהפטרת אחרון של פסח (בד"ה באופן אחר) שכתב וז"ל: "איזו מחלוקת שסופה להתקיים זו מחלוקת הלל ושמאי, דבזהר איתא לעתיד יפסקו הלכה כבית שמאי דאלו ואלו דברי אלקים חיים כו' וזהו מאמרם (אבות פ"ה מי"ז) איזו מחלוקת שסופה להתקיים מחלוקת בית שמאי ובית הלל דלעתיד יפסקו כמותם", וכן פי' החיד"א בפתח עינים ובזרוע ימין אבות שם, ובס' 'ביאורים לפרקי אבות' מהרבי עיי"ש, אלא דיל"ע במ"ש הגר"י אייבשיץ שכן איתא בזהר, דבכ"מ הובא כן בשם האריז"ל, וראה גם בס' 'שערי זהר' להגר"ר מרגליות ז"ל עירובין יג, ב, מ"ש בענין זה דלע"ל הלכה כב"ש, ופירש עפ"ז המשנה דסוף עוקצין עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות דקאי על ש"י פלוגתות דב"ש וב"ה עיי"ש, ובספרו מרגליות הים סנהדרין קט, ב, אות ו', ומשמע שם דנקט ג"כ דלע"ל הלכה כב"ש בכל הפלוגתות לא רק במקום שב"ש לחומרא.

אלא דבקונטרס 'תורה חדשה מאתי תצא' אות י"ג ביאר דגם הא דב"ש מחדדי טפי שייך לעניני בירור שבעולם דכיון שהתורה אצלם באופן נעלית יותר לכן יכולים לברר גם רע הנעלם וכו' ולכן אף דב"ה מתירים הם אוסרים כי לפי דרגתם הנעלית בלימוד התורה שייך בירור גם בזה עיי"ש, ולכאורה משמע דגם הא דמחדדי טפי קשור עם חומרות דוקא, אבל אפ"ל ששם נחית לבאר רק הקשר בשיטת ב"ש בכלל דמחמרי משום דמחדדי טפי, אבל י"ל דגם שאר הפלוגתות שב"ש אינו לחומרא קשור עם דרגת הלימוד של ב"ש ולע"ל שיתעלה העולם הלכה כמותם גם בזה.

ובגליון הקודם הובא שיחת ש"פ וישלח תשנ"ב שאמר הרבי בנוגע להדלקת נר חנוכה שגם לאחרי הגאולה האמיתית והשלימה יקיימו את כל פרטי הדינים בנרות חנוכה שמדליקים על פתח ביתו מבחוץ וכו' - "ואז תהיה ג"כ השלימות דמוסיף והולך מיום ליום וכו'", דמפשטות הלשון בשיחה נראה דהכוונה גם כפשוטו שגם לעת"ל ידליקו ביום הראשון נר א', ועד שביום השמיני ידליקו ח' נרות וכדעת ב"ה וכנהוג בזמן הזה ולא כהנ"ל, הנה לפי מה שנת' די"ל שהם ב' שיטות שתלויים לפי ב' טעמים הנ"ל, אולי אפשר לומר דב' השיחות הם לפי ב' השיטות, או אפשר לומר דשם נקט כהצד דבתחילת ימות המשיח עדיין לא ישתנה הדין כבית הלל, ואיירי התם בנוגע לתחילת ימות המשיח.


1) וראה הביאור בזה בשו"ת אגרות משה חיו"ד ד' סי' לח.

גאולה ומשיח
בשיטת החת"ס בבן שמת וחזר וחיאם נפקע הקשר לאביו
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בס' תורת משה על התורה (מהחת"ס) פ' שמות עה"פ חתן דמים למולות (ד, כה) פי' דהא דויבקש להמיתו ה"ז בכדי להחיותו מיד, כי ע"י המיתה יפקע חיובו מלמול בנו, ולא יכשל במה שלא מל בנו ביום השמיני וכו' עיי"ש, דנראה מזה דסב"ל להחת"ס שאם מת אף שחזר וחי נפטר ממצות מילת בנו שכעת כבר אינו בנו, דאחר מיתה נפסק הקשר ולא מוטל עליו חיוב למולו, ויל"ע דמהיכי תיתי לומר כן, וכבר הקשה כן במאמר תחיית המתים שבריש ספר "מגדים חדשים" על מסכת ברכות.

וראה ב"ב לח, ב, ברשב"ם ד"ה מחזיקין בנכסי בורח שכתב וז"ל: "בגמרת ירושלמי רב אמר אין חזקה לבורח ולא מארץ לארץ ושמואל אמר יש להן חזקה אמר רב נחמן קרא מסייע ליה למר ויתן לה המלך סריס אחד לאמר השב את כל אשר לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה (מלכים ב' ח, ו)". עכ"ל. (דקרא איירי אודות האשה שהחיה אלישע את בנה והלכה עם בנה לארץ פלשתים על שבע שנים ועתה חזרה ותבעה את נכסי' וצוה המלך להחזיר לה) ועי' מהרש"א שפי' שהראי' מהפסוק הוא לדעת שמואל דמחזיקין לנכסי בורח, כי משמע הכא דרק ע"פ המלך השיבו לה אבל מדינא דבית דין לא היו משיבין לה כי מחזיקין בנכסי בורח עיי"ש, ולכאורה יוקשה מזה לרב דאמר דאין מחזיקין בנכסי בורח? וכתב בחי' החתם סופר שם ע"ז וז"ל: ואולי י"ל שהמחזיקים היו יורשי בעלה וטענו שהבן שהחי' אלישע איננו שוב בנו ליורשו כי פנים חדשות באו לכאן וכו' עכ"ל, היינו דרב יתרץ דלכן לא רצו בי"ד להחזיר לה נכסיה לא משום החזקה שהחזיקו, דאז הי' מוכח שמחזיקין בנכסי בורח, אלא משום דכיון שמת נפקע הקשר עם אביו דפנים חדשות באו לכאן ולכן מצד הדין אין מגיע לו הירושה מאביו, ולכן הוכרח שם להחזיר לו מצד דין מלך.

נמצא שהחתם סופר לשיטתו קאי, דסב"ל גם הכא בבן שמת ואח"כ חזר וחי דנפקע ממנו הקשר לאביו וליכא דין ירושה, וזהו כמו דסב"ל בפי' על התורה דנפקע מהאב מצות מילה.

מיהו אפשר לומר דאין מכאן ראי' דסב"ל להחת"ס כן גם לגבי תחיית המתים הכללי דאחר התחי' לא יהי' קשר הלכתי בין אב לבן וכו' דפנים חדשות באו לכאן, שהרי כבר נת' בגליון תתכז ובכ"מ דבודאי יתקיים אז מצות כיבוד אב ואם וכו' וכו', כי יש לחלק ביניהם טובא.

וזהו עפ"י מ"ש בלקו"ש חי"ח פ' חוקת ב' סעי' ט"ו בהא ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא אם מתים דלע"ל צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין, ומקשה דלמה לא שאלו שאלה זו עצמה בנוגע לבן השונמית דאיירי בו לפני זה אם הי' צריך הזאה וכו'? וביאר שם שיש חילוק בין תחיית המתים דלע"ל לתחיית המתים שבבן השונמית, וז"ל (בתרגום מאידיש): אצל בן השונמית היתה התחי' (לא באופן של תחה"מ לע"ל, ששם אפ"ל ש(חלק ה)גוף נתתקן ונבנה, אלא) באופן של התהפכות ומציאות חדשה – מציאות של חי במקום מציאות של מת וכו', ובמילא הרי לא שייך כאן טומאת מגע במת מצד נוגע בעצמו, כיון דהוה מציאות חדשה, ורק בתחיית המתים יש להסתפק אם יש כאן טומאת מגע.

ובהערה 88 כתב וז"ל: "ההסברה בזה י"ל: במתים לעת"ל מוכרח הדבר שיחיו אז (והרי תחה"מ הוא עיקר באמונה) והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחי' וזהו סדר שכלול בהגוף, (ולהעיר מאבות ספ"ד "הילודים למות והמתים לחיות" וראה סנהדרין (צא, א): "דלא הוה חייא דהוה חיי לא כל שכן"), וא"כ נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפתית ובן השונמית שהתחי' הי' שלא ע"פ סדר המוכרח בגוף זה כ"א בדרך חידוש ונס, דמצד עצמן היו מתים הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת ואין כאן נגיעה בעצמו", עכ"ל. וראה רש"י בראשית ב, ז ד"ה וייצר יצירה לתחיית המתים, ופירשו המפרשים שם שהקב"ה נותן מעכשיו כח חיוני באדם שגם לאחר שימות יוכל לחיות עוד.

ולכן י"ל דעד כאן סב"ל להחת"ס דע"י המיתה נפקע היחס רק בתחי' פרטית, משא"כ בתחיית המתים הכללי מודה דאחר התחי' מתחדש היחס כמקדם וכפי שנת', שו"ר שכעין זה כתב גם בס' סוכת דוד ב"ב שם.

גאולה ומשיח
כלו כל הקיצין לגמרי
הת' יואל נפרסטק
תלמיד בישיבה

בשיחת ש"פ חיי שרה תשמ"ז הערה 36 (ספר השיחות תשמ"ז ח"א ע' 99. התוועדויות תשמ"ז ח"א ע' 531) מבואר לדעת המדרש (תנחומא נח יא (בסופו)) "שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגלויות", היינו שקודם יהי' קיבוץ כל ישראל (קיבוץ גלויות) ואח"כ בנין ביהמ"ק, אע"פ שבנוגע להלכה יש פס"ד ברור של הרמב"ם (הל' מלכים ספי"א – ובמילא כולל נושאי כליו) ש"ובנה מקדש במקומו (ואח"כ) וקבץ נדחי ישראל" – וזלה"ק:

"כי י"ל דהרמב"ם בספרו (הלכות הלכות) פס"ד סדר המוכרח ע"פ הלכה בכל אופן, משא"כ הסדר שיהי' רק אם אכשור דרי ויהי' כלו כל הקיצין לגמרי, שאז יבנה ביהמ"ק מלכתחילה בתכלית השלימות (ע"י כל ישראל וכשכל ישראל עלי' וכו'). ואכ"מ".

ויש לעיין, א. מהו פירוש הלשון "אם אכשור דרי ויהי' כלו הקיצין לגמרי", הרי זה שכלו כל הקיצין מורה לכאורה על מצב דלא אכשיר דרי, שהרי למרות שהגיע הקץ בכ"ז עדיין לא בא? ב. מה מוסיף הרבי בתיבת "(כלו כל הקיצין) לגמרי"?

ואולי יש לבאר בהקדים המבואר בשיחת ש"פ דברים תש"מ (סעי' יב ואילך) בלשון הגמרא (סנהדרין צז, ב) "כלו כל הקיצין" לשון רבים, דלכאורה, כל ענינו של הקץ הוא, שאז – בזמן קץ הגלות – יוצאים מן הגלות, דהיינו שיש רק קץ אחד, והמאן-דאמר הזה שאמר מתי הקץ בודאי חלק על המאן-דאמר השני שאמר על זמן אחר, וא"כ איך אפשר לומר "כלו כל הקיצין" לשון רבים?

ומבאר בהשיחה, שכל מאן-דאמר שאמר מתי הקץ דיבר לפי דרגתו והשגתו בגודל "הרכוש גדול", היינו העלי', שצריך לפעול ע"י ירידת הגלות. היינו, שלפי ערך ה"רכוש גדול" שצריך להיות בהגאולה, לפי"ז משערים כמה זמן דרוש להמשכת הגלות כדי להגיע לשלימות זו, שהרי לפי ערך הגלות והירידה בא לאח"ז העלי' וה"רכוש גדול". וכל אחד מאלו שאמרו קיצין דיבר לפי דרגתו והשגתו בהעלי' שתהא לע"ל, ולפי"ז שיער כמה זמן דרוש בהעבודה בזמן הגלות כדי לבוא ולהגיע לעלי' זו בגאולה העתידה [ומבאר בהשיחה, שביאור זה הוא לא רק להמאן-דאמר'ס בגמרא מתי זמן קץ הגלות אלא גם להקיצין שנאמרו ע"י גדולי ישראל לאחרי זמן הש"ס. ואין הפירוש ח"ו, שזה שאמר קץ בזמן מאוחר יותר התכוון להחזיק בנ"י בגלות יותר, אלא היות שה' הוא א"ס, הנה כשניתוסף עוד המשכה של אלקות, אז רואה השני שיש דרגא נעלית יותר להגיע אלי', וא"כ דרוש זמן יותר להעבודה בזמן הגלות, בכדי להגיע לאותו "רכוש גדול", ואח"ז בא השלישי וניתוסף אצלו בתורה יותר, וראה שיש עוד יותר למה להגיע].

ועפ"ז מבאר הרבי הלשון "כלו כל הקיצין" לשון רבים – דלכאורה אם אוחזים בדרגא נעלית יותר (שלכן נאמר עוד קץ) למה יש צורך להזכיר הדרגא פחות יותר, ולומר קיצין לשון רבים, כדי לכלול כל הדרגות, הרי יש "בכלל מאתים מנה"? – אלא כי יש מעלה בכל קץ (שנת' ענינו לעיל) כפי שעומד בפ"ע, ולאח"ז באה המעלה כפי שהוא נתגלה בקץ מאוחר יותר [וכשהגמרא מודיעה שכבר "כלו כל הקיצין" לכל הדיעות, הרי זה כולל גם הקיצין שנאמרו לאחרי זמן הגמרא, שכל הקיצין עד דורנו זה "כלו", ובמילא צריכה הגאולה לבוא]. ע"כ מהמבואר בשיחת ש"פ דברים תש"מ.

ועפ"ז מובן, איך יתכן מצב ש"אכשור דרי ויהי' כלו כל הקיצין לגמרי", שהרי נתבאר לעיל, שענינו של הקץ ושל כל הקיצין הוא, כדי להגיע לשלימות יותר, וא"כ כשמגיעים לקץ זו, היינו שכבר בא הזמן הדרוש לעבודה זו, אז יש העלי' וה"רכוש גדול" – והוא "אכשור דרי". וגם מובן מה מוסיף הרבי "לגמרי", שבזה מרמז מתי "אכשור דרי" בשלימות רק כשכלו כל הקיצין לגמרי, כי אם הגיע קץ אחד אבל עדיין יש דרגא נעלית יותר (ועדיין לא כלו כל הקיצין), עדיין אי"ז "אכשור דרי" בשלימות, כי עדיין חסר בהעבודה.

גאולה ומשיח
לעת"ל הלכה כבית שמאי [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בגליון האחרון הביא הגה"ח הראי"ב גערליצקי קושיא משו"ת ויצבר יוסף על מה שאמרו בביצה (ד, ב) בנוגע לביצה שנולדה בר"ה שאסורה ביום השני, ומבואר שם דהטעם שאנו אוסרים בזה"ז הוא רק מצד שמא יבנה המקדש שאז יתכן החשש המבואר שם, ולכן גם בזה"ז אנו אוסרים, ע"ש. ולכאו' קשה דהא לעת"ל יהי' הלכה כב"ש ולפי ב"ש הרי בכלל אין כאן איסור דלב"ש ביצה שנולדה ביו"ט מותרת אף בו ביום וא"כ למה נאסור עכשיו משום לעת"ל? וע"ש מה שתי'.

ואוי"ל עוד ביאור בזה, דהנה כשאנו אומרים שלע"ל יהי' הלכה כב"ש הרי אין הפי' שכולם אז יסכימו לדעת ב"ש, אלא ב"ה יעמוד על דעתו גם אז, אלא שהרוב יסכימו לדעת ב"ש, ולכן ההלכה למעשה בפועל תהיה כדעת ב"ש, אבל גם לדעת ב"ה תהי' חשיבות מסויימת ונוכל לומר ע"ז שזהו "דברי אלוקים חיים" וכו' כמו שאומרים היום על דעת ב"ש.

וממילא כיון שעכשיו ההנהגה היא כב"ה דוקא, הרי שי"ל שגם מה שמסתעף ממה שיהיה לע"ל בנוגע להזמן דעכשיו אנו צריכים לילך לפי ב"ה, דהיינו שאם לפי דעת ב"ה יש לנהוג כעת באופן מסויים גם טעם דעתו זו נובעת ומסובבת מצד איך שהוא רואה את הענינים לע"ל, אבל כעת אנו דנים על ההנהגה עכשיו הרי שזה ג"כ שייך למה שבזה"ז ההלכה היא כב"ה דוקא, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה.

אכן אילו היינו אומרים שלע"ל גם ב"ה יסכים לדעת ב"ש אז היה מקום לקושיא הנ"ל, שמהו הטעם לאסור עכשיו מצד מה שיהיה לע"ל, דהרי לע"ל ישתנו הדברים וכו' ואין כל טעם לאסור עכשיו מצד מה שיהי' לע"ל, אך באמת אינו כן ולע"ל ישנו עדיין חשש לדעת ב"ה, וממילא עכשיו שההלכה היא כב"ה הרי שצריך לנהוג בכל דבר לפי המתחייב מדעתו ודו"ק.

ולהעיר מסברא הפוכה לכאו', בד"ה ויגש אליו יהודה תשל"ו (בסה"מ מלוקט ח"ד) בנוגע לתלמוד ומעשה שעכשיו הרי תלמוד גדול ולע"ל יהי' מעשה גדול, ובס"ה שם מבאר שמה שאמרו שעכשיו תלמוד גדול הוא לפי שתלמוד מביא לידי מעשה (דמזה הרי מוכיחים בדרושי חסידות שהמעשה הוא העיקר) "הוא מסובב מזה שלע"ל יהיה מעשה גדול" ע"ש. אבל פשוט שאין מזה סתירה להנ"ל (ע"ש בהע' 29) ואכמ"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות
הגדה של פסח