E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

חג השבועות - תשס"ד
הלכה ומנהג
אינו חושש במצות
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בשו"ע או"ח סי' לט סעיף א': "תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפילו הגיע לחנוך (או עכו"ם) או כותי או מומר לע"א או מוסר פסולים משום דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה אינו בכתיבה".

ועיין בשו"ע רבינו סעיף א': "תפילין שכתבן עבד כנעני או אשה או קטן אפילו הוא בן י"ג שנים אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות ועדיין אינו בן י"ח שנה שנוכל לומר מן הסתם הביא כבר ב' שערות או שכתבן נכרי או כותי אפילו כתבן בפירוש לשמן או שכתבן ישראל מומר לכל התורה אפילו לתיאבון או אפילו לעבירה אחת אלא שאינה לתיאבון אלא מפני שאינו חושש עליה כלל כגון שיש לפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואוכל את האיסור או שכתבן מסור אפילו הוא מסור לתיאבון פסולין מפני שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה דהיינו שמוזהר עליה ומאמין בה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ועבד ואשה ונכרי אינן מוזהרין על קשירה וקטן אף על פי שמוזהר על הקשירה מדברי סופרים לחנכו במצות אינו מוזהר עליה מן התורה (וגם מדברי סופרים אין האזהרה אלא על אביו כמו שיתבאר בסי' שמ"ג) ומומר ומסור אע"פ שהן מוזהרין עליה מ"מ כיון שפרקו עול בודאי אינם מאמינים במצוות.

"ויש אומרים שפסול המומר לעבירה אחת מפני שאינו חושש עליה והמסור הוא מדברי סופרים שהחמירו עליהם חכמים לעשותם כנכרים הואיל ופרקו מעליהם עול מצוה.

"אבל מומר לכל התורה כולה אפילו לתיאבון פסול מן התורה לדברי הכל שהרי הוא כנכרי לכל דבריו כיון שיצא מן הכלל, ואפילו אם אינו אלא מומר לעבודה זרה או לחלל את השבת בפרהסיא הוא כנכרי לכל דבריו כמ"ש בי"ד סי' ב', וכן אם הוא מומר להכעיס אפילו לדבר אחד לבד הרי הוא כנכרי לכל התורה כמ"ש ביו"ד שם.

"ומי שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול מן התורה לדברי הכל שהרי אינו כקשירה והוא שאינו מניחן מפני שאינו חושש עליהם כלל, אבל אם אינו מניחן לתיאבון כגון שהולך אחר עסקיו כשר לכתוב ואצ"ל מי שאינו מניחן מפני שאין יכול להניחן כגון שנקטעה ידו השמאלית שכשר לכתוב שהרי מוזהר הוא על התפילין ומאמין כמצותן אלא שאינו יכול להניחן מחמת אונסו". עכ"ל.

הנה דעת היש אומרים היא שפסול מומר לעבירה אחת מפני שאינו חושש עלי' היא מדרבנן והוא דעת היש אומרים שהובא בר"ן.

והנה ביו"ד סי' ב' סעיף ה' בהג"ה איתא: "ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבלות שלא לתיאבון אע"פ שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס (כך העלה הב"י מדברי הרא"ש)". ועיין שם בשו"ע רבינו קו"א ס"ק י"ב - "דלא כמ"ש הר"ן שכל שאינו אוכל נבלות להכעיס שאינו כנכרי אע"פ שאינו חושש בשחיטה, הרי הוא בתורת שחיטה כישראל כו'", עיין שם.

ולכאורה איך מתווכים דעת הר"ן ביו"ד - שאם אינו חושש בשחיטה הרי הוא בתורת שחיטה כישראל, עם מה שכתב הר"ן בתפילין שאם אינו חושש על מצוה, שהוא פסול עכ"פ מדרבנן.

ולכאורה זהו אחד מן הטעמים שרבינו ביו"ד קו"א ס"ק ח' מסביר שמה שמקיל הר"ן שם היינו "במי שמאמין שהיא עבירה ואינו מתכוין למרוד בקונו אלא שאינו חושש להזהר בה מחמת שהורגל בה לתאבון, וכיון דדש בי' כהתירא דמי לי' ועובר אף שלא לתאבון כו' אלא שאין בו יראת שמים ויראת חטא כלל ואין לו לב להזהר כו' והרי הוא בתורת שחיטה כו'".

וא"כ ה"אינו חושש" שבהרמ"א ביו"ד סי' ב' שם מיירי במי שמאמין בהמצוה ומ"מ אינו חושש בה משום חסרון של יראת שמים, משא"כ "האינו חושש עלי" של היש אומרים (הר"ן) שבכאן, מדובר במי שאינו מאמין בהמצוה, ומ"מ לדעת הר"ן אינו פסול אלא מדרבנן משום שהוא פורק מעליו עול מלכות שמים.

והנה רבינו כותב כאן "ומי שאינו מניח תפילין אפילו אינו עושה להכעיס פסול מן התורה לדברי הכל שהרי אינו בקשירה (והוא מהמ"א סק"ג, והמקור של המ"א הוא ברמ"א ביו"ד הנ"ל). ולכאורה לדעת הר"ן אם הוא מאמין במצות תפילין, ומ"מ אינו חושש להמצוה משום העדר של יראת שמים אז אינו פסול לכתיבת תפילין, וצריך לומר שרבינו כאן מדבר רק במי שאינו מאמין בהמצוה וע"כ לא נקרא בר קשירה.

ובאמת דברי רבינו מדוייקים בזה שכאן כותב "והוא שאינו מניחן מפני שאינו חושש עליהם כלל", משא"כ ביו"ד בקו"א ס"ק א' כותב רבינו "שאינו חושש בה" ואינו כותב שם "שאינו חושש בה כלל".

אבל צ"ע קצת מדוע רבינו בסי' לט משמיט הדין של "מאמין ואינו חושש משום העדר יראת שמים" מכיון שמקור רבינו כאן הוא המ"א ומקור המ"א הוא הרמ"א ביו"ד סי' ב'.

והנה הביאור הלכה ד"ה או מומר - אחרי שהביא הדין דלהכעיס מיקרי היכא דהתירא ואיסורא קמיה ושבק התירא ואכל איסורו - כותב: "אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סי' ב' ס"ה בהגה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה". ואחר זה ממשיך הביאור הלכה לומר דכמו שהפסול של להכעיס הוא אפילו אם עושה זה רק פעם אחת (ש"ך יו"ד), אם לא עשה תשובה, א"כ אפשר דאם אינו חושש דהוא כלהכעיס ג"כ תיכף מיפסל, והוא נשאר בצ"ע.

והנה מה שכותב הביאור הלכה דאם אינו מקפיד לברור ההיתר נקרא לאו בר זביחה - לכאורה כוונתו להא דכותב רבינו שבאמת הוא מאמין בהמצוה ומ"מ אינו חושש עליה.

אבל מדברי רבינו ביו"ד בקו"א ס"ק ח' משמע דלא מיפסל בפעם אחת, עיין שם שבתחילה הוא כותב "אלא שעבר עבירה אחרת להכעיס כו' ואפילו בפעם אחת, שעבר עבירה להכעיס הוי מין כו' אבל אי שביק התירא ואכל איסורו כו' אלא יודע ומאמין כו' לא הוי מין כו'", ומשמע מדבריו דרק במין אמרינן שבפעם אחת נעשה מין ולא במי שמאמין בהמצוה.

וכמו כן עיין בקו"א ס"ק י"ב ד"ה להכעיס דאם לפעמים הוא מדקדק בזביחה מקרי בר זביחה.

ולכאורה הוא הדין במי שמאמין באמת אלא שחסר לו יראת שמים וע"כ הוא עובר על האיסור, אי אפשר לומר שנקרא "אינו בר זביחה" משום חסרון יראת שמים בפעם אחת.

הלכה ומנהג
מנהג חב"ד: מזוזה לפי היכר ציר [גליון]
הרב ישראל חיים לאזאר
תושב השכונה

אנו חייבים הכרת הטוב לר' ברוך אבערלאנדער שי' שליח רבינו במה שהשקיע הרבה כחות בבעיא זו של מנהג חב"ד בקביעות המזוזה לפי היכר ציר. וטרח טורח גדול להוציא לאור ענינים שהיו טמונים וצפונים מעיני כל רואה עד עכשיו, ואיזן וחיקר, ואסף, וליקט, וסידר, והביא לפני הציבור קוראי הקובץ הזה ענינים חשובים מאירי עינים ממש. ואף שלא הסיק שום מסקנות, אעפ"כ יכול כל איש שיש לו מוח בקדקדו להבין מה שיש לפניו. ואמינא לפעלא טבא יישר חילי', וכה יתן ה' וכה יוסיף לאמץ ידיו בגבורה של תורה.

מה שעניין אותי במיוחד הוא המכתב שכתב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ להרב לנדא ז"ל, ומשמע משם שלא הי' ניחא לי' מה שנתפרסם המנהג הזה - של היכר ציר - ברבים. ולפי דעתו הק' דבר זה שייך רק לבית הנשיא ואיננו כלל הוראה לרבים.

ועכשיו ע"י התגלותו של המכתב נתיישב כבר למה לא הורה הרה"ג ר' זלמן שמעון ז"ל דבורקין עד לעת זקנתו ללכת לפי היכר ציר, הגם שידע מזה קודם לכן הרבה שנים. כי כנראה הי' פשוט אצלו בתכלית הפשיטות שאין זה הוראה לרבים. ואשר ע"כ עד שנתפרסם הענין ע"י הרב לנדא לא דיבר ע"ז כלל. ומה שניסה להגן על המנהג, להראות מקור לזה בקיצשו"ע ובב"י, כבר כתבתי באריכות בגליון תתעד (ע' 146) איך שהראיות שלו אינם ראיות, עיי"ש.

ובעיקר מה שהפליא ר' ברוך אבערלאנדער לעשות בארץ הוא מה שגילה את מקורה של ההוראה המובא בליקוטי שיחות (חלק כד עמוד 374), שבכניסה צדדית יש להתחשב בהיכר ציר, וגילה לנו שבהמענה של הרבי זי"ע שהוא המקור להוראה זו, כתוב שם בסימן שאלה בסוף כזה "?", וא"כ מכיון שהרבי ענה בדרך שאלה, א"כ התשובה של הרבי אינה ברורה כלל, ויש לפרשה לכאן ולכאן. ועכ"פ אין לקבוע הלכה על סמך מענה זו.

והיוצא מכל דבריו לפענ"ד הוא שכל המנהג הזה של היכר ציר הוא חידוש גדול ולא ניתן בכלל להתפרסם כהוראה לרבים, אבל אחרי שכבר נתפרסם אז הבו דלא להוסיף עלה ואין לך בו אלא חידושו, ורק בחדרים הפנימיים איפה שראו רבוה"ק נוהגים בהיכר ציר, אבל לא בשום כניסה מהחוץ אפילו בהכניסה הצדדית. ומה שמתח הרבי קו תחת המילים שבכניסה צדדית יש להתחשב בהיכר ציר פירושו לפענ"ד הוא שיש להתחשב בהיכר ציר ולעשות את הציר באופן של כניסה לתוך הבית ולא בדרך יציאה. ובזה יצא ידי ספק, וקיים את המנהג וגם קיים את המצוה ע"פ שו"ע בלי שום פקפוק.

הלכה ומנהג
מנהג חב"ד: מזוזה לפי היכר ציר [גליון]
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

"מלבד הפתח הראשון"

מפורש ב'ספר המנהגים' עמ' 81 שמנהג קביעת המזוזה לפי היכר ציר אינו חל על "הפתח הראשון". וכן נאמר ב'אגרות קודש'1: "מלבד הדלתות היוצאות לחצר או לרה"ר".

ובגליון תתעט עמ' 61-63 הבאתי מה שנשאל בזה כ"ק אדמו"ר זי"ע: "בכניסה ראשית קובעים את המזוזה לימין הנכנס, האם הוא הדין כשיש גם כניסה צדדית או שבכניסה צדדית יש להתחשב בהיכר ציר?" תשובת הרבי בנוגע לשאלה זו: הרבי מחק את המלת "או", ועיגל את כל ההמשך, ככה: בכניסה ראשית קובעים את המזוזה לימין הנכנס, האם הוא הדין כשיש גם כניסה צדדית או שבכניסה צדדית יש להתחשב בהיכר ציר? ועפ"ז נדפס ב'ליקוטי שיחות'2: "יש להתחשב בהכניסה צדדית בהיכר ציר".

ובגליונות האחרונים של 'הערות וביאורים'3 דנו בזה בארוכה, ולא עיינתי בדבריהם עכשיו. ויש לי להוסיף בזה כמה נקודות:

כבר הערתי (שם) שע"פ המתברר כאן שהשאלה היתה מאד כללית, בלי פירוט וחילוק בין האם מדובר בכניסה מהחצר או מהרחוב, או האם מדובר בבנין שיש בו כמה דירות ויש שתי כניסות מחדר המדרגות, וכו' וכו', נצטרך לומר שבכל מקרה של כניסה צדדית הולכים לפי היכר ציר, ומזה יצא מסקנא תמוה, שיש לקבוע מזוזה בכניסה לַרחוב לפי היכר ציר, כאילו נאמר שמהבית "נכנסים" אל הרחוב?!

דין דלת המשמש כ"כניסה" לרה"ר

ובענין זה כבר העיר הרה"ת חיים רפופורט4: "והנה בפתח היוצא לרה"ר (לרחוב) מובן בפשטות שא"א לקבוע המזוזה בימין ה"כניסה' (היציאה) לרה"ר גם אם ההיכר ציר הוא ברה"ר, דכל ענינו של היכר ציר אינו אלא לקבוע לאיזה 'צד' היה פתח זה דרך כניסה ודרך ביאתך, וא"כ באת"ל שההיכר ציר שברה"ר קובע שפתח זה הוא כניסה לרה"ר יהיה הפתח פטור ממזוזה לגמרי, שאין חיוב מזוזה לרה"ר, אלא ודאי דבפתח שבין רה"ר (– חוץ) לבית (– מקום העשוי לדירה וכו') אמרינן שפתח זה נעשה לכניסה ולביאת הבית, ולכן קובעים המזוזה בימין הכניסה להבית…".

והיה אפשר לדחות את דבריו, שהרי מסתבר לומר דהיכר ציר אינו אלא דין באופן קביעת המזוזה (ההיכר ציר קובע מהו דרך ביאתך, ימין), אבל אין זה נוגע לכללות חיוב הדלת והבית במזוזה. ולפ"ז אין שום סברא להגיד שפתח שאינו אלא "כניסה" מהבית לרה"ר יהיה פטור ממזוזה לגמרי כיון דרה"ר אינו חייב במזוזה, שהרי לא מטעם "כניסה" לרה"ר אנו באים לחייבו, אלא מטעם "יציאה" מהבית, כיון שהדלת מחובר לבית, הרי גם דלת יציאה מהבית חייב במזוזה, שהרי "על מזוזות ביתך" אמרה תורה, ודלת משמש כניסה ויציאה. וא"כ אפילו באם ההיכר ציר פונה למקום פטור, אין זה פוטר את הפתח ממזוזה, לאחרי שיש כאן "יציאה" מהחדר החייב במזוזה5.

וזה כנראה ביאור דברי ה'שיטה מקובצת' בשם "תו"ח"6: "לפטור כשהיכר ציר במקום פטור ודאי לא אזלינן בתריה", שהרי גם אחרי שההיכר ציר יוצא לחוץ אין זה פוטר את החדר ממזוזה, לפחות מצד היציאה. וודאי שאלו שמשתמשים בחדר שההיכר ציר יוצא לחוץ נכללים במצות המזוזה והשמירה הקשור למצוה7.

ובכל זאת נראה שהדין עם הר"ח רפופורט ולאו מטעמיה. הסיבה לפטור דלת "כניסה" לרה"ר, כיון שא"א לקבוע מזוזה מצד ימין הכניסה, שהרי "כניסה" לרה"ר יציאה שמו, וחיוב המזוזה אינו אלא מצד ימין, וחסר כאן ימין הכניסה8. ואכן מצאתי מי שכתב שפתח העשוי ליציאה בלבד, ואין נכנסים בו לבוא אל הבית, פטור ממזוזה, דבעינן דרך ביאה וליכא9.

וא"כ דברי הרבי "שבכניסה צדדית יש להתחשב בהיכר ציר" צריכים ביאור.

"כניסה צדדית" שבדירת אדמו"ר מוהריי"צ

והנה דברי הרבי שבכניסה צדדית הולכים לפי היכר ציר הם חידוש גדול, שהרי בהוראת רבותינו נשיאינו נאמר רק "אשר (חוץ מהפתח היוצא לחוץ) קביעת המזוזה הוא רק ע"פ היכר ציר", ולא נאמר שישנו לפעמים גם "פתח היוצא לחוץ" שהולכים בו לפי היכר ציר וכגון שהוא "כניסה צדדית".

אמנם מקור דברי הרבי הוא ב'מעשה רב', בדירת אדמו"ר מוהריי"צ10, שיש לו "שתי דלתות הנפתחות, ואעפ"כ יש חילוק ביניהן: בכניסה הראשית המזוזה היא לימין הכניסה, ובכניסה השנית המזוזה היא לימין היכר ציר", ומכאן יצא לו להרבי הקביעה: "שבכניסה צדדית יש להתחשב בהיכר ציר". ומוסיף הרש"ב לוין11: "כאן לא מדובר בכניסה מהחצר ממש, שאז אין שום הפרש בין כניסה ראשית לכניסה צדדית, שבכל אופן אין לומר שנכנסים מהבית אל הרחוב, כ"א בדומה לדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, היינו בבניין שיש בו כמה דירות, ויש שתי כניסות מחדר המדרגות אל הדירה, ע"ז נאמר שבכניסה הראשית קובעים את המזוזה לימין הכניסה ובכניסה הצדדית יש להתחשב בהיכר ציר, וכפי שהוא בדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע".

ולפי זה אין לך בו אלא חידושו, וצריכים לפרש שכן היה גם כוונת הרבי במענה הנ"ל, שדוקא במקרה שהכניסה הצדדית אינו פתוח לרה"ר אז יש לקבוע בו המזוזה לפי היכר ציר.

ולא הבנתי מה שהעיר בזה הרה"ת לוי יצחק רסקין12, שאינו רוצה לקבל את "דברי רש"ב לוין – דמיירי בכניסה שניי' בתוך בנין של apartments, כי צורה זו אינה שכיחה באה"ק (משא"כ בארה"ב ובעוד מקומות נהגו כן בדירות יוקרתיות, בשביל המשרתים וכיו"ב). אלא מיירי בבתים שיש להם חצר או גינה בצמודות להם, כסגנון הבנייה באה"ק, בכפרים ואף בעיירות וכרכים". ולא נתברר לי האם הוא רוצה לחלק ולהחמיר או להקל, ומה סברתו בזה, כי לכאורה עיקר הסברא היא לחלק בין כניסה צדדית שפתוח לרה"ר, מקום הפטור המזוזה, שאז אין מקום ללכת לפי היכר ציר, לבין כניסה צדדית שפתוח למקום שאינו פטור ממזוזה, שאז הולכים לפי היכר ציר, וא"כ מהי הסברא לחלק בין פרוזדור של דירות לבין חצר וגינה13.

מה נקרא "הפתח הראשון", שבו לא הולכים לפי היכר ציר?

והנה יש מקום לעיין איזה דלת הוא זו שבו קובעים את המזוזה מימין הנכנס, ולא כפי היכר ציר. שהרי ב'ספר המנהגים – חב"ד'14 הלשון: "קביעות המזוזה מצד ימין ע"פ היכר ציר – מלבד הפתח הראשון", ועד"ז כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרת15: "…אשר (חוץ מהפתח היוצא לחוץ) קביעת המזוזה הוא רק ע"פ היכר ציר", אבל הר"י לנדא באגרת להרבי כתב16: "…מחוץ לדלת הראשונה החייבת במזוזה, צריכים להתחשב רק עם היכר ציר, אבל בדלת הראשונה ממש, קובעים מימין אפילו אם היא נפתחת לחוץ…", ולכאורה יש לשים לב לדיוק לשונו של הר"י לנדא שאינו כותב סתם "הדלת הראשונה", אלא מפרט: "דלת הראשונה החייבת במזוזה", שמשמעו שאפילו באם הדלת הזה אינו ממש הראשונה, "הפתח היוצא לחוץ", כל עוד אין לפניו דלת עם מזוזה, הרי על הדלת הזה יקבעו את המוזוה שלא כפי היכר ציר.

דיוק הלשון הנ"ל נמצא בעוד מקום בדברי הר"י לנדא17: "…וידוע לכל באי בית כ"ק אדמו"ר נבג"מ בליובאוויטש, שהמזוזה בדלת שבין הפרוזדור לחדר הראשון, שבו היו מתאספים לחכות להכנס ליחידות, היתה כאילו משמאל הכניסה. וסיפר לי כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נבג"מ, כי אביו כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נבג"מ שאל אותו אם הרבנים תמהים על זה. וביאר לי כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נבג"מ, שזה היה מפני שהדלת הראשונה החייבת במזוזה היתה בכניסה לפרוזדור18…", גם פה הוא דייק לכתוב "הדלת הראשונה החייבת במזוזה".

וכוונתו צ"ב.

מקור מנהגינו שהולכים רק לפי היכר ציר

כבר העיר הרז"ש דווארקין19 ששיטת חב"ד הוא ד"כל הפתחים הפנימיים שיש להם דלתות אפי' אין שם בהחדר כ"א פתח א' 'היכר ציר' (שלא כדברי הט"ז20 ועפ"י קבלה מרבותינו הקדושים)", שהרי לשיטת הט"ז רק ב"אם יש פתח מחצר למבוי או לרה"ר מלבד פתח הבית לתוכה, אז אזלינן בתר היכר ציר", ולפי מנהג חב"ד הרי אפילו באם אין פתח אחר שבו נכנסים לחדר, ג"כ הולכים לפי היכר ציר. ועפ"ז צ"ע המקור למנהג חב"ד?

והנה כ"ק אדמו"ר זי"ע21 כותב: "בכלל בהנוגע לקביעות מזוזה, ישנה הוראה בשם רבותינו הנשיאים שהולכים בתר היכר ציר, וכדעת ראשונים בזה", ויש לעיין לאיזה ראשונים הכוונה?

וכבר העירו22 מדברי הרמב"ם23: "פתח שבין שני בתים הולכין אחר הציר של דלת מקום שהציר נראה עמו שם קובעים את המזוזה", ולא הוסיף בזה הרמב"ם שום תנאי, דהיינו דוקא אם שני הבתים פתוחים לרה"ר או שזה תלוי גם בעיקר ההשתמשות וכיו"ב, הרי סתימת לשונו מורה דקביעת המזוזה הוא תמיד ע"פ היכר ציר. ולכאורה זה יכול להשתמש מקור למנהג חב"ד בזה.

אלא שנתקשו בזה הכותבים שהרי לפי מנהג צריכים לפחות שיהיה אפשרות כניסה מהחלון, והרי הרמב"ם גם לא מחייב חלון וכיו"ב. ונדחקו הכותבים ש"מנהגינו הוא פשרה בין הרמב"ם להמרדכי דעכ"פ כשיש חלון נהגינן כוותייהו", וכיו"ב.

אמנם לפי מה שביארתי בגליון תתעט עמ' 58 שיותר משמע שכוונת רבותינו היו: לא איכפת לנו בכלל מה הכיוון הפראקטי והריאלי שדרכו נכנסים לחדר זה, אנחנו מסתכלים אך ורק לפי היכר ציר כי התורה קובעת לנו שהיכר ציר קובע את הכיוון. ואפילו חדר שאין לו חלון או דרך כניסה מהגג קובעים בו את המזוזה אך ורק לפי היכר ציר. עיי"ש בארוכה24. ועפ"ז הרווחנו שמקור מנהג חב"ד נמצא בדברי הרמב"ם, וכפירושו הפשוט.


1) חלק יב, שם.

2) חלק כד עמ' 374.

3) מתחיל מגליון תתעא ועד לגליון תתעד. וראה גם 'פרדס חב"ד' גליון 12 מאמרו של הרלו"י רסקין ובמאמרו של הרש"ב לוין דלקמן.

4) מאמרו שב'אור הדרום' (אוסטרליה) חוברת ה עמ' סח סי"א, וראה מה שהועתק ב'הערות וביאורים' גליון תתעט עמ' 63 הערה 39.

5) ועפ"ז גם לא נראים לי הביאור בדברי הרמב"ם שב'אור הדרום' שם סי"ד וב'יגדיל תורה', נ"י, שנה ט עמ' קפד (מיוסד על ביאורו של הרא"י העללער שנדפס באחד הקובצים שי"ל בבאונוס איירס בשנות התש"מ), שלפי דעת הרמב"ם (בהל' מזוזה רפ"ו) שאחד מתנאי המזוזה הוא: "ויהיו לו דלתות", א"כ יוצא שבדלת שבין ב' בתים "אמרינן ד[רק] הבית ששם ישנו היכר ציר הדלת ה"ה הבית שאליו שייך הדלת ומחוייב במזוזה", ובלשון הרב העללער: "דהפתח שייך לאותו הבית שהציר נראה עמו ורק הוא חייב במזוזה ולא השני כיון דאין הפתח מתיחס אליו". ולכאורה זה סברא תמוה, שהרי היכר ציר קובע רק לאיזה בית מתייחס הכניסה של הדלת, אבל ודאי שהיציאה מהדלת מתייחס לבית השני, וע"כ גם לשיטת הרמב"ם יהיה הבית השני נכלל במצות המזוזה.

ביאור כ"ק אדמו"ר זי"ע בנוגע לשיטת הרמב"ם הנ"ל, ומחלוקת הראשונים שבזה, ראה ב'לקוטי שיחות' חט"ז עמ' 446-447.

6) מנחות לג, ב אות ה. הובא ב'אור הדרום' שם.

7) ועפ"ז נדחים דברי חכ"א שהעיר שלפי מנהג חב"ד יוצא בהרבה דירות שכל החדרים הגדולים שההיכר ציר יוצא מתוכם פטור ממזוזה, ואדמו"ר מהר"ש בהוראתו שהולכים תמיד לפי היכר ציר "העביר" את מצות המזוזה לפרוזדור הקטן שלפני החדרים. וע"פ הנ"ל זה אינו, שהרי למרות שישנו דין בקביעת המזוזה שקובעים בימין הכניסה, שלפי אדמו"ר מהר"ש הרי זה נקבע לפי היכר ציר, אבל ודאי שבנוגע לעצם חיוב המזוזה גם החדר הגדול שממנו יוצא הפתח נכלל בחיוב המזוזה.

וכדי לשבר את האוזן יש להשתמש ע"ד ההלכה (שו"ע או"ח סי' רד סי"ב): "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה", ועד"ז בהל' מזוזה הדין דהולכים לפי היכר ציר (או לשאר השיטות לפי עיקר ההשתמשות וכיו"ב) קובע איזה משני החדרים העיקר שמימין כניסתו קובעים את המזוזה, ופוטר את החדר השני ממזוזה.

עפ"ז נפק"מ גם להלכה במקרה שעדיין לא קבעו מזוזה, שאסור לדור בחדר זה, האם מותר לגור לפחות בחדר שממנו יוצא ההיכר ציר. וע"פ הנ"ל המבואר בפנים לעיל נראה לי שאסור.

8) מקור דין ימין הכניסה הוא בברייתא, ולמדו את זה מהפסוק. בספרי עה"פ (ואתחנן ו, ט) דרשו: "ביתך – על ימין בכניסה. אתה אומר על ימין בכניסה או על ימין ביציאה? תלמוד לומר: על מזוזות ביתך, על ביאתך, על ימין בכניסה". ועד"ז נאמר בברייתא הובא בגמ' מנחות לד, א: "דתניא: ביתך – ביאתך מן הימין (דרך ימין לביאה. רש"י). אתה אומר מן הימין, או אינו אלא משמאל? ת"ל: ביתך. מאי תלמודא? אמר רבה: דרך ביאתך (לביאה ולא ליציאה. רש"י) מן הימין…". ודין ימין הכניסה הוי לעכב, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רפט ס"ב): "ואם קבעה בשמאל פסולה".

9) ספר 'פתחי שערים' ליקוטי הלכות על הל' מזוזה, סי' רפו סרי"ב וסי' רפט סס"א. אמנם מסיימים שם "ויש מי שמשמע מדבריו שחייב ביציאה ג"כ", ומקורם: "משמעות מרע"א יו"ד סי' רפ"ו סעי' י"ג; ועיין אגרות משה יו"ד [ח"א] סוס"י קפ"א". והדברים קצת תמוהים. דרעק"א בא לחדש שם בנוגע לדין דבית שאין ד' על ד' פטור, "דהיינו דמצד עצמותו פטור ממזוזה, אבל בחדר שלפנים מחדר (שקור[א]ין קעמערכי) שיוצאים מחדר הגדול לחדר הקעמערכי, הפתח ההוא חייב במזוזה מצד הגדול שיוצאים ממנו דרך פתח זו לחדר קטן, ויהא נידון חדר קטן כאויר דמ"מ חייב כאלו יוצא מפתח זו לשוק", וע"ז העיר ה'אגרות משה': "תמוה דפשוט שכניסה מחייב ולא יציאה, ולכן כיון שהוא לאויר כזה שא"א להיות כניסה משם אלא יציאה אין שייך לחייב… ולכן חדוש זה שאמר מסברא צ"ע ולמעשה אין לחייב", ואני בער ולא אדע, דבפשטות כוונת רעק"א לא היה להדגיש יציאה ולא כניסה, כי באם נבין שהדלת משמש יציאה מהחדר הגדול, הרי זה גם משמש כניסה, וכוונתו פשוט: כמו שדלת שנכנסים מהרה"ר לבית חייב במזוזה למרות שנכנסים כאן ממקום הפטור ממזוזה, כמו כן בחדר קטן שנמצא לפני חדר גדול גם הוא חייב במזוזה מפני הכניסה והיציאה של החדר גדול. ודבריו מובנים בפשטות, ואין ללמוד מכאן דדלת שמשמש רק ליציאה למקום פטור חייב במזוזה.

10) להעיר שלאחרונה יצא לאור הספר "בית חיינו 770 – תיאורו. משמעותו ותולדותיו", ודוקא הדיונים ההלכתיים-תורניים היחידים הקשורים לבנין זה חסרים בספר, והם מקומות המזוזה בדירת אדמו"ר מוהריי"צ: במרפסת, בפרוזדור הקטן ובכניסה הצדדית. וכן המזוזה שעל המעלית. וחסרון זה בולט מאד ב"תרשים הקומה השניה" שבעמ' 166, שלא רשומים בו בכלל כיווני ההיכר ציר ואופן קביעות המזוזות. ויש לקוות שיתוקן במהדורה הבא.

11) במאמרו שבעיתון 'כפר חב"ד' גליון 751 עמ' 51.

12) העתקתי את דבריו ב'הערות וביאורים שם גליון תתעט עמ' 63 הערה 40.

13) וראוי להדגיש שפשוט שגם לשיטת הרב רסקין אין ראוי לקבוע מזוזה לפי היכר ציר באם הכניסה פתוח לרשות הרבים.

14) עמ' 81.

15) 'אגרות קודש' חלק יב עמ' תטז.

16) נעתק ב'אגרות קודש' שם עמ' תלו בשוה"ג.

17) במכתבו מט' תמוז תש"כ, נעתק במאמרו של הרב ריבקין שבעיתון 'כפר חב"ד' גליון 357 עמ' 24.

18) תרשים הבנינים שבליובאוויטש נעשה ע"י הרש"ב לוין ע"פ הרז"ש דווארקין, ונתפרסמו ב'יגדיל תורה', שנה רביעית, עמ' רכד, 'ליובאוויטש וחייליה' עמ' 22, ועם עידכון קל בחוברת "ליובאוויטש" (נדפס בשנת תשס"א) עמ' 11. והנה לאחר עיון בו אנו רואים אכן שלפני "חדר יחידות" ישנו ה"זאל הקטן" שנכנסים בו מ"פרוזדור"; מה"פרוזדור" נכנסים גם ל"חדר קטן" שמעליה עזרת נשים. לא ברור איפה "היו מתאספים לחכות להכנס ליחידות", האם זה היה ב"זאל הקטן" או ב"חדר קטן". ואולי נקרא "פרוזדור" גם חדר הקטן שלפני ה"חדר יחידות", שממנו נכנסים ל"חדר יחידות" ול"חדר אדמו"ר מוהר"ש", ולחדר הזה הכוונה כאן.

19) 'קובץ רז"ש' עמ' 58.

20) יו"ד סי' רפט סק"ג. מיוסד על שו"ת המהרי"ל סי' צד.

21) 'אגרות קודש' חי"ב עמ' תכד.

22) ראה שלשת המאמרים שצוינו בהערה 5.

23) הל' מזוזה פ"ו הי"א.

24) ובגליון תתפ עמ' 85 העיר הרפ"ק ממה שהתבטא כ"ק אדמו"ר זי"ע פעם בתמיהה: "ס'איז נישט דא קיין פענסטער אין קיך?", "והרי מלשון זה משמע מפורש שדוקא אם יש חלון אז קובעים המזוזה לפי היכר ציר". אמנם אינני מבין, הרי דברי הרבי אלו נאמרו על לשון אדמו"ר מהר"ש: "וואס ארט דאס מיך, זאל ער שפרינגען דורכן פענסטער", ומאיפה למד מכאן שהחלון הוא לעיכובא?!

הלכה ומנהג
עניית אמן בביהכ"נ רפורמי
הרב ברוך אבערלאנדער
שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע - בודאפשט, הונגריה

אדמו"ר מוהריי"צ כותב באגרת1: "אין א רעפארם שול טאר מען ניט דאוונען און מען טאר ניט זאגען קיין ברכו וקדושה און ענטפערן אמן. דער אידישער איד וואס דאווענט אין א רעפארם שול ציט אויף זיך ארויף די טומאה און איז מוסיף חיות אין טומאה"2. ובכרוז 'פסק-בית-דין' רבני הונגריה נגד הרפורמים שמשנים מנהגי ישראל "להתדמות ולהתחבר ולהתערב לשאר נימוסי דתות אוה"ע ולהחליש ולעקור ר"ל דת יהדות", שנחתם במיכאלוביץ בשנת תרכ"ו, כותבים הם באות ז: "בתי כנסיות הנקראים קאהר שוהל3, מאחר שהוא בית אפיקורסות אסור לכנוס לתוכם כדאיתא במס' שבת דף קט"ז ע"א א"ר טרפון וכו' שאפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית ע"ז ואינו נכנס לבתיהם של אלו וכו' . . אלו בתי כנסיות אשר כתבנו שאסור לכנוס לתוכם אין חילוק בין שאר ימים לשבת ור"ה ויו"כ, ואף אם צריך להתפלל עי"כ ביחידות"4.

ומצאתי בענין זה סיפור ב'רשימות הרב"ש' ע' קטז:

"...הי' סיפור דברים מעיר רומי, שהי' שם [אדמו"ר מוהרש"ב5] . . והלך בשבת . . לבית-המדרש . . אבל מפני שבית-המדרש הוא קאר-שול, ע"כ לא רצה לילך לשם, כי אסור ע"פ הדין אפילו להיות שם, כי הוא עשוי כמו - להבדיל - בית תפילתם. והחזן עומד בשערות ארוכות כמו - להבדיל - הכומרים דבית תפילתם...

"ואמר לנכדותיו שיחיו - בנות בנו הרריי"צ שי' - שאסור אפילו לשמוע סתם חזן שאינו יר"ש כדבעי, ומכל-שכן לילך לקאר-שול אפילו באקראי בעלמא.

"וסיפר מעשה שקרה לו בעיר אחת, שהי' שם ראש-השנה, והלך בערב ר"ה למקוה לטבול לכבוד יו"ט כנהוג, אבל דרך ההליכה הי' דרך הקאר- שול, ולא ידע מזה כלל. והלך דרך החדר שבקאר- שול, והי' לו צער מזה. ואגב שמע שמתפללים שם מנחה, שהי' בערך שעה אחד-עשר שאסור להתפלל, כי אם דוקא מנחה גדולה לאחר חצי שעה ראשונה לאחר חצות - כדין הגמ' והשו"ע - ע"כ לא ענה כלל 'אמן'. ומקצת הברכות ענה אחריהן 'אמן', כי בעצמו לא ידע איך לעשות. ואפשר שהי' זה תפילת השחרית...". ע"כ.

ויל"ע מה בדיוק היה ספיקו של אדמו"ר מוהרש"ב?

ולכאורה באם התפללו תפילת מנחה בשעה 11 הרי לא יצאו כלל ידי חובתם6, וא"כ הוי ברכה שאינה צריכה שע"ז נפסק להלכה7: "כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים, לשוא והרי הוא כאילו נשבע לשוא, ואסור לענות אמן אחריו...", ואולי ספיקו של הרבי היה רק כיון שלא ידע האם מתפללים עכשיו תפילת שחרית מאוחרת (שאז צריך לענות אמן)8, או תפילת מנחה קדומה (שאין לענות אחריו אמן, דהוי ברכה שאינה צריכה).

ולכאורה לא היה מותר לענות אמן מפני דהוי קאר-שול. ואולי היה זה ב"חדר" הסמוך לביהכ"נ הגדול, דאין דינו כקאר שול.


1) 'אגרות קודש' שלו חלק ח עמ' צד-צה.

2) ועד"ז כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע ב'אגרות קודש' שלו (חלק כה עמ' עה): "פשוט אז איר און אייער בני בית, און יעדערער אויף וועמען מען קאן האבן אן איינפלוס – טארן נישט גיין צו א שול וואס איז ניט ארטעדוקס, און אודאי מען זאל ניט דאוונען דארטן".

3) הכוונה לתפילה עם חזן ומקהלה (מעורבת?), "כדי לדמות לדתות אחרות" (לשון המהר"ם שיק בתשובתו שנדפסה ב'ליקוטי שו"ת חתם סופר', הוצאת שטרן, לונדון תשכ"ה, סי' פב).

4) וראה מש"כ בענין זה ב'הערות וביאורים' גליון תתסה עמ' 56-60 וגליון תתסח עמ' 58-60.

5) בחודש כסלו תרע"ד, ראה 'אגרות קודש' אדמו"ר מוהרש"ב ח"ב עמ' תשכז.

6) 'מגן אברהם' סי' רלג סק"א.

7) שו"ע אדה"ז סי' רטו ס"ג.

8) ש"אע"פ שאין לו שכר כתפלה בזמנה, שכר תפלה מיהא איכא" (שו"ע או"ח סי' פט ס"א).

הלכה ומנהג
ברכת ברוך שפטרני לבת
הרב נחמן ווילהעלם
ר"מ ליובאוויטש מיניסוטא

רבים טרחו ועמלו בפירוש לשון הברכה "שפטרני מעונש הלזה", ואם לאמרו בשם ומלכות או לא, ראה רמ"א או"ח סי' רכה ס"ב, אבל מעט הם שדשו אם שייך גם לבת שמגיעה לגיל י"ב ומחוייבת במצות ואם לאומרה, ובפרט שיטת אדה"ז בזה מה שלא הגיע אלינו במפורש בפסקיו בשו"ע אפי' לבחור בר מצוה, אלא רק מה שכתב בסידורו. ואפרש שיחתי:

הרמ"א (שם) פסק כלשון המהרי"ל (וכפי שהובא במדרש פ' תולדות) דלשון הברכה שפטרני מעונשו של זה, אבל אדה"ז בסדורו פסק לברך ברוך שפטרני מעונש הלזה, וצ"ע חילוק הדברים? (וראה מ"ש בשער הכולל פכ"ד דבסדורים הראשונים מזה הנוסח לא נמצא הברכה הזאת, גם בברכת הנהנין לא הביאה אדמו"ר ואח"כ בסדור שנדפס בשנת תקפ"ב בהסכת אחי אדמו"ר בעל שארית יהודה ז"ל נתוספה זאת הברכה).

המג"א (ס"ק ה') כתב דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו, וכן מדוייק מלשון המדרש (שם, וראה חכמת שלמה) "אר"א צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנים מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך השם שפטרני מעונשו של זה".

הטעם מבואר בפי' עץ יוסף (על המדרש) כי עד י"ג עודנו כוחותיו טמונים וצריך לעמול לגלותם, וא"כ אין החטא על הילד כי אם על אביו שאינו מחנכו למוסר, וכשנעשה בן י"ג ואז יש לו בחירה בעצמו אז נפטר האב מתוכחתו ואינו נענש עליו.

אמנם בדובר שלום העיר דהא באמת אין האב נענש בחטאת בניו רק בהיותם קטנים לפי שלא חנכם במצות ובמוסר, אבל כשיצאו מדין חינוך - אף שלא הגיע הבן לי"ג שנה - אין האב נענש עליו. וא"כ מאי טעמא נהגו לברך ברכה זו בהיות הבן י"ג שנה דוקא.

(ויש להביא סמוכין כעין זה מקרבן נתנאל (מס' קידושין פ"ד אות ב') דהאיסור לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל היינו שתגדיל בשכל, ואם היא פקחת אפי' כשהיא קטנה, ומ"ש רב האיש מקדש בתו כשהיא נערה לאו דוקא אלא אפי' קטנה וחריפה נמי. וראה גם בלקו"ש חל"ג ע' 113 בביאור הכלל (חולין יב, ב) דקטן אין לו כונה אבל יש לו מעשה).

ולכן פי' הברכה באו"א. וכן מבואר בלבוש והובא במג"א שם דאיתא בגמ' ובספרי אמת דבעון האבות הבנים מתים ובגיהנום נדונים האבות על שגרמו בעוונם מיתת הבנים, זהו שמברך האב בהגיע בנו לי"ג שנה שאז יצא מכלל רשות אבותיו ואין נענש עוד על עון אבותיו ולא יגיע לאביו עונש בגיהנום על מיתתו ח"ו, זהו ברוך שפטרני מעונשו של זה שלא יהי' זה נענש בסיבתו שאצטרך להתחייב גיהנום בשביל זה.

וראה חכמת שלמה (סי' רכ"ה) שהקשה על פירוש זה, דמשמע דבן גדול אינו נענש בעון אביו והרי אמרינן בש"ס על הפסוק "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו" דאין השמדה אלא כלוי בנים, אלא שתפלתו של משה רבינו ע"ה עשה מחצה וכו', והרי אז היו נדב ואביהוא יותר מי"ג שנים מדצוה הקב"ה להם להיות כהנים ולעשות להם בגדים וכהן קטן אינו עובד, עיי"ש שהאריך בזה.

ועפ"ז יובן מ"ש בהגהות מהרי"ש נטנזון (על שו"ע) כי חכם אחד בירך ברוך שפטרני כשבנו הגיע לגיל עשרים מטעם שבית דין של מעלה אין מענישים בפחות מעשרים - היינו לא כפי שהבינו שרוצה לומר שעד כ' עונשים האבא על עונות הבן, דזה דבר תימה, אלא דעד כ' אין מענישים על עברות עצמם, אבל על חטאות אבותם מענישים אותם אפי' כשהם גדולים מי"ג עד כ' (ואצ"ע).

וראה בשו"ת יביע אומר (סי' כט אות ב') שכתב ליישב קושיא זו.

ואפשר לומר דחילוק בין ב' פירושים הללו הם המהוים חילוק נוסח הברכה. ובהקדים: כבר העירו לבאר הטעם שאומרים "מעונש הלזה" ולא מעונש בני, וכן מ"ש ביד יצחק (ח"ג סי' שג) שלכתחילה יברך האב ברכה זו בפני הבן דוקא כדי לעוררו שידע מכאן ואילך ליזהר בנפשו לילך בדרך טובים כי אחריות אביו מסתלקת מעליו, דמשמע מיני' עוד ועוד השני מהלכים, אם ההודאה על פטור עונש עונות האב על הבן או על פטור עונות (=העדר החינוך) של הבן על האב.

"מעונשו של זה" - פירושו העונש שהי' צריך להגיע לזה בגלל עונותיו של הקטן ה"ה מגיעים לאב מטעם צדדי שלא חנכו יפה או שאין מענישין את הקטן וכו', ולכן מברך ברוך שפטרני.

"מעונש הלזה" - פירושו הודאה ושבח על עונש שלו - של האב - שהי' מגיע לו בעד קלקול שהי' גורם לבנו עונש על מה שלא חטא כלום.

ומשמע לפי"ז שנוסח שלנו נוטה יותר לסברת הלבוש בפירוש הברכה מסברת המג"א. ויש להביא ראי' לזה מהקטע שכתב ע"ג הברכה - מי שבנו הגיע לכלל מצוה אומר - (ופלא גדול מה שבכמה מהדפוסים החדשים בסדור שינו מלשון זה וכתבו נוסח אחר לגמרי - אם קראו לספר תורה נער שנעשה בר מצוה אזי אחר שבירך ברכה אחרונה יאמר זה - נוסח זה שונה ומשונה לחלוטין ממה שכתב אדה"ז וכמה חילוקי דינים תלויים בו) אם הפירוש כאופן הא' אזי יכול האב לברך ברכה בנוסח זה רק כשהוא ליד בנו (וכדכתב הבן איש חי שיתפוס את הבן בידו בעת הברכה), ולכן פסקו כמה (נהרי אפרסמון מהדו"ת סי' מח) דכשהאב בארץ אחרת מברך שם במקומו ואינו יכול לברך בנוסח המקובל "מעונשו של זה" שהרי אין הבן לפניו, משא"כ אם הפירוש כאופן הב' דהפירוש הוא על חטאו של האב אזי נכון מאוד מה שהדגיש אדה"ז "מי שבנו הגיע לכלל מצוה אומר", דיהי' איך שיהי' ברכה זו שייכת להאב.

עוד נפ"מ לדינא: הפרמ"ג (באו"ח סי' רכה א"א סק"ה) כתב שלסוברים שטעם ברכה זו לבן מפני שנפטר מחיוב חינוך הרי למג"א (בסי' שמג סק"א) אין חיוב על האב לחנך את בתו בקטנותה, ולדבריהם אין לאב לברך ברכה זו לבתו. ואפילו לסוברים שהאב מחוייב בחינוך בתו הקטנה, מ"מ אין לה הרבה מצות שמחנכה בקטנותה, ואם משיאה לאיש בקטנותה קנין אשה הוית ואינה נענשת בשביל אבי'. אבל לפי' הלבוש דבנים קטנים נענשים בשביל אב לא שנא זכרים ונקבות.

והנה אדה"ז בסי' שמג ס"א-ב' כתב: "קטן העובר על ד"ת להנאתו כגון שאוכל נבילות, אין בית דין מצווין להפרישו...". ובסעי' ב': "וכ"ז באחרים, אבל אביו כיון שהוא מצוה מד"ס לחנך את בנו או בתו אפי' במ"ע משהגיעו לחינוך כ"ש שמחוייב מד"ס לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על ל"ת.

הרי שמכל צד וצד הוי ידיים מוכיחות שסב"ל לאדה"ז שיש ענין לברך ברכה זו גם לבת, אי משום שסב"ל כסברת הלבוש ול"ש זכרים ונקבות, ואפי' אם נדחק לומר שפירושו כפי' המג"א - הרי הלכה פסוקה היא בדבריו שישנו ענין חינוך גם לבת לגעור בה ולהפרישה.

ומה שכתב בכף החיים (סי' רכה סקט"ו) הטעם שאין מברכין על הנקבה ברכה זו משום דדרך העולם הבת ניזונת מבית אבי' עד הנישואין, וא"כ כיון שהיא תחת ממשלתו לזונה ולהשיאה יכול להוכיחה ג"כ, וא"כ לא נפטר עד הנישואין עד אשר תהי' תחת ממשלת בעלה ואז הוא חייב להוכיחה. ולטעם השני של הלבוש משום שהיא נענשת בחטאו נראה בבת שיש לה ג"כ מזל של בעלה, שבת פלוני לפלוני, אפשר שיגביר מזל הבעל ולא תענש בחטא האב, וע"כ לא תקנו לברך. סברא הא' שייכת גם לבן ובפרט לפימ"ש אדה"ז בהל' ת"ת (פ"א ה"ו) דכל שהבן אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק ויש יכולת ביד האב לכופו מוטל עליו מדברי קבלה לכופו לעסוק בתורה וכן להדריכו בדרך מוסר ויראת שמים בכל דרכיו והנהגותיו בעוד ידה תקיפה על בנו . . דהיינו מבן ט"ז שנה עד בן כ"ד שנה, הרי שיש קצת חיוב על האב אפי' אחר י"ג שנה לחנך בנו. ולמרות הנ"ל מברך כשנעשה בן י"ג שנה ברכת ברוך שפטרני, ובפשטות הטעם, דשונה לגמרי אופן חינוכו עד עתה ואופן חיוב חינוכו מגיל הבר מצוה; וראי' לדבר, שהרי חיוב הב' מבורר, היינו מבן ט"ז שנה עד בן כ"ד שנה, שקודם ט"ז אין בו דעת לקבל תוכחה כ"כ ואל תכביד יסורים ותוכחות, וסברא כזו לא עלה על הדעת לפטור את האב מלחנך בנו במצות בקטנותו (וראיתי שדייק הגר"מ אשכנזי מלשון אדה"ז "כל כך" - שגם קודם ט"ז יש בו דעת לקבל תוכחות אלא שאינו כ"כ כמו לאחר ט"ז עיי"ש).

וכאמור - בפרט שבפועל מנהגינו לברך ברכה זו לבן למרות סברות הנ"ל - א"כ גם לבת שייכת ברכה זו.

(ע"ד הדרוש אואפ"ל: עפימ"ש בגמ' (נדה לא) "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה", והרבה נדחקו לפרש מאמר זה (וראה לקו"ת פ' תזריע), ועכ"פ רואים קשר גדול בין אב לבתו דוקא עוד יותר מבנו, ואם בבנו מצינו פירוש יפה על הפסוק (שמות כ, ה) "פוקד עון אבות על בנים" דכל חסרונות האבות יהיו נפקדים בירושה על הבנים ועליהם לזככם ולבררם שהרי הבנים עושים ממה שרואים אצל האבות, והוא הוא האמת ליסוד שלהם, א"כ עאכו"כ הוי הכי אצל הבנות, ונעשה חקוק אצלם כל הנהגות ומעשי האבות, וא"כ לא בנקל יכול האב לבוא ולפטור עצמו מן המדות שמסר לבתו ועבודה רבה היא).

הלכה ומנהג
בחילוק הפסוקים דעשרת הדיברות
שמואל דוד הלוי הורביץ
תלמיד במתיבתא אהלי תורה

ז"ל אדה"ז בשלחנו סי' תצד סעי' י': "וטעם ב' נגינות הוא שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע, שמאנכי עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודיבור א' לכך נעשה ממנו פסוק א', וכן מזכור עד לא תרצח, אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים, לכך נעשה מהם ד' פסוקים".

ואח"כ ממשיך בסעי' יא': "והשני הוא מסודר לפי הקרי וכו'". ע"כ.

ויש לעיין אם יש כאן איזה שבוש בהנדפס; דהנה ודאי אין כוונת אדה"ז שמזכור עד לא תרצח נעשה ממנו פסוק אחד, דהרי לפני "לא תרצח" בא "כבד את אביך" - דהוא פרשה ודבור ופסוק בפ"ע, אע"כ הכוונה [לפי הנדפס] היא ש"מזכור עד לא תרצח" עושים מכל דיבור ופרשה - כולל הדבור ד"כבד" - פסוק אחד, "אבל מלא תרצח" וכו'.

ואי לזאת יקשה מאוד הלשון, דהרי "וכן מזכור עד לא תרצח" בא להמשך למה שכתב לפ"ז ש"עד לא תשא היא פרשה אחת סתומה ודבור א' לכך נעשה ממנו פסוק א'", שבהמשך לזה ממשיך מיד "וכן מזכור כו'", ומדלג מלפרט ומלהסביר קודם אודות הדבור ד"לא תשא" הבא לפני "זכור", יען שלא נעשה ממנו [מ"לא תשא"] - בזה שהיא נכתבה פרשה אחת [סתומה] - שום חידוש דהכתוב על הקרי, דשניהם ["בין הכתוב בין בהקרי"] הוא פסוק אחד, וכן הניגון והניקוד של אותו פסוק [ד"לא תשא"] אחד הוא ["בין בהכתוב בין בהקרי"].

וא"כ קשה מאוד, הרי גם הפרשה והדבור ד"כבד", כמו "לא תשא", לא נעשה ממנו שום שינוי "בהכתוב על הקרי", ואשר לכן לכאורה כך הי' צ"ל: "וכן מזכור עד כבד, אבל מלא תרצח וכו'", ולא להזכיר ולכלול הדבור "דכבד" כנ"ל. וצ"ע, ואבקש מקוראי הגליון להבהיר הענין.

הלכה ומנהג
הערה במהדורה החדשה דשו"ע רבנו [גליון]
הרב חיים דוד א. טיפענברון
ראש ישיבת מתיבתא ליובאוויטש ד'לונדון

בהמשך במה שדנו לאחרונה לפענח הר"ת "לד"ה" בשו"ע אדה"ז סי' לב ס"ה, וז"ל: "ותקון מועיל אף בתו"מ אף בנגיעות אות באות בענין שנפסלו לדברי הכל כמ"ש".

והקשו ע"ז, דלכאו' אין הוא פסול לדברי הכל, דהא יש שיטות דכשר בכמה נגיעות באותיות כמובא לעיל בסעי' בשם הרד"ך וכו', וכמו"כ יש כמה וכמה נגיעות דאסור לגרר משום ח"ת ושינוי צורת האות, וא"א לומר דתקון מועיל, ומשום זה (ועוד) מפענח הר"ת "דעת המחמירים".

מה שיותר מעניין הוא דמקורו של אדה"ז לדין זה, הוא דברי המחבר וגם המג"א והט"ז, ומביא דבריהם כל אחד כלשונו מה שמוסיף על חבירו. אמנם הלשון "בענין שנפסלו לד"ה" הוא לשונו הטהור של אדה"ז, ומשום מה צריכים הוספה זו?

מצד שני, לפענח הר"ת מ"לדברי הכל" ל"לדעת המחמירים" הוא גם דבר שאינו רגיל.

לאחר כל האריכות, עוד לא הבנתי למה לא יכולים ללמוד ולפרש כפשוטו "לדברי הכל", וכוונת אדה"ז הוא: דבסעי' זה מדבר רק אודות החיוב של הקפת גויל, ואם חסר הקפ"ג פסול, והגם דנגיעה בסוף אות גדולה תלוי' בפלוגתא בין הרשב"א והרא"ש (דהרשב"א מכשיר בלי גירור והרא"ש פוסל בלי גירור, וכדי לחשוש לדעת הרא"ש פוסק אדה"ז כהמג"א דיש להחמיר). אמנם בנגיעה למעלה בתחילת אות או אמצעית, שפסול הוא לדברי הכל - היינו כל אלו שמביא הב"י בסי' הנ"ל, דאין שום מ"ד הסובר דנגיעה בתחילת אות (של שעת כתיבה) כשר, כולם מודים דיש כאן פסול בה"כתיבה תמה" היינו חסרון בהקפת גויל.

והאם יכולים לגרר הנגיעה, הר"ז תלוי בהשיטות: הרשב"א והסמ"ק סוברים דאסור משום ח"ת, והרא"ש מתיר. אמנם לפני הגירור, הפסול כאן הוא משום חסרון בהכתיבה תמה כאמור, ובזה אין פלוגתא בדבר.

וה"דברי הכל" לא חל עמ"ש מקודם "ותקון מועיל", אלא על מה שכתב "בנגיעות אות באות שנפסלו", היינו במה שפוסק (כהרא"ש) דתיקון מועיל הוא אפי' על הנגיעות שנפסלו לד"ה משום חסרון בהקפת גויל (ולא על הפסולים של שינוי צורת האות וכדו', דבסעי' ה' מדבר אדה"ז רק אודות הפסול של חסר הקפ"ג, ובסוף מדבר רק בתקון המועיל להפסול של חסר הקפ"ג), שהוא נגיעות אות באות למעלה באמצע הכתיבה (או אפי' בסוף באות רגילה שאינה "גדולה").

ומסיים אדה"ז "כמ"ש"; דהיינו באם נוגע התקון בהדין של "חק תוכות" (כשיטת הסמ"ק והרשב"א), הוא כמו שיתבאר אח"כ בסעי' כח (דפוסק כהרא"ש ולא כשאר השיטות). בנוגע אם יש כאן חשש של "שלא כסדרן" - הוא בסעי' ל' דאין כאן, וכן אם משנה צורת האות הדין הוא בסעי' כה – כז.

ולסיכום: בסעי' ה' מדובר רק בנוגע להדין של הקפת גויל, ושיכולים לתקן הפסול ע"י גירור. ובקשר להדין של שינוי צורת האות, או אם ע"י התקון יש כאן הפסול של ח"ת, זהו כמ"ש כל אחד על מקומו.

הלכה ומנהג
בנוסח ברכת המזון [גליון]
אהרן שלום קאמען
תושב השכונה

בספר המלך במסיבו ח"א עמ' רעא מובא שא' אמר שכ"ק אדמו"ר נ"ע הי' אומר בברכהמ"ז "ברשות מרנן ורבנן ורבותי", וכ"ק אדמו"ר הגיב: הרי נמצא כן בסידור, והרש"ג פתח סידור והראה שלא נמצא כן. וכ"ק אדמו"ר הגיב: פלא.

ובגלון האחרון (תתפ עמ' 59) נתקשה הרב די"א בהבנת הדברים, כי איך הראה הרש"ג כן, והרי בכל הסידורים דנוסח אדה"ז כתוב בדיוק כפי שהי' אומר אדמו"ר נ"ע, (ועל סמך קושייתו הציע שיש כאן ט"ס וצ"ל שאדמו"ר נ"ע הי' אומר "ברשות מרנן ורבותי" – בהשמטת המלה "ורבנן", ע"ש).

והנה באמת לא קשה כלל כי בסידור תו"א המקורי כתוב "ברשות מרנן ורבותי" בלי "ורבנן" (ובמשך השנים הוסיפו תיבת "ורבנן" – הן בסידור תהלת ה' והן בסידור תו"א).

ועפ"ז מהלך השקו"ט מובן בפשטות: א' העיר שמצינו דבר חידוש, שאדמו"ר נ"ע לא הי' אומר כפי הנדפס בנוסח אדה"ז, אלא הי' מוסיף "ורבנן", וע"ז הגיב כ"ק אדמו"ר שכן נמצא בסידור (להעיר שכן הוא בסידור עם דא"ח), ואזי הראה הרש"ג שבסידור (כנראה סידור תו"א) לא מופיע המלה "ורבנן", וע"ז הגיב כ"ק אדמו"ר "פלא" (אולי כוונתו הי' שפלא הוא שלא נדפס שם כפי שנהגו רבותינו נשיאנו בפועל ובפרסום).

ואם כנים הדברים, מובן שהנוסח שבסידורים עכשיו הוא המתוקן, ודלא כפי שכתוב הנ"ל.

ומה שהביא מלוח התיקון שבסידור עם דא"ח שיש להשמיט המלה "ורבנן", הנה: א. בפועל רואים שלא רק שלא תקנו כן בסידור עם דא"ח אלא אדרבה, הוסיפו "ורבנן" בשאר הסידורים, ומסתמא עשו כן ע"פ הוראה. ב. עריכת לוח תיקון נעשה בד"כ ע"י השוואות לדפוסים אחרים, ומכיון שבשאר הסידורים דנוסח אדה"ז לא מופיעה המלה "ורבנן", לכן העירו שכן צ"ל גם בסידור עם דא"ח (ומ"ש הנ"ל שלוח התיקון נערך ע"י כ"ק אדמו"ר, ומציין לאג"ק חכ"ג אגרת ט' טז, הנה אף שמזכיר שם הסידור עם דא"ח, מ"מ לא מצאתי שם שום רמז בנוגע ללוח התיקון ועריכתו, ואף את"ל שזה נכון,

אולי נשתנתה ההוראה בזה, כי כנ"ל הרי בפועל הוסיפו תיבת "ורבנן", וכן נהג כ"ק אדמו"ר בפועל).

מענין לענין: בברכת אמת ויציב הנה בסידור תו"א המקורי המלה "ואמונתו" מוקפת בסוגריים ומצוין שם "נוסח אחר", כלומר שאין לאומרו, ובשעה"כ (פ"ז סט"ו) מבאר בארוכה הטעם לזה, אבל ב'היום יום' לי"א אייר מורה לאמרו, וכנראה שעפ"ז תיקנו כן בסידור תו"א ותהלת ה', ואם א' מהקוראים

יודע פשר שינוי ההוראה בזה יואיל נא להעיר בזה ולברר הענין.

הלכה ומנהג
שיטת רבינו בדבר הריגת כיניםבשבת בזמן הזה [גליון]
הת' שמואל דאוועראוו
שליח בישיבת ליובאוויטש מנשסתר

בגליון העבר תתעח (ע' 84) ביאר הר' חיים רפופורט את דעת רבינו בקיום כינים הנמצאים בהעיפוש, שדוחה את דעת המדעים בשתי ידיים. אך יש להעיר שהוא לכאורה באופנים שונים:

דהנה במכתב להר' ש.פ.וו. (אג"ק חי"ט ז'רמב) כתב לדחותו, אשר היות ולא מצאו המדעים כל ראי' ברורה אשר הכינים מתהווים מן הביצים רק שקיימים ביצים בהעיפוש ובמילא מסקנתם אשר מהם מתהווים הכינים. וע"ז אמר רבינו אשר בזה אין כל ראי' היות ולא הוכיחו שמהם נתהוו ואין דעתם אלא השערה בלבד (אמנם באמת כל הכינים הנמצאים בהעיפוש מתהווים ממנה).

אך ביחידות עם "אחד הפרופסורים" (הועתק מס' אמונה ומדע) השיב רבינו אשר אם כי מצאו שאכן מתהווים כינים מביצים אך עדיין אין זה ראי', כי עוד י"ל שאע"פ שישנם המתהווים מזו"נ קיימים ג"כ כאלו המתהווים מן העיפוש (היינו שיש כינים הבאים מזו"נ ויש המתהווים מן העיפוש עצמו).

וי"ל אשר רבינו רצה לדחותו בכל אופן מכיון שנוגדת דעתו לדעת התורה, אך מתחילה רצה לדחותו מכל וכל (שאינו קיים סוג כינים המתהווים מזו"נ), אך לאחר שהוכיח המדע ברור שישנם כאלו דחהו באו"א היינו שקיים הן מין כזה והן מין כזה, ושוב אינו סותר לדעת תורתינו הק'.

הלכה ומנהג
בענין איסור חדש בחו"ל בתבואה של גוים
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'

האיסור ומקורו

,

ההיתר ויסודותיו

כתב אדה"ז בשולחנו הזהב או"ח סתפ"ט ס"ל: "ועכשיו אין העולם נזהרין כלל באיסור חדש. ויש שלמדו עליהם זכות, במקומות שרוב התבואה נזרעת קודם הפסח . . וגם במקומות שרוב התבואה נזרעת אחר הפסח . . אף על פי כן אין רוב העולם נוהגין שם איסור חדש. ויש שלמדו עליהם זכות, לפי ששם הוא שעת הדחק . . ויש שלמדו עליהם זכות אחר, שסוברים שחדש אינו נוהג אלא בתבואה שהוא של ישראל בשעת קצירה, אבל לא בשל נוכרים . . אבל כל בעל נפש לא יסמוך על המתירים הללו, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כהסכמת רוב הראשונים והאחרונים שהחדש נוהג מן התורה אף בחוץ לארץ ובכל מקום אף בשל נוכרים, כי כן עיקר".עד כאן לשון אדה"ז. ויעויין גם בשו"ת אדמו"ר הצמח צדק יו"ד סימן ריח שהאריך ליישב מנהג המקילים באיסור חדש, בסו"ד כתב לאמר: "ומכל מקום, כל זה ליישב מנהג העולם, ודוקא בחדש של אינו יהודי ובחוץ לארץ, דהושוו הב"ח והפני יהושע להקל בזה ע"כ בזה הוא שיש לצדד1 . . ומכל מקום וודאי שכל ירא שמים יחמיר לעצמו כדעת הרי"ף בהלכותיו, והרמב"ם והטוש"ע דחדש בחו"ל אסור מדאורייתא, דלפ"ז העיקר שאין שום חילוק בין חדש של אינו יהודי לשל יהודי".

והנה, מן המפורסמות הוא שעד עצם היום הזה ישנם הרבה יראים ושלמים שאינם מקפידים כלל על איסור חדש בחו"ל. גם היו צדיקים גדולים שהרעישו ע"ז והתרו שלא להקפיד על איסור חדש בתבואה של גוים, כמו הרה"צ מקומרנא זצ"ל2 והרה"צ מצאנז זצ"ל3. ונהרא נהרא ופשטי'.

אמנם נראה פשוט שאנו, חסידי חב"ד, איןלנו אלא דברי נשיאנו הק' שהישן 'מעלי טפי' מן החדש. וכיון שאדה"ז והצ"צ אשר לאורם נסע ונלך שיבחו ועודדו את הנזהריםוהנמנעים מלאכול תבואה חדשה של גוים בחו"ל אפילו בשעת הדחק, נראה פשוט דעבור אנ"ש ההולכים בדרכיהם נס"ו, ה"ה דבר הרצוי, לכה"פ בתור מעלה והעדפה יתירה, להזהר מאכילת פת ומיני מזונות שנאפו מקמח העשוי מתבואה חדשה. וידועים גם עובדות וסיפורים מחסידים הראשונים בדורות עברו שהקפידו באיסור חדש. ובשנים האחרונות נתפרסמו רשימות הרה"ח ר' ברוך שניאור שניאורסאהן ז"ל, ומתוכם נראה מבואר שגם כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע הקפיד על איסור 'חדש' בחו"ל4.

אנ

"

ש

המהדרים

בכחא

דהיתירא

אמנם בתוך עמי אנכי יושב והנה ראיתי מקצת אנ"ש חסידים יראי אלקים, הטוענים שאין דעתם נוחה מאלו המהדרים לקנות מןהישן דוקא באמרם כבר התירו פרושים את הדבר וכיון דאיפליג איפליג, ומה גם שיש בזה חשש הוצאת לעז על חסידים ראשונים שהקלו בדבר, ועוד חששות כיו"ב. עוד זאת שמעתי שישנם יחידים המהדרים בענין 'וישן מפני חדש תוציאו', וע"כ גם כשהישן מצוי לפניהם כמו החדש, ה"ה קונים בדוקא את התבואה חדשה, ומקפידים על כך שיהיו כל מזונותיהם מן החדש גם כאשר המצא תמצא ישן נושן ובלי טירחא יתירה כלל – כל זה כדי להוציא מדעת המחמירים בזה. אלו ואלו מסתמכים על מ"ש רבינו זי"ע באחת משיחותיו בהתוועדות אחרון של פסח ה'תש"מ[ונרשם בשעתו ב'הנחה'בלתי מוגהת].

אמנם שבתי והתבוננתי בדבר וראיתי שהפריזו על המדה, ולפענ"ד אין שיחה זו מהוה יסוד להפליג בכחא דהיתרא ולחדש דברים בעולם, דברים שאינם עולים בקנה אחד עם המפורש בספרי ההלכה של רבותינו נשיאנו אשר מפיהם אנו חיים, וכפי שיתבאר. ויהא רעוא שיהיו אודנין דשמעין ואימא מילתא דתתקבל.

ניתי

ספר

ונחזי

מה

אמר

רבינו

דבר הלמד מענינו הוא: באותה התוועדות יצא רבינו לתרץ קושיא שהקשו על דבריו, ונסובו הדברים מענין זה לענין איסור חדש, ומשם בארה לפירוש רש"י על התורה בענין זה והמסתעף, ובתוך הדברים אמר כבדא"ג ובתור 'מאמר המוסגר' כדברים האלה: א. ש'חדש' הוא מההלכות העמומות בימינו אלה, כיון שנחלקו בענין זה בעלי תריסין, ראשונים ואחרונים, ואין בענין זה הכרעה ברורה לאיסור או להיתר; ב. שדבר פלא הוא, שלמרות זה שרוב הפוסקים מחמירים בענין איסור חדש, והגאון מווילנא5 כתב מילים חריפות ע"ד המקילים באיסור חדש בחו"ל, מ"מ עדיין נהוג עלמא להקל בענין זה; ג. העיד על עצמו ועל כה"ע כולו: "אין ברוקלין, אין ניו יארק, און אפילו אין וויליאמסבורג – געפינט מען ניט איינער וואס זאל זיין נזהר אין חדש, ווארום אויב מ'וועט יע געפינען אזא איד – איז תבא עליו ברכה, אבער איך עכ"פ האב ניט געפונען אזא איד"; ד. שבענין זה ניכרת השפעתו של רבינו הזקן נבג"מ, דאף שהגר"א קרא תגר על המקילים, מ"מ נהוג עלמא [לא רק עדות החסידים כי אם גם 'עולם'שע אידן'] שלא ליזהר באיסור חדש, וע"כ שסמכו סמיכה גמורה על סברות האחרונים, שהעתיקם אדה"ז בשולחנו ללמד זכות על המנהג ועל סתימת לשונו הכולל "ועכשיו אין העולם נזהרין כלל באיסור חדש", ו"אין רוב העולם נוהגין שם איסור חדש", אשר לשון זה (והמשך דברי אדה"ז) מורה ובא, דאיך שתהי' ההסבר בזה הרי כשהמנהג קיים אין חיוב להחמיר. עכת"ד.6

מדברי רבינו נראה: א. שלא בא לקבוע מסמרות בהלכה זו לדורות. ואדרבה בפירוש אמר, שבניגוד לשאר הלכות שבהן אפשר להגיע לידי מסקנא ברורה, הרי בדבר איסור חדש עדיין הדבר תלוי ועומד: "עד היום הזה ווייסט מען ניט קיין קלארן פסק דין". ב. לא שיבח את מנהג העולם ולא עשה ממנו מנהג ישראל אשר אין לזוז ממנו, ואדרבה דוקא על מי שאינו נמשך אחרי הנהגת העולם באיסור חדש והמשתדל להשמר מן החדש אמר [שבאם ישנו בעולם] - "תבא עליו ברכה". ג. לאו בפירוש איתמר אבל מכללא איתמר, שאין בזהירות באיסור חדש משום הוצאת לעז על המתירים בשנים קדמוניות [דאלה"כ אין מקום לתימה על העדר הזהירות בזה], ולא משום מחזי כיוהרא [דאלה"כ אין מקום לברך את המתייהר].

אם באנו לסכם את דברי רבינו בלשון קצרה, נאמר: 'הלכה זו עמומה היא, אבל פוק חזי מאי עמא דבר שרוב העולם ככולו מיקל בדין זה, ועכצ"ל שסמכו בכל כחם על דעת מקצת פוסקים דס"ל דחדש בחו"ל אינו אלא מדרבנן ואינו נוהג בתבואה של גוים. ה'נוהג שבעולם' אכן תמוה, אבל כך נהגו'.


1) בצמח צדק שם הוסיף כאן: "אלא דלפי מה שכתבתי נתבאר שמכל מקום אין לצדד אפילו בכה"ג אלא כשיש עוד ספק שמא הוא ישן, ואף דהוא ספק קרוב לודאי שהוא חדש מ"מ צד גדול הוא להקל . . ומסתמא בכל חדש של אינו יהודי יש ספק כזה".

2) בפירוש 'אוצר החיים' עה"ת להרה"ק מקאמרנא זצ"ל פרשת אמור (רכג, ע"א ואילך) האריך מאד להצדיק שיטת הב"ח שאין איסור חדש נוהג בתבואה של גוים, ומסיק: "כלל הדבר חדש בחוץ לארץ בשל גויים אין בו מיחוש אף לזכי נפש כי הוא היתר גמור . . וחדש של גוים מותר בלי ספק ולא יערער על זה אלא מי שתורתו משפה ולחוץ כדואג". ויעויין שם ב'אוצר החיים' שכתב דעל פי סוד אין איסור חדש נוהג בתבואה של גוים, ע"ש. ואכמ"ל.

3) "דעתו [של הגה"ק בעל 'מנחת אלעזר' זצ"ל] להלכה שבזמן הזה אין להחמיר לענין איסור חדש, וכותב בספרו (נימוקי יו"ד סי' רצ"ג כתי"ק) בשם מר אביו הגה"ק בעל דרכי תשובה ששמע ממרן הגה"ק דברי חיים מצאנז זי"ע שהרעיש על האומר להחמיר בזמן הזה בחו"ל בחדש" ע"כ, ('דרכי חיים ושלום', עמוד שכא, אות תתעג). ובשו"ת 'אבני נזר' חחו"מ סימן קטו: "אולם זאת שמעתי ברור שמה שחסידי פולין אינם נזהרים באיסור חדש נצמח מחמת כי בבית הרבי מלובלין זצללה"ה היו נותנים על השלחן כוסמת של חדש, כי הרבי אמר מאחר שזקנו הב"ח התיר אין לו לחוש".

4) ב'רשימות הרב"ש' ז"ל (קה"ת ה'תשס"א) עמוד צו: "אח"כ העמידו פלעשיל קטן משקה עם לעקעך . . ושאל מאין זה הלעקעך – ולא רצה לאכול, ואמר שיביאו מביתו לעקעך (לענין איסור חדש). והביאו טארט ולעקעך, ובירך במ"מ על הלעקעך".

5) ראה ביאור הגר"א יו"ד סימן רצג סק"ב: " . . . הב"ח כשיטתו דס"ל אינו נוהג בשל עובדי כוכבים, וכבר הכו על קדקדו כל האחרונים ושגגה יצאה מתחת ידו", ע"ש עוד.

6) המעיין בדברי רבינו יראה דכוונתו לומר דאע"פ שאם באנו לדון אך ורק על יסוד הטעמים שהביא אדה"ז בתור סניגוריא על המנהג, יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דאין הנידון שלנו דומה ממש להנידון בשו"ע אדה"ז, דאם כי סברת "מקצת ראשונים הסוברים שחדש בחוץ לארץ אינה אלא מדברי סופרים כו' ולא גזרו אלא במקומות הסמוכים לארץ ישראל", וסברת הב"ח "שחדש אינו נוהג אלא בתבואה שהוא של ישראל בשעת קצירה" – במקומותיהן עומדות, מ"מ מ"ש אדה"ז (בטעם בראשון) "ששם הוא שעת הדחק", אינו שייך בזמה"ז, מ"מ כיון שלא באו פרטי הטעמים שבשו"ע אדה"ז אלא ללמד זכות על המנהג הקיים מצ"ע, הרי כל עוד שהמנהג קיים ויש לו על מי לסמוך משמעות דברי אדה"ז שרירא וקיימת, דאין צורך למחות ביד הנוהגים היתר בחדש מאחר ויש להם על מי לסמוך.

הלכה ומנהג
בענין איסור חדש בחו"ל בתבואה של גוים - המשך
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'

אכשור

דרא

והנה ידוע שבתקופה האחרונה, ובייחוד מאז אותה שיחה בשנת ה'תש"מ שבה עורר רבינו ע"ד איסור חדש, נפתחו צינורות חדשים בענין זה, וברבות השנים, רבו כמו רבו האפשריות לקנות קמח מן הישן דוקא, עד שרוב בתי הדין של החרדים לדבר ה' עשו את הבירורים הנחוצים ואת ההשתדלות המתאימה כדי להשיג קמח שאין בו חשש חדש כלל7. וברוב המאפיות הנמצאות תחת השגחת ביד"צ הנ"ל אפשר לקנות כל המוצרים מקמח ישן בלי שום טירחא ודררא דממונא כלל, ואשר ע"כ אכשור דרא והרבה משפחות ועיירות בישראל התחילו להזהר באיסור חדש. ואין המדובר בשינוי לטובה רק אצל יחידי סגולה המדקדקים בהידורי מצוה, כי אם גם אצל המון העם אנשים נשים וטף, שקיימו וקבלו עליהם מחדש להזהר באיסור חדש [חוץ מבאותן מקומות וזמנים שעדיין אי אפשר להשיג קמח ישן בנקל, או בקהילות חסידים שרבותיהם הקפידו שלא לחדש איסור 'חדש' על תבואה חדשה (אחרי שהתירו הב"ח), וכנ"ל].

וע"כ, נראה פשוט שבמקומות כאלו שאין טירחא כלל לקנות קמח ישן, ומוצרי לחם ומזונות חמץ ומצה העשויים מקמח ישן, והזהירות באיסור חדש לא תביא לידי מניעתבר כלל וכלל, בוודאי יש לנו - חסידי חב"ד - לקנות את כל מיני תבואה מן הישן, וכשם שאין דנין אפשר משאי אפשר, כך אין לנו לדון מעצמנו שעה שאינה דחוקה משעה דחוקה, מצוי משאינו מצוי, ומקום שנהגו ממקום שלא נהגו.

וכבר הראנו לדעת שאין בדברי רבינו הנ"ל אפילו רמז לסברא שמגמתו היתה לדרוך בדרכם של מקצת חסידי פולין ודכוותייהו, ולהחזיק המנהג הקיים בענין היתר תבואה חדשה, שלא יסורו ממנו לעד ולעולמי עולמים - כנראה בעליל לכל המעיין ברשימת הדברים שנתפרסמה בשעתה.

וזיל בתר טעמא דמילתא, שבאחש"פ ה'תש"מ לא דיבר הרבי אלא כלפי מה שנהגו העולם בשעתו,וכפי שאמר בפירוש שהוא לא מצא אפילו יהודי אחד בעיר רבתי כמו ניו יארק המקפיד להזהר באיסור חדש, ועאכו"כ שלא היו אפשרויות לסתם קונה מן השוק לקנות מן החדש [מאחר שלא נזהרו בזה העולם ואין מוכרים אא"כ מבקשים]. וא"כ, הלא אין לך אלא מקומו ושעתו, ובימינו שנשתנה המצב עד שחלק גדול מן הציבור נזהרים מאיסור חדש, ועל כן גם החנויות מספיקות מוצרים מן הישן כפי דרישת הקהל,וה'מנהג' שהתיר הוא הוא ה'מנהג' שאסר את החדש, בכה"ג בוודאי אין מקום להקל בזה (בלי צורך כל שהוא), וכ"ש שאין לצאת מן הכלל להדר אחר התבואה החדשה דוקא8.

והרי דברי רבינו ברורים ומפורשים, שהעולם תמך יתידותיו על מ"ש אדה"ז בשולחנו שלימד זכות על המקילים בזמן שנהגו כן רוב העולם. וע"כ, כמו שאין בדברי אדה"ז כי אם היפוך בזכות המנהג הקיים, הוא הדין שאין בדברי רבינו כי אם (לכל היותר) 'אישור' המנהג שהי' קיים בשעתו, ואין ראי' מדבריו למצב חדש ותנאים חדשים שנתחדשו לאט לאט במשך השנים האחרונות ממש.

ובכן. . .

היוצא מכל הנ"ל: א. לית דין צריך בושש שהחפץ בברכת רבינו זי"ע ורוצה להדר ולהחמיר לעצמו בכשרות מזונו ולקנות קמח מן הישן דוקא, הר"ז משובח ואל יבוש מפני המלעיגים, [והלא הדברים קל וחומר: ומה בשנת ה'תש"מ שלפי הידיעות שהגיעו לרבינו לא הי' קיים אפילו 'שוק קטן' של מבקשי קמח ישן וע"כ לא הי' בנקל לקנות תבואה מן הישן ברוב המקומות בחו"ל, ומ"מ אמר רבינו שאם המצא תמצא אדם חסיד שנזהר מחדש – תבא עליו ברכה, עכשיו שברוב העיירות בישראל אפשר בקל להזהר באיסור חדש, וגם עמא דבר נוהג כן, עאכו"כ שלחסידים ואנשי מעשה הנזהרים בזה יהא שכרו מן השמים]; ב, פשוט שמי שנכנס למאפי' והישןוהנושן מוכן ומזומן לפניו,אל יעשה א"ע בבחי' "שביק היתירא" קבל כולי עלמא לקנות דוקא מן החדש. [ונלפענ"ד ברור דהיכא דאיכא חנויות קבועות המוכרות לחמים ומיני מזונות, וחדשים גם ישנים מונחים לפניו, והוא מקפיד לקנות דוקא את הקמח העשוי מן התבואה החדשהוכיו"ב, אינו אלא מן המתמיהין]. ג. אם אמנם לא תמו הזכויות שלמד אדה"ז והצ"צ על המקילים באיסור חדש, מ"מ אין מדברי רבינו שום הוכחה שהי' מאשר את - מה שהי' - מנהג העולם, האידנא שכבר נתבטל תוקף המנהג, ואדרבה המנהג המתפשט והולך ברוב תפוצות ישראל הוא להזהר מחדש, וע"כ יש מקום לומר דשומה עלינו להשתדל להזהר מתבואה חדשה.

הוצאת לעז?

והנה בספר 'ויעש אברהם' (נדפס בסידור צלותא דאברהם ח"ב עמוד תריד ואילך) כתב ש"המחמיר וחושש לאיסור תורה, יש בזה משום הוצאת לעז על כל העם והחכמים ותלמידיהם ורבותיהם נוחי נפש, צדיקי עולם, שמקילין בזה ועבדו עובדא בנפשם לאכול חדש, לומר דעברי ח"ו אדאורייתא".

אמנם כבר נתבאר לעיל שרבינו זי"ע שלל סברא זו אפילו בשעה שרוב העולם נהגו היתר בתבואה חדשה, שהרי אמר שהמחמיר בזה תבא עליו ברכה. וכ"ש וק"ו כאשר אכשור דרא וקרב יום שרוב העם מקטן ועד גדול יזהרו באיסור חדש, שאין בזה משום הוצאת לעז ושאר מרעין בישין לפי דעת רבותינו נשיאנו.

והדברים מפורשים בנדו"ד ממש, בשאלות ותשובות אדמו"ר הזקן סימן ז' שכתב בסו"ד: "...וממוצא דבר נשמע כי חלילה לנו להוציא דבה על מדינות המקילין בזה וסומכין על הפוסקים המקילין בשיעור פגימה וגם חלילה לכם להקפיד על מדינות המחמירין וחוששים לדעת פוסקים המחמירים בשיעור פגימה, וכהאי גוונא מצינו כמה דברים שנחלקו בהן הפוסקים ראשונים או אחרונים ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין, ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר כמו חדש, ותפלת ערבית בזמנה, וכהאי גוונא טובא". הוה אומר: דור הולך ודור בא דור מיקל ודור מחמיר, והדברים חוזרים חלילה דור דור וקולותיו דור דור וחומרותיו.

הואיל ונפיק מפומי' דרב

הנה יש אומרים שכיון שבאותה שיחה המליץ רבינו עבור המקילים, וגם מתוך דבריו הי' אפשר ללמוד שהוא בעצמו לא יצא מן הכלל לחפש קמח ישן וכיו"ב, א"כ יש לקיים בזה מה שאמרו בכגון דא ד"הואיל ונפיק מפומי' דרבי' מהדר אבתרי'".

אמנם לפענ"ד אין הנידון דומה לראי', כי [בנוסף לזה שבנדו"ד אמר רבינו שהנזהר בחדש – תע"ב, וא"כ י"ל דאדרבה מאן דבעי למהווי חסידא יהדר לעשות לפנים משורת הדין ויקיים מילי דברכה, הרי] כנ"ל בנדו"ד לא דיבר רבינו אלא לפי ה'נתונים' באותה תקופה "שלא הי' בנמצא בכל רחבי ניו יארק, ברוקלין וויליאמסבורג אף אחד הנזהר באיסור חדש", ולא נפיק מפומי' דרבינו ע"ד ההנהגה הראוי' [או ע"ד איך שהי' נוהג בעצמו] אילו הי' המציאות כזאת שמבלי להטיל טירחא על עצמו או על אחרים הי' אפשר לקיים את מה דנפיק מפומי' דרבינו הזקן ורבותינו נשיאנו ממלאי מקומו, אשר לאורם נסע ונלך עד ביאת משיח צדקנו ועד בכלל9.

ועוד יש להוסיף בזה שני ענינים דחזו לאצטרופי לכל הנ"ל: א. כלל גדול הוא בכל דבר חידוש, שאין לך בו אלא חידושו. וכיון שהמנהג להקל באכילת חדש אצל יהודים שומרי תומ"צ בכלל [ואצל אנ"ש בפרט] יש בו משום חידוש גדול וגם מתמי' (וכפי שאמר רבינו בשיחתו הנ"ל), הרי הבו דלא להוסיף עלה להקל בזה בלי צורך גם כאשר נשתנו העיתים והנתיבות למעליותא10; ב. בהתחשב עם המציאות בימינו שבסעודות מרעים בשבתות וביו"ט ושמחות של מצוה, מתאספים יחד יהודים מכל החוגים, הרי פשוט שהעדר הזהירות בסעודות (גדולות) של אנ"ש - בענין של הידור בכשרות המזון שרוב העולם נזהרים בזה – עלול לגרום באיזהו מקומו לתמיהת כמה מהמזומנים, שיחשבו ח"ו שבאו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכו'11, ואולי לא ישתתפו בהסעודה באכו"ש מחמת זה, וכבר אמרו (סנהדרין קג, ב) גדולה לגימה שמקרבת, ומכלל הן אתה שומע לאו12. ומסיימים בטוב*.


7) ראה (לדוגמא) מכתב הגר"מ פיינשטיין זצ"ל מיום כ"ד מנ"א תשמ"א (נדפס בשו"ת 'אגרות משה' יו"ד ח"ד סימן מו) אל "מע"כ ידידי הנכבדים והחשובים מאד העוסקים לברר למעשה שלא נכשל באיסור חדש".

8) אם לא במקום שתהי' תקנתו קלקלתו, וכמ"ש בשו"ת 'משנה הלכות' (להגר"מ קליין שליט"א) חי"ב סימן רכה בא"ד: "לפעמים הוא חומרא דאתי לידי קולא שאוכלים קמח ישן והוא מלא עם תולעים או מילבען, וכבר הביאו לי כמה שאלות בענין התולעים ובפרט בימות הקיץ שהוא שכיח מאד, ובורח מן הזבוב ופגש בהארי שאוכל ח"ו תולעים וכיוצא".

9) ויש להעיר גם ממ"ש בספר 'מאה שערים', בחלק 'אמרי קודש' אות מח (עמ' 78 ואילך), וז"ל: "ענין המעשה דר' וואלף קיצעס תלמיד הבעש"ט ז"ל שלא אכל מבשר שלו [=של הבעש"ט] שלא הוכשר בעיניו המליחה עצהיו"ט, והי' מחמיר על עצמו". ולכאורה יתמה מאד שיוכל להרהר אחר רבו ח"ו כו', אך הטעם בזה שמגדולים בהנהגתם אין למדין אלינו בדינים הנגלות לנו באו"ה, כשר ופסול וכו', ע"ש הביאור בזה, ודון מינה ואוקי באתרה.

10) ועוד להעיר ולהדגיש, אשר השיחה הנ"ל מעולם לא הוגהה ע"י רבינו, וכמדומני שמעולם לא כתב או הדפיס רבינו שום הוראה בנידון זה, וידוע עד כמה הזהיר רבינו שלא להורות הלכה למעשה מתוך: א. דברים שנאמרו כבדא"ג, בא"ד, בשיחותיו הקדושות; ב. רשימות התלמידים שלא הוגהו על ידו [ובפרט בכה"ג שקרוב לומר שלא נאמרו הדברים אלא בתור "הערה" ו"הארה" ולא בתור "הוראה"]. ועאכו"כ בנדו"ד, שהמורים הלכה מתוך השיחה רוצים להוציא ממנה מסקנא הנוגדת את מה שפסקו רבותינו נשיאנו בספרי הלכה שנכתבו ונדפסו במטרה ברורה להורות את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה. וכל המשנה, ובפרט להקל, ידו על התחתונה.

11) וע"ד מ"ש רבינו באג"ק ח"ה (אגרת א'תקי) לענין חסיד וותיק ש"כיון שהוא הבעל קורא במילא גורם לו להתחיל ברוך שאמר אחר חצות" ש"לא נכון הדבר, כי אף שיש ליישב הדבר ע"פ דין, בקושי עכ"פ . . אבל במחנו בטח יש להתחשב עם הענין דמה יאמרו הבריות".

12) להעיר ממ"ש רבינו במכתב מיום ח' כסלו ה'תשי"ג (אג"ק ח"ז, אגרת א'תתקכז) לאחד מגדולי החסידים (ה"ה הרה"ח ר' פרץ חן ז"ל) לענין שתיית משקה בהתוועדות חסידים, אשר "...לדעתי . . נשתנה המצב מאז, שהי' מנהג רווח ענין שתיית המשקה בשופי . . כיון שבזמן האחרון ביחוד נדרש מאתנו בהדגשה יתירה הענין דהפצת המעיינות חוצה, הנה עלול ענין השופי דמשקה לבלבל לזה ביותר, מה שלא הי' נוגע כ"כ כשהפצתה היתה מצוי' בהד' אמות של החסידים ואנ"ש בלבד". ועוד להעיר דאפילו בכה"ג דאיכא משום וויתור מסויים על מנהג חב"ד וגם משום "הואיל ונפיק כו'", כתב רבינו זי"ע (אג"ק ח"כ אגרת ז'תרנא) ש"לעורר מחלוקת ע"ז וכיו"ב - הוא לא מנהג כ"א איסור מה"ת, ות"ח מרבים שלום".

*) וראה בס' 'מנהג ישראל תורה' סי' תפט סעי' ו' בענין זה. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות