E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ג' תמוז - תשס"ד
גאולה ומשיח
בענין תחיית המתים
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

קדושת כהונה אחר התחי'

בגמ' ברכות (מו, א) איתא: "רבי זירא חלש, על לגביה רבי אבהו, קביל עליה: אי מתפח קטינא חריך שקי - עבידנא יומא טבא לרבנן. אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן. כי מטא למשרי, אמר ליה לרבי זירא: לישרי לן מר - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבי יוחנן דאמר: בעל הבית בוצע? שרא להו. כי מטא לברוכי, אמר ליה: נבריך לן מר - אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר: בוצע מברך? ואיהו כמאן סבירא ליה? - כי הא דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: בעל הבית בוצע ואורח מברך, בעל הבית בוצע - כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך - כדי שיברך בעל הבית". ע"כ. ובחי' הרשב"א שם (ד"ה איהו כמאן) הקשה דכיון דאמרינן דר' אבהו סב"ל כר' יוחנן דבעה"ב בוצע ואורח מברך, א"כ ר' אבהו היכי קאמר ליה לר' זירא דליבצע? ותירץ וז"ל: "וי"ל דשאני ר' זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעל הבית דמחמתיה עביד להו יומא טבא לרבנן". עכ"ל.

ובקונטרס "עובר אורח" להגאון האדר"ת ז"ל (או"ח סי' קס"ז, נדפס בסוף הס' ארחות חיים ח"ב) הקשה דלמה לא תירץ הרשב"א בפשיטות, דכיון דר' זירא הי' כהן (כדאיתא בירושלמי ברכות פ"ח ה"ו) לכן כיבד לר' זירא לבצוע? ותירץ וז"ל: "ואולי י"ל דסב"ל להרשב"א כרש"י כתובות (מג, ב בד"ה אמר רב זירא) דבבבל קרי ליה רב זירא וכשעלה לא"י נסמך וקראוהו רבי זירא". א"כ י"ל דבההוא עובדא שהי' כבר בא"י אצל ר' אבהו הי' לבתר עובדא דרבה במגילה ז, ב, דשחטי' לר"ז והדר אחי', וא"כ י"ל דפקעה קדושת כהונה ממנו עכ"ל, ז"א, דכיון שמת וחזר לתחי' ע"י נס פנים חדשות באו לכאן ונפקע ממנו קדושת כהונה, ובס' מגדים חדשים (ברכות שם) כתב דלפי דברי האדר"ת יש ליישב עד"ז גם בנוגע לרב כהנא דאיתא בכמה מקומות שהי' כהן, (פסחים קיג, א ועוד), והקשו התוס' (קידושין ח, א, ופסחים מט, ב) דבכמה דוכתי משמע שלא הי' כהן? ולפי הנ"ל י"ל דאלו המקומות דמשמע שלא הי' כהן היו אחר העובדא של רב כהנא עם רבי יוחנן (ב"ק קיז, א) דנח נפשיה ואח"כ בעא רחמיה ואוקמיה עיי"ש, דאחר שחזר לתחי' ה"ה פנים חדשות עיי"ש.1

ובס' כלי חמדה פ' בראשית (ע' 12) הביא דברי האדר"ת, ותמה עליו שהרי כל כהן הוא כהן מחמת שהוא בן כהן, וכיון דזה פשיטא שלא נפקע הקורבה ע"י המיתה, א"כ ה"ה גם עתה בן כהן וממילא הוא כהן עיי"ש.

ולכאורה יפלא יותר, שהרי מפורש בסנהדרין צ, ב: "אמר רבי יוחנן מניין לתחיית המתים מן התורה - שנאמר (במדבר י"ח, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, וכי אהרן לעולם קיים? והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה. אלא, מלמד שעתיד לחיות, וישראל נותנין לו תרומה - מכאן לתחיית המתים מן התורה", הרי מבואר בהדיא דגם אחר התחי' לא נפקע ממנו קדושת כהונה? 2

שו"ר במכתב שכתב הגר"ח ברלין להאדר"ת (נדפס בס' הזכרון לה'פחד יצחק' ע' תרס) ששם שלל הגר"ח ברלין דבריו אלו לגמרי, מצד הגמ' דסנהדרין שמפורש להיפך.

שיטת הרמב"ן בשורש ג'

ואחד מידידיי חו"ב שי' העירני למ"ש בס' 'כמוצא שלל רב' פ' קרח (ע' ערב) בענין זה, והביא שם שבקובץ הר המור (גליון ז' ניסן תשמ"ה) כתב הגרי"ח שליט"א סופר ליישב דברי האדר"ת, דאכן מדרשת הגמ' דסנהדרין מתבאר בפירוש שלעתיד לבוא כשיקום אהרן בתחיית המתים יהי' כהן ויתנו לו תרומה, אבל לא התבאר שם שאת התרומה יקבל אהרן מכח קדושתו הראשונה, ואפשר לומר שלע"ל יצטרך משיחה לכהונה מחדש, ומצינו מקור לזה מדברי הרמב"ן, דבגמ' יומא ה, ב, איתא: "כיצד הלבישן [לאהרן ולבניו בימי המילואים]" ומקשה הגמ': "כיצד הלבישן, מאי דהוי הוי?" [כלומר מה לנו לחקור מה הי' בימי המילואים?] ומתרץ הגמ' שהשאלה היא כיצד מלבישן לע"ל? ושוב מקשה הגמ' לע"ל כשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם? [והוא ידע כיצד יש להלבישן] וכו' עיי"ש.

וכתב ע"ז הרמב"ן (בסהמ"צ שורש ג') וז"ל: "הנה סוברין כי לתחיית המתים יקדשו אהרן ובניו עצמן במילואים, לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת מיתה ויהיו אנשים מחודשים, יצטרכו להתקדש כבראשונה, ויהיו המילואים האלה נוהגין בם וכו'". עכ"ל. (וראה גם בזהר הרקיע להרשב"ץ על האזהרות (עשין קכז - קכח) שהביא דברי רמב"ן אלו), הרי שיש מכאן מקור לדברי האדר"ת שהמיתה אכן מפקיעה קדושת כהונה ומצריכה קידוש מחדש עכ"ד, וכבר כתב כן גם בס' פסקי תשובה (הנדפס מחדש) בקונטרס דברי חכמים ע' כג, עיי"ש.

אלא דיש לדחות, דאפילו לפי הרמב"ן שהוכיח מהגמ' יומא שיצטרכו חינוך מחדש ומשיחה חדשה (וראה גם רש"ש שם), הנה בפשטות כוונתו כמ"ש בכלי חמדה שם שצריך חינוך מחדש רק משום העבודה, כמו כל כהן שהתחיל לעבוד שצריך חינוך, אבל לענין קדושת כהונה עצמה פשיטא שלא נפקע.

וראה שו"ת אבני נזר חו"מ סי' ג' וז"ל: "ואשר הוקשה לו בש"ס יומא (ה' ע"ב) כיצד מלבישן לעתיד לבוא. למה יצטרך לעתיד סדר הלבשה הלא כבר נתחנכו אהרן ובניו ולמה יצטרך חינוך שנית: נ"ל עפימ"ש הרב מלאדי זצ"ל בעל התניא בספרו תורה אור פ' ויחי בפסוק אוסרי לגפן עירה בד"ה והנה זהו, (מו, ג) כי לעתיד תהי' העבודה למכוון אחר ממה שהי' במשכן ובבית עולמים כי שם הי' הכפרה על האדם ולעתיד יהי' האדם כבר מתוקן והקרבנות יהי' להעלות הבעלי חיים. עיי"ש. וכיון שיהי' העבודה באופן אחר יצטרך חינוך לעבודה זו מחדש. ורמזו חכמז"ל זה במה שאמרו שמיני רגל בפ"ע. וידוע כי שמיני רומז לימות המשיח כינור של עתיד בת ח' נימין. ואין לו צירוף עם עוה"ז והוא בפני עצמו ע"כ צריך חינוך מחדש. ובספר המצוות שורש ג' כתב הרמב"ן ז"ל בד"ה אבל תרומת, לפי שכבר בטלה משיחתן ממנו ומזרעו בשעת המיתה ויהיו אנשים מחודשים יצטרכו להתקדש כראשונה עיי"ש". עכ"ל.

וראה עוד בס' כמוצא שלל רב שם, שהביא אח"כ מ"ש הגרא"ד הורוויץ שליט"א בקובץ הר המור גליון ט' (אלול תשמ"ו) לדחות תירוצו ע"ד הנ"ל, דאין כוונת הרמב"ן שיצטרכו לקדשם לכהונה, אלא דקאי על החינוך למילואים בלבד, וכמו שהי' בימי משה רבינו ובימי עזרא דאף שהיו כהנים מכבר נעשה להם משיחה במילואים עד"ז יהי' לע"ל, גם כתב להקשות על האדר"ת מכ"מ, ומהם דלפי מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צא, ב ובכ"מ) שבתחיית המתים יקומו במומם כדי שלא יאמרו אחר הוא, ואח"כ יתרפאו, והרי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות, א"כ ודאי ששבט הכהנים שנבחרו לשרת את ה' יעמדו במעלתם? עכת"ד.

נוסף לכ"ז, כבר נת' במ"א מה שהקשו על הרמב"ן דבתו"כ פ' צו פי"ח איתא להיפך: "זאת משחת אהרן ומשחת בניו ר' יהודא אומר יכול יהו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבוא ת"ל זאת וכו'" – היינו שיצטרכו משיחה רק אז ולא לע"ל כי עומדים בקדושתם במשיחה הראשונה ואי"צ משיחה אחרת, וכן איתא במדב"ר פ' נשא פי"ח "עדיין אני אומר שימשחו לע"ל ת"ל זאת אין נמשחין לע"ל", עיי"ש, וראה בזית רענן על הילקוט פר' צו רמז תקט שהקשה קושיא זו על הרמב"ן, וכן הקשה באמבוהא דספרי על ספרי זוטא פר' נשא (יח, פד), ובס' הל' א"י ע' קסב, ובשו"ת רב פעלים ח"ב סוד ישרים סי' ב ועוד, (וראה קו"ש ח"ב סי' כ"ט אות ה-ו), ולכן יש שפירשו הגמ' דיומא דבאמת לא התבטלה קדושת כהונה מהם כלל, ואין זה אלא תיאור כבוד שיהי' למשה רבינו, דבתחיית המתים הוא יחזור וילבישם.

חילוק בין תחי' פרטית לתחיית המתים הכללי

ונראה דיש לומר בזה באופן אחר, וזהו עפ"י מ"ש בלקוטי שיחות חי"ח פ' חוקת ב' סעי' ט"ו בהא ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא (נדה סט, ב) אם מתים דלע"ל צריכין הזאה ג' וז' או אין צריכין, ומקשה דלמה לא שאלו שאלה זו עצמה בנוגע לבן השונמית דאיירי בו לפני זה אם הי' צריך הזאה וכו'? וביאר שם שיש חילוק בין תחיית המתים דלע"ל לתחיית המתים שבבן השונמית, וז"ל (בתרגום מאידיש): "אצל בן השונמית היתה התחי' (לא באופן של תחה"מ לע"ל, ששם אפ"ל ש(חלק ה)גוף נתתקן ונבנה, אלא) באופן של התהפכות ומציאות חדשה – מציאות של חי במקום מציאות של מת וכו', ובמילא הרי לא שייך כאן טומאת מגע במת מצד נוגע בעצמו, כיון דהוה מציאות חדשה, ורק בתחיית המתים יש להסתפק אם יש כאן טומאת מגע".

ובהערה 88 כתב וז"ל: "ההסברה בזה י"ל: במתים לעת"ל מוכרח הדבר שיחיו אז (והרי תחה"מ הוא עיקר באמונה) והיינו דמצד הגוף יש בו תכונה וכו' שיחי' וזהו סדר שכלול בהגוף, (ולהעיר מאבות ספ"ד "הילודים למות והמתים לחיות" וראה סנהדרין (צא, א): "דלא הוה חייא דהוה חיי לא כל שכן"), וא"כ נמצא דגוף החי יש לו שייכות והמשך לגוף המת, משא"כ בבן הצרפתית ובן השונמית שהתחי' הי' שלא ע"פ סדר המוכרח בגוף זה כ"א בדרך חידוש ונס, דמצד עצמן היו מתים הרי נמצא דגוף החי אין לו שייכות והמשך לגוף המת ואין כאן נגיעה בעצמו"" עכ"ל. וראה רש"י בראשית ב, ז ד"ה וייצר יצירה לתחיית המתים, ופירשו המפרשים שם שהקב"ה נותן מעכשיו כח חיוני באדם שגם לאחר שימות יוכל לחיות עוד.

דלפי"ז יש לתרץ, דכל מה דיש לומר דאחר שמת וחזר וחי נפקע ממנו דין כהונה, זהו רק בתחי' כמו בר' זירא שהי' ע"י נס ובמילא הוא מציאות חדשה, משא"כ בתחיית המתים שנקבע מעיקרא בהגוף שהוא מוכן לתחי' ה"ז המשך אחד ולכן לא נפקע משבט כהן דין כהונה כדמוכח מהגמ' סנהדרין הנ"ל.3

וראה בס' שערי טהר חלק ח' סי' ק"י שהאריך ג"כ בענין זה, וביאר ג"כ ע"ד הנ"ל שיש חילוק בין תחי' פרטית באופן של נס לתחיית המתים הכללי, וטעמו הוא דתחיית המתים שאני שהחידוש של תחיית המתים יהי' לא רק שיחיו אלא שישובו לקדמותם ממש ויחשבו כאילו לא מתו לעולם והביא גמ' הנ"ל דסנהדרין שיהי' אותו אהרן הכהן שבתחילה, משא"כ במעשה דר' זירא שנעשה לו נס פרטי וחי', וכן בהנס של בן השונמית שהי' נס פרטי, שפיר י"ל שע"י הנס לא חשיבי כלל אותם שהיו מתחילה, ואפשר שבטל גם קורבת משפחתם, והביא ראי' לזה מדברי הרד"ק הידועים (מלכים ב' ד, ז) עה"פ ושלמי את נשיכי וגו': "ושלמי למרי חובותיך, ובתוספתא, וכד אתרחיש לה ההוא ניסא אמרת ליה לנביא דה' אית עלי עשור מהאי מישחא או לא אמר לה בעליך זן נביאיא דה' במילתא דליכא עליה עשורא ואף את לית על משחך עשור דמן ניסא הוא וכו'". עכ"ל. דמבואר בזה שהשמן שנברא ע"י נס לא נחשב לשמן כלל אלא לדבר חדש שלכן אין עליו תורת עישור, וא"כ ע"ד י"ל במי שמת וחזר וחי' ע"י נס שהוא מציאות חדש לגמרי עיי"ש.

ומבאר דגם במתים שהחי' יחזקאל דמשמע מהגמ' סנהדרין שם שהיו ממש אותם האנשים שהיו מתחילה בחיים, ה"ז משום דמפורש בפדר"א פל"ג שהתחי' הי' ע"י שירד עליהם תחיית טל מן השמים כמ"ש בישעי' (כו, יט): "כי טל אורות טלך" דזהו הטל של תחיית המתים כמבואר בשבת פח,ב, וכיון שהי' באותו האופן של תחיית המתים דלעתיד לכן לא נעשו למציאות חדשה.

גם תירץ עפ"ז קושיית המפרשים בנדה שם, דלמה שאלו מבן השונמית שהחי' אלישע מהו שיטמא, ולא שאלו מבן הצרפתית שהחי' אליהו דקדים מיני'? (הובא בלקו"ש שם סעי' ג' עיי"ש ורשימות חוברת קי"ט), ותירץ - ע"פ ביאורו שם בשאלות אנשי אלכסנדריא - דבן הצרפתית שהחי' אליהו הי' זה באותו האופן של תחיית המתים וכמבואר בסנהדרין קיג, א, שמפתח תחיית המתים נמסר ביד אליהו ובמילא כאן לא שייך לשאול מהו שיטמא, אלא דזה נכלל בשאלתם שבמתים דלע"ל אם צריכים הזאה וכו', כיון שהי' באותו האופן, משא"כ אצל אלישע הי' זה בדרך נס ולא באופן דתחיית המתים ולכן רק בזה שאלו מהו שיטמא, והביא ראי' לזה מהילקוט (מלכים ,טז) דרק אצל אליהו אמר שם שמחי' מתים, אבל לגבי אלישע אמר שממתיק את המר, ולכאורה מאי שנא? ולהנ"ל ניחא, וביאר בזה מ"ש התוס' ב"מ קיד, ב, שהקשו דכיון דאליהו כהן הוא האיך החי' בנו של האלמנה הרי אסור לו להטמא? ותירצו התוס' שהי' פקוח נפש עיי"ש, ואי נימא לגבי תחיית אליהו שנחשב לאיש אחר אחר התחי', מה שייך בזה פקוח נפש? ומוכח שאצל אליהו נשאר לאותו האדם שהי' תחילה, כיון שהחייהו ע"י האופן של תחיית המתים עיי"ש בארוכה.

דבר שנוצר ע"י נס

אמנם במה שביאר הטעם דאם חיה ע"י נס ה"ה מציאות חדשה, ודימה זה לדברי הרד"ק בשמן של נס שפטור מן המעשרות כי הוא דבר חדש ואינו שמן כלל, ז.א. דכשם שמוכח מהרד"ק דאף שהנס הי' לברוא שמן מ"מ אין זה שמן ממש אלא דומה לו, כן הוא גם כשמת וחזר לתחי' ע"י נס, שאין זה אותו האדם עצמו שהי' מקודם אלא דומה לו - יש לומר דלכאורה ה"ז פלוגתא בין רש"י ותוס', דבסנהדרין נט,ב, מבואר דאדם הראשון נאסר לו לאכול בשר, ומקשה ע"ז בגמ' מהך דיהודא בן תימא אומר אדם הראשון מיסב בגן עדן הי' והי' מלאכי השרת צולין לו בשר וכו', הרי מוכח שהי' מותר באכילת בשר? ומתרץ התם בבשר היורד מן השמים עיי"ש, ולכאורה צריך ביאור דמהו תירוץ הגמ' הרי סו"ס אסור לו לאכול בשר?

ולפי שיטת התוס' שם נו, ב, (בד"ה אכל) דסב"ל שכל האיסור הי' שאסור לו להמית בהמה ולאכול ממנה, אבל אם מתה מאליה שרי, מובן תירוץ הגמ' בפשטות דבהך בשר היורד מן השמים ליכא עליו שום איסור, אבל המהרש"א שם כתב דרש"י לא סב"ל כן, דהאיסור הוא אפילו במתה מאליה עיי"ש, 4 וכ"כ ביד רמ"ה שם דאית דדחקי ואמרי שהאיסור הוא רק להמית ולאכול אבל מתה מאליה מותר, ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן, ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לאשמעינן דלא הותר לו להמית, ש"מ דהאי פירושא ליתי כלל והי' אסור בכל בשר עיי"ש, ולפי שיטה זו אכתי צ"ב דמהו תירוץ הגמ' התם בבשר היורד מן השמים, דלמה אין בזה האיסור דאכילת בשר?

ולכאורה צריך לפרש לשיטה זו כנ"ל, דבשר הנברא ע"י נס אינו מציאות של בשר אלא הוא דבר חדש שרק דומה לבשר, והאיסור חל רק על בשר ממש ולא בדבר הדומה לבשר, וזהו כוונת הגמ' לתרץ התם בבשר היורד מן השמים דלא חל ע"ז שום איסור.

ולפי"ז יש לבאר דלכן הוצרך רש"י לשיטתו לפרש הגמ' דמנחות (סט, ב) בשאלת הגמ' חטים שירדו בעננים לא כדפירשו התוס' דירדו ע"י נס, אלא פירש דכוונת הגמ' שירדו בעבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעו ספינה מלאה חטים עיי"ש, די"ל שלא רצה לפרש כתוס' משום דסב"ל לרש"י דאם ירדו בנס אין זה מציאות של חטים כלל רק דומה לחטים, ולמנחות בעינן חטים דוקא, אבל התוס' לשיטתם בסנהדרין שמפרשים תירוץ הגמ' כנ"ל דבבשר היורד מן השמים ליכא איסור משום דהוה כמתה מאליה, סב"ל דגם דבר היורד מן השמים הוה מציאות אמיתי של אותו דבר, ולכן שפיר פירשו במנחות דאיירי בחטים שירדו בדרך נס, וראה עוד בענין זה בגליון תשס"ה.

ולפי"ז נמצא דהא דנקט בשערי טהר בפשיטות, דדבר הנברא ע"י נס הוא דבר חדש ואינו אותו הדבר ממש, לכאורה הרי זה תלוי בפלוגתת רש"י ותוס' וכפי שנת', ועוד דאפילו אי נימא דדבר הנברא ע"י נס הוא דבר חדש ואינו אותו הדבר ממש, יש לחלק דזהו רק כשנברא דבר חדש, אבל באדם שחזר לתחי' ע"י נס, הנה שם י"ל דכל הנס הוא להחזירו למצבו הקודם לפני שמת, א"כ י"ל דשם לכו"ע אינו כאיש אחר.

ועוד דיש לפרש מ"ש הרד"ק דאותו שמן הי' פטור ממעשרות [לא משום דאין זה שמן ממש, אלא] כמ"ש הכלי חמדה בפ' ויקהל דהטעם שאינו חייב במעשר הוא משום דכיון דמעט השמן שנשאר כבר הי' מעושר ושמן שנתרבה הלא בא ממנו במילא ליכא כאן חיוב חדש, ובשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' פ"ד ביאר הטעם דדבר שבא ע"י נס ה"ה כמו הפקר דליכא חיוב מעשרות עיי"ש ובחאע"ז ח"ב בתחילתו, וראה גם בס' נפש חי' להגר"ר מרגליות סי' ר"ד סעי' ט', וסי' רצ"ב סעי' ב', ובס' ברכת אהרן מאמר י' ובס' בית אהרן חלק ח' ע' תפ"ד ועוד, דלפי ביאורים אלו נמצא שזהו דין מסוים במעשר ואינו שייך לשקו"ט הנ"ל, וראה רשימות חוברת א' וחוברת קע"ד בענין שמן זית דשקו"ט בנוגע לשמן של נס לענין חנוכה אם הוה שמן ממש או לא, והרבי לא הזכיר רד"ק זה, ומוכח מזה ג"כ משום די"ל שהוא דין רק לגבי מעשר בלבד, ולכן אם יש לחלק בין תחי' פרטית שע"י נס לתחיית המתים צריך לומר הטעם כפי שנת' לעיל בלקוטי שיחות.

ואי נימא כן - דשאני תחי' פרטית מתחיית המתים - יש לדחות הראי' שהביא בענין זה בס' שיח השדה ח"ב (קונטרס הליקוטים סי' ד') מיונה בן אמיתי שמבואר בפרקי דר"א (שם) שהוא בן האשה הצרפתית שהחיה אליהו,5 ומדקרי ליה קרא בן אמיתי אלמא דמתייחס לאביו, דכה"ג אמרי' ביבמות (סב, א) דנכרי יש לו יחוס מקרא דבלאדן בן בלאדן ע"ש, ובירושלמי (ר"פ החליל) מסיק דיונה משבט אשר ואמו משבט זבלון ע"ש דמשמע דמתייחס אחר שבטו עיי"ש, דלפי הנ"ל י"ל דאין לפשוט מכאן לשאר מקומות שחיה ע"י נס, כיון די"ל דכאן שהי' ע"י אליהו הנביא ובאופן של תחיית המתים ולכן שאני.

ביאור בדברי החת"ס בענין חתן דמים למולות

ולפי כל זה, נראה לתרץ דברי החת"ס (בס' תורת משה שמות (ד,כו) עה"פ אז אמרה חתן דמים למולות) שכתב וז"ל: "הנה בפ"ק דע"ז איתא דשובו לכם לאהליכם לשמחת עונה הוא דאתא, י"ל לפי שבמתן תורה יצאה נשמתם והורד טל של תחיית המתים והקב"ה החיה אותם, והו"א שבטל חיתון איש ואשתו, ע"כ החזירם לשמחת עונה, וה"נ י"ל ויבקש להמיתו ולחזור להחיותו מיד, אך יהי' בינתיים חפש מחיוב מצות מילה ולא יכשל במה שלא מל ביום השמיני כי מת בינתיים (כי הקב"ה שלח אתו לגאול את ישראל והאיך רצה להמיתו, ובפרט שאין חיוב מיתה על ביטול מ"ע של וביום השמיני ימול, אלא שרצה לפטרו ממצות מילה ולהחיותו) וצפורה הבינה זאת וחששה כשיחיה יהי' בטל גם החיתון שבינו לבינה ולא תהי' עוד אשתו, ואולי לא יחפוץ בה עוד, כי יפרוש ממנה וכו', ע"כ נזדרזה למול הבן כדי שלא ימות משה ואז אמרה חתן דמים למולות חת"ן דייקא". עכ"ל.6

וכבר כתבו שדבריו לכאורה אינם מובנים (ראה במאמר תחיית המתים שבריש הספר מגדים חדשים על מסכת ברכות אות י"ב ועוד) דכיון דמדמה ליה לדין חיתון, א"כ כשם שחזינן במתן תורה שלא בטלה מהם דין חיתון דקאמר להו שובו לאהליכם,7 א"כ למה יפטר ממצות מילה אף שמת בינתיים? דמאי שנא מצות מילה שעל האב מנישואין שמקודם, ומהו בכלל הסברא לומר דכשמת האב וחזר וחי' שוב אינו מחוייב במילת בנו דנפקע הקשר שבין האב להבן?

ולפי הנ"ל אולי יש לתרץ דכל מה דסב"ל להחת"ס דע"י המיתה נפקע הקשר בין האב לבנו, זהו רק בתחי' פרטית כשחזר וחי' ע"י נס, דאז י"ל שנעשה למציאות חדשה לגמרי, משא"כ במתן תורה ששם חזרו וחיו ע"י הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים כדאיתא בשבת פח,ב, דכפי שנת' ה"ז תחי' שנכלל בתכונת הגוף, לכן שם שאני שלא נפקע החיתון שמקודם מ"ת, ויש להעמיס זה בדבריו דכיון שרואים שבמ"ת דפרחה נשמתן הי' הו"א שנפקע החיתון שלכן הוצרך להודיעם שלא נפקע, א"כ י"ל שזהו רק אצל מ"ת שהחזירן בטל של תחי' (כלשון החת"ס) משא"כ כאן אילו הי' מת הי' באמת נפקע ממנו החיוב למול, וצפורה חשבה דאצל משה יתבטל עי"ז החיתון ולא תהי' עוד אשתו וכו' (ולפי הנ"ל כאן הי' צ"ל כן באמת) לכן נזדרזה למולו וכו', וראה בגליון תתעט ע' 8.


1) אבל ראה בס' שיח השדה ח"ב קונטרס הליקוטים סי' ד' (ד"ה עוד יש להוכיח) מש"ש להקשות ע"ז מרב כהנא עצמו עיי"ש.

2) וראה בס' פסקי תשובה קונטרס דברי חכמים ע' כג שהביא ג"כ ראי' זו להוכיח דכהן כשמת לא נפקע ממנו קדושת כהונה, ובס' שיח השדה שם.

3) אבל ראה בההערות האדר"ת שבסוף הקונטרס אמונת התחי', שהעיר בענין כיבוד אב ואם לאחר תחיית המתים, די"ל דפנים חדשות באו לכאן.

4) אבל בפשוטו של מקרא סב"ל ג"כ לרש"י שהאיסור הוא רק להמית ולא במתה מאליה כמבואר בלקו"ש ח"כ ע' 8 ובהערה 8.

5) ראה פרקי דר"א (פרק לג) שכתב שם: אליהו התשבי וכו' הלך לו לצרפת וקבלתו אשה אלמנה בכבוד גדול, אם של יונה הנביא היתה ומפיתה ושמנה היו אוכלים ושותים הוא והיא ובנה וכו'. יעו"ש. וכן מפורש נמי בירושלמי סוכה (פ"א ה"א) דיונה בן אמיתי בן הצרפית היה. יעו"ש. וראה גם בזוה"ק פר' ויקהל (דף קצז ע"א) דמבואר התם נמי דיונה בן אמיתי בן הצרפית היה ודרשו שלבן נקרא "בן אמיתי" משום דכתיב במלכים גבי בן הצרפית שאמרה לו אימו לאליהו "ודבר ה' בפיך אמת". יעו"ש. ועי' ברד"ק (מלכים א יז פסוק י) שהביא בשם המדרשים שאלמנה זו אמו של יונה בן אמיתי היתה. יעו"ש.

6) וראה בס' חת"ס על התורה שמות שם שכתב עד"ז באופן אחר שהקב"ה רצה להמיתו ושוב לחזור להחיותו בכדי שעי"ז ישנה את מזלו דהוה פנים חדשות עיי"ש.

7) ראה בזה בגליון הקודם בארוכה, ומ"ש בגליון זה (בהערה שלאח"ז) הגר"י קופרמאן שליט"א.

גאולה ומשיח
תחיית המתים ומתן תורה [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בהמשך למה שפלפל בגליון האחרון (תתפא, ע' 5) הגה"ח הראי"ב שי' גערליצקי בענין מה שפרחה נשמתן דבנ"י בשעת מ"ת ומה שיש ללמוד מזה לענין אם צריך לחזור ולקדש לאחר תחה"מ ע"ש בארוכה, הנה ברצוני להעיר ע"ז כמה נקודות בקצרה:

א. בנוגע למ"ש בסוף דבריו ש"אולי אפשר שזהו גם הכוונה ב"פרחה נשמתן" שהי' במתן תורה, שלא היה מיתה גמורה, ונמצא לפי"ז שאין לפשוט מזה כלום לענין תחיית המתים ממש", הנה כן כתוב מפורש בהמשך תרס"ו (בד"ה ויצא יעקב ע' צט): "וזהו ג"כ ענין שפרחה נשמתן על כדו"ד הרי לא הי' ענין מיתה ח"ו שהרי הי' אז מעין עוה"ב שהי' חירות ממות כו' אלא שזהו שהתענוג הפשוט בא במורגש וממילא לא יכלו לסבול כו'" (יעו"ש בהמשך הדברים).

אך לאידך בד"ה אתה הראת תשמ"ו (נדפס בסה"מ מלוקט ח"א ע' תסג) מבואר שבחג השבועות - מלבד שהוא יום ההילולא דדהע"ה והבעש"ט - י"ל שהוא גם יום ההילולא דמרע"ה "שהרי בשעת מ"ת פרחה נשמתן של כל ישראל והחזירה בטל כו' ובהכרח לומר שענין זה היה בכל ישראל למקטנם ועד גדולם שהרי בטח נמשך ענין של תחי' (טל תורה) לכאו"א מישראל כולל משה רבינו ונמצא שביום זה הי' גם ענין יציאת הנשמה (פרחה נשמתן) דמשה רבינו, ענין הילולא". ע"כ.

הרי שלדעת רבינו זה פשוט שאצל כל ישראל ה"פרחה נשמתן" היה כפשוטו (אלא שבמאמר הוא בא לחדש שענין זה היה גם אצל מרע"ה). וצע"ק שלא העיר כלום מהמאמר הנ"ל דס"ו שם מבואר בפשיטות ש"לא הי' ענין מיתה ח"ו"1.

[ובעיקר הענין זה יש להעיר על מה שמחדש שם דשבועות הוא גם יום ההילולא דמרע"ה שגם אצלו הי' הענין ד"פרחה נשמתן". דהנה בכ"מ בחסידות מפורש לכאו' להיפך, מתחיל מתניא פל"ד ובהע' שם מתייחס לזה ומבאר ד"עכצ"ל דהגילוי דמ"ת "פנים בפנים" הוא למעלה מהגילוי ד"שכינה מדברת כו'", ובשביל גילוי זה י"ל (ע"פ המבואר בפנים, דאאפ"ל שאצל משה רבינו הי' חסר העילוי בטל תחי') שגם אצל משה פרחה נשמתו" (ועד"ז עם איזה הוספות נמצא בלקו"ש חכ"ח ע' 13 הע' 56, ע"ש).

ולכאו' צ"ע מלשון הכתוב לגבי משה "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא), וראה בד"ה פנים בפנים עטר"ת שמבואר שם איך שבחינת "פנים אל פנים" הנאמר גבי משה הוא יותר נעלה מהגילוי ד"פנים בפנים" דבנ"י, הרי שלכאו' מפורש שמשה היה "כלי" לא רק להגילוי דבחינת "שכינה". וצ"ע.

ולהעיר שגם בהמשך ע"ב ח"ב ע' תתקל"א, כשמדבר על זה שאצל משה לא הוצרך להיות פרחה נשמתו במ"ת, מדבר על גילוי אוא"ס ולא רק בחי' שכינה.

ובכלל צ"ב בכללות הענין דהילולא דמשה היא גם בשבועות, שהרי גם אם נאמר דפרחה נשמתו, הרי תיכף ומיד חזרה ע"י הטל של תחי', ולכאו' כל ה'שטורעם' דיום הילולא הוא מצד שנסתיימה עבודתו בעלמא דין, וכל תורתו ועבודתו עולים למע' וכו', ולא מצד עצם זה שנשמתו נסתלקה מהגוף שהוא כשלעצמו לאו דוקא ענין רצוי (לכאו') כאשר זה באמצע הזמן שנקצב לו לחיות. ולדוגמא, האם שייך לומר שבכל שנה בפורים הי' ר' זירא מציין את יום ההילולא שלו עצמו לאחרי שקם רבה ושחטי'?! וצ"ע בכ"ז].

ב. בנוגע למ"ש בגליון הנ"ל בענין הגירות דמ"ת, האם אמרינן בזה דכקטן שנולד דמי, הנה בסוף הדברים כתב שבלקו"ש חכ"א ובחל"ח (מסתמא הוא פליטת הקולמוס וכוונתו לחל"ג) נוטה יותר להצד דע"י הגירות דמ"ת כן נחשבים כקטן שנולדו, "ויל"ע לפי"ז מה שהקשו שהרי ודאי לא נפסק ח"ו היחוס מהאבות ועוד חזון למועד", הנה לכאו' בהערה 13 בשיחה דחכ"א מיישב זאת, ע"ש היטב.

ג. עוד יש להעיר דבשיחה הנ"ל נראה להדיא דאין מקום לחלק בגדר הגירות בין הגירות דמשה להגירות דאהרן (ושאר בנ"י). וראיתי שמביאים בשם "הרה"צ והרה"ג וכו' מאוסטרובצה" (לשון רבינו באג"ק ח"ה עמ' קז) ליישב קושית המפרשים בזבחים (קא, ב) שהגמ' מדברת על הסגרת מרים שבסוף פרשת בהעלותך, והלשון שם הוא: "מרים מי הסגירה, אם תאמר משה הסגירה, משה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים, ואם תאמר אהרן הסגירה, אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים", וכבר תמה המהרש"א שם, דהלא גם משה היה קרוב כמו אהרן ולמה צריך לומר שהוא אינו יכול להסגירה מצד זרות? וע"ש מה שתי' המהרש"א וה'צאן קדשים'.

והאוסטרובצר תי' ע"פ דברי הגו"א (הובאו בגליון הנ"ל) שבגירות דמ"ת לא אמרינן דכקטן שנולד דמי כיון שבא ע"י כפי' שכפה עליהם הר כגיגית, וממילא כ"ז אמור לגבי אהרון שהיה תחת ההר עם כל בני ישראל שנאמר עליהם ויתייצבו בתחתית ההר שמכאן דרשו שכפה עליהם הר כגיגית, אולם משה רבינו היה אז על ההר וקיבל את התורה שלא ע"י כפי', ולגבי משה הגירות כן נחשבת כקטן שנולד דמי ולכן בטלה קורבתו למרים, ולכך הוצרכו לומר שמשה לא הי' יכול להסגירה מצד שהוא זר.

אך לענ"ד, אף שיש בזה מן החריפות, לפועל קשה לחלק כן (וכנ"ל גם בשיחה בכח"א נראה שאינו סובר כן): משום דבאמת מהי סברת הגו"א לחלק בין גירות שבא מרצונו לבין גירות שע"י כפיה? הנה בפשטות נראה דמסתבר לפרש כמ"ש הכלי חמדה בפרשת ויגש (הנסמן שם בשיחה) דבזה שכפה הקב"ה עליהם ההר כגיגית "הראה הקב"ה דישראל אין חיותן כ"א עפ"י תורה הקדושה והם שורשם וחיותם בתורה א"כ ל"ש בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דאדרבה הרי עיקר נתינת התורה לישראל מפני שהם שייכים לה, והיא שלהם מפאת שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ודוקא בגר הבא להתגייר מאומה אחרת, הרי הוא מפריד עצמו מאו"ה שכל חיותם ושרשם עפ"י טבעי השמים ומדבק עצמו בהשי"ת, ה"ה כקטן שנולד. אמנם ישראל הוא להפוך וכו'", ע"ש עוד.

ולפי"ז פשוט שאין כלל מקום לחלק בזה בין משה לשאר ישראל, דזה שכפה עליהם הוא רק סימן לשייכותם העצמית למ"ת, ופשוט שמשה לא גרע בזה מכל ישראל.

ולהעיר שגם לפי סברות אחרות שראיתי בטעם החי' בין הגירות דמ"ת דלא אמרינן דכקטן שנולדו דמי לבין סתם גירות (כמו מה שביאר בספר הררי קדם ח"ב סי' קכ"ה ע"ש, או הגרי"נ שטרן ז"ל בקובץ מורי' (שנה י"ז גליון א-ד) הנזכר בגליון הנ"ל ע"ש) אין מקום לחלק בזה בין משה לכל ישראל. וצ"ע מה היתה סברת המאיר עיני חכמים.

וראה גם בהקדמת השב שמעתתא (נסמן שם בלקו"ש) שביאר איך הותר למשה לפרוש מצפורה, לדעת ר"ל שגר אינו מקיים מצוות פו"ר במי שנולד לו לפני שנתגייר, ותירץ ע"פ דברי הגו"א הנ"ל דבגירות דמ"ת לא אמרינן דכקטן שנולד דמי, הרי שגם הקצוה"ח לא ראה מקום לחלק בין משה לכל ישראל.

אך לכאו' אפ"ל באו"א, דהטעם שמשה לא נחשב לקרוב למרים הוא מצד שע"י שעלה למרום נתבטלה הקורבה, וכדברי התרוה"ד הידועים לגבי אשת אליהו ואשת ריב"ל שמותרות להנשא, דאשת איש אמר רחמנא ולא אשת מלאך.

וראיתי שמביאים מספר בכורי אביב להרה"צ מראדזימין שתירץ בשם הרה"צ רש"ב מפשיסחא על הקושיא הנ"ל לענין הסגרת מרים "שאצל משה רבינו לא שייך לומר קרוב דלא היה בגדר איש כלל, רק מלאך כעליונים, א"כ לא שייך קורבה לגביה, וי"ל הפירוש דקרבת הוא מחמת שורש אחד והוא יוצא מכלל אנשים".

ומפשטות דבריו נראה שזהו מצד רום מעלתו של משה רבינו בעצם. אך ע"ז קשה מכמה מקומות דמשה ואהרן נחשבים קרובים, וכמבואר בלקו"ש שם ע"פ הגמ' בר"ה וכו'. אך אולי כוונתו באמת כפי שנת"ל דע"י עלייתו להר יצא מגדר איש (וכדברי התרוה"ד לגבי אליהו וריב"ל), אבל לפנ"ז אכן היה לו יחס של קורבה למשפחתו.

להעיר מלשון המד"ר פרשת וזאת הברכה (פי"א, ד) בענין משה איש האלקים: "בשעה שעלה לרקיע אלקים, כשם שאין המלאכין אוכלין ושותין אף הוא לא ולא שותה", וממילא גם בשעת שירד הרי שפנים חדשות באו לכאן, דפקע ממנו שם איש בעלייתו להר, וגם כשחזר וירד למטה כבר פקע ממנו הקירבה עם משפחתו.

ויש להאריך בזה עוד, ואכ"מ.


1) ולהעיר ממה שמצאתי אצל כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע חידוש יותר גדול בענין הפי' דיצאה נשמתו הנאמר אצל ר"א בן דורדיא, שלכאו' שם אין ע"ז שקו"ט שהפי' הוא בפשטות - שיצאה נשמתו. ובד"ה אך בגורל תרמ"ו (סה"מ תרמ"ו ע' יט) כותב: "ואפ"ל שאין הכוונה שיצאה נשמתו בפו"מ דוקא (שהרי כשבא לתשובה אמיתיות ונשאר הנפש בגוף יש מעלה מה שהוא מקיים תומ"צ אח"כ)", אבל לגבי ראב"ד זה נכתב בתור חידוש, ואילו לגבי פרחה נשמתן דמ"ת דמאמר דס"ו הנ"ל הר"ז נכתב בפשיטות, ועוד מוסיף ח"ו.

גאולה ומשיח
"דבעינן נמי לכם": ה"לכם" הוא באופן של "נמי"
הרב מנחם מענדל רייצעס
ר"מ בישיבת תות"ל, רוסטוב

במכ' רבינו הידוע ע"ד שתי הלחם (בלקו"ש חכ"ח ע' 299 ואילך), מבאר דברי השל"ה [ריש מס' שבועות ד"ה חייב אדם לשמוח] בשם הספר תולעת יעקב, וזה לשונו: "בא הקרבן ביום זה (שבועות) חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף ומצה כנגד הנפש, והחמץ והמצה קריבים יחד על גבי המזבח, גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעידון העולם ההוא (שאחר התחיה), שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה ואליהו", עכ"ל.

דלכאו' תמוה, הרי שתי הלחם אינם קרבים על המזבח אלא נאכלים לכהנים?

ומבאר בתחילה ע"ד הנגלה, שאמנם שתה"ל אינם קרבים בפועל, אבל חלבי הכבשים שנחשבים כחלק משתה"ל הם קרבים בפועל ע"ג המזבח.

ולאחר מכן מוסיף ומבאר הרמז שבזה – דלכאו', אם חגה"ש רומז להגילוי דלע"ל שגם הגוף [ה"חמץ"] יהי' ניזון מזיו השכינה, הי' צ"ל שהחמץ, שתה"ל, יקרב בפועל ממש ע"ג המזבח, אלא, כי "בכל זה, גם בעולם התחיה מוכרח חיבור הנשמה והגוף גם בענין החיות, כי בכדי שאור נעלה הלזה יחיה את הגוף בסדר והדרגה, וחיות הזה – שעל זה כותב בתולעת יעקב שיתענג הגוף מזיו השכינה – יתלבש בו בפרטיות דוקא, צריך החיות לעבור דרך הנשמה ולהיות נמדד על ידו – וכמו שנתבאר כל זה באר היטב בד"ה לכל תכלה דשנת תרנ"ט.

"נמצא דגם לעתיד לבוא – שעל זה מרמז שבועות כפירוש התולעת יעקב – יהיה חילוק זה בין החיות שתקבל הנשמה להחיות שיגיע להגוף, שאינו בא להגוף אלא על ידי אמצעיות ומעבר הנשמה (אבל אין החיות בא ממנה כמו שהוא עתה).

"ולכן גם הקרבנות הרומזים על שתיהם חלוקים: מצה הרומזת על הנשמה קרב מגופה ממש – בלי אמצעי – על המזבח; מה שאין כן חמץ, הרומז על הגוף, אין הוא ממש קרב על גבי המזבח. וק"ל". עכ"ל רבינו.

ולכאו' יש להעיר ולציין, שמצינו עד"ז – שהגם שלע"ל גם הגוף יהי' ניזון מזיו השכינה, מ"מ יהי' זה באמצעות הנשמה, ולכן גם אז יהי' יתרון בנשמה על הגוף - מפורש בדברי השל"ה, ובענין זה דבי' עסקינן – חג השבועות, וז"ל בביאור מרז"ל ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם" (במהדו' עוז והדר – ח"ג ע' לה):

"...והנה דקדקו בלשון בעינן נמי לכם, ולא אמר בעינן חצי לה' וחצי לכם, אלא הענין, אף שמצוה לשמוח ולהתענג ולהיות לכם, מכל מקום יהיה ה"לכם" – נמי, והעיקר – לה', כי השמחה של לכם תהי' לשם ה' שמחה רוחניות, כי מתן תורה הוא...

"חג השבועות רומז ליובל הגדול עולם הבא הנצחי . . עולם הבא שיהי' אחר התחיה יהי' לגוף ולנפש, אמנם הגוף יזדכך ויהי' כולו אור, כמו אור הנשמה, ויהי' הגוף אספקלריא המאירה – באופן שהרוחניות יתגבר, זהו סוד נמי לכם, כי על כל פנים אור הנשמה עיקר ונשמת הגוף יזדכך ויתרומם להיות חוזר לזכות הנשמה . . וזהו לשון נמי שאמר".

והיינו, שאף שבחג השבועות צריך להיות אכילה גשמית, "בעינן נמי לכם", שזה מרמז על הגאולה דלע"ל שאז יתברר ויתעלה גם הגשמיות כו' (וכפי שמאריך רבינו בשיחות הק' ובפרט משנת תנש"א),

מכל מקום, הרי זה באופן ד"נמי לכם", שה"לכם" הוא כהוספה וכטפל ("נמי") אל עניני הנשמה, ואינו עיקר בפ"ע.

והוא ממש כביאור רבינו בענין שתי הלחם, שאף שבחגה"ש מתברר גם החמץ ולכן מקריבים שתה"ל, מ"מ בפועל הקרבתם היא דוקא עי"ז שמצטרפים אל הכבשים כו', ולא בתור ענין בפ"ע. וק"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות