כתב אדה"ז בשולחנו (סקס"ז ס"ח): "לא יתחיל לברך עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן ללפת בו פרוסה של ברכה כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה". אמנם בהמשך הסעיף ממשיך ואומר: "ואם היא פת נקי' או מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או שנתכוין לאכול פת חריבה א"צ להמתין, ואם רוצה להמתין הרשות בידו".

ולכאו' יל"ע בנוגע למעשה, כאשר אדם רוצה לאכול "סענדוויטש", היינו, ב' פרוסות לחם עם ממרח ביניהם, שלכאו' ע"פ המבואר כאן שיש ענין "שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה", הרי לכאו' צריך לחתוך הלחם ולפרוס הפרוסות ולמרוח קודם שמתחיל לאכול, משום כבודה של ה"פרוסה של ברכה", "שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה" - וכדי שלא יהי' הפסק לכאו' צריך לעשות זאת עוד קודם נט"י;

אמנם לאידך גיסא צריך הרי לברך על שלימה, ועכ"פ על גדולה (ראה ל' אדה"ז שם בריש ס"ג), כך שאין לפרוס הפרוסות עד לאחר הברכה, כשם שטובלים במלח רק אחרי הברכה.

ולכאו' אפשר הי' לברך על שלימה או גדולה, ואח"כ לפרסה ולמרחה ואז לאוכלה [כשם שמברכים על שלימה, וטובלים במלח אח"כ קודם האכילה], שאז יש בזה ב' המעלות, שגם מברך על שלימה או גדולה - וגם אוכל ה"פרוסה של ברכה" באופן משובח וטעים כו'. אלא שלכאו' פעולת הפריסה והמריחה יכולה להיות פעולה ארוכה, והוי ענין של הפסק לכאו' [ואינה דומה להטבילה במלח שהיא פעולה קצרה יחסית].

וכיון שמדובר במעשים שבכל יום - בוודאי יעיינו ויעירו בזה המעיינים שי', מהו האופן הכי טוב לנהוג בפועל: האם לחתוך ולמרוח קודם נט"י, לחתוך ולמרוח אחר הברכה לפני האכילה, או להתחיל לאכול מהלחם כמו שהוא ורק אח"כ לפורסו כו'.