E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ה' טבת דידן נצח - ש"פ ויגש - תשס"ה
נגלה
העדאת עדים בפקדון
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

אי' בב"מ (ה, א) "ההוא רעיא דהוו מסרי לי' כל יומא חיותא בסהדי, יומא חד מסרו לי' בלא סהדי, לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם, אתו סהדי אסהידו בי' דאכל תרתי מינייהו, א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא [שהאומר מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז, נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר כדין מודה במקצת הטענה], משתבע [הרועה] אשארא".

והקשו בתוס' (ד"ה אי) וז"ל: "תימה אפי' אי איתא לדר' חייא לא משתבעי הכא, דאסהידו עלי' דאכל תרי מינייהו, דמה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן, תאמר הכא דהוחזק כפרן, כדפריך לעיל (ד, א. - ששם מבואר דר"ח יליף דיני' [מק"ו - ומפרש אח"כ שכוונתו:] מהצד השוה של פיו ועד א', ומקשה בגמ' שם "מה להצד שוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן, תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן", ומתרץ שגם בעדים לא הוחזק כפרן, כי אפ"ל שאשתמוטי קא משתמט), והכא לא שייך משתמיט. ושמא י"ל אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה, מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון", עכ"ל, ז.א. שגם בפקדון, שלא שייך אשתמוטי, אמרי' דיני' דר"ח.

ועדיין צריך ביאור טעם הדבר, דלכאו' היות דבפקדון אין לומר אשתמוטי, ובמילא אין לומר בזה הצד השוה דכי "מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר בעדים - בפקדון - שהוחזק כפרן", צ"ל הדין שלא יתחייב שבועה.

וי"ל בזה בהקדים מה שהא דילפינן בצד השוה שהעדאת עדים מחייבו שבועה, למרות, שבלי הלימוד הי' צ"ל הדין שאין העדאת עדים מחייבו שבועה, כמבואר בגמ' לעיל, יש לבאר בב' אופנים: א) הצד השוה מגלה לנו שאף שאמת הוא (גם לאחרי הלימוד) שבעצם אצ"ל דין שבועה בהעדאת עדים, מטעם המבואר לעיל, מ"מ מחדש לנו הצד השוה שאעפ"כ לפועל ה"ז מחייבו שבועה. ב) הצד השוה מגלה לנו שהסברא שהי' לנו תחלה לחשוב שאינו מחייב שבועה, אינו אמת, ולפועל מחייבו שבועה.

ובאמת ספק זה יש בכל לימוד הבא להוציא מקס"ד הפכית, האם הלימוד מלמדנו שלמרות שאמת הוא כפי הקס"ד, אעפ"כ מחדש לנו הלימוד, שלפועל אין ההלכה כן; או שהלימוד מגלה שמה שחשבנו בהקס"ד אינו אמת.

דוגמא לדבר: נחלקו ר' יוחנן ור"ל (ביומא עד, ב) בדין חצי שיעור, שלר"י אסור מה"ת, ולר"ל מותר מה"ת, ואסור רק מדרבנן. וכתב המל"מ (הל' חו"מ פ"א ה"ז), וז"ל: "דהכוונה כך היא, דכל מקום שנאמר בתורה אכילה, כל דהוא משמע, אלא דאתא הלכתא ואפיקתי' ממשמעותי', ור"ל ס"ל דמוקמינן לה להילכתא אאיסורא, כי היכי דמוקמינן לה אעונשין, וליכא בחצי שיעור איסור מן התורה, ור"י ס"ל דלא אתיא הילכתא ואפיקתי' ממשמעותי' אלא לעונשין, אבל לאיסורא כדקאי קאי", עכ"ל, שבפשטות כוונתו היא, שהיות וכל השעורים הם הלכה למשה מסיני, ה"ז תלוי איך לומדים הלממ"ס זה, דיש לבארו בב' אופנים:

א) כשכתוב בתורה "לא תאכל" וכיו"ב אין בזה הגבלות, ובפשטות זה כולל גם משהו. ובאה הלממ"ס לומר שאעפ"כ יש כאן שיעור של כזית וכיו"ב.

ב) ההלממ"ס מגלה שמה שחשבנו ש"לא תאכל" וכיו"ב כולל גם משהו, אינו אמת, כ"א זה קאי רק על כזית וכיו"ב.

לפי אופן הא' שגם לאחר ההלממ"ס נשאר ש"לא תאכל" קאי על משהו ג"כ, הרי אפשר לחלק ולומר שלגבי עונש צ"ל שיעור, ולגבי האיסור גרידא נשאר כפי' הפשוט בהפסוק, ולכן ח"ש אסור מה"ת, מטעם הכתוב "לא תאכל", אלא שעונש אינו חייב עד שיהי' בו שיעור. אבל לפי אופן הב' נתגלה ש"לא תאכל" מעיקרא לא קאי על פחות מכזית וכיו"ב, ובמילא אין לנו שום איסור בפחות מכשיעור, ולכן ח"ש אינו אסור מה"ת.

עד"ז בכל לימודים י"ל בב' האופנים, האם סברת הקס"ד נשארה אמת, אלא שהלימוד מוסיף על הקס"ד, או שהלימוד משנה ומבטל סברת הקס"ד, ומגלה שאין הקס"ד אמת.

ובנדו"ד: אם נאמר כאופן הא' הרי גם לאחרי הלימוד מהצד השוה נשאר סברת הקס"ד שבעצם אין העדאת עדים מחייב שבועה, אלא שמטעם הצד השני אמרינן שאעפ"כ מחייב שבועה. ולכן רק בהנדון שהלימוד שייך, אומרים כן, ובנדון שא"ש נשאר כפי שהוא בעצם גם עכשיו, משא"כ לאופן הב' שנתבטלה סברת הקס"ד, א"כ צ"ל הדין כן בכל האופנים. כי כבר אין לנו סיבה שלא לומר הדין, שהרי עכשיו נתגלה שסברת הקס"ד בטעות יסודה.

ובזה תלוי החילוק בין קושיית ותירוץ התוס': בהקושיא חשבו שהלימוד דר"ח מהצד שוה הוא כאופן הא', ולכן רק בהנדון שהצד השוה מתאים, אמרי' שהעדאת עדים מחייבו שבועה, ולכן בפקדון, שיש להפריך הצד השוה, צ"ל כפי שהוא בעצם, שעדים אינם מחייבו שבועה. והמסקנא (התירוץ) הוא שלר"ח הצד השוה מגלה שהסברא שחשבנו שהעדאת עדים אינם מחייבו שבועה אינו אמת, ובמילא גם בנדון שאין לנו הצד השוה, כמו בפקדון, ה"ה מחייבו שבועה. כי כבר אין לנו סברא שלא יתחייבו שבועה.

וי"ל שיש לתוס' ראי' שכן ס"ל לר"ח מהמבואר בגמ' לעיל שאבוה דרבי אפוטריקי פליג אר' חייא וס"ל שהעדאת עדים אין מחייבו שבועה, ויליף לה ממ"ש "על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה - על הודאת פיו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו על העדאת עדים", ומקשה בגמ' על ר"ח "והא קרא קאמר", ומתרץ "ההוא למודה מקצת הטענה", ומקשה: "ואבוה דר' אפטוריקי? אמר לך כתיב הוא, וכתיב זה, חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור, ואידך [ז.א. ר' חייא]? חד למודה מקצת הטענה וחד למודה ממין הטענה. ואידך [אבוה דר' אפטורקי]? מודה ממין הטענה לית לי', וסבר לי' כר"ג...".

וצע"ק תחלת השקו"ט, שר"ח ס"ל שהפסוק קאי על מודה מקצת הטענה, ואין לנו לימוד להוציא העדאת עדים, וע"ז מקשה שאיך לומד אבוה דר' אפטוריקי להוציא העדאת עדים, ומתרץ ש"כתיב הוא וכתיב זה..." - דלכאו' כו"ע ידעי שהפסוק מיירי במודה במקצת. ופשוט שגם לאבוה דר"א כ"ה. וא"כ הו"ל לגמ' להקשות תומ"י איך לומד אבוה דר"א להוציא העדאת עדים, והרי אין לנו קרא מיותר, ולא להקשות על ר"ח למה אינו לומד כאבוה דר"א, ולתרץ שלשיטתו ה"ז קאי על מודה במקצת (וכאילו זהו חידוש), ואח"כ להקשות שא"כ איך לומד אבוה דר"א? ולאידך, אם מתחלה ידעה הגמ' שיש לאבוה דר"א איזה לימוד מיוחד - נוסף על הפי' הפשוט שאיירי במודה במקצת, מה מתרץ ר"ח "ההוא למודה מקצת הטענה"?

וי"ל דאבוה דר"א ס"ל שאין בכח הק"ו והצד השוה לשנות ולבטל הסברא הפשוטה שאין העדאת עדים מחייבו שבועה, ואי"ז מיעוט מיוחד לזה, כי היות ובהפסוק ברור ש(רק) מודה במקצת חייב שבועה, א"כ אין לומר שאם כופר הכל חייב (בהעדאת עדים). ולכן מקשה על ר"ח "והא קרא קאמר", שהרי מהפסוק רואים שרק מודה במקצת חייב שבועה.

ומתרץ "ההוא למודה מקצת הטענה", שהפסוק אכן איירי במודה במקצת, אבל אין מזה סתירה שהעדאת עדים ג"כ חייב, כי הק"ו והצד השוה מגלה שגם העדאת עדים הוה מודה במקצת. כלומר: אין הק"ו והצד השוה מגלה שלמרות שהעדאת עדים אינו מודה במקצת, אעפ"כ מחייבו שבועה, שאז אפשר להקשות שבהפסוק רואים ברור שרק מודה במקצת חייב שבועה, כ"א הק"ו והצד השוה מגלה שגם העדאת עדים נכלל בדין מודה במקצת, וא"כ כל זמן שאין לנו מיעוט מיוחד להוציא העדאת עדים, ה"ה חייב כמודה במקצת;

אבל אבוה דר"א ס"ל שאין לומר שע"י הק"ו ה"ז נכלל בתוך דין דמודה במקצת, כי מודה במקצת פירושו פשוטו כמשמעו מודה במקצת, וא"כ הפסוק עצמו מגלה שאין העדאת עדים מחייבו שבועה.

וע"ז מקשה שמנ"ל לאבוה דר"א שמודה במקצת פירושו כפשוטו רק מודה במקצת, ומתרץ "כתיב הוא וכתיב זה חד למודה מקצת הטענה וחד להעדאת עדים דפטור", ואין הכוונה שזהו קרא מיותר, וממנה למדים מיעוט מיוחד להעדאת עדים, כ"א מזה שהתורה מדגישה ההודאה במקצת, הרי שצ"ל דוקא מודה במקצת, ומזה ידעינן בד"מ שהעדאת עדים אינו מחייבו שבועה, כי היות והתורה מדגשת שצ"ל דוקא מודה במקצת, ולדעתו גם ע"י הק"ו והצד השוה אי"ז בכלל מודה במקצת, כ"א זה יגלה שלמרות שאינו מודה במקצת אעפ"כ מחייב שבועה, א"כ כשרואים שהתורה מדגשת שרק מודה במקצת מחייבו שבועה, אין הק"ו והצד השוה אפשר להוציא ממשמעות הפסוק.

וע"ז עונה ר"ח, לשיטתו, שאכן הק"ו משמיענו שהעדאת עדים נכלל במודה במקצת, וא"כ אין לומר שהיות והתורה מדגשת הגדר דמודה במקצת, בד"מ אאפ"ל שבעדאת עדים יחייבו שבועה. כי גם העדאת עדים נכלל במודה במקצת. ומוכרח לומר שההדגשה באה לענין אחר, ומפרש שזה בא להשמיענו שצ"ל הודאה ממין הטענה, שגם זה אין לימוד מקרא יתירה גרידא, כ"א למוד בד"מ ממשמעות הפסוק. כלומר, הפסוק מדגיש שצ"ל מודה במקצת אמיתי, והרי אם אינו מודה ממין הטענה, אי"ז אמיתית מודה במקצת הטענה, כי סו"ס כפר על מה שטען, והודה בדבר אחר.

עכ"פ נמצא מכהנ"ל שר"ח ס"ל שהק"ו והצד השוה מגלה לנו שהעדאת עדים נכלל במודה במקצת, וא"כ גם בנדון פרטי שאין לומר הק"ו והצד השוה, צ"ל חייב, כי כבר יש לנו ראי' שהעדאת עדים הוה בכלל מודה במקצת, ולכן כתבו התוס' ש"אחרי שלמד שיש שבועה בהעדאת עדים במלוה, מעתה אין לחלק בין מלוה לפקדון", אף שבפקדון (כנדון דההוא רעיא) יש לפרוך "מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן תאמר הכא דהוחזק כפרן", כי לאחר שידעינן שזה נכלל בגדר מודה במקצת, פשוט שחייב שבועה בכל האופנים.

נגלה
הודאה שלא ממין הטענה
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. מבואר בסוגיין (ב"מ ה, א) דר"ח ואבוה דרבי אפטוריקי פליגי בפלוגתת ר"ג וחכמים באם הודאה שלא ממין הטענה [טענו חיטין והודה לו בשעורין] מחייב שבועת מב"מ או לא; דר"ח סב"ל דמפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" נתמעט הודאה שלא ממין הטענה משבועה, ושוב אין מקור למעט העדאת עדים [היינו כשהלוה אינו מודה בעצמו, אבל עדים מעידים שחייב במקצת הטענה] משבועת מב"מ. ואבוה דרבי אפטוריקי סב"ל שמאותו פסוק נתמעט העדאת עדים משבועת מב"מ, ושוב ליכא מיעוט עבור הודאה שלא ממין הטענה, ולכן - סב"ל - אכן חייבים בשבועת מב"מ במקרה זה.

והנה בביאור פלוג' ר"ג וחכמים מצינו לכאו' ב' אופנים כלליים; דהנה התוס' בסוגיין (ד"ה והודה בשעורים) מביאים מה שמוכח מהסוגיא בב"ק (לה, ב) דכשחכמים אמרו "פטור" נכלל בזה - לא רק שפטור משבועת מב"מ, אלא - גם שפטור מלשלם השעורין שהודה בהן. אמנם בביאור דעת ר"ג שאומר "חייב" אין הדבר פשוט כ"כ, דיעויין בתוס' ב"ק (שם, ד"ה לימא) ובשבועות (מ, א. ד"ה והודה), שמביאים בזה ב' אופנים: א) שחייב גם לשלם השעורין כפי הודאתו "דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל" (ל' התוס' בשבועות). ב) "א"נ אע"ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג, אפ"ה חשיב ליה הודאה" (שם).

והיוצא מזה ב' דרכים בביאור פלוגתתם דר"ג וחכמים: דלאופן הא' הרי פלוגתתם לגבי עצם ההודאה באם נחשב להודאה לחייבו תשלומין או לא, וכתוצאה מזה פליגי גם באם מחייבו שבועת מב"מ או לא [ואף דהלימוד מהפ' הוא למעטו מהשבועה, צ"ל דהא גופא נלמד מלימוד זה - דמזה דמיעטו התורה משבועה למדים, דאכן אין כאן הודאה להתחייב כלל. יעוין בדברי מהר"י כ"ץ בשטמ"ק]. משא"כ לאופן הב' הרי פלוגתתם רק לענין שבועת מב"מ, באם הודאה שאינו מחייב ממון לפועל, בכחו לחייבו בשבועת מב"מ או לא.

ועל דרך הראשון מקשים התוס' (הנ"ל) דבאם לדעת ר"ג הרי באמת חייב בתשלומי השעורין, אז מנ"ל להגמ' שלדעת החכמים פטור, הלא אפשר דחכמים פליגי עליה רק לענין שבועת מב"מ, דסב"ל ש - אע"פ שההודאה מחייבו בתשלומין, מ"מ - אין בכח הודאה כזו (שלא ממין הטענה) לחייב שבועת מב"מ, דנתמעטה מקראי כנ"ל!?

ולכאורה יש להוסיף עוד קושיא; דאיך אפשר לומר דפליגי ר"ג וחכמים באם חייב בתשלומי השעורין או לא, ושפלוגתא זו מיוסדת אקראי, הרי מבואר ברש"י ותוס' (ב"ק שם) דהא דפטור מהשעורין שהודה עליהן הוא מדין מחילה או הודאה. והיינו, שהמלוה מחל לו על השעורין או הודה לו שאין לו חיוב זה (ובאחרונים כבר שקו"ט בההבדל בין ב' סברות אלו, יעויין בקצה"ח ועוד), וא"כ איך אפ"ל דשאלה זו - באם במקרה זה נקטינן שמחל לו או הודה לו - מיוסד על לימוד מפסוק, הלא השאלה הוא בסברא ובהערכת דיעות בנ"א, ואיך אפשר ללמוד דבר זה מקראי?

ב. והנה כ"ק רבינו זי"ע בלקו"ש (חכ"ד שיחה לחודש אלול) מבאר כו"כ פלוגתות בין ר"ג וחכמים איך שאזלי לשיטתייהו בשאלה כללית, והוא, באם העיקר בכל דבר הוא הכמות והחומר, או האיכות והצורה. וא' מהפלוגתות הוא פלוגתא זו דעסקינן ביה בדין הודאה שלא ממין הטענה; דחכמים סב"ל שמסתכלים על ה'חומר' וא"כ נמצא דהטענה היתה על מציאות של חיטין וההודאה היתה על מציאות אחרת (שעורין), ונמצא דההודאה לא הי' על הטענה כלל. משא"כ ר"ג מסתכל (תמיד) על ה'צורה' של הדבר, וא"כ הרי הטענה היתה על שוויות מסויימת של כסף (ואינו נוגע ה'חומר' של הטענה - חיטין), וההודאה היתה ג"כ על מקצת מטענה זו, היינו שוויות של כסף פחותה ממה שתבע הטוען יעויי"ש.

ונראה, דלפי הסברה זו יתורצו היטב הקושיות דלעיל; דהרי לפ"ז נמצא, דהא דמחייבו ר"ג בשבועת מב"מ הוא משום דמחשיב הטענה וההודאה כאילו הם באותו הדבר - שוויות של כסף - ומובן א"כ דלשיטה זו אכן לא הי' שום מחילה או הודאה על החוב, דהרי כן תובע את חוב, וא"כ בודאי מחוייב בתשלום זה שהודה - השעורין.

משא"כ לשיטת חכמים שהתורה פטרה - את זה שהודה שלא ממין הטענה - משבועה, הרי הביאור בזה הוא, דכן מחשיבים ההודאה שהוא בדבר אחר מן הטענה, ושוב, הרי על הודאה זו איכא מחילה או הודאה (של התובע), וא"כ פטור גם מהתשלומין.

ובאמת נראה לומר דהסברת רבינו בפלוגתת ר"ג וחכמים מתאימה רק לאופן זה (הראשון) בהסברת פלוגתתם - דפליגי גם לענין חיוב תשלומי השעורין - דלהשיטה דגם לר"ג יש הודאה או מחילה (של המלוה) על השעורין, אז איך אפ"ל דההודאה (של הלוה) הי' על טענת התובע, בה בשעה שאומרים שהתובע מחל להנתבע על הודאתו!? אלא ע"כ - לכאו' - דביאורו של רבינו נאמר ע"פ אותה שיטה דלר"ג מחוייב גם בתשלומי השעורין.

ג. ונראה להוסיף, דלפי ביאורו של רבינו יתורץ עוד דבר: דהנה בסוגיין מבואר (כנ"ל), דאיכא 'מיעוט' בפ' "כי הוא זה", ולר"ח (וחכמים) ממעטים מזה הודאה שלא ממין הטענה ולא העדאת עדים במקצת, ולאבוה דרבי אפטוריקי (ור"ג) ממעטים ממנו העדאת עדים ולא הודאה שלא ממין הטענה. ונשאלת השאלה מדוע בחרו חכמים אלו למעט דין זה ולרבות דין השני, וחכמים האלו בחרו להיפך? ובלשון הגמ' בכ"מ "מה ראו וכו'".

אמנם לפי ביאורו של רבינו מובן בפשטות; דר"ג וחכמים הוכרחו לפרש הפסוקים באופן כזה שיתאימו לשיטתם הכללית כמשנ"ת, ולכן הי' צ"ל דהודאה שלא ממין הטענה חייב לשי' ר"ג ופטור להחכמים, ושוב נשארה מיעוט להעדאת עדים לר"ג, ולא נשאר שום מיעוט לזה לשיטת החכמים.

[ואולי יש להוסיף ע"ד החידוד; דהנה מסוגיין נמצא דר"ח אזיל בשיטת החכמים נגד ר"ג, ולדברי רבינו הרי פירוש שיטה זו היא דריבוי הכמות (והחומר) גובר על האיכות (והצורה). ואולי יש לקשר זה עם הגמ' לקמן (פה, ב) "כי הוו מינצו ר' חנינא ור"ח א"ל ר' חנינא לר"ח בהדי דידי קא מינצית ח"ו אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי, א"ל ר"ח לר' חנינא בהדי דידי קא מינצית דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא ...", וממשיכה לספר "מעשה חייא", דהי' עוסק בכתיבת החומשים ומלמדם להתינוקות ועד"ז עם ששה סדרי משנה וכו'. ועכ"פ נראה מזה שעל מעלת ר' חנינא שכחו בפלפול שהוא לכאו' ענין של איכות, ענה ר"ח שמעלתו גדולה יותר, ולכאו' הרי תוכן מעלתו בכמות. והר"ז מתאים לזה שצידד עם החכמים נגד ר"ג בפלוגתא דעסקינן ביה כמשנ"ת מדברי רבינו].

ד. אלא דעדיין נשאר לבאר לפי האופן השני בפלוג' ר"ג וחכמים - דלשניהם ה"ה פטור מתשלומי השעורין, והפלוג' היא רק בדין שבועת מב"מ - דמדוע בחר ר"ג למעט דינא דר"ח (העדאת עדים) ולרבות הודאה שלא ממין הטענה, ור"ח בחר להיפך (וכבר ביארנו שביאורו של רבינו אינו מתאים לכאורה לדרך זה)!?

ואוי"ל הביאור בזה, ע"פ מה שחקרו האחרונים בגדר חיוב שבועת מב"מ, האם עיקר המחייב שבועה הוא עצם מעשה ההודאה של הלוה, או שעיקר המחייב הוא מה שנתחייב ע"פ הודאתו (ובזה גופא כמה אופנים ואכמ"ל).

ונראה לומר, דב' הפלוגתות קשורות לחקירה זו; דבאם עיקר המחייב שבועה הוא מה שנתחייב ע"פ הודאתו, אז מובן: א) שבמקרה שפטור מתשלומין על הודאתו אין מקום לחייבו בשבועת מב"מ. ב) ושגם ע"י העדאת עדים צריך להתחייב בשבועת מב"מ, דהרי ע"י העדאתם בודאי נתחייב בתשלומין של מקצת מהטענה.

משא"כ לפי דרך הב' - שעצם ההודאה מחייבו בשבועה - אז: א) יש מקום לחייבו בשבועה גם במקרה שמשום מה לא התחייב ע"פ הודאתו. ב) יש מקום לומר גם שרק מעשה של הודאה מחייבו שבועה, ולא העדאת עדים.

ועפ"ז יתבאר היטב [לדרך הב' בתוס' הנ"ל] יסוד הפלוגתות של ר"ג (ואבוה דרבי אפטורקי) עם ר"ח (וחכמים) בב' הפלוגתות דלעיל, ומדוע בחרו כ"א למעט מה שמיעט ולרבות מה שריבה.

נגלה
בגדר פסק בי"ד
הת' נחום טננבוים
שליח בישיבת אור-אלחנן חב"ד ל.א. קאליפורני'

א. כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' גזילה הט"ז): "אמר החוטף עשרים חטפתי, ועשרים שלי הן והנגזל אמר מאה חטף, הואיל, ואין העד יודע מנינן הרי משלם העשרים שהודה בהן שחטפן ונשבע שבועת התורה על השאר, שהרי נתחייב במקצת, ודעתי נוטה בזה שישבע הסת, שהרי לא הודה בכלום אלא אמר שלי חטפתי".

הרי שדעת הרמב"ם היא שאין מחייבים שבועת מודה במקצת (-שבועה דאוריתא), היכא שחיובו במקצת התביעה - אינו מחמת הודאותו, אלא מחמת פסק בי"ד.

והנה בגמ' (ב"מ ג, א): א"ר חייא שאף כשעדים מחייבים במקצת, מתחייב בשבועה, ורצה להוכיח ממתני' דשנים אוחזין, שכ"א צריך לישבע, (אף שאינם מודים במקצת), ור"ל שחייבים שבועה מחמת שאנן סהדי שלכ"א אין חצי.

והאחרונים (ראה ש"ך סע"ה סקי"ט ועוד) הקשו מכאן על שי' הרמב"ם, דמכאן משמע שאף פס"ד המחייב במקצת - מחייב שבועה (שהרי "אנן סהדי" משמעו - פס"ד).

ואף שהגמ' (ד, א) דחתה, שמוכרח שבמתני' אין שבועת מודה במקצת, שהרי כמו שיש כנגד כ"א פס"ד שאין לו חצי, יש לו פס"ד (-אנן סהדי) האומר שיש לו חצי, וזה דמי לעדים המעידים שחמישים לא פרע וחמישים פרע, שודאי אין מקום לחייב שבועה.

מ"מ מזה גופא מוכח, שבעצם גם פס"ד המחייב חצי, מחייב שבועה. ורק כאן יש גם פס"ד האומר שיש לו חצי. ולשי' הרמב"ם, בכלל אין מקום לשבועה בשנים אוחזין כיון שהכל בנוי רק על אנן סהדי - שהוא רק פס"ד.

ב. ו'בקצות החושן' (סע"ה סק"א) ביאר, שבעצם לו יצויר פס"ד שאומר, שפלוני חייב במקצת, אבל אינו אומר שפטור מן השאר, ודאי שגם להרמב"ם יתחייב על השאר שבועה, אבל בפועל הוא, שכששבי"ד פוסקים שחייב במקצת, פוסקים גם שפטור מן השאר, וא"כ כל פס"ד המחייב במקצת, הוא כמו שני עדים האומרים שחייב מקצת ופטור מהשאר, שכנ"ל, ודאי שאין מקום לחייבו שבועה.

ומובן שא"א להקשות מר' חייא, שהרי לא הפריע לו אף שבפועל יש אכן סהדי לכ"א, ולכן למד ששייך שבועת מודה במקצת, ע"י פס"ד. אבל לפי תי' הגמ' שכשיש אנן סהדי שמקצת הוא שלו אין שבועה. שוב, בכל פס"ד (-אנן סהדי), יש גם פס"ד האומר שמן השאר הוא פטור, ולכן פסק הרמב"ם שאין שבועת מודה במקצת ע"י פס"ד.

אמנם עדיין לא מבואר כ"כ אמאי כשדחו את ר' חייא (ד, א), לא הזכירו שכאן, כיון שזה "אנן סהדי", ממילא יש גם אנן סהדי שהחצי השני שלו, (ואף שבשנים אוחזין יש בפועל אנן סהדי לכ"א, מ"מ היתה לגמ' להזכיר שבעצם האנן סהדי מונח שלשני גם יש חצי) ולשון הגמ' היתה צ"ל "כיון דאנן סהדי להאי ממילא אנן סהדי להאי", ומהלשון "כי היכי דאנן סהדי להאי, אנן סהדי להאי" משמע שבעצם האנן סהדי שחצי' של א', לא עושה שיש אנן סהדי שהחצי השני הוא של השני, וצ"ב מדוע.

והנראה, שלפי ביאור מחודש של הצפע"נ במהלך הגמ' כאן, ייצא שבאמת ה"אנן סהדי" דשנים אוחזין, הוא הציור שחיפש הקצות, (שיש פס"ד על מקצת, ועל מקצת אין פס"ד) ושם גם להרמב"ם יש לחייב שבועה, ומש"ה הגמ' לא הקשתה, שבעצם האנן סהדי להאי יש אנן סהדי שהשאר לשני (כיון שאינו), וקושית הגמ', "כי היכי דאנן סהדי בהאי" וכו' כוונה אחרת לגמרי, ודוקא מכאן הסיק הרמב"ם את הסברא לומר שפס"ד המחייב מקצת אינו מחייב שבועה (כיון שהוא גם פוטר במקצת), וכדלקמן.

ג. דהנה באמת לפי פרש"י (ופשט הגמ'), לא מובנת כלל ההו"א של ר"ח שבדין דשנים אוחזין, משביעים מחמת מודה במקצת (עי' האנן סהדי), הרי ברור שכשם שיש אנן סהדי שחצי הטלית היא של השני, יש גם אנן סהדי שהשאר הוא של הראשון, ואיך שייך לחייבו שבועה (וכקושיית הגמ').

ובצפע"נ (דף ג, א. ובכ"מ) פירש כוונת ר"ח באו"א לגמרי: דהנה ה"אנן סהדי" הוא מחמת המוחזקות שלהם בטלית, וכיון שמחזיקים כ"א בטלית אנן סהדי שלכ"א יש חצי טלית. והנה טלית שלמה שוה הרבה יותר משתי חצאי טלית, ולכן גם כשחולקים בפועל יחלקו הדמים ולא הטלית, א"כ יוצא, שבשנים אוחזין בטלית, אנן סהדי שלכ"א יש חלק יותר קטן מחצי טענתו, וזה כמו בעדים שמעידים שכ"ה מעות הוא חייב וכ"ה מעות הוא פרע, ועל השאר (חמישים) מהמאה, אינם מעידים כלום. שודאי במקרה כזה שייך לחייב שבועה, וזו כוונת ר"ח שבשנים אוחזין בטלית יש שבועת מודה במקצת על אותו הסכום שאין אנן סהדי לא לזה ולא לזה (- אותו סכום שיש בהפרש בין שני חצאי טלית לטלית שלמה) וא"כ זה ממש הציור שחיפש הקצות - שיש אנן סהדי (- פס"ד) על חלק, ובכ"ז החלק השני אין בו פס"ד (כמו כאן שחצי מן הטלית היינו שווי כ"ה, הוא של א'. ובכ"ז אין שום פסק על שאר הדמים שבהפרש בין חצי טלית לחצי דמי טלית שלמה).

ומובן א"כ מה שלא הקשו על ר"ח, שבפס"ד כלל לא שייך מודה במקצת. כי בכזה אנן סהדי (פס"ד) שאינו אומר כלום על חלק מן התביעה, ודאי שייך שבועה. אך צלה"ב מה א"כ דחתה הגמ' (והצפע"נ לא הזכיר מזה מאומה).

ד. והנה בסברת הצפע"נ, שאנן סהדי הוא רק על חצי טלית אף שבפועל יחלקו בדמי טלית שלימה, יש לעיין, שהרי אף שבפועל בי"ד קובעים, לכ"א יש חצי טלית, מ"מ חכמים עצמם קבעו שיחלקו בדמים, א"כ מונח בפסק הדין שלכ"א יש חצי דמי טלית ואיך שייך לומר שאין על זה אנן סהדי.

ונראה שאפ"ל ב' אופנים בפס"ד, או שפס"ד הוא רק מה שפוסקים הבי"ד בפועל והרי"ז כמו עדות עדים, ובודאי שכשעדים מעידים שחייב חצי לא נאמר שמעידים שפטור מחצי (כיון שאינם יודעים), אף שזה מה שנפסוק וכך למד ר"ח, ומש"ה שייך כאן שבועת מודה במקצת, דבי"ד רק פוסקים שחצי הטלית הוא שלו, ומה שמקבל יותר דמים (כיון שחולקים את דמי הטלית) אין זה "אנן סהדי".

לאידך אפ"ל, שבי"ד שפוסקים הרי שכל מה שיוצא מפסק הדין נחשב כ"אנן סהדי" (כחלק מהפס"ד), ובמילא כשבי"ד פסקו שחצי הטלית שלו, הרי שגם "אנן סהדי" שחצי דמי הטלית שלו (שהרי בפועל יחלקו בדמים), ואין מקום לשבועה.

ושמא זו כוונת הגמ', כשהקשו על ר"ח, דכד דייקת הנוסח בגמ' הוא "כי היכי דאנן סהדי בהאי אנן סהדי בהאי", ולפרש"י אין לזה מובן, ולכן גרס (וכ"ה בהגהות הב"ח) כי היכי דאנן סהדי להאי.

וא"כ זו כוונת הגמ': דכמו שאנן סהדי בהאי היינו בחצי הטלית, אנן סהדי בהאי בחצי מעות הטלית ואם אנן סהדי בחצי מעות הטלית, הרי"ז כעדים המעידים שחייב חצי ופטור מחצי וליכא מקום לשבועה.

ואם הדברים כנים, הרי שמכאן גופא הוכחה לסברת הרמב"ם (לפי' הקצות) שכשבי"ד פוסקים שפלוני חייב מחצה, אף שלא פוסקים שפטור מחצי, שייך לומר שיש פס"ד גם שפטור מחצי, שהרי זה מה שמונח בפסק הדין. ולכן לא שייך שבועה.

נגלה
כ"ב שנה שלא קיים יעקב אבינו כיבוד או"א [גליון]
הרב יעקב משה וואלבערג
ר"מ בישיבת ליובאוויטש - מנטשסטר, אנגלי'

בגליון תתפח (ע' 14) ביאר הרב א. נ. ס. שי' הסבר בגמ' קידושין (לב, א) על דמא בן נתינה ש"פ"א ביקשו חכמים פרקמטיא בס' ריבוא שכר והי' מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו".

והביא מס' חסידים: דכשהאב מצטער על שלא הקיצו מצוה להקיצו ומביא שהדב"מ הקשה למה לא העיר אביו, הא פשוט דאביו הי' מצטער ע"כ שלא הקיצו.

ותי' "ואולי י"ל דכל ענין המחילה על הכבוד (וכדומה) לא שייך אצל בני נח, וא"כ אע"פ שבודאי אחר שידע אביו עבור מה הקיצו הי' מוחל לו ע"ז בלב שלם, מ"מ לא מהני מחילה זו על מה שציערו בעת שהקיצו משינתו. ויסוד גדול לזה יש למצוא בדברי האוה"ח הק' עה"ת; דבסוף פ' ויחי אחר שהתורה מספרת על פטירת יעקב אבינו כו', מספרת איך שבאו האחים אל יוסף וביקשו ממנו (בשם אביהם) שלא יענישם עבור מה שעשו לו כו', וענה להם יוסף (שם נ, יט) "אל תיראו כי התחת אלהים אני וגו'", ומפרש האוה"ח "פירוש אם אתם חייבים עונש על הדבר, אלהים שופט ולא אקום ולא אטור. וטעם שלא מחל להם אפשר לצד שבני נח אין הדבר תלוי במחילתם כי יחטא אדם לחבירו כמו שתאמרו גזלו ומחל הנגזל אינו פוטר הגזל מן המיתה וכו'", ע"כ.

ומתחילה הבנתי שכוונתו, שכיון שבשעה שהעירו הקפיד, אף שלאח"ז מחל, מ"מ לא מהני בב"נ המחילה שאח"כ לסלק הקפידה שהי' בתחילה.

אבל מהמשך דבריו שעל יסוד זה מבאר למה נענש יעקב על שלא קיים כיבוד או"א, הא הי' ברשותם, מוכח (לכאורה) שכוונתו דלא מהני מחילה אפילו לפני המעשה.

וכן משמע מהביאור שלו, דבב"נ המצוות שלהם הוא משום קיום העולם, ומשו"ה לא שייך אצלם מחילה.

ולא הבנתי: א) לכאורה כשאב נותן רשות לבנו ללכת מאתו האם הוי בגדר "מחילה" על כבודו או מכיון שאינו מקפיד ע"ז אין ע"ז מלכתחילה הדין דכיבוד.

דוגמא (קצת רחוקה): אב שצריך למים ובמקום לבקש מבנו, הלך ולקח בעצמו, האם חייב הבן עונש.

ב) מהו הראי' מהאוה"ח הרי שם הפי' הוא, מכיון שמכרוהו ונתחייבו כבר עונש, א"כ לא מהני מחילת יוסף למפרע לבטל עונשם, וכמו שממשיך שם: "או אפילו ישראל אם גנב ישראל ומכרו אין ביד הגנב לפוטרו לגנב ממות". והיינו שכיון שכבר נתחייב בעונש לא מהני המחילה עכשיו (וזה יהי' ראי' לפי ההו"א בדבריו כתחילת דברנו אבל לכאו' אי"ז כוונתו כנ"ל).

נגלה
חשוד אממונא חשוד אשבועתא [גליון]
הרב יעקב משה וואלבערג
ר"מ בישיבת ליובאוויטש - מנטשסטר, אנגלי'

בגליון תתפח (ע' 27) הסביר הרב י.ל.ש. שי' הא דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, אף דחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור. וע"ז הסביר דממון שפיר הוי דבר חמור דאינו נדחה מפני פקי"נ. והביא הגמ' בב"ק, דחשוד להציל עצמו בממון חבירו.

ומביא ג"כ בסיוע לדבריו מה שפסק אדה"ז (הל' גו"ג ס"ב) "ואפי' מי שהוא בסכנת מות וצריך ליטול ממון חברו כדי להציל נפשו ממות לא יטלנו אלא ע"ד לשלם שאע"פ שכל העבירות שבתורה נדחות מפני פקו"נ חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד אסור להציל עצמו בממון חברו ע"ד להפטר אלא ע"ד לשלם כשתמצא ידו הואיל ואפשר בתשלומין...".

הנה אף שהפי' בגמ' יש שרצו ללמוד ממנה, שאסור להציל עצמו אפילו בפקו"נ (ראה אוצר מפרשי התלמוד לב"ק שם). אבל אדמוה"ז אינו הולך בשיטה זו וכמפורש בדבריו, דהא דאסור לגזול משום פקו"נ אדעתא להפטר, הוא משום דאפשר לעשותו אדעתא לשלם, וא"כ אין הכרח של פקו"נ לגזול אדעתא להפטר (עיין אבן האזל - רמב"ם פ"ח מהלכות חובל ומזיק). אבל לו יצוייר שלא שייך שיהי' אדעתא לשלם (כגון גר שאין לו יורשין והוא גוסס), פשוט שגם זה הי' דוחה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות