E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ שמות - תשס"ה
פשוטו של מקרא
ד"ה וישב ראובן
ר' יוסף וולדאמן
תושב השכונה

פרש"י ד"ה וישב ראובן (לז, כט): "במכירתו לא הי' שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו", ע"כ.

יש לתמוה על פירש"י זה, מן המפורש בפרשה זו לפני כן, שיעקב שלח את יוסף לאחיו להתעניין בשלומם.

מדוע הי' צורך בזה אחרי שכל יום הי' מגיע אחד מן האחים לשמש את אביו?

מצאתי קושיא הנ"ל גם ב'באר בשדה' (ובש"ח הארוך מביא קושיא זאת מ'נחלת יעקב' והניחו בלי תירוץ).

וכותב לתרץ וזה לשונו: "ונ"ל דבני יעקב שאלו רשות מאביהם שרוצים לילך לשכם לרעות את עצמם (?) איזה ימים, ובאותם הימים אחר שנתרחקו, לא היו באים שום אחד מהם לשמש את אביהם, שכבר הי' יוסף בבית שישמשנו, וכשראה יעקב שנתעכבו שם ימים רבים, נתיירא ושלח את יוסף לראות שלומם. ואחר שהשליכו את יוסף בבור, הלך ראובן לשמש את אביו שהגיע יומו", עכ"ל.

אבל אחרי כל ביאורו הנ"ל, נשארנו בקושיא הידועה של כ"ק אדמו"ר, היתכן שבפרש"י לא נמצא איזה דיבור על זה. מזה יש לנקוט, שהדבר מובן מתוך פשטות הכתובים.

וכמדו' שיש לבאר בפשטות, באופן כדלהלן:

הנה מסופר בתחלת הפרשה "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". ופרש"י שם: "כל רעה שהי' רואה באחיו בני לאה הי' מגיד לאביו...".

מפשטות הכתובים נראה, שנתקבלו דבריו אצל אביו, שנאמר שם שבני לאה שנאו אותו "על דבריו" ובפרש"י שם "על דיבתם רעה שהי' מביא לאביהם". מזה ששנאו אותו על הנ"ל מוכח, שידעו שנתקבלו דבריו אצל יעקב.

עוד הוכחה מזה שגער בו אביו (בפסוק י') רק בנוגע החלומות, כמו שנאמר שם "ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת וגו'" ולא בנוגע ה"דיבתם רעה" שהי' מביא לו עליהם.

מהנ"ל מוכח, שיעקב סמך על יוסף בנוגע לידיעת מצבם וענינם של בני לאה, ולמרות שהגיעו אליו בני לאה מדי יום ביום לשמשו, כבפירש"י הנ"ל, בכל זאת סמך על יוסף למסור לו דו"ח אובייקטיבי על מצבם, וכפי שכבר הוכח לו לפני כן, שהעלימו ממנו בני לאה עניניהם, שהיו לא לפי רוח אביהם.

פשוטו של מקרא
כמה פירושים בפרש"י פ' וישלח
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

ד"ה על פניו

בפירש"י פרשת וישלח ד"ה על פניו (לב, כב): "כמו לפניו וכן (ירמי' ו, ז) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד (ישעי' סה, ג) המכעיסים אותי על פני. ומ"א על פניו אף הוא שרוי בכעס שהיה צריך לכל זה", עכ"ל.

הרא"ם כתב על פירש"י, וז"ל: "לא באו באגדה זו לתקן מלת על, שתהי' כמשמעה. שהרי אינו נופל על המנחה לשון עוברת על הכעס, ולא לשון עוברת על פניו, אלא שבפירוש הראשון יהי' פירוש פני פנים ממש, ולפי האגדה יהי' פירוש פניו כעסו", עכ"ל.

אבל הגור ארי' כתב, וז"ל: "ומדרש אגדה וכו': דרשו כן מדכתיב על פניו ולא כתיב ותעבור המנחה לפניו, אלא על פניו כמו על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת (ירמי' לב, לא) ורוצה לומר שעל כעסו שלח לו המנחה הזאת", עכ"ל.

וכן על דרך זה כתב הנחלת יעקב, וז"ל: ...ונראה דלפי זה א"ש לשון על, כי כן מצינו בלשון רז"ל על כרחו. וה"נ פי' על כעסו. ולאפוקי ממ"ש הרא"ם", עכ"ל.

אבל לפי זה צריך להבין:

א) שהן הפסוק שרש"י מביא (מירמי' ו, ז): "...חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד וגו'", והן הפסוק שרש"י מביא (מישעי' סה, ג): "...המכעיסים אותי על פני וגו'" מדברים בענין שהקב"ה בכעס על בנ"י, כמובן מפשטות הכתובים שם. ואם כן מהו הראי' מפסוקים אלה, שהפירוש של "על פניו" הוא כמו לפניו, אולי הפירוש של על פני הנאמר שם הוא מלשון כעס כמו שכתיב: "...על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו'".

ב) כנ"ל, שני הפסוקים מדברים בענין הכעס, ועוד ששני הפסוקים מדברים לירושלים. בירמי' נאמר בפירוש בפסוק שלפני זה: "...כרתו עצה ושפכו על ירושלים וגו'." ובישעי' מפרש שם המצודת דוד וז"ל: "על פני בירושלים מקום השראת השכינה", עכ"ל.

ואם כן, נוסף לזה שאינו מובן למה צריכים שני ראיות שהן לכאורה דומים זה לזה, אינו מובן למה מקדים רש"י הראי' מירמי' קודם לישעי'.

ג) בשני הכתובים שרש"י מביא נאמר "על פני תמיד", ואם כן אינו מובן למה בהראי' שמביא רש"י מירמי' מעתיק גם תיבת "תמיד" מן הכתוב, משא"כ בהראי' שמביא מישעי' אינו מעתיק גם תיבת "תמיד" מן הכתוב. ולכאורה גם בלא תיבת תמיד מובן הראי' משם.

ד) למה אין רש"י מביא ראי' ממה שנאמר בפרשת כי תשא (לג, יט): "ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וגו'". וכן ממה שנאמר (שם לד, ו): "ויעבר השם על פניו וגו'".

שלכאורה הפירוש הפשוט בפסוקים אלו הוא "לפניך", "לפניו".

והיתרון בפסוקים אלו על הפסוקים שהביא רש"י הוא, נוסף לזה שהם פסוקים מתורה גופא, עוד זאת שאין יכולים לפרש הלשון "פני" שנאמר בהם מלשון כעס (משא"כ הפסוקים שהביא רש"י, כנ"ל).

ועוד שמדברים בנוגע לבשר ודם, על דרך הפסוק בפרשת וישלח. משא"כ הפסוקים שרש"י מביא מדברים בנוגע להקב"ה.

דרך אגב: בישעי' (סה, ג) הנ"ל, מפרש המצודת ציון בד"ה על פני וז"ל: "לפני, וכן על פניך יברכך (איוב א, יא)", עכ"ל.

משא"כ באיוב על פסוק הנ"ל, מפרש המצודת ציון וז"ל: "בעבור כעסך וכו'", עכ"ל.

בד"ה "אכפרה פניו"

בפירש"י ד"ה אכפרה פניו (לב, כא): "אבטל רוגזו וכו'", עכ"ל.

צריך עיון, שהרי רש"י מפרש כאן פניו מלשון רוגז.

ואם כן, בפרשת אחרי (יז, י) שנאמר: "...ונתתי פני וגו'", ורש"י פירש שם "פנאי שלי", למה לא פירש שם (גם) מלשון רוגז.

פשוטו של מקרא
פ' ויחי רש"י ד"ה "וידבר על לבם"
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בפרש"י בפרשת ויחי ד"ה וידבר על לבם (נ, כא): "דברים המתקבלים על הלב וכו'", עכ"ל

יש להעיר שמצינו פירש"י כעין זה והוא בפרשת וישלח (לד, ג) ד"ה על לב הנערה: "דברים המתיישבים על הלב וכו'".

וצריך להבין השינוי לשונות בפרש"י, שכאן כותב "המתקבלים", ושם כותב "המתיישבים"*.

ואולי אפשר לומר, שהלשון מתיישב, הוא יותר מהלשון של מתקבל. ואם כן, בפרשת ויחי שהאחים הי' במצב לב של יראה (כמובן מהפסוקים שם), ובכלל אדם הירא מאיזה דבר שיהי', אינו במצב של התיישבות. לכן כתב רש"י שם, שדבריו של יוסף (רק) התקבלו אצלם.

אבל מה שאינו מובן עדיין הוא, למה העתיק רש"י תיבת "וידבר" מן הכתוב בפרשת 'ויחי' ולא בפרשת 'וישלח'.


*) אולי אפשר לומר, שההפרש בין "מתיישבים" ל"מתקבלים" הוא, שמתיישבים על הלב שייך יותר להרגעת רגש הלב, משא"כ מתקבלים על הלב זה שייך יותר להבנת הדברים שמקובלים על השומע שהם דברי אמת. ולכן בדינה שהיתה לא מיושבת ביותר, שהיתה שבוי' ביד זר ואויב שענה אותה - שכם,לכן דיבר אלי' דברים המתיישבים על הלב שלא תדאג, ושתהי' רגועה שבסוף יהי' טוב וכו'. משא"כ כאן, שאחיו דאגו מה יהי' בעתיד, ולא הי' מצבם בהווה דומה כלל למצב דינה. אשר לכן הסביר יוסף לאחיו שהם יבינו, שלא עולה על הדעת שהוא ינקום בהם, ולכן דיבר עמהם דברים המתקבלים על הלב, שלא יעשה עמהם רע בעתיד.

והטעם שרש"י מעתיק מלת 'וידבר' פה, משום שלכאו' מלת 'וידבר' מיותר, שהרי הי' באמצע הדיבור עמהם, והי' ל"ל, וינחם אותם על לבם וכיו"ב, משא"כ שם מלת וידבר מובן, שהרי לא דיבר אתה עד עכשיו, ולכן לא מעתיקו רש"י.

וע"ז מפרש רש"י שדיבור זה האחרון (וידבר על לבם) לא היתה סתם באופן של ניחום –שלא ידאגו- כ"א דברים (של טעם) המתקבלים על הלב.

פשוטו של מקרא
'דותן'
הרב אלכסנדר הפנהיימר
תושב השכונה

כתיב (בראשית לז, יד ואילך): ״וישלחהו [יעקב את יוסף] מעמק חברון ויבא שכמה. וימצאהו איש . . ויאמר האיש נסעו מזה, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה; וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן״.

ומצינו בפרש״י כמה אופנים שונים בפירוש המלים ״נלכה דותינה״:

בפירושו עה״פ (ד״ה זה) כ׳ וז״ל: ״לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו״.

לעומת זאת, בסוטה (יג, ב. ד״ה משכם גנבוהו) כתב רש״י כמעט להיפך, וז״ל: ״ודותן אינה מקום; והאי דכתיב ׳ויאמר האיש נסעו מזה׳ וגו׳ - כך אמר לו . . שמעתי אומרים, ׳נלכה ונבקש דתות ודנין היאך להמיתו, אם יבא אצלנו׳״.

ובפירושו למס׳ סנהדרין (קב, א. ד״ה בשכם מכרו אחיו את יוסף) כ׳ וז״ל: ״ודותן דכתיב בקרא - היינו כפר הסמוך לשכם, ונקראת על שם שכם1. אי נמי כמדרשו, שהיו דנין עליו להרגו״.

וא״כ לכאורה סותר רש״י את דברי עצמו, שבסוטה כ׳ שדותן אינה שם מקום, ובב׳ המקומות האחרים כ׳ שאכן שם מקום היא.

ועוד קשה על רש״י מהא דכתיב גבי אלישע (מלכים ב׳ ו, יג-יד)2, ״ויוגד לו [למלך ארם] לאמר הנה בדותן . . ויבואו לילה ויקיפו על העיר״, דמשמע מכאן תרתי:

א) שאכן ישנו מקום בשם דותן (דלא כמ״ש רש״י בסוטה ש״דותן אינה מקום״),

ב) שדותן היא עיר ולא כפר כדברי רש״י בסנהדרין. (וכבר נתעורר בזה בתורה תמימה (בראשית שם אות יז), והניח בצ״ע.)

והנה על קושיית התו״ת, יש לתרץ בדא״פ, דבאמת היתה דותן כפר ולא עיר, אלא שדרך הכתוב לקרוא לכל מקום מיושב, גם אם קטן הוא, בשם עיר3. (ויש להביא סימוכין לכך מס׳ יהושע (יח, כא) במנין הערים שבנחלת בנימין, ש״כפר העמונה״ נמנתה כאחת מ״ערים שתים עשרה״.) ולכאורה מהמשך הכתובים בס׳ מלכים שם יש מקום לומר, כדלהלן, שדותן היתה לא יותר מעיר פרזות קטנה, וא״כ אפשר שיונח עלי׳ שם כפר:

א) כתיב (מלכים שם, טו): ״וישכם משרת איש האלקים לקום, ויצא, והנה חיל סובב את העיר וסוס ורכב״, והעירני הרה״ת רפאל שי׳ יאוואראווסקי דמשמע שהמשרת ראה את החיל מיד בצאתו מבית אלישע, ולא היתה חומה מפסקת ביניהם. (אך יש לדחות שהמשרת הלך לשער העיר כדי להכין את מקום ישיבת אלישע עם תלמידיו, שבכל התורה כולה מצינו שהי׳ דרכם של החכמים לישב בשער העיר, ושם הציץ מבעד לשער וראה את החיל.)

ב) עוד כתיב (שם, יח): ״וירדו [הארמים] אליו״, ומשמע מזה שלא הוצרכו לפרוץ אל העיר כדי למצוא את אלישע4. (ולפי״ז י״ל שמה שלא נכנסו לעיר מיד הוא מפני שקשה לחפש אחר אדם א׳ בלילה, ולכן הקיפו על העיר לשמור שלא יוכל לברוח, וחיכו עד שיאיר היום שאז יכנסו ויחפשו אחריו.)

ג) אמנם הוצרך מלך ארם לשלוח ״סוסים ורכב וחיל כבד״ (שם, יד) כדי להקיף את העיר, ומזה משמע קצת שבאמת היתה עיר גדולה. אך לאידך גיסא, בהמשך הכתובים (שם, יח ואילך) מסופר שאלישע התפלל ״הך נא את הגוי הזה בסנורים״, והוליך אותם במצב זה לשומרון; מזה נראה לכאו' שהחיילים ש״ירדו אליו״ לא היו כ״א מעטים, שהרי איך היו יכולים עם רב לילך מרחק כזה (שכם נמצאת כעשר ק״מ משומרון), בראי׳ לקוי׳ (כמ״ש רש״י שם, ״רואה ואינו יודע מה הוא רואה״), בעקבותיו של איש אחד, בלי להיכשל איש באחיו? ועפ״ז אפשר לומר, שה״חיל כבד״, בראותם לאור הבוקר שדותן היא באמת עיר קטנה ואנשים בה מעט, שלחו רק גדוד קטן כדי לבלוש בעיר ולאסור את אלישע, והם הם האנשים שהוכו בסנורים ושהוליך אותם אלישע לשומרון. (אך אפשר לדחות שאף אם נניח שכן הדבר שהי׳ זה גדוד קטן, היו יכולים חיל הארמים לעשות כן משום שידעו שלא יצטרכו להילחם באנשי העיר כדי לאסור את אלישע, כבהע' 4.)

היוצא מזה שדברי הכתוב במלכים מתפרשים יפה בין אם נאמר שדותן היתה עיר גדולה או קטנה, וא״כ אין בזה סתירה למ״ש רש״י בסנהדרין שדותן הוא כפר הסמוך לשכם. אך עדיין קשה עמ״ש רש״י בסוטה ש״דותן אינה מקום״? ואפשר לתרץ בדוחק שאין כוונתו לומר שאין מקום בשם זה, כ״א להדגיש שכאן אין הפי׳ במלת ״דותן״ שם מקום כ״א רמז על ״נכלי דתות״. וצ״ע.


1) לפי חוקרי זמננו נמצאת עיר דותן כעשרים ק״מ צפונה לשכם (ועל שמה נקרא הישוב ״מבוא דותן״ הסמוך). זיהוי זה מסתמך על ס׳ יהודית (מהספרים החיצונים), שם מוזכר כמ״פ עיר מבצר בשם ״דּוֹתַיִם״ על יד עמק יזרעאל, ועל דבריו של אבסביוס (כומר נוצרי שחי בא״י בסוף תקופת הירושלמי), שזיהה את עיר זה עם דותן המקראית. אך כמובן שאין בכ״ז ולא כלום.

2) הרשב״ם בפירושו עה״פ כ׳ וז״ל: ״לפי הפשט שם העיר, וגם בשופטים היא נזכרת״. אך לא מצאתי זכר לזה בס׳ שופטים, ונראה דט״ס יש בדבריו וצ״ל ״במלכים״.

3) מלת ״כפר״ ביחיד אינה נמצאת בתנ״ך, ובריבוי נמצאת רק בג׳ מקומות: ״כפרים״ (שה״ש ז, יב; דהי״א כז, כה), או ״כפירים״ (נחמי׳ ו, ב). מצינו גם ״חצרים״, שהן ערי פרזות, בניגוד לערי חומה (כגון ״בתי החצרים״ (ויקרא כה, לא), ו״ערים וחצריהן״ בהרבה מקומות בס׳ יהושע), אך לא מצאתי שיקרא הכתוב לאיזה מקום ״חצר״ בל׳ יחיד ובנפרד, אלא בנסמך כחלק משם העיר, כגון ״חצר אדר״ ו״חצר עינן״ שבגבול א״י (במדבר לד, ד. שם, ט).

4) אלא שאפ״ל בדרך אחרת, שאנשי דותן סברו כדעת ר׳ יוחנן (בירושלמי תרומות פ״ח ה״ד) שאם ייחדוהו להם כשבע בן בכרי מותר למוסרו בידיהם, אף אם אינו חייב מיתה, ולכן הוציאוהו מחוץ לעיר ואז ירדו הארמים אליו. עוד י״ל, שכיון שאלישע ראה כבר - והראה למשרתו - שמלאכים מגינים עליהם (שם, יז), יצא את העיר מרצונו, כדי שלא להכניס את אנשי העיר ורכושם בסכנה, כאשר יכנסו הארמים לחפש אחריו.

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות