E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת זכור – ש"פ תצוה ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ה' אדר ה'תשע"ח

ש"פ שמות - תשס"ה
הלכה ומנהג
מוליד ריח בשבת
הרב משה אהרן צבי ווייס
שליח כ"ק אדמו"ר - שורמען אוקס, קאליפורני'

מרגלא בפומי' דאינשי לומר, דבהשאלה אי מותר ליתן מי-בושם דהיינו מה שקוראין "דיאדאראנט" או "קאלאן" "פערפום" וכדו' על הגוף1 בשבת, דנחלקו בזה, דאדה"ז דאוסר והמשנ"ב מתיר.

ומפורש כן בכמה מספרי מלקטי זמנינו, דבס' שמירת שבת כהלכתה פי"ד סע' לב. כתב וז"ל: "מותר ליתן מי-בושם על הידיים ועל שאר חלקי הגוף". ובהע' צב וז"ל: "מהא דסי' קכ"ח במ"ב סוס"ק כ"ג וע"ש בכף החיים ס"ק מ"ד ובשו"ע הרב סי' תקי"א סוסע"ז. דלענין דינא כל שהוא מכוין להוליד ריחא, בין בגוף האדם בין בכלים, אסור. ואינו מותר, אלא אם שופך את מי הבושם לתוך ידו, כדי להריח בהם. ובמ"ב הנ"ל משמע, דיש לחלק בין נותן מי-בושם על הגוף, לבין נותנם לתוך מים ע"מ לרחוץ בהם. וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך (זצ"ל)", עכ"ל.

וכן הוא בספר ל"ט מלאכות (ריביאט) ח"ד ע' 1192 ואילך וז"ל (מתורגם ע"י מאנגלית): "אין שום איסור ליתן ריח על גופו או שערו של אדם, ומציין שם הע' 310 למנ"ב הנ"ל וז"ל: מבואר (במנ"ב) דבגוף האדם לא שייך מוליד ריח. ומציין להשש"כ הנ"ל", ע"כ.

אולם, כד דייקת שפיר בהסוגיא ובדברי המשנ"ב עצמו, לא ברירא לי כלל דהמשנ"ב בא לחלוק על כ"ק אדה"ז ומתיר לתת בושם על הגוף2 בשבת, אלא נראה לומר דגם להמשנ"ב אסור לתת מי בושם על הגוף בשבת.

ונחזי אנן:

גמ' ביצה כב, ב: "איבעי' להו מה לעשר (פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם - פרש"י) . . א"ר יהודה על גבי גחלת אסור, ע"ג חרס מותר. ורבה אמר, ע"ג חרס נמי אסור, משום דקא מוליד ריחא". ופרש"י: "שנכנס בחרס שלא הי' בו ריח, ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש, קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה", ע"כ.

ובשו"ע אדה"ז ס' תקיא ס"ז מביא רבינו, דההיתר היחידי לעשן פירות ביו"ט, הוא כשמתכוין שיקלטו הפירות שעם הבושם, ויהיו יותר טובים לאכילה, אבל אסור לעשן פירות כדי שיקלטו הריח, ויהנה מריחם, ואע"פ שע"י שיקלטו הפירות טעם הבושם ויהיו טובים לאכילה, ממילא נולד בהן גם ריח חדש. מ"מ, כיון שהוא אינו מתכוין להוליד, לא גזרו עליו. והטעם ע"ז כתב שם בקו"א (כמצוין בהערה ע"ו בהוצא' חדשה) "כיון שבריח התירו, פסיק רישא".

והנה הט"ז בס' תקיא, סק"ח. כתב וז"ל: "וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגרד לתוך המים ביו"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן, ואיסור קא עבדי, דמולידין ריח במים, ואפי' שופכים בערב יו"ט, מ"מ מולידין ריח ביו"ט ע"י הכהנים, וזה ניחא להו, ומכוונים לכך, ע"כ יש למנוע מלעשות כן". וכן החמיר שם המג"א בסקי"א.

והנה רבינו שם בקו"א סק"א מביא ע"ז דברי השו"ת חכ"צ סי' צ"ב שחולק על דברי הט"ז והמג"א וס"ל, דאין איסור מוליד ריחא באוכלין, ורבינו מאריך בדברי החכ"3. למסקנא מוכיח רבינו, דאסור להוליד ריח באוכלין, ודוקא שאינו מתכוין מותר, ומסיים, וכן עיקר.

אך לקושטא דמלתא בשו"ת חכ"צ שם כתב גם, דלא שייך אולודי ריחא בבשר האדם, ומביא ראיות ע"ז. אלא דעיקר נידון הח"צ, הוא לחלוק על דברי הט"ז האוסר מוליד ריח במים, וע"ז מסיק החכ"צ, דבמידי דמאכל ומשקה לא אשכחן, דשייך בהו מוליד ריח. ועל פרט זה חולק עליו כ"ק אדה"ז, ולא מיירי כאן בהל' יו"ט, בפרט זה דמוליד ריח בבשר אדם. ואולי מכיון שרבינו מקיים דברי הט"ז והמג"א בהא דאסרו ליתן שמן ורד לתוך המים, שמיועד לנטילת ידי הכוהנים נכלל בזה, שחולק על החכ"צ גם בהא דיש איסור מוליד ריח בבשר אדם. ודו"ק וצ"ע.

והנה בשו"ת גנת וורדים ח"ג או"ח כלל ג' סי' ט"ז ס"ל כמו החכ"צ דבגוף האדם אינו שייך מוליד ריח אך כ' טעם אחר: דמכיון דריח הגוף אינו מתקיים, לית בי' משום נולד, ובידים איכא תו טעמא רבה דסתם ידים עסקניות הן, ע"כ.

והנה המשנ"ב בסי' קכ"ח שם סקכ"ג אחרי שמביא דברי הט"ז המג"א וחכ"צ הנ"ל כתב, וז"ל: "ובנתונים מע"ש ועיו"ט, בודאי יש לסמוך עלייהו להקל אף דמוליד ריחא בידי הכהנים כמו שכ' בשע"ת".

ומזה למד הגרשז"א בשש"כ שם, דהמשנ"ב מחלק בין נתינת המי וורד לתוך המים ביו"ט דנולד הוא, ואסור לבין נתינת העשוי כבר על גוף האדם, דקיל טפי.

ומזה מביאים המלקטים הראי' שלדעת המשנ"ב מותר לשים מי בושם על כל חלקי הגוף, ולא רק על הידיים.

ואיני מבין הדמיון, דאולי טעם המשנ"ב הוא רק כה"ג דהתיר אדה"ז, דבאינו מתכוון להוליד ריח שרי. וכאן, עיקר כוונת הכהנים הוא ליטול ידיהם, הנה אף שנולד ריח בידים ע"י השמן שבים וניחא להו (כדברי הט"ז שם בסי' תקי"א), הרי זה פס"ר שהתירו בריח, וכדברי אדה"ז בקו"א שם. ומאיפה א"כ יש ללמוד מכאן היתר לשים ריח ישר על שאר חלקי הגוף, שכוונתו ברורה, רק לריח טוב שבזה ולא לדבר אחר?

ואם כוונת המשנ"ב (וכמו שמסביר לכאו' הגרשז"א בהע' בשש"כ שם) להקל, כדעת החכ"צ. דאין מוליד ריח בגוף האדם, למה להקל רק בכהנים מערב שבת ועיו"ט, הרי אין (לדעתם) שום איסור במוליד ריח. אלא מחוורתא, שההכרעה בין הט"ז והמג"א לבין החכ"צ, שמכיון שכאן אין כוונת הכהנים בשביל הריח, אלא ליטול ידיהם, ובזה יש להקל.

והנה מצאתי סמוכין לדברי השו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' כ"ו דס"ל דהמשנ"ב מתיר רק בידים לבד, ע"ש. נמצא, דלפי הבנת המנח"י בהמשנ"ב דאינו מתיר אלא ליטול ידים במי בושם מטעם דעסקניות הן, ולהלכה למעשה, מחמיר במנח"י גם על הידיים.

וכן כתב בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' כ"ג, דאסור לנשים לרחוץ פניהם במי ורדים, כיון שהם מתכוונים להוליד בהם ריח טוב, והטעם, דבגוף האדם איכא משום מוליד ריחא. וראה גם בזה בכף החיים או"ח סי' קכ"ח אות מ"ד אחרי שמביא כל הפוסקים נקט להחמיר, וראה גם אריכות בזה בשו"ת באר משה ח"ח סי' כ"ד ומסיים, שנכון להחמיר, אך המיקל יש לו על מי לסמוך.

והנה מהראיות שמביא הח"צ, הוא מהמבואר בגמ' שבת קיא, א. וכדנפסק להלכה בשו"ע סי' שכ"ז סעי' ג' וז"ל: "החושש במתניו, לא יסוך שמן וחומץ. אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משוח, דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד, ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד, ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה מותר", ע"כ.

ומזה מביא הח"צ הוכחה, דאין איסור מוליד ריחא, בגוף האדם.

ובשו"ע אדה"ז ג"כ כתב שם בסעי' ג' וזלה"ק: "ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו שלא לרפואה, מותר לסוך בו אפי' לרפואה". עכלה"ק וע"ש.

והמשנ"ב גם מעתיק לשון הרמ"א ואינו מעיר כלום, ולכאו' ראי' אלימתא היא, ולא ראיתי בכל הספרים הדנים בענין זה, שמדברים מהלכה זו, ולמה א"כ מביאים ממרחק, מנידון נטילת ידי הכהנים, שמשמיענו דין זה דרך אגב, המשנ"ב להתיר ואדה"ז לאסור. הרי יש ראי' מוכחת מכאן בהל' שבת להתיר בין להמשנ"ב ובין לאדה"ז, ובכל הגוף ולא רק ידיים?

ומוכרחים לומר, שהפשט בההלכה שם בסי' שכ"ז הוא ג"כ, דכוונתו לסוך בשמן על בשרו, או לרפואה או להכאתו, וזה שהוא שמן ורד שיש לו ריח טוב, הוא רק דרך אגב, ואין כוונתו לזה כלל. ולכן אה"נ, דינו שמותר בין להמשנ"ב ובין לאדה"ז, והן הן הדברים שבארנו, דבמקום שאין כוונתו לריח, מותר. ויומתק לפי"ז פסק המשנ"ב, דמתיר נטילת ידי הכהנים במים מעורבים עם שמן ורד, דאין כוונתם לריח אלא לנטילה.

וממילא, אין ללמוד מזה שום קולא בנתינת בושם על גוף האדם, שכוונתו רק לריח, דמנ"ל להתיר.

אלא דהעולה לדינא הוא, דבמקום שאין שאר איסורים, וכמו למשל מה שנק' סבון-שבת, שאין איסור 'ממחק', שמותרים להשתמש בהם בשבת, מותר להשתמש בהם, אף אם יש להם ריח טוב, ואף לדעת אדה"ז, כי אין כוונתו להריח4. אבל לתת דברי בושם על שאר חלקי הגוף, יש מקום לומר דאסור אפי' לדעת המשנ"ב5.


)

1) הנדון בפנים, הוא רק הנוגע לאיסור מוליד ריחא בשויו"ט, ואשר לכן, השאלה היא רק על מוצרים השייכים לאיסור זה בלבד. דהיינו דבר לח ונוזל וכדו'. ולא נכנסנו לשאלות אחרות בתחום זה כמו ממחק ששייך בחומר דש או זורה - השייך לשאלת זילוף "ספריי" או סחיטה שייך לנייר או בגד מבושם הנק' "ווייפס" דמסקנת רוב הפוסקים שאפי' אלו שמתירים לשים מי-בושם, אוסרים בדבר גוש, משום ממחק. וכן מסכימים, שאין איסור זורה בדבר זילוף "ספריי", לשיטת המג"א. וכן מפורש בשו"ת מנח"י ח"ו ס"י כ"ו המובא לקמן בפנים, ובסחיטה אכמ"ל והאריכו המלקטים.

2) על בגדים ובתוכם פאה נכרית - ועל הכלים אסור לכו"ע וכדלקמן בפנים לא נחלקו אלא על הגוף.

3) ודברי הקו"א מוסברים בטוב טו"ד בס' נימוקי יו"ט שם. וראה גם בתשו' בנו הג"ר יעקב עמדין בתשובותיו שאילת יעבץ (ח"ג סי' מ"ב) שחולק על כל דברי אביו ומתרץ על ראיותיו, מ"מ מסיק שם, דמ"מ נראין דברי אביו וכו', שכל זה בודאי לא נעלם ממנו ז"ל, ולא חשש החכ"צ לדחיות אלו, ע"ש.

4) וכמובן דמי 'דיאדאראנט' שאין להם ריח כלל ג"כ מותר, ובפרט שיש פוסקים המתירים בושם אם כוונתו לא לשם ריח טוב אלא רק להעביר ריח רע וכדו'.

5) הן אמת שלדעת החכ"צ, והגוו"ר, ועוד. שמתירים במפורש, וס"ל שאין איסור מוליד ריח בגוף האדם, אבל רוב האחרונים ובתוכם שו"ע אדה"ז בקו"א הנ"ל, המהרש"ם בתשובות שו"מ, הבן איש חי בשו"ת רב פעלים ועוד, נקטו כהט"ז והמג"א נגד החכ"צ ודעימי'.

Download PDF
תוכן הענינים
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות