E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ בה"ב – חג השבועות ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ר"ח סיון ה'תשע"ח

יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשס"ה
נגלה
בגדר חיוב רב נחמן בשבועה
הרב עקיבא גרשון וואגנער
ר"י ישיבת מ"מ ליובאוויטש - טורונטו, קנדה

בגמ' (ה, סע"א) "דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת". ופרש"י: "שבועה שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות, וטעמא מפרש בשבועות חזקה אין אדם טוען אא"כ יש לו בידו".

ולכאו' קשה איך מחייב ר"נ שבועת היסת, והא אמרינן לעיל (ד, א) דלא מתקני רבנן שבועה דליתא כוותה בדאורייתא? ואת"ל דשבועת היסת בכופר הכל חשיב איתא כוותה בדאורייתא, א"כ גם בשבועה דמתני' תיחשב דאיתא כוותה בדאורייתא, ומהו קושיית ר' חייא שם על ר' ששת?

והנה לעיל שם פי' הבעה"מ דכוונת הגמ' דאם הילך פטור, משום דחשיב כמאן דנקיט להו מלוה, א"כ גם במתני' הוי כאילו פלגו כבר וא"כ לא שייך שבועה, עי"ש ובראשונים שם. ומובן דלהך פי' לק"מ קושיא הנ"ל, אבל לפי' שא"ר שם לכאו' צ"ע?

והנה עי' לעיל שם (ד, א) בריטב"א (הנדפסים ד"ה והא דאמר אלא אי אמרת הילך פטור) שכ': "לאו דוקא דהא ודאי מתקני שבועה דלאו כעין דאורייתא, וכל הנשבעין ונוטלין לאו כעין דאורייתא נינהו, אלא כהיפך של תורה קאמר, כלומר שכיו"ב בדין תורה פטור". והנה לכאו' תי' זה אינו מועיל לקושיא הנ"ל, דאם חיוב שבועה בהילך חשיב כהיפך של תורה, ה"ז ע"כ משום ד(למ"ד הילך פטור) הילך הוי ככופר הכל, וא"כ צ"ל דגם שבועת היסת בכופר הכל הוי כהיפך של תורה, והדק"ל.

וגם גוף הפי' לכאו' צ"ב, דהא הריטב"א ביאר שם בארוכה לפנ"ז, דמאי דהוי כעין של תורה הוא משום ד"רואין כל תביעה ותביעה כאילו הוא בפנ"ע", ולכן הוי כ"א מהם מודה במקצת עם הילך והוי השבועה היפך של תורה (למ"ד הילך פטור). אבל אי נימא דיכולים לתקן שבועה דליכא כוותה בדאורייתא (כ"ז שאינה היפך של תורה), א"כ אמאי רואים כל תביעה כאילו היא בפנ"ע (שעי"ז הוי כמודה במקצת עם הילך), הו"ל לראות שני התביעות ביחד, ולתקן שבועה חדשה דר"י שלא יהא כ"א הולך ותוקף (אע"ג דליכא כוותה בדאורייתא), דכיון דאי"ז הילך לא הוי היפך התורה? ולכאו' צ"ל בכוונתו דגם תקנת שבועה היכא דהאי מודה להאי והאי מודה להאי חשיב היפך של תורה. ולכן עכצ"ל דרואים כל תביעה בפנ"ע, וע"ז מק' ר' חייא דאי הילך פטור אכתי הוי היפך של תורה. ועכ"פ הקושיא משבועת היסת במקומה עומדת.

ועי' בתוהרא"ש שם שכ': "ואע"ג דבכל הנשבעין ונוטלין ליכא דכותה בדאורייתא, מ"מ כיון דכופר בכל פטור אפי' מדרבנן לא הי' להם לתקן כאן שבועה כיון דהוי דומיא דכופר בכל, ולא דמי לנשבעין ונוטלין דהתם איכא מיהא שבועה דאורייתא על החשוד ושקלוה רבנן ושדיוה אשכנגדו". וגם לפי' זה אכתי צ"ע, דהא שבועת היסת בכופר הכל הוא, והדק"ל. [גם מ"ש "דכופר בכל פטור אפי' מדרבנן" לא הבנתי, דמה שייך לומר דרבנן לא מתקנים שבועה כיון דפטור מדרבנן? וצ"ע. ואולי צ"ל "כיון דכופר בכל פטור". (לכן) אפי' מדרבנן לא הי' להם לתקן כו' (ודלא כמו שפי' בשיטה עם הערות כו')]? ועי' גם בשיטה בשם מהר"י כ"ץ שכ' ב' תי'.

והנה בתוד"ה אין לך בידי כ': "מכאן משמע דהלכה כלישנא קמא . . דלא בעי דררא דממונא . . וכן פי' בשערים דר' האי".

אבל ברא"ש ותוהרא"ש כ' בשם ר' האי דלא משביעין לי' היכא דליכא דררא דממונא, ומיהו משמתינן לי' על תנאי שיהא בשמתא אם הוא חייב לו ואינו מודה, וכ"כ התוס' בשבועות (מא, א ד"ה ומאן דתני) וכן בב"ק (קיח, א ד"ה רב נחמן), וצ"ע במ"ש התוס' בסוגיין "וכ"כ בשערים דרה"ג" היינו דהלכה כלישנא קמא, שזהו דלא כמ"ש בכל המקומות הנ"ל בשמו?

וממשיך התוס' "ואי טעין איני יודע בכל ישבע שאינו יודע". וצ"ב מה זה שייך להמשך הענינים בתוס', ומה זה קשור למ"ש לפנ"ז? ובשא"ר שדנו בהדיון שבדברי תוס' (אי הלכה כלישנא קמא או כלישנא בתרא) לא כתבו זה?

והנה על מ"ש רש"י דטעם תקנת ר"נ לישבע שבועת היסת הוא משום חזקה שאין אדם טוען אא"כ יש לו בידו קשה, דהנה רש"י פי' (בב"ק קז, א) דהטעם שכופר הכל פטור מה"ת הוא משום חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח. ולכאו' מה צריך חזקה לפטור אותו? ועכצ"ל דגם מה"ת יש סברא לחייב שבועה משום חזקה אין אדם טוען אא"כ יש לו. ואעפ"כ אין חיוב שבועה מה"ת, משום דהחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח מבטל החזקה דאין אדם טוען אא"כ יש לו. ואעפ"כ מחייב ר"נ שבועת היסת מדרבנן, דאשתמוטי קא משתמיט (כדאמר בגמ' שם בשבועות מ, ב). וצ"ע, מאחר דאישתמוטי קא מישתמיט, וא"כ ליכא חזקה דאין אדם מעיז, א"כ נשאר רק החזקה דאין אדם טוען אא"כ יש לו, וא"כ מן הראוי הי' להיות מחוייב שבועה מה"ת, דהא מהך טעמא חייב בשבועה מדאורייתא היכא דליכא סיבה לבטלה?

וצ"ל, דאף לאחרי הסברא דאישתמוטי, מכיון דכופר הכל "ליכא למימר כ"כ אישתמוטי" והוי אכתי העזה קצת עכ"פ, לכן די בהך העזה לבטל החזקה דאין אדם טוען אא"כ יש לו בידו, ולכן מה"ת אין כאן חיוב שבועה. אבל מדרבנן, מכיון דסו"ס אישתמוטי קצת גם בכופר הכל, לכן מתחשבים עם החזקה שאין אדם טוען אא"כ יש לו, ולכן מדרבנן יש כאן חיוב שבועה.

אמנם התוס' סב"ל דמה דכופר הכל פטור משבועה מה"ת אי"ז מטעם החזקה דאין אדם מעיז, כ"א דפטור משום שאין סבה לחייבו (ומה דבעינן להסברא דחזקה דאין אדם מעיז הוא רק שמודה במקצת לא יהי' נאמן במיגו). וע"כ משום דהך חזקה (דאין אדם טוען אא"כ יש לו) אינה סבה לחייב שבועה מה"ת. וא"כ ר' נחמן חידש שמדרבנן עכ"פ חיישינן (או מקבלים) להחזקה דאין אדם טוען, ולכן מדרבנן עכ"פ גם כופר הכל חייב שבועה.

ובהסברא (שמה"ת אין מתחשבים בהך חזקה ומדרבנן מתחשבים בה לפי התוס') אפ"ל: הדין הוא דהמע"ה. וכשיש ראי' (דעדים וכיו"ב) אז בכוח הך ראי' אפשר להוציא מהמוחזק. וכשישנה ראי' קלושה יותר (ע"א וכיו"ב) אז אע"פ שא"א להוציא מהמוחזק, מ"מ מחייב את המוחזק שבועה. והנה בב' סוגי הראיות, מכיון שהמוחזק כוחו גדול יותר, הרי בכדי שהראי' יחליש את כוח המוחזק (להוציא מידו או לחייבו שבועה עכ"פ) צ"ל שהראי' יתייחס אל המוחזק, ויהי' נגד המוחזק. אבל אם יש ראי' שאינה מנגדת להחזקה של המוחזק, לא חשיב ראי' כנגדו.

וי"ל דזהו טעם הדין דמיגו להוציא לא אמרינן, דאי"ז מצד חלישות הראי' של מיגו, כ"א משום שגדר מיגו הוא רק סיוע וראי' להנאמנות של זה שיש לו המיגו (דמה לו לשקר), ולכן אי"ז מגרע בהחזקה של המוחזק [משא"כ עדות וכיו"ב, שהוא עדות נגד המוחזק]. וי"ל שזהו גם הסברא שהך חזקה אינו מועיל מדאורייתא, כי החזקה אין אדם טוען אא"כ יש לו אינו ראי' נגד הנתבע, והוי רק אומדנא וראי' להנאמנות של זה שיש לו החזקה, ואין בכוחה לחייב או להוציא מהמוחזק.

ועפ"ז י"ל דהחידוש של ר"נ הוא שאעפ"כ מדרבנן מתחשבים עם הך חזקה. והיינו שמדרבנן נוגע שיש עכ"פ ספק בהנידון, אע"פ שאי"ז מתייחס להחזקה של המוחזק. [ואפ"ל שזה קשור עם החילוק הכללי שבין דינים דאורייתא לדינים דרבנן, שמדאורייתא מתחשבים עם ההלכה, היינו אם יש ראי' הלכתית כנגד המוחזק. אבל מדרבנן מתחשבים עם המצב עצמו. וכמו למשל שמדאורייתא חשוד אממונא חשוד אשבועתא, שמצד ההלכה עצמה אין חילוק בין לא תגזול ללא תשא, אבל מדרבנן חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, כי מצד מצב האנשים הרי נרגש אצלם חילוק. וכן בנידו"ד שרבנן מתחשבים עם החזקה שאין אדם טוען אא"כ יש לו, שאע"פ שאין זה ראי' נגד חזקת המוחזק, מ"מ ה"ז מטיל ספק אצל החכמים בנוגע להמצב שדנים עליו].

והיוצא מזה, דחיוב שבועת היסת שחידש ר"נ אפשר להבין בב' אופנים: א) שהחידוש של ר"נ הוא שאין מתחשבים עם החזקה שאין אדם מעיז (מכיון דאישתמוטי), ולכן נשאר הסברא דדאורייתא לחייב מצד החזקה שאין אדם טוען. ב) שכל עיקר הסברא לחייב שבועה מטעם חזקה אין אדם טוען וכו' הוא חידושו של ר"נ והחידוש של הדרבנן. ולפי' התוס' לכאו' יוצא כאופן הב', וכמשנ"ת. אבל לפי' רש"י (בב"ק קז, א) אפ"ל כב' האופנים, דאפ"ל דכיון דמדרבנן מתחשבים עם האשתמוטי, ושוב ליכא חזקה דאין אדם מעיז לבטל חזקת אין אדם טוען, א"כ נשאר (מדרבנן) סברת חיוב שבועה דדאורייתא. אבל אפ"ל דגם מדרבנן הרי נתבטל החזקה דאין אדם טוען - בתור סבה לחיוב שבועה - ע"י החזקה דאין אדם מעיז. ורק שהחכמים מתחשבים עם האישתמוטי לענין שיהי' נחשב לספק בהמצב עכ"פ (וכמו שנת"ל אליבא דהתוס').

והנה בסוגיין (בד"ה היסת) פרש"י שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות כו'". וצ"ב, איך מתבטא בהשם שבועת היסת ענינה המיוחד של שבועה זו שהיא דרבנן [ובשלמא לפרש"י בשבועות (מ, ב) שפי' שהיסת הוא מלשון שומא, ששמו חכמים השבועה עליו, א"כ א"ש דזה ענינה של השבועה, שמצ"ע אינו מחוייב וחכמים שמו חיוב זה עליו. אבל לפרש"י בסוגיין צ"ב (בנוסף למה דצ"ע בתיווך דברי רש"י בשבועות לפרש"י בסוגיין1).

ולאופן הב' הנ"ל א"ש, דזהו הגדר והייחוד שבשבועה זו, דכל שבועה ענינה הוא להביא ראי' לבטל הראי' שיש כנגדו, משא"כ בשבועה זו, שאין שום ראי' כנגדו להצריכו שבועה, ולכן גם החכמים אינם מצריכים ראי', ורק שמכיון שיש ספק (בדעתם של החכמים) בנוגע להמצב, לכן תיקנו שבועה להכריח אותו שבאם משקר שיודה, - "להסיתו להודות".

והנה לאופן הראשון לכאו' מתיישב קושייתנו דלעיל, דלאופן הראשון מובן דלא שייך להקשות ע"ז דליתא כוותה בדאורייתא, דהא היסוד של הך חיוב שבועה הוא סברא דמדאורייתא, דהיינו החזקה דאין אדם טוען. ואף דמה"ת לא היתה שייכת, מ"מ מכיון דמדרבנן עכ"פ שייכת הך סברא פשיטא דחשיב כעין דאורייתא (וכמו שבמשנתינו, הנה מדאורייתא לא שייך שבועה משום 'דכי היכי דהאי מודה להאי ה"נ האי מודה להאי', מ"מ מכיון דמדרבנן מתחשבים בכל תביעה בפנ"ע, חשיב שפיר כעין דאורייתא). ורק הקושיא יש להקשות לאופן הב', דכל עיקר יסוד החיוב שבועה הוא חידוש דרבנן, דא"כ הדק"ל דלא הוי כעין דאורייתא.

ויש ליישב גם לאופן הב', ובהקדם, דהנה ר' חייא הק' לעיל (ד, א) על ר' ששת דלא הוו מתקני רבנן שבועה דליתא כוותה בדאורייתא. אבל ר' ששת לכאו' חולק על עיקר סברתו (ולכן אין הגמ' מבארת איך ר' ששת מתרץ את קושיית ר' חייא). וי"ל דסברת ר' ששת היא דכל שבועה הוי כעין דאורייתא, כיוון דדיני השבועה דמדרבנן הם כעין דיני השבועה דמה"ת, וכן מטרת השבועה מדרבנן הם לברר הספק, וזהו כעין מטרת השבועה בדאורייתא. וי"ל דסברת קושיית ר' חייא הוא משום דסב"ל דהחפצא של שבועה, שיש בה כוח להביא ראי', צ"ל ג"כ כעין דאורייתא, וזה רק אם המחייב השבועה הוא כעין דאורייתא.

ועפ"ז י"ל דזהו רק בשבועה דרבנן שגדרה הוא בירור הספק, משא"כ בשבועת היסת, שאין השבועה צ"ל בגדר חפצא של שבועה (בנוגע להראי' ובירור שבה וכיו"ב), כ"א כל ענינה הוא אמצעי להסיתו להודות, הנה בזה גם ר' ששת מודה דעצם ענין השבועה הוי כעין דאורייתא, ואי"צ שכל שבועה בפרטיות תהי' בה הענין דכעין דאורייתא.

ולכאו' גם הדין שכ' התוס' שבשבועת היסת אם אמר איני יודע בכל נשבע שאינו יודע, תלוי ג"כ בהנ"ל, דאם הי' הגדר דשבועת היסת משום שמדרבנן עכ"פ מקבלים החזקה שאין אדם טוען אא"כ יש לו בתור ראי', מכיון שמדרבנן מועיל ה"קצת" אישתמוטי שבכופר הכל לבטל החזקה שאין אדם מעיז שהי' לו, וא"כ מדרבנן עכ"פ צריך הנתבע להביא ראי' נגד חזקת התובע, א"כ אין מקום לישבע שאינו יודע בכל, דהא אין בזה שום ראי' נגד חזקת התובע (וכמו שבחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אין מקום לישבע שאינו יודע בכל, ודיינינן בי' דמתושאי"ל משלם). אבל אם החזקה דאין אדם טוען באמת אין בה משום ראי', ורק מייצר ספק בדעת ב"ד ולכן תיקנו תקנה חדשה להכריח שאם הנתבע משקר שיודה, א"כ מובן דגם החיוב לישבע שאינו יודע יכריחו להודות אם משקר.

ולסברא זו אפשר ליישב גם מ"ש התוס' "וכ"כ בשערים דר' האי", אף שהרא"ש וכן התוס' במ"א לא כ' כן בשם רה"ג, דלסברא הנ"ל יל"פ באמת דחדא קתני, דביסודו הנה גם רה"ג פוסק כלישנא קמא, דגם בלי דררא דממונא מתחשבים הרבנן עם הספק, ורק שכיון דליכא דררא דממונא לכן האופן שמסיתים אותו להודות הוא ע"י דמשמתינן לי', אבל הך דין ביסודה הוא ענין א' עם חיוב השבועה (משא"כ להסברא דגדר שבועת היסת הוא ג"כ לראי', דלפ"ז אין לזה שייכות עם הדין דמשמתינן לי', כמובן, ואז הי' אכתי צ"ע קושיא הנ"ל). ועפ"ז יש לבאר המשך הענינים בתוס', וק"ל.


1) ואפ"ל דרש"י בשבועות הוא כפרש"י בב"ק, שלפ"ז השבועה ביסודה הוי חיוב דאורייתא, ורק שחכמים שמו חיוב זה עליו (כיון שמה"ת החזקה דאין אדם מעיז מבטל חזקת אין אדם טוען). משא"כ רש"י בסוגיין הוא (כדמשמע גם מרש"י לעיל ג, א וכמשנ"ת שם) ע"ד פי' התוס' (בענין זה). ולכן פי' שפיר שגדר השבועה הוא להסיתו להודות. וק"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות