E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

 

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ בה"ב – חג השבועות ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ר"ח סיון ה'תשע"ח

יו"ד שבט - ש"פ בשלח - תשס"ה
נגלה
חיובי שמירה בהשומרים
הרב יצחק אייזיק הלוי פישער
ברוקלין, נ.י.

בקו"א סי' תמ"ג סק"ב מבואר: "דהא דשומר חייב אפשיעה, כגון אם לא נעל בפניה כראוי מיקרי פשיעה וחייבי אף בש"ח, ולכאו' הא הוי גרמא בניזקין, ואין לך גרמא גדולה מזו, שהרי אף בפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה ליסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור, משום דהוי גרמא. וע"כ נ"ל דמה שש"ח חייב אפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפיקדון נשתבעד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם נאבדה בתוך הזמן שלא ע"י פשיעתו בשמירתו חסה התורה עליו, ופטרתו דמה היה לו לעשות...". יעוש"ב.

והמבואר בדברי רבינו, דחיובו של שומר לשלם כשנאבד החפץ מחמת פשיעה, מתחיל משעת מסירת הפיקדון דהיינו בשעה שנעשה שומר, נתחייב להחזיר הפקדון בשלימות [והיינו חיוב השבה], ולכן גם כשהחפץ אינו בעין חל עליו חיוב תשלומין, כיון שכבר נתחייב בשעת קבלת השמירה, ורק כשנאבד החפץ ע"י אונס חסה התורה עליו, ופטרו מלשלם.

ויש לתמוה ע"ז, דהא ידוע פלוגתת אמוראים בב"ק קיב, א. אי החיוב אונסין של שואל, מתחיל משעת שאלה, ולכן סובר רבא בהניח להן אביהן פרה שאולה, ומת אביהן, אע"פ דליכא חיוב אחריות על הבנים. כגון במתה וכיו"ב, דאם הבנים חייבין לשלם, מ"מ אם הניח להן קרקעות חייבין לשלם. כיון שכבר חל שיעבוד נכסים בחיי האב, כיון דחיוב אונסים מתחיל משעת "שאלה". וכבר נשתעבדו הנכסים בחיי האב, ור' פפא חולק ארבא וסובר, דחיוב אונסין מוטל על השואל רק משעה "שנאנס", וכיון שכן, לא נשתעבדו עדיין הנכסים בחיי האב, ואין חייבין לשלם. ולהלכה נחלקו הרמב"ם והרא"ש [מובא בטור ח"מ סי' שמ"א], דהרמב"ם סובר, דהשיעבוד חל משעת משיכה, ולכן ס"ל דאפי' מת בידי היתומים, חייבין לשלם. כיון שכבר חל שיעבוד נכסים על האב, וכלישנא קמא בגמ'.

אבל הרא"ש סובר כלישנא בתרא, דהשיעבוד חל משעת אונסין, וכיון שכבר מת אביהן פטורין מלשלם. וראה בשו"ע ח"מ סי' שמ"א ס"ד: "דאם הניח להן נכסים, וטבחוה משלמין מנכסיו".

וראה בסמ"ע סקי"ג דרק בטבחוה חייבים לשלם (והיא כשיטת הרא"ש), אבל מתה כדרכה פטורין עיי"ש (ובש"ך ס"ק ו'). ולפי"ז יש לתמוה, אהא דנקט רבינו בקו"א, דהחיוב מתחיל משעת מסירת הפיקדון והיא כשיטת הרמב"ם, והא להלכה נפסק בשו"ע כדעת הרא"ש, ומסתימת דברי רבינו שלא הזכיר כלל שיש איזה פלוגתא בזה, ונקט בפשיטות כדעת הרמב"ם מוכח, דיסודו אינו תלוי כלל במחלוקת זו. וצ"ע, דלכאו' א"א דהחיוב אחריות של השומר כבר התחיל משעה שהחפץ בעין, ע"כ דהשיעבוד כבר התחיל משעת משיכה וכדעת הרמב"ם, ולהלכה לא קי"ל כדעת הרמב"ם בזה, ובפרט שלא הזכיר כלום מדעת הרמב"ם, וכנ"ל.

והנראה לומר בזה עפי"ד הש"ך בח"מ [סי' רצ"א או"ך מ"ד] בשם תלמידי הרשב"א בשומר שכר שמסר לשומר חנם ואין השני רוצה לישבע שנאנסה שהראשון פטור, דה"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור. - והיינו דקי"ל דלוה שמודה שלוה אבל אינו ידוע אם פרע חייב לשלם מספק, משא"כ אם אומר אינו יודע אם לויתי פטור, וה"נ בשומר האומר איני יודע אם נאבדה ע"י אונס הוי כאינו יודע אם נתחייבתי ופטור. והש"ך תמה ע"ז דהא מבואר בגמ' [ב"מ לו, ב] דאפי' שומר חנם שמסר לש"ש חייב מפני שהבעלים יכולין לטעון, את מהימנית לי בשבועה, והשני אינו נאמן אצלי, אלמא דאפי' אם השני רוצה לישבע חייב הראשון כיון שאינו יכול לישבע, וכ"ש אם השני אינו רוצה לישבע בודאי חייב הראשון? ומת' הש"ך דתלוי באיזה טענה אנו דנין, דאי הנידון הוא אם הפיקדון ברשותו ע"ז שפיר חייב הראשון, וזה הדיון בגמ'. משא"כ אם ידוע שאינו ברשותו, והספק הוא באיזה אופן נאבד, בזה שפיר ס"ל לתלמידי הרשב"א דפטור. משום דהוי כאינו יודע אם נתחייבתי, והנה הש"ך מסיק דאין זה עיקר, וגם מרש"י לא משמע כן, וצ"ב בביאור החילוק וגם הא דהש"ך חולק ע"ז.

והנה בהמשך דבריו מביא הש"ך מש"כ בנימוקי יוסף ר"פ הגוזל ומאכיל בשם הרא"ה: "דהשואל חמור לרכוב עליו שלוחו ומתה בדרך וספק אם מתה מחמת מלאכה, כיון דקי"ל דשואל אינו חייב עד שעת אונסים, פטור. דהוי כאומר אינו יודע אם הלויתני, אבל השואל חמור לרכוב עליו ונתנה לשלוחו וספק אם מתה מחמת מלאכה חייב דהוי פושע" (וראה בקצה"ח סי' ש"מ או"ק ד' בארוכה, מש"כ לבאר בזה).

והש"ך חולק עליו, דהא דקאמר דהוי כאומר איני יודע אם הלויתני, לא דמי כלל, דהתם כיון דנעשה שומר הוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחייב מספק, משא"כ באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ליכא שום חיוב. משא"כ בשומר, כבר נתחייב בשעה שחל עליו דין שומר.

והא דקי"ל דשואל חייב רק משעת אונסין, ולכן כשמת האב פטורין הבנים מלשלם כמבואר בר"ך קי"ב וכן נפסק (בשו"ע סי' שמ"א), היא רק בנוגע לשיעבוד נכסים, דלא חל חיוב תשלומין אנכסי השואל עד שעת אונסין, אבל כל זמן שהחפץ בעין חייב להחזיר החפץ תיכף כשנעשה שומר.

ולכן כשנעשה ספק אי מתה כדרכה או לא, הו"ל כאומר אינה יודע אם החזרתי לך דחייב, יעו"ש. וצ"ע בדעת הנמקו"י, דהא בשעה שנעשה שומר הרי חל עליו חיוב להחזיר החפץ, וכיון שכן, בספק אם מתה מחמת מלאכה נתחייבו מספק, דהוי כאינו יודע אם פרעתי דחייב לשלם כיון שכבר נתחייב. וה"נ כבר נתחייב בהחזרת החפץ, ואמאי הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי .

וכנראה דהנמקו"י ס"ל דהחיוב להחזיר החפץ כשהוא בעין, והחיוב תשלומין, הם שני חיובים נפרדים וחלוקים זה מזה בעיקרן, ולכן ס"ל דאיה"נ דבשעה שנעשה שומר חל עליו חיוב להחזיר החפץ, מ"מ מזה אינו מוכרח כלל דחייב גם בנאבד החפץ, והא דחייב בתשלומין הוי חיוב חדש שחל עליו בשעת אונסים ואינו תלוי כלל בהחיוב של החזרת החפץ כשהוא בעין.

ולכן ס"ל להנמקו"י דבספק אם מתה כדרכה הוי כאינו יודע אם נתחייבתי, דהוי ספק בעיקר הממון, כיון דהחיוב תשלומין הוי חיוב חדש, - ובדעת הש"ך נראה דס"ל דע"י תשלומי החפץ נחשב כאילו החפץ בעין, דמה לי הן מה לי דמיהן, וכשמשלם דמים הוי כאילו החזיר גוף החפץ, וכיון שכבר חל חיוב השבה על גוף החפץ, שפיר סובר הש"ך דכשנעשה ספק על החיוב תשלומין, הוי כאינו יודע אם החזרתיו דהמחייב של השבת גוף החפץ, והמחייב של החיוב תשלומין, לא הוי שני חיובים נפרדים אלא חיוב אחד.

ועפ"י מה שביארנו בדעת הנמוק"י יתבאר היטב החילוק של הש"ך בשומר שמסר לשומר, בין הספק אי הוי ברשותי, שע"ז חייב הראשון, להספק כיצד נאבד החפץ דבזה ס"ל לתלמידי הרשב"א דפטור משום דהוי כאינו יודע אם נתחייבתי, ויובן ג"כ הא דהש"ך חולק ע"ז.

דהנה דאם דנין על גוף החפץ, והספק הוא אם נמצא עדיין ברשותו של שומר שני, בזה חייב השומר הראשון, כיון שכבר חל עליו חיוב השבה בשעה שנעשה שומר, וכשנעשה ספק אם החזיר החפץ דמי דאינו יודע אם החזרתי, משא"כ אי הדיון הוא על דמי החפץ, כהציור של תלמידי הרשב"א דהשומר אומר איני יודע אם נאבדה ע"י אונס, כיון דהחיוב דמים, חל רק בשעת אונסין, ואינו תלוי בהחזרת גוף החפץ, כשנעשה ספק על תשלומי החפץ פטור, דהוי כאינו יודע אם נתחייבתי.

משא"כ הש"ך לשיטתי' דס"ל ד'מה לי הן ומה לי דמיהן' והמחייב של החזרת החפץ כשהוא בעין מחייב ג"כ חיוב תשלומין כשנאבד החפץ, לכן ס"ל דאין לחלק בין הספק אי החפץ ברשותו, להספק בנאבד החפץ. דאי ס"ל דהשומר הראשון חייב אפי' כשהשני נשבע, מטעם אנת מיהמנת לי ולא השני (כמבואר בב"מ לו, ב. וכנ"ל) אפי' א"נ דהשבועה היא שאינו ברשותו, והיינו על החזרת החפץ, מ"מ כיון דהדמים הוי ג"כ החזרת החפץ חייב ג"כ בספק אונס, דהוי כאינו יודע אם החזרתי, כיון שכבר חל עליו החיוב של החזרת החפץ בשעה שנעשה שומר, ולכן שפיר כ' הש"ך דאין זה עיקר.

ולפי"ז יבואר שפיר הא דמבואר בקו"א דחיובו של שומר לשלם כשנאבד החפץ מתחיל בשעת מסירת הפיקדון, והא דפטור בנאנס הוי פטור משום דחסה התורה עליו.

והקשינו ע"ז דהא אנן קי"ל דשומר נשתעבד רק משעת אונסין, והאיך שייך לומר דכבר נשתעבד משעת מסירת הפיקדון?

אמנם עפ"י המתבאר בדעת הש"ך י"ל דרבינו סובר כהש"ך, דתשלומי דמי החפץ חשיב כהחזרת גוף החפץ, וכיון דהחיוב להחזיר החפץ כשהוא בעין חל לכו"ע בשעת מסירת הפיקדון, ואינו תלוי כלל בהפלוגתא אי שומר נתחייב בשעת משיכה או בשעת אונסין, דזהו רק בנוגע לשיעבוד נכסים. ואפי' החיוב דמים, הרי מבואר בש"ך דחל ג"כ בשעת מסירת הפיקדון, ולכן ס"ל בספק אם נאבדה באונס חייב, דהוי כאינו יודע אם החזרתי, וכנ"ל. והא דקי"ל דהיורשין פטורין הוא רק מטעם דליכא שיעבוד נכסים (כמבואר בש"ך).

לכן שפיר כתב רבינו דמשעת מסירת הפיקדון נתחייב לשלם גם כשנאבד החפץ, והוא כנ"ל, דהחיוב דמים הוי בטעם אותו חיוב של החזרת גוף החפץ וכנ"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות