E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ ויקהל - תשס"ה
נגלה
זכור ולבסוף שכוח
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

בגמ' ב"מ יא,א: אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אין שכחה. ועי' בתוס' וראשונים שהוקשה להם מהו הפי' ב"זכור ולבסוף שכוח", דאי נפרש כפשוטו ממש דאי זכר תבואתו לפני ששכחו אינו שכחה (כשעומד בשדה) א"כ בטלת תורת שכחה בכה"ת כולה! ועוד תמוה, מאי מהני מה שזכור מעיקרו שלא יהא שכחתו לבסוף שכחה, הרי לפועל כששכחו נימא דשוב לא גרע שכחה זו ממאן דשכחו מעיקרו?

ולכן פי' התוס' ושא"ר, דלעולם אין פי' דברי הגמ' כפשוטו ממש דבכל אופן מהני מה שזכור מעיקרו, ורק באופן שזכור לאחר שכבר שכחו הפועלים שאז השכחה מתחלת, מהני זה שלא יהא שכחה כשלבסוף שכוח. ועי' בראשונים בארוכה בביאור הדברים ואכ"מ.

אמנם עי' ברש"י בד"ה עומר שכ' "שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ופועלים שכחוהו" והרמב"ן גורס ברש"י "שמא פועלים שכחוהו". ועד"ז כ' רש"י להלן בד"ה אלא בסו"ד "אבל זכור שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו ע"י פועלים". והנה לא מבואר בדברי רש"י כלל מה דס"ל להראשונים דפי' זכור ולבסוף שכוח הוא דוקא בזכור אחר שכחת הפועלים, ואדרבא משמע מדברי רש"י דזכור מעיקרו מהני אפי' לפני שכחת הפועלים, שהרי פי' דענין הזכירה הוא מה "שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו", והרי כ"ז הוא לפני שכחת הפועלים. ובפרט לגירסת הרמב"ן ברש"י דלא קאמר בעה"ב אלא ד"שמא שכחוהו פועלים", דמהדגשה זו מובן, דאין הכוונה בזכור מעיקרו שזכור אפי אחר שידוע לו בודאי ששכחוהו פועלים.

וא"כ צ"ע מה יענה רש"י לקושית הראשונים דא"כ בטלת תורת שכחה בכה"ת כולה?

ואואפ"ל, דרש"י מפרש דברי הגמ' כפשוטו ומשמעו, דשכוח מעיקרו שכחה גמורה היא שיחול על התבואה שם שכחה ונעשה הפקר, אבל זכור ולבסוף שכוח כיון דמעיקרו זכור הוא לאו שכחה גמורה היא כששכחו אח"כ שיחול עליו שם שכחה הנאמר בקרא. והגם דלכ' תמוה לומר כן, דמ"ט יוגרע שם השכחה מפני שהי' זכור לפני כן, הרי מ"מ מיד ששכחו הוי שכחה זו ממש כשכחו מעיקרו?

וי"ל דמתבאר היטב מתוך דברי רש"י עצמו (שהובא לעיל) שכ' "זכור שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו ע"י פועלים", והיינו דמפרש רש"י דאין פי' זכור רק זה שפעם הי' תבואה זו בזכרונו, אלא "שהניחו שם מדעתו", ולעיל מבארו רש"י יותר "שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו", והיינו שהיתה לו סיבה מיוחדת במה שהניחו שם, או בל' המהר"י אבוהב (בש"מ) בפי' דברי רש"י, שהיתה לו "ידיעה פרטית" בהתבואה. וא"כ י"ל דמבואר היטב החילוק בין שכוח מעיקרו לובסוף שכוח, דשכוח מעיקרו כיון שלעולם לא התעסק בתבואה זו, הרי זהו שנק' שכחה גמורה כששכחם, אמנם בתבואה שכבר הי' לו עסק עמהם והיתה לו סיבה מיוחדת שהניחם שם ומפני שסמך על הפועלים שיביאוהו, גם אי שכחו אח"כ לאו שם שכחה עלה, שהרי כיון שבדעתו כבר נתעסק בהם ומסרו לפועלים, לעולם לא מיקרי זה ששכחה גמורה היתה לו מהם. (ואדרבא, ע"י מה שסמך על הפועלים נגרם שיסיח דעתו מהם עד ששכחם ממש, וא"כ אין זה שכחה גמורה, שענינו שמצד אי שימת לבו שכחו, אלא שע"י מה שסמך על הפועלים נגרם שישכחנו, ולא מיקרי זה שכחה.)

והנה יסוד חילוק הנ"ל מתבאר מדברי הגמ' בסוטה מה,א (שהביאו הראשונים בסוגיין), דאמרינן בגמ' התם "עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכחו . . אינו שכחה . . כיון דאחזיק בי' זכה בי'" וברש"י ד"ה זכה בי' "ותו לא הוי שכחה דבעינן שכוח מעיקרו כדאמר בב"מ בפ"ק", ונראה דהכוונה בדברי רש"י התם הוא כנ"ל, דע"י מה שכבר התעסק בהתבואה והחזיק בה שוב לא מיקרי זה שכחה מה ששכחו אח"כ.

אלא שאין דברי הגמ' בסוטה ממש כדברי הגמ' בסוגיין, דהתם כיון דבעצמו עשה מעשה והחזיק בו להוליכו לעיר לעולם לא שייך בתבואה זו ענין שכחה, משא"כ בסוגיין אף דהוא הניחו מדעתו, מ"מ לא עשה בה מעשה בעצמו אלא מסרו להפועלים וסמך עליהם שהם יביאוהו, ולכן אמרינן בסוגיין דשם השכחה לגבי תבואה זו תליא בהפועלים דכשהם שכחוהו הוי שכחה גמורה (אי אינו עומד בצד שדהו).

ויתבאר עפ"ז כוונת רש"י במ"ש "ולבסוף שכחו ע"י פועלים", דבפשטות תמוה, מהו הפי' בזה דשכחו בעה"ב ע"י הפועלים? הרי שכחתם אינה שכחתו? ועוד צ"ב במ"ש רש"י להלן בסד"ה אבל "שאף שכחת פועלים עושה אותה שכחה", דמשמע דלא בעי כלל שכחת בעה"ב, והרי לעיל כ' רש"י "ולבסוף שכחו" היינו דבעינן שכחת בעה"ב, ומפורש יותר ברש"י ד"ה לא "אם חזר ושכחו", דקאי על בעה"ב?

וע"פ הנ"ל י"ל, דודאי איירי הכא ששכחו בעה"ב, אבל כיון שכבר התעסק בהתבואה לא מיקרי זה שכחה, אלא דסו"ס הרי לא התעסק בה בעצמו ממש, דכל התעסקותו בהתבואה היתה מה שסמך על הפועלים שיביאוהו (ולכן עכשיו תלוי שם השכחה בהם, כנ"ל), ולכן י"ל דע"י שכחת הפועלים הוי זה ממילא שכחת בעה"ב, דעכשיו ששכחוהו הפועלים שעליהם סמך שיביאוהו, שוב הוי שכחת בעה"ב שכחה גמורה. וי"ל דזהו כוונת המהר"י אבוהב שכ' בביאור דברי רש"י הנ"ל "שאף שכחת פועלים עושה שכחת בעל הבית".

ומובן עפ"ז דלא קשה כלל מה שהקשו הראשונים דאי זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה בטלת תורת שכחה, שהרי לא בכל אופן מהני זה שהי' זכור, ורק אי זכור באופן "שהניחו שם מדעתו" שהיתה לו "ידיעה פרטית" מהני שלא יהא עוד שכחה (וכ"כ מהר"י אבוהב).

ויש לומר ע"פ הנ"ל בביאור החילוק שמחלק הגמ' אי עומד בצד שדהו או עומד בעיר: כיון דבעינן למימר דשכחת הפועלים עושה שכחת בעה"ב, לא אמרינן הכי אלא כשבעה"ב עומד בעיר, דכיון דעזב הוא השדה וסמך לגמרי על הפועלים שיביאוהו, מהני שכחתם שיהא שכחה גמורה גם דבעה"ב; משא"כ כשעומד בעצמו בצד שדהו דאמרינן לעיל בגמ' (וברש"י ד"ה אי) דמהניא לי' עמידתו שתבואתו משתמרת לדעתו, א"א לומר דתליא שם השכחה בשכחת הפועלים לבד, ואין שכחתם עושה (ממילא) שכחת בעה"ב לשכחה גמורה, אלא בעינן שכחה גמורה דהבעה"ב מצד עצמו.

ונראה דזהו הכונה במ"ש רש"י (ד"ה אבל) "בעודך בשדה הוא דבעינן דשכחתיה אתה ולא בעיר לא בעינן ושכחת שאף שכחת פועלים עושה אותה שכחה", והיינו דבעומד בשדה לא יועיל זה שסמך על הפועלים שיהא השכחה דבעה"ב תליא בהם, אלא בעינן שכחת הבעה"ב עצמו ממש "שכוח מעיקרו", אבל בעומד בעיר כיון שסמך על הפועלים, תליא שם השכחה בהם ושכחת פועלים עושה שכחת בעה"ב.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא