E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

ש"פ ויקהל - תשס"ה
הלכה ומנהג
שיטת אדמוה"ז בגדר פת שנילושה במי פירות
הת' ישראל גאלדבערג
תות"ל - 770

בסדר ברכות הנהנין (פ"ב ה"ז) כתב אדמוה"ז "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים שהיא עיסה שנילושה בחלב . . או בשאר מי פירות, לפי שאינה עשוי' לקביעות סעודה, כי רוב בני אדם כוססין ממנה מעט, ואין קובעין סעודה אלא על פת שנילושה במים לבדה".

ובקונטרס אחרון1 כתב שגידרה של פת הבאה בכיסנין הוא, פת שנאכלת לאכילת עראי היינו שעשוי' לאכלה לקינוח ולא לקביעות סעודה.

והנה בכך שפת הנילושה במי פירות אין הדרך לקבוע עליה סעודה, ולכן דינה כפת הבאה בכיסנין וברכתה מזונות, יש לפרש בב' אופנים א. עצם כך שהפת נילושה במי פירות (ולא במים) עושה את הפת לפחות חשובה, ולכן ברכתה מזונות. כמ"ש בשוע"ר (סימן קסח' סי"א) ...אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא על פת שנילושה במים לבדה, לפיכך אין בה חשיבות לחם גמור לברך המוציא וברכהמ"ז. ב. היות וטעם המי פירות ניכר כ"כ בעיסה, עד שאי אפשר לאכול ממנה בדרך כלל כמות, וממילא אי אפשר (אין הדרך) לקבוע ע"ז סעודה. וכמו שביאר אדמוה"ז בקו"א1 (לגבי פת ממולאת) "...שעשוי לאכול מעט לקינוח סעודה או לתענוג בעלמא, מחמת המילוי ולישה בתבלין". היינו טעם המתיקות שבעיסה מונע מאנשים לקבוע ע"ז סעודה, היות ואי אפשר (בדרך כלל) לאכול מפת זו כמות. (אי"ז רק "מחוסר מעשה" שאנשים פשוט לא קובעים סעודה על פת כזו, אלא "מחוסר יכולת" מחמת טעם הפירות) ובלשונו של הגר"ח נאה2 (לגבי פת שנילושה במי פירות או תבלין) "אין עיסה כזו עשוי' לקביעות סעודה, שהרי נרגש היטב בעיסה טעם הפירות".

בפשטות הטעם הוא כאופן הב', היות ובכך שטעם הפרי צריך להיות מורגש בעיסה אין חולק, שכ"כ המחבר (סימן קסח' ס"ז) "וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש . . או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה"3. וכ"כ רמ"א "אא"כ יש בהם הרבה תבלין או דבש ומיני מתיקה . . הדבש והתבלין הם עיקר". ובלשון אדמוה"ז (סי"א) "אבל עיסה שנילושה במים ועירב בה מעט דבש ותבלין, אעפ"י שטעם הדבש והתבלין נרגש בעיסה, אין מברכין עליה בורא מיני מזונות אלא המוציא וברכהמ"ז כיון שהרוב מים"4.

אמנם יש מחלוקת האם מספיק שטעם המי פירות מורגש, או שצריך ג"כ רוב בפועל של מי פירות, דלהמחבר אי"צ רוב, כמדוייק בלשונו "עיסה שעירב בה" ואינו מפרט כמה עירב, משא"כ אדמוה"ז מצריך רוב בפועל כנ"ל. אך בכך שצריך שטעם הפרי יורגש אין מחלוקת.

ואואפ"ל שסברת אדמוה"ז להצריך רוב בפועל, ולא מספיק שטעם הפרי יורגש, היות וכנראה כשיש מעט דבש או תבלין. זה רק נותן בפת טעם מתוק, ע"ד חלה מתוקה, אך עדיין אפשר לקבוע ע"ז סעודה, כנראה בחוש שחלה מתוקה משמשת כלחם רגיל והדרך לקבוע עליה סעודה.

ולפי"ז יתכן ופת שנילושה במי פירות, יש פעמים שברכתה המוציא, ויש פעמים שברכתה מזונות. כאשר טעם הפרי ניכר בה כ"כ עד שאי אפשר כלל לאכול ממנה בכמות של קביעת סעודה, ברכתה תהי' מזונות. משא"כ פת אפי' שנילושה במי פירות, אך טעם המי פירות לא ניכר בה, או ניכר אך אינו מונע מלקבוע סעודה עליה, ודאי שאי"ז נקרא פת הבאה בכיסנין שאין דרך בני אדם לקבוע עליה סעודה, אלא לחם גמור.

וי"ל דזה מה שכתב אדמוה"ז בסדר ברכה"נ (פ"ב ה"ז) "פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים שהיא עיסה שנילושה בחלב . . או בשאר מי פירות לפי שאינה עשוי' לקביעות סעודה, כי רוב בני אדם כוססין ממנה מעט ואין קובעין סעודה אלא על פת שנילושה במים לבדה"5. וממשיך אדמוה"ז, שאותם יש מפרשים שלומדים שנילוש במי פירות ברכתה מזונות, לומדים כך גם בנילוש בתבלין. "וכן עיסה גמורה שנילושה במים שעירב בה תבלין, עד שאין דרך רוב בני אדם לאכול ממנה הרבה ולקבוע סעודה עליה מפני ריבוי תבלין". היינו כמו שנילוש בתבלין אי אפשר לקבוע סעודה על פת זו מפני ריבוי תבלין, כך גם בנילוש במי פירות, כשיש ריבוי מי פירות, אין הדרך (אי אפשר בדרך כלל) לאכול ממנה הרבה, ולכן אין קובעין סעודה על פת כזו (אלא על פת שנילושה במים). וכנ"ל בלשונו של הגר"ח נאה "אין עיסה כזו עשוי' לקביעות סעודה, שהרי נרגש היטב בעיסה טעם הפירות".

ויש לדייק את כל הנ"ל משינוי בדברי אדמוה"ז, בין דבריו בשו"ע לדבריו בסדר ברכה"נ.

דהנה בשו"ע6 מביא ג' דעות לפת הבאה בכיסנין. א. פת ממולאת7. ב. נילושה במי פירות או תבלין. ג. נילוש כעיסה גמורה בקמח ומים אך מטרתו לאכילה ככעכים קטנים - לכסיסה, ולא ע"מ להשביע. משא"כ בסדר ברכה"נ מביא רק את ב' הדעות הראשונות, ומשמיט את הדעה השלישית - נאפה ככעכים קטנים לכסיסה.

ולכאורה צריך ביאור מדוע השמיט אדמוה"ז דעה זו, דמכך שהשמיט משמע שסובר שדין כעכים אלו כלחם גמור. ובלשונו של הגר"ח נאה8 "עוגות יבשות שכוססין אותן לתיאבון ולא כדי להשביע . . ובסידור השמיט דעה זו לגמרי, משמע שאין דעתו להקל כלל בזה". וכ"כ כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו9, וז"ל: "והנה אדמו"ר הזקן בלוח ברכת הנהנין (הראשון) כ' [כתב] . . אבל בסדר ברכה"נ (שבסידורו...) השמיט זה. ואף שי"ל בדוחק דטעמו מפני . . י"ל דהשמיט מפני דבמשנה אחרונה ס"ל . . ." עכ"ל. היינו נפסק להלכה כסדר ברכה"נ משום משנה אחרונה.

ועפ"י הנ"ל י"ל דההבדל בין ב' הדעות הראשונות לדעה השלישית, דלדעה הג' אמנם כשהיא נאפת מטרתה היא לכסיסה, ועשוי' לאכול מעט לתענוג בעלמא, אך בפועל אפשר לאכול ממנה כמות עד כדי קביעת סעודה. משא"כ בפת ממולאת ופת שנילושה במי פירות אי אפשר בדרך כלל לאכול ממנה כמות של קביעות סעודה.

ומכך שהשמיט אדמוה"ז את הדעה הג' שנאפו לכסיסה, כיון שאפשר בפועל לקבוע ע"ז סעודה, ולכן דינם כלחם גמור. מוכרח לומר שכשאדמוה"ז מדבר על פת שנילושה במי פירות שהיא כפת הבאה בכיסנין, זה באופן שאי אפשר לקבוע עליה סעודה. כנ"ל.

(משא"כ המחבר שלמד כג' הדעות, אפשר לומר שלומד ע"ד הרגילות לקבוע סעודה, ולא על אפשרות, (ולכן גם לומד שנילוש במי פירות אי"צ רוב, אלא מספיק שמורגש טעם. אך צריך שלא תהיה הרגילות לקבוע ע"ז סעודה.) וכן לומד גם בדעה של פת שנאפת לכסיסה, אמנם אפשר לקבוע ע"ז סעודה, אך בפועל אין הרגילות לקבוע ע"ז, ולכן זה כפת הבאה בכיסנין. וכן לאידך, בחלה מתוקה, היות ודרך הרגילות לקבוע עליה סעודה לכן אפי' שיש בה קצת תבלין שמורגש טעמו, ברכתה המוציא)10.

[כל הנתבאר לעיל הוא עפ"י סברא, והיות ויתכן ובאמת הסיבה לכך שנילוש במי פירות ברכתו מזונות, הוא מעצם כך שנילוש במי פירות ולא במים (כאופן הא'), וזה כבר נכנס לגדר "אכילת עראי", ואי"צ שיורגש טעם פרי באופן שימנע מלקבוע ע"ז סעודה. (אף שעפי"ז צ"ע מה ההבדל בין זה לבין כעכים שנאפו שלא ע"מ לסעוד הלב, אלא לכסיסה - אכילת עראי לתענוג בעלמא, ובכ"ז דינם כלחם גמור.) וא"כ יש חשש ברכה לבטלה11 לברך המוציא וברכהמ"ז על דבר שברכתו מזונות ומעין ג'. לכן אולי כדאי להיזהר לאכול פת כזו (כאשר אוכלים ממנה בפחות משיעור קביעות סעודה), רק אחרי שבירך המוציא תחילה על לחם אחר - לחם גמור.

(ובפרט שאמנם לדעת אדמוה"ז פת שנילושה במי פירות (עד שא"א לקבוע עליה סעודה), ברכתה מזונות, אך עדיין חושש לדעה שרק פת ממולאת במיני מתיקה נקראת פת הבאה בכיסנין, וכתב בסדר ברכה"נ (פ"ב ה"ט) "ולענין הלכה בעיסה שנילושה בחלב וכיוצא בו . . אך בעל נפש יחמיר לעצמו שלא לאכול בלא נט"י והמוציא על לחם אחר תחילה..."12).]


1) סימן קסח' סק"ב.

2) קצות השולחן סימן מח', בבדי השולחן סק"י.

3) להעיר מערוך השולחן סימן קסח' שמעמיד שגם המחבר למד שצריך הרבה מי פירות או תבלין, ולא מספיק שיורגש טעם. וז"ל בס"ק כב': "וזהו הפירוש השני (לפת הבאה בכיסנין) שהביא רבינו הב"י שם, והוסיף לומר דדוקא שיהיה טעם התערובת מי פירות או בתבלין ניכר בעיסה . . כלומר דודאי אם העיקר הוי המים, והמי פירות או התבלין מעטים, אף שבטעמו מכירין, מ"מ כיון דבהעיסה אינו ניכר, מברכין המוציא. אלא שהם יהיו העיקר, שיהיו ניכרין בהעיסה, כלומר בראיית העין יהיה ניכר שיש בהם מי פירות או תבלין, ולכן לא קאמר ניכר בטעם". היינו מכך שהמחבר כתב "ניכר בעיסה" ולא "ניכר בטעם" משמע, שזה שצריך להיות מורגש טעם של פירות זה ודאי, והמחבר מוסיף (עפ"י ערוך השולחן) שצריך ג"כ לראות בעינים שיש בעיסה כמות של מי פירות. וכ"כ בס"ק כד' "והעיקר אם למראית העין ניכר שאי"ז פת סתם, והכל רואין שהוא פת ביצים או פת חמאה...".

4) ובסדר ברכה"נ (פ"ב ה"ז) "ואם עירב עימהם מעט מים בלישתה, הולכין אחר הרוב".

5) ומשמיט את מה שכתב בשוע"ר סימן קסח' סי"א "לפיכך אין בה חשיבות לחם גמור לברך המוציא וברכהמ"ז". וי"ל דהשמיט זאת כיון שאמנם נילוש במי פירות, אי"ז עשוי לקביעות סעודה, היות וא"א לאכול ממנה כ"כ בכמות. אבל אעפי"כ יתכן ויהיה נילוש במי פירות, שכן יברכו עליו המוציא וברכהמ"ז, והוא כאשר אין טעם הפרי נרגש כ"כ, כנ"ל בפנים. ולפי"ז אמנם אין פת כזו (שנילושה במי פירות) נקראת לחם חשוב אך עדיין יברכו עליה המוציא וברכהמ"ז. (וגדר לחם חשוב נוגע לשמחת יו"ט, שאין שמחה אלא בלחם חשוב. כמ"ש אדמוה"ז בקו"א סימן קסח' סק"ד).

6) סימן קסח' סעיפים י'-יב'.

7) בשוע"ר סימן קס"ח ס"י מביא אדמוה"ז ב' דעות בממולאת, י"א כל ממולאת אפי' בבשר וגבינה שהדרך ללפת בהם הפת. וי"א רק ממולאת בדברים לעידון ותענוג. ופסק אדמוה"ז ירא שמים יחשוש שרק ממולא בדברים לעידון ותענוג ברכתם מזונות. ובסדר ברכה"נ (פ"ב ה"ח) פסק אדמוה"ז רק ממולאת בדברים לעידון ותענוג, ברכתם מזונות. משא"כ ממולאת בבשר וגבינה ושאר דברים שהדרך ללפת בהם הפת, ברכתם המוציא (ולא רק לירא שמים).

8) קצות השולחן סימן מח', בבדי השולחן סקי"א.

9) אג"ק חכ"ג איגרת ח'תתקסה, עמ' שסה במ"מ ל"אין חודש האביב".

10) ולפי"ז בהלחם המכונה אצלנו 'בייגלס' או 'לחמניות מזונות', אם טעם הפרי אינו ניכר, או שניכר אך אי"ז מונע מלקבוע סעודה עליהם, לכאורה דינם לפי אדמוה"ז, כלחם גמור. שאפי' על אכילת כל שהוא צריך נט"י והמוציא, וברכהמ"ז על אכילת כזית. וע"מ שתהיה ברכתם מזונות, צריך שטעם הפרי יהיה ניכר כ"כ, עד שלא יהיה אפשר בדרך כלל לאכול מהם בכמות של קביעת סעודה.

(ולהמחבר תלוי ברגילות, האם אנשים נוהגים לאכול את ה'בייגלס' ו'הלחמניות מזונות' במטרה לישבוע, או רק לכסיסה - לאכול מעט לתענוג בעלמא).

11) שהסמיכוהו חכמים על לאו ד"לא תשא". שוע"ר סימן לד' ס"ט.

12) להעיר שבשוע"ר (סימן קסח' סי"ב) כותב להחמיר ולאכול רק בתוך הסעודה, אא"כ הפת גם נילושה במי פירות וגם ממולאת במיני מתיקה, ודווקא אז ברכתם מזונות משמע שב' הדעות חולקות זו על זו (ומה שלדעה אחת נקרא המוציא, לדעה שני' נקרא מזונות) ולכן צריך לעשות לפי ב' הדעות. משא"כ בסדר ברכה"נ (פ"ב ה"ט) מחמיר רק בפת שנילושה במי פירות, שבעל נפש יאכלה רק בתוך הסעודה, ואילו פת שנילושה במים וממולאת במיני מתיקה, אי"צ להחמיר כלל. משמע שגם הסוברים פת שנילושה במי פירות ברכתה מזונות, מודים שפת ממולאת במיני מתיקה וודאי ברכתה מזונות. (ורק לדעה המצריכה דווקא ממולאת, סוברת שפת שרק נילושה במי פירות דינה כהמוציא, ולכן בעל נפש יחמיר לעצמו לאכול זאת רק בתוך הסעודה).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא